תיכון רוזווד 2 - פיין

פרק 1

קמילה

"מה לעזאזל אתה עושה?" אני צורחת ורצה לעבר המקום שבו מייסון מצמיד את נואה לרצפה.

דם נוזל לו מהאף והשפה שלו שסועה, אבל הדבר הבולט ביותר זה שהוא לא מנסה להשיב מלחמה. הוא פשוט מקבל את זה.

"בן זונה," מייסון נוהם, הקול שלו כל כך נמוך ומאיים שצמרמורת עוברת לי בעמוד השדרה.

מה לעזאזל נכנס בו?

אני מושיטה יד ומניחה אותה על הזרוע של מייסון רגע לפני שהוא עומד להנחית אגרוף נוסף על פניו השבורות של נואה.

"עצור," אני צועקת. "מייסון. עצור, בבקשה." אני מתחננת בקול סדוק.

נראה שהמגע שלי בבירור היה מה שמייסון היה צריך כדי לצאת מהטרנס שלו.

הוא מרים את עיניו כדי למצוא אותי. מבטו האפל גורם לנשימתי להיעצר.

אם לא הייתי יודעת טוב יותר, הייתי חושבת שהוא רוצה במותו של נואה. אבל זה לא המייסון שאני מכירה.

טוב... המייסון שהכרתי.

בימים אלה נראה שהילד מקצה הרחוב נעלם מזמן.

"מה לעזאזל אתה עושה?" הוא בוהה בנואה עוד כמה שניות לפני שהוא מאפשר לג'ייק למשוך אותו מעליו.

"אני —" הוא מרים אליי את מבטו ואני נשבעת שכאב משתקף מעיניו. "הוא נישק את הזנזונת הזו." קולו נמוך כך שרק אני שומעת אותו.

הוא מטה את הסנטר לכיוונה של טאשה, חברה בנבחרת המעודדות. עיניה פעורות והיא לבנה כמו סיד, אבל כך גם כל השאר כשהם בוהים בסצנה שלפניהם.

"מה לעזאזל הבעיה שלך? אתה לא מסתפק בלהפוך אותי למנודה, אתה גם צריך להרוס את מערכת היחסים שלי?"

"לא. הוא היה... הם היו יחד בשירותים."

הלב הולם לי בחזה. לא יכול להיות, נכון? נואה אוהב אותי, בזה אני בטוחה. זו בדיחה. מייסון שתה יותר מדי והחליט שהגיע הזמן להראות לי מי הבוס.

גניחה נמוכה בוקעת מנואה, והיא מוציאה אותי מהערפל. למה אני מתמקדת במייסון כשהחבר שלי נאנק מכאב רק בגלל העובדה שהיה בצד הלא נכון של האגרופים שלו?

"תוציא אותו מפה," אני נובחת על ג'ייק שמיד קופץ לפעולה. אמלי מסתכלת בין שנינו, לא יודעת לאיזה כיוון ללכת. "זה בסדר. לכי איתו. אני רק הולכת לנקות את נואה ולוודא שהוא יישן. כולם החוצה." אני צועקת בידיעה שכל הכיתה שלנו צופה במחזה שמתרחש להם מול העיניים.

אני צונחת על הברכיים ומניחה את היד על החזה החם של נואה. עיניו מרצדות וחיוך קטן מתעוות לו על השפתיים.

לפתע תנועה משמאל תופסת את עיניי, וכשאני מרימה את המבט אני מוצאת את כולם עדיין עומדים שם.

"תסתלקו," אני צועקת. הצעקה שלי, של אליסה ושל עוד כמה חברים שמתחילים להוציא אנשים מהחדר גורמת להם לזוז סוף־סוף.

הידיים שלי רועדות כשאני בוהה בחבר השבור והמדמם שלי.

"אתה בסדר?" אני לוחשת.

"כן, מעולם לא היה טוב יותר." הוא רוטן.

"אתה יכול לקום? נלך לנקות אותך."

"כן, אני בסדר. הוא לא הכה אותי כל כך חזק."

אני לא מציינת שמצב הפרצוף שלו סותר את דבריו.

עם הזרוע שלו שאוחזת סביב מותניי, אני מובילה את גופו הרפוי לעבר המדרגות במקביל לקולות תנועת האנשים שעוזבים סביבנו.

אף אחד לא בא לעזור וזה די מעצבן אותי, אבל ברור לי שהם לא רוצים להיות באמצע.

"שב," אני מצווה עליו כשאנחנו מגיעים למיטה של נואה. "אחזור בעוד כמה דקות. אל תלך לשום מקום."

אני חולפת על פני חדר האמבטיה הסמוך ויודעת שלא אמצא שום דבר שאני צריכה, ובמקום זה הולכת לשירותים הראשיים.

אני חוזרת לכיוון נואה עם קופסת עזרה ראשונה ביד, עוצרת בפתח החדר שלו ומעריכה את המצב. הוא הוריד את החולצה ונשכב על המיטה שלו. דם וחבורות כהות צובעים את לחייו.

נואה היה הסלע שלי.

אף פעם לא היה בינינו קשר למרות שהיינו באותן כיתות במשך שנים, אבל מצאנו זה את זה כשהייתי בשפל המדרגה הודות לחוסר היכולת המשווע שלי להשתמש במחשב.

היינו אמורים להכין גיליונות אלקטרוניים, אבל מספרים ואני זה לא שידוך משמיים, והייתי על סף של להעיף את העכבר לעזאזל על פני החדר כשהוא הציע את עזרתו.

המושג אסירת תודה אפילו לא התקרב להביע את ההרגשה שלי כשהסביר לי בצורה כל כך פשוטה איך הנוסחאות עובדות — מה שלא יכולתי להבין בזמן שהמורה שלנו התמקד במייסון וחבורת הליצנים שלו.

כעס בער לי בבטן והצצתי מעבר לכתפי בתשומת הלב המיוחדת שהם קיבלו רק בגלל המעמד שלהם בבית הספר.

זאת הייתה רק תזכורת נוספת לשאלה למה הדברים התגלגלו כפי שהם אמורים להיות.

בנות כמוני מעולם לא נועדו להיות חברות של בחורים כמוהו.

אני מניחה שטוב שגיליתי את זה לפני שהלב שלי נכנס עמוק יותר.

אולי היינו צעירים, אבל אני לא תמימה כדי שאתעלם מהעובדה שנתתי חלק מהלב שלי למייסון פיין הרבה לפני שבכלל ידעתי מה הוא שווה.

עיניו של נואה נפקחות כאילו הוא מרגיש אותי עומדת שם. למרות כל הנפיחות, אני רואה בהן אהבה.

מייסון משקר. נואה לעולם לא יעשה לי את זה. במיוחד לא הלילה.

"בייב?"

"מצטערת," אני מנערת את עצמי ממחשבות וצועדת לעברו.

אני מתיישבת על קצה המיטה שלו, טובלת מטלית בקערת המים החמימים ומתחילה לנקות לו את הפנים. הוא מתכווץ מכאב כשאני טופחת בעדינות בזווית שפתיו.

"אני לא —"

"אני יודעת."

אני סומכת על נואה עם החיים שלי.

מאז שהזמין אותי לנשף הבוגרים לפני כמה שבועות, הוא היה החבר המושלם.

עד לאותה נקודה, נער אחר כילה את כל זמני ומחשבותיי, ולא היה לי מושג שמישהו אחר קיים או עשוי להתעניין.

הוא סחף אותי מהרגליים ומאז לא היה לי רגע של חרטה.

בהתחלה התגעגעתי למייסון. הייתי נואשת לדעת מה הוא חושב על נואה. הייתי כל כך רגילה לדבר איתו על הכול, אבל נואה הראה לי מהר מאוד שאני לא זקוקה למייסון כמו שתמיד חשבתי.

היה לי את החבר החדש והמתוק שלי והחברה הכי טובה שלי אליסה. לא נזקקתי לילד שהפנה לי את הגב כשדברים לא הלכו בדרך שלו.

אני עובדת בדממה ומנקה את הפרצוף המסכן של נואה. "איפה ההורים שלך מחזיקים את משככי הכאבים?"

הוא אומר לי לאן ללכת, ואחרי שאני מסלקת את המטלית המגואלת בדם, אני הולכת לחפש משהו שיעזור לו לישון.

כשאני מגיעה למטה, אליסה, ליסה, וויאט ושיין עסוקים כולם בניסיון לסדר את הבלגן ששאר הכיתה השאירה בדרכם החוצה.

"תודה רבה לכם," אני אומרת ונכנסת למטבח.

"אין על מה. הוא בסדר?" שואלת אליסה עם דאגה בעיניים.

"כן, הוא יהיה בסדר."

"מה הוא עשה שזה הגיע לו? מייסון התחרפן לגמרי. מעולם לא ראיתי אותו ככה, אפילו לא על המגרש." אומר שיין.

בימים אלה הוא מכיר את מייסון טוב יותר מאיתנו, בהתחשב בכך שהוא בקבוצת הפוטבול עם חבורת האידיוטים. אלוהים יודע למה, הוא לא דומה לאף אחד מהם, ולמעשה, הוא בחור טוב.

מאז שהוא הואשם בכך שסימם את אמלי וג'ייק הכניס לו מכות, הדברים היו מוזרים עבורו בבית הספר. הוא שמר על פרופיל נמוך והתחמק מכולם — חוץ מהמסיבה הזאת, כיוון שנואה הוא חברו הטוב ביותר.

אני עדיין יכולה לראות את הכתמים הכהים שהשאיר אחריו הלילה ההוא בעיניים שלו, אבל הוא עשה את המאמץ.

אני יודעת שהוא חף מפשע, גם נואה, אבל זה לא אומר שמישהו בבית הספר מסכים עם ההנחה הזאת.

ג'ייק ת'ורן סימן אותו כאשם — אז זה מה שהוא יהיה, אלא אם כן מישהו יצליח להוכיח אחרת.

"אלוהים יודע. מייסון כנראה סתם נהנה לעשות לי חיים קשים. נראה שזה הקטע שלו עכשיו." אני ממלמלת.

"מה בעצם קרה ביניכם?"

"כלום. שום דבר." אני נותנת את אותה תשובה מאז כל השיט בין המשפחות שלנו. אין לי שום רצון לחיות את זה שוב, ואני לא רואה את הדברים בינינו חוזרים למה שהיו פעם.

"אתם יכולים לצאת מכאן אם אתם רוצים. אני אסיים."

"באמת?" אליסה שואלת, נראית מודאגת.

"כן. אני לא רוצה לתת לו את הסיפוק מזה שהרס לכולם את הלילה. לכו לדיינר האסים או משהו."

"אם את בטוחה..."

שלושתם מסיימים את מה שהם עושים, נפרדים ויוצאים לדרך.

ההורים של נואה, ברוב חוכמתם, הזמינו לעצמם חדר במלון ללילה כך שיש לי מספיק זמן להחזיר את המקום לקדמותו לפני שהם חוזרים הביתה — לא שזה נורא. המסיבה לא באמת הספיקה לצאת לדרך לפני שמייסון הרס אותה.

ובזה מסתכם הניסיון שלי להעניק לנואה את מסיבת יום הולדת שמונה־עשרה הטובה ביותר אי פעם.

אני זורקת עוד כמה כוסות לפח, לוקחת חפיסת אדוויל וחוזרת לנואה.

בחדר השינה שלו אני מוצאת אותו מעולף.

אפילו כשרק אור הירח מאיר את הפנים שלו, אני רואה שהנפיחות רק החמירה, ושטפי הדם התכהו. יש לו גם כתם סגול שמתחיל להיווצר על הצלעות.

מייסון באמת עשה עליו פאקינג סיבוב.

האגרופים שלי מתעקלים לצידי גופי בכעס. איך הוא מעז להרים ידיים על נואה? כאילו הוא מתכוון להרוס לי כל דבר בחיים.

אני מופתעת שהוא לא היה מעורב יותר בהרחקה של אמלי אל מחוץ לעיר לפני שג'ייק הבין שהוא מאוהב בה. להיפטר ממישהי שהפכה מהר מאוד לחברה הכי טובה שלי זה בהחלט משהו שאני יכולה לדמיין שהוא יעשה רק כדי לעצבן אותי.

אני מניחה את המים ומשככי הכאבים על השידה וניגשת להסיט את הווילון.

"בואי הנה." אומר נואה, ובקושי מצליח להושיט לי את ידו.

"אני לא רוצה להכאיב לך."

"את לא."

אני חולצת את הנעליים ומטפסת על המיטה לצידו, לבושה לגמרי.

לא כך בדיוק תכננתי לבלות את הלילה של יום ההולדת שלו.

הזרוע שלו נכרכת לי סביב המותניים והוא מושך אותי לאחור בגבי אל החזה שלו. אני לא מפספסת את נשימתו החדה.

"אני כל כך מצטערת, נואה."

"היי, שום דבר מזה לא היה באשמתך."

שפתיו הרכות לוחצות לי על הכתף לפני שהוא שומט את ראשו אל הכרית ונרדם.

פרק 2

מייסון

כל הגוף שלי רוטט מכעס כשג'ייק מוביל אותי הרחק מהבית של הבן זונה הזה.

לא רציתי להיות שם מלכתחילה, אבל אמלי שכנעה אותי שזו הייתה ההופעה הראשונה שלה ושל ג'ייק כזוג רשמי.

ידעתי שהייתי צריך לעבוד במשמרת המזוינת שהציעו לי במקום להראות את הפרצוף שלי שם.

כמעט כל הכיתה הייתה בבית שלו וכמעט כל זוג עיניים הסתכל עליי כששלפתי את התחת האומלל והבוגדני של נואה מהשירותים ודפקתי לו אגרוף בפנים.

הלכתי להשתין. הדבר האחרון שציפיתי לו היה למצוא אותו עם הלשון במורד הגרון המזוין של טאשה. ציפיתי לזה ממנה, היא אחת מהפמליה של צ'לסי. אבל נואה? הוא נראה לגמרי כמו חנון מחשבים, ושמחתי להתעלם ממנו, אבל חשבתי שהוא לפחות נאמן.

אם חשבתי שאני לא סובל אותו קודם, עכשיו אני פאקינג שונא אותו.

בדיעבד, כנראה לא הייתי צריך להגן עליה. אחרי הכול, זה מה שמגיע לה, אבל עדיין, הצורך שלי לגמור אותו במכות על זה שהוא בגד בה גבר עליי.

אני מכופף את האצבעות שלי בכאב כשאית'ן מתרחק מזירת הפשע ושואל, "לאן, בננות?"

"קח אותי פאקינג הביתה. סיימתי הלילה." אני אומר.

"אבל יש לי סחורה טובה."

"הוא אמר הביתה," נובח ג'ייק מהמושב האחורי כשהוא מצליח להרים את הראש, עוצר לרגע מלטרוף את אמלי.

"אני יודע שאתם מאוהבים והכול, אבל זה הכרחי?" אני שואל.

"וואו, היא באמת הופכת אותך למשוגע, נכון?" אית'ן מהרהר.

"נשארה בי הרבה רוח קרב אם אתה מעוניין, סאווג'." אני אומר.

"לא, בנאדם. רק ציינתי עובדה."

"טוב, אז אל."

"אתה תבין את זה כשתפגוש אותה." ג'ייק תורם.

"היא? מי זו היא? קמילה?"

"לא, לא קמילה, טמבל. אני מתכוון אליה. לאחת."

"לך תזדיין. יש לך רשות מלאה לירות בי אם אי פעם תראה שאני עומד למסור את הביצים שלי לבחורה. הם שלי, תודה רבה."

"אוי, זה לא כזה נורא. אמלי מטפלת יפה מאוד בב — אאוץ'," הוא מתלונן אחרי שצליל סטירה מצלצל במכונית. "ברגע שאתה מוצא אותה, גבר, הכול משתנה. נכון, מייס?"

"אין לי פאקינג מושג על מה אתה מדבר," אני רוטן, לא מעוניין בשיחה המזוינת הזאת.

"כמובן. ברור שלא. שכחתי. אתה שונא אותה."

השיניים שלי חורקות. הוא מתגרה בי להודות שיש לי רגשות כלפי קמילה, אבל הוא יצטרך להתאמץ יותר, כי כל מה שהרגשתי כלפיה מת ברגע שחיי התפרקו.

אני בוהה בים כשאית'ן מגיע לצד שלי בעיר ומתעלם מכל מה שנאמר.

הדבר היחיד שאני יכול לראות ולשמוע זה את הבן זונה הזה כשמשכתי אותו מהזבל ההיא בניסיון להגן על עצמו.

אני לא בטוח שאי פעם כעסתי כל כך. ולמה? בגללה?

המתח במכונית כבד. כולם מעמידים פנים שהם יודעים איך אני מרגיש, אבל לאף אחד מהם אין מושג מזוין. אפילו ג'ייק לא מכיר את כל הסיפור.

אני זורק תודה וטורק את דלת המכונית. העיניים שלי נעצרות על אמלי במושב האחורי, עכשיו שג'ייק שחרר אותה, ובעיניים שלה יש מיליון שאלות.

היא נואשת לתקן את הדבר הזה ביני ובין קמילה, אבל אין לה מושג עם מה היא מתמודדת.

פעם חשבתי שאבלה את חיי עם קמילה, בדיוק כמו שהאימהות שלנו תכננו מהיום שנולדנו, אבל המציאות שונה לגמרי.

המכונית עומדת מאחוריי. אם הם חושבים שאני עומד לשנות את דעתי, שיחשבו שוב.

הבית שקט כשאני פוסע במסדרון, מלבד הצליל העמום שבוקע מהטלוויזיה בסלון.

"היי, דיאן. את יכולה ללכת אם את רוצה." אני אומר כשאני עובר את הפינה ומוצא את הבייביסיטר של האחים הקטנים שלי מכורבלת בפינת הספה.

"חזרת מוקדם. הכול בסדר?"

אני מחזיק את האגרופים הכואבים מאחורי גבי. אני לא צריך שהשכנה שלנו תחטט. מספיק גרוע שאני צריך להסתמך עליה שתשמור על צ'רלי ואוֹלי כדי שאוכל לנסות לחיות חיים נורמליים.

"כן, פשוט לא ממש התחשק לי לבלות הלילה."

"חבל. מגיע לך להשתחרר מדי פעם."

אני יודע את זה. "יהיו עוד הרבה מסיבות." אני ממלמל.

"זיכרונות טובים. השנה האחרונה הייתה השנה הטובה בחיי. בלי התחייבויות, ללא דאגות. שיט, מצטערת." היא מתכווצת כשהיא מבינה את הטעות שלה.

"זה מה שזה. תודה רבה לך." אני מוציא כמה שטרות מהארנק ומוסר לה אותם.

"מייסון, כמה פעמים אני צריכה להגיד לך. אתה לא צריך לשלם לי. אני שמחה לעזור."

"גם ככה אני גוזל יותר מדי מזמנך. את אמורה להיות בבית עם המשפחה שלך, לא לשמור על שלי. תשתמשי בכסף כדי לצאת עם הילדים שלך או לקנות להם משהו נחמד."

אני יכול לקבל את ההצעה שלה לטיפול חינם בילדים, אבל אז אהיה גרוע באותה מידה כמו אימא שלי, ואני מסרב להיות האדם הזה שלוקח הכול וכל אחד כמובן מאליו.

"הבנים הלכו לישון בלי בעיות?"

"כן. צ'רלי התלונן על כאב בטן, אבל הוא התנהג בסדר."

אני מודה לה שוב ומלווה אותה החוצה.

אני מסתובב וחוזר לבית שבו אני גר מאז שנולדתי, ושונא אותו קצת יותר.

האגרופים המגואלים בדם שלי הם הדבר הבא שעליי לטפל בו, לכן אני ניגש למטבח לנקות אותם ולבדוק את הנזקים.

המאמן פאקינג יתחרפן ביום שני כשהוא יראה אותם ויבין שנלחמתי.

פוטבול הוא המפלט היחיד שלי, ואני מקווה שזאת הדרך שלי לקולג', אבל אני גם מודע מאוד לכך שזה הדבר הראשון שאצטרך לוותר עליו אם המצב יחמיר. אם אימא לא תמצא עבודה טובה יותר, או לפחות תיתן יותר שעות, אני אצטרך להשלים את החסר, ולא קל למצוא עבודה גמישה בין שעות הלימודים והמשחקים.

אני רוצה להיות פאקינג נער וליהנות מהשנה האחרונה כל עוד זה אפשרי.

זה יותר מדי לבקש?

אני מתכווץ כשהמים החמים זורמים על מפרקי האצבעות שלי, שותפים את הדם בסחרור במורד הניקוז. זה פחות או יותר מסכם את חיי.

לא הייתי צריך להרביץ לו, אני אומר לעצמי שוב. הייתי צריך להשאיר אותו שם ולאפשר לקמילה למצוא אותו. מגיע לה קצת מהכאב שאני עובר כל יום בגלל המשפחה המזוינת שלה.

היא מסתובבת כאילו אין לה דאגה בעולם, לא מעניין אותה הבלגן שהם השאירו מאחור במורד הרחוב. אנחנו אולי עדיין גרים בבית, בקושי, אבל האנשים שנשארו בפנים רחוקים מהאנשים שהיא הכירה.

אני סוגר את המים, מניח את כפות ידיי על השיש ובוהה בגינה.

הגינה שאבא שלי נהג לבלות בה בערבים ובסופי שבוע בתחזוקה כשהוא לא היה בחוץ ועזר לי להתאמן לקראת המשחק הבא שלי.

עכשיו היא גדלה פרא, לא מטופלת ומוזנחת. הוא היה שונא את זה — אם אי פעם הוא היה טורח לחזור ולראות את הילדים שלו, זאת אומרת.

כעס צורב ממלא את עורקיי ואני דוחה אותו, לא רוצה ולא זקוק לתזכורת שלו.

אני עולה במדרגות שתיים־שתיים ובודק במהירות ששני האחים שלי ישנים בחדרים שלהם לפני שאני מושך את החולצה מעל לראש ומפיל אותה לרצפה.

אני מוצא בקבוק ג'ק דניאלס שהחבאתי בחלק האחורי של הארון ומסובב את החלק העליון לפני שאני צונח על המיטה שלי, מרים אותו אל שפתיי, ומצטמרר כשהוא שורף לי בגרון.

כמעט אף פעם אני לא שותה, לכן זה מכה בי די מהר.

בדרך כלל אני חזק מזה ומתמקד באחריות שלי, אבל הלילה אני צריך שהכול ייעלם. אני צריך שהזיכרונות, ומה שהיה יכול להיות יישארו מחוץ לראש שלי.

חשכה עוטפת את החדר. אפילו האור מהירח לא מאיר פנימה עם הווילונות המוסטים תמיד.

אם אני פותח אותם, כל מה שאני רואה זה את הבית שלה, אל תוך החדר שלה.

פעם זה היה נהדר.

פעם הכול היה נהדר.

חושך מכלה אותי ותמונות שלה עומדת בחלון חדר השינה שלה מתפוגגות.

הדבר הבא שקורה הוא שהעיניים שלי נפקחות ואור מסנוור שולח כאב חד בראשי.

שיט.

"מייסון." קול קטן מסתנן מבעד לערפל האלכוהול הסובב אותי. "צ'רלי חולה. הוא ממש עצוב."

"פאק." אני מזדקף במיטה, הראש שלי מסתחרר והבטן מתהפכת. אני מרים את הזרוע ורואה את הבקבוק הריק שאני אוחז עדיין.

"אימא לא בבית?" קולי לא ברור אפילו לאוזניים שלי.

"לא נראה לי. אתה יכול לעזור לי לנקות אותו?"

"בטח, אחי. תוביל את הדרך."

וזאת הסיבה למה לא כדאי לשתות.

הרצון לרדת על הברכיים ולזחול לחדר של צ'רלי גבוה, אבל איכשהו אני מצליח להישאר זקוף עם הרבה עזרה מהקיר.

הבכי של צ'רלי מכה באוזניי הרבה לפני שאנחנו נכנסים לחדר. זה, בשילוב עם הסירחון, מספיק כדי שאתפכח קצת.

הוא צריך אותי, ואני צריך להיות מרוכז עד כמה שאפשר.

בחילה עולה בי כשאני נכנס לחדר ורואה את הבלגן שהוא עשה.

"זה בסדר, חבר. אנחנו ננקה הכול ותהיה כמו חדש."

"אני כל כך מצטער." הוא מיילל.

"זאת לא אשמתך. אל תדאג."

"אתה יכול לבוא לישון במיטה שלי, צ'רלי."

ראשי מסתחרר ואני נאבק לשמור על תכולת הבטן שלי כשאני מסיר את המצעים מהמיטה שלו, אבל הלב שלי מתנפח בחזה בשביל שני הבנים האלה.

אף אחד מהם לא ביקש את החיים האלה, להשקיע כל כך הרבה זמן בדאגה לעצמם וזה לזה, אבל יש גבול למה שאני יכול לעשות בלי להרוס לגמרי את העתיד שלי תוך כדי.

אחרי שאני זורק את הסדינים המלוכלכים של צ'רלי למכונת הכביסה, אני חוזר למעלה ומוודא שהם בסדר. אני מוצא את שניהם מכורבלים במיטה של אוליבר, ישנים שינה עמוקה.

חיוך מתעוות על שפתיי כשאני בוהה בהם. הם הסיבה ליותר מתח ממה שרוב בני גילי נאלצים לסבול, אבל לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיהם.

אני די בטוח שאני חייב לשניהם הכול, כי בלעדיהם, אני יודע שהייתי מאבד את עצמי בקלות בשנים האחרונות.