יצאתי לריצה ונתקלתי בגולדה מאיר

#1 הסופר האחרון

ישבתי מול אריק נבות.

הוא כבר היה בן שמונים ותשע, ולמרות גילו עדיין היה גבר נאה, גבוה, הולך זקוף, לא שקוף. 

רדפתי אחריו במשך חודש. 

"זה חשוב שתתראיין, אריק," אמרתי לו בטלפון כשסוף־סוף ענה לי, "אחרי הכול, אתה הסופר האחרון." 

"סופר אחרון בתחת שלי," צעק עליי, "את מי זה כבר מעניין." 

"זה מעניין אותי," עניתי, "ואם זה מעניין אותי, זה בטוח מעניין לפחות עוד מישהו אחד בעולם." 

בכל פעם היה צועק משהו אחר, ניסה לנפנף אותי. אבל לא ויתרתי, אני עקשנית. 

בסוף הסכים. הסביר שזה יתקיים בבית הקפה שליד הבית שלו בכפר סבא, ושיהיו לנו רק ארבעים וחמש דקות. אחר כך הוא הולך, יש לו חוג צ'י קונג. 

כל הלילה שלפני הפגישה איתו בקושי הצלחתי לישון. התרגשתי. לא בכל יום פוגשים מישהו "אחרון". 

בשתיים בלילה הערתי את אלכס, ביקשתי להקריא לו שוב את השאלות שהכנתי לריאיון, שיגיד אם בטוח־בטוח הן טובות. התעצבן אלכס, אמר שהגזמתי, שאם אני מעירה אותו באמצע הלילה זה רק לסקס, לא לשום דבר אחר. 

"ואם אקריא את השאלות תוך כדי הסקס, זה בסדר?" שאלתי, אבל הוא כבר נרדם בחזרה, אז הקראתי אותן רק לעצמי, בלב, ועל הדרך משכתי את השמיכה הזוגית שלנו קצת יותר אליי, בכוונה. 

הקדמתי ברבע שעה לפגישה שלי עם אריק נבות, רציתי לבחור שולחן טוב, בפינה, שתהיה לנו אינטימיות. אבל התברר שאריק הקדים בעשרים דקות ובחר שולחן אחר. קרוב ליציאה. 

לחצנו ידיים, קיצרנו את גינוני הנימוס של ההתחלה, הזמנו סודה, והתחלתי בהקלטה של הריאיון. 

- "שלום, אריק."

- "שלום, חוחית." 

- "דריה, קוראים לי דריה." 

- "לא נכון, קוראים לך חוחית, ככה החלטתי." 

- "מה זאת אומרת החלטת, זה לא עובד ככה, יש לי שם." 

- "השם שלך לא מעניין אותי, מעניינת אותי הדמות שלך. והדמות שלך היא חוחית." 

- "טוווב, נניח. בוא נתחיל שוב. שלום, אריק." 

- "שלום, חוחית." 

- "מה שלומךָ בימים אלה?"

- "סביר בהחלט, מת לי רק חבר אחד החודש." 

- "אוי, אני משתתפת בצערך." 

- "אל תשתתפי, לא הוזמנת, זה לא חבר שלך." 

- "או־קיי... אז אתה, אריק נבות," 

- "זה נבוֹב,"

- "מה?" 

- "נבוֹב. עם ב' בסוף, בלי דגש." 

- "מה זאת אומרת? שינית?" 

- "לא. זה תמיד היה נבוב, אבל פעם אחת איזה כַּתב אידיוט טעה ומאז זה נשאר." 

- "למה לא תיקנת?" 

- "היה יותר יפה נבות." 

- "טוב. אז אתה, אריק נבוב, המחזיק האחרון בתואר 'סוֹפֵר', נצר לעידן שבו היו סופרים והיו קוראים." 

- "אמת. כדאי לך להזמין את המרק פה, הוא מצוין." 

- "תודה, אין צורך. אריק, קודם כול נציין שהוצאת בסך הכול ארבעה־עשר ספרים, וכסופר, היו לך קוראים שקראו את הספרים שלך." 

- "נכון מאוד." 

- "תוכל להכניס אותנו קצת לעולמך ולשתף איך הייתה ההרגשה כשהיו קוראים?" 

- "זאת הייתה הרגשה נפלאה, חוחית!"

- "ספר, ספר לנו בבקשה."

"פעם היו אנשים שהיו קוראים. היו אוהבים לקרוא, מצאו לזה זמן. הייתה להם סבלנות, והם העריכו את מלאכת הסופר. לכל קורא היו הסופרת או הסופר האהובים עליו, לפחות אחד, אם לא שלושה, ובמפגשים חברתיים השאלה הראשונה שנשאלה, נו טוב אולי השנייה, הייתה 'אחחח! קראת את החדש של זה וזה? זה נהדר! אתה חייב.' היו גם מועדוני קריאה. אנשים נפגשו בבתים או בגינות, קראו יחד, ניתחו, בכו. לצידם היו האנשים הכותבים. קראו להם סופרים, כי מה שכתבו יצא בסוף כספר. ואת הספר היו קונים האנשים הקוראים. כשסיימו לקרוא, היו עָטים על חנויות הספרים, מחפשים את הספר החם הבא. הם היו קונים בכמויות. ארבעה פלוס אחד. שניים ועוד חצי. לאנשים הסופרים זה היה נפלא. הם היו מתרברבים זה בפני זה — נו, כמה קוראים לך יש? לי יש עשרים אלף. עשרים אלף? כן, עשרים אלף! והקוראים בתמורה היו מגיבים. מספרים לסופר מה אהבו יותר ומה פחות, רוצים להצטלם, מבקשים המשך, אולי טרילוגיה. הייתה הרמוניה בין הסופרים לקוראים. כל אחד ידע את מקומו. 

ואז קומץ מהאנשים הקוראים התחיל גם הוא לכתוב. הראשון שהתחיל עם זה, כולם הרי זוכרים אותו, היה דורי כץ. הוא העז וכתב משהו, למרות שלא היה סופר. היה מהנדס. אם לומר את האמת, הוא כתב לא רע הדורי הזה, אבל בכל זאת, הוא לא היה סופר. אחרי כמה זמן הוא ניסה לכתוב פעם שנייה, כי הרגיש שמצא במה. היו שאהבו את מה שכתב, וביקשו ממנו לכתוב עוד משהו. אז הוא כתב עוד משהו, ואחריו עוד משהו. ואז הייתה ג'קי. גם היא החליטה שהיא רוצה לכתוב, הייתה רופאת שיניים. אז היא כתבה משהו. שעורר מהומה גדולה, וכולם אמרו, איך היא מעיזה? מי שָֹמהּ? אבל הממזרתה העזה וכתבה עוד, ופתאום עוד אנשים בעלי עניין דומה לשלה כתבו גם. אחרי שניהם אני חושב שלאט־לאט כולם התחילו לכתוב. רצו לבטא רגשות, לשתף בחוויות, להמליץ, להפציץ. וכמו שלאט־לאט כולם התחילו לכתוב, ככה לאט־לאט כולם הפסיקו לקרוא. לא מצאו זמן, או עניין, רצו הכול לעוס וקצר, ואולי פחדו לגלות שמישהו כותב יותר טוב מהם. נהיו המון כותבים ומעט קוראים. המאזן התהפך. ואז רק הלך והצטמצם, עד שלא נשארו בכלל קוראים, והיו רק כותבים, שלא היו סופרים, ואף אחד לא קרא. לא נותרו קוראים. וזה סוף הסיפור." 

- "אוי, אריק, זה נשמע עצוב. ואז מה קרה עם כל הסופרים?" 

- "כשהבינו שכבר כמעט אין מי שקורא אותם, הפסיקו לכתוב. נעלמה להם החדווה. יותר נכון, ההוצאות לאור פשטו רגל ולא נשאר כסף לשלם לסופרים. אז הם מתו. משיברון לב. או סתם מזִקנה." 

- "ותגיד, אתה גם היית קורא לפעמים, בעצמך?" 

- "נו בוודאי, איזו מין שאלה! כל סופר היה קורא, כל הזמן, הכול. זה היה הכרחי, כדי לקבל השראה או כדי לגנוב רעיונות." 

- "מה, כמה ספרים היית קורא בחודש?" 

- "הייתי קורא שני ספרים בשבוע." 

- "וואו, זה נשמע הרבה. וכשהיית קורא, יכולת לעשות עוד משהו תוך כדי?" 

- "לא. כשהייתי קורא, הייתי רק קורא." 

- "ואיך הייתה ההרגשה הזאת, לקרוא?" 

"פעם היה רעש. כל היום. בחוץ, בפנים, בצד. ככה נולדת. לרעש. אבל הייתה רק שעה אחת ביום, שבה לא היה שום רעש. שעה ביום, בכל מקום בעולם, שעת השקט, שבה לא היו מחשבות מטרידות, ויכולת להיות אתה. יכולת להיות חלול, עצלן, סתם בינוני, ולהרגיש עם זה ממש בסדר. בשעת השקט לא היה צריך לתחזק שום דימוי, זה פשוט לא היה מעניין. רעיונות שהיו תקועים אצלך הרבה זמן יכלו להשתחרר. יכולת להרגיש, לפחד, לקנא בלי להרגיש אשם, לקפוץ גבוה בטרמפולינה, להתחבק עם ענן ולנחות בחזרה ממש לא טוב, או לטבוע בים בלי באמת למות מזה. יכולת לחוות אין־ספור חוויות שלא גבו ממך שום מחיר. זו הייתה ההרגשה לקרוא." 

- "אריק, זה נשמע מדהים." 

- "זה אכן היה." 

- "אני לא... אני לא מבינה למה אנשים הפסיקו לקרוא." 

- "אל תנסי להבין, חוחית, ככה זה, לפעמים קורים דברים."

- "תגיד, אריק, לְמה אתה הכי מתגעגע?" 

- "הכי אני מתגעגע לאשתי." 

- "איך קראו לה?" 

- "קראו לה יִרְמה. היא הייתה העורכת שלי." 

- "מה זה אומר שהייתה לך עורכת?" 

- "היה את הסופר הטוב, והיה את הסופר המצוין. לסופר המצוין הייתה עורכת." 

- "אתה יכול לפרט קצת, שנבין?"

"לפני הרבה שנים היה בחור צעיר. בן עשרים ושתיים היה כשהוציא את הספר הראשון שלו — 'שושנים ירוקות'. הספר היה הצלחה מסחררת. כינו את הבחור 'הפֵנוֹמֶן מהקריות'. כולם רצו לפגוש אותו, לראיין, לראות מי זה הכוכב העולה. והוא, קצת עלה לו השתן לראש, מה שנקרא. היה מסתובב נפוח, חשב שנגע בשמיים. עד אותו יום שבו נתקל בשכנה בחדר המדרגות. יותר נכון, היא נתקלה בו, עם השקיות מהקניות, וכל המצרכים התפזרו על הרצפה, ושניהם הרגישו אידיוטים נורא. הוא עזר לה לסדר, היא הציעה לו מים, וכשנכנס אליה הביתה, לא היה יכול שלא להתפעל כמה יפה הדירה שלה. מסודרת מאוד וחמה. צבעונית ועדיין צנועה. והיה בה ריח של ים. כשסיים את כוס המים שלו, היא לפתע אמרה, שתדע לך שאני חושבת שהספר שלך לא כזה טוב. מזל שסיימתי את כוס המים, חשב, אחרת הייתי בוודאי נחנק. מצטערת שאני אומרת לך את זה, אבל אני חושבת שהיו לך מלא משפטים מיותרים, חזרתיים, כאילו לא סמכת עלינו הקוראים שנבין. זה עצבן אותי, הרגשתי טיפשה. חבל, כי באופן כללי היה לך סיפור ממש טוב. הייתה מבוכה, הוא הודה לה על המים. לא מצא מה להגיד, מלמל משהו על איזה חלון ששכח פתוח, ויצא מדירתה. כל הלילה לא הצליח לישון, חשב על מה שאמרה. התהפך והתהפך עד שבסוף קם מהמיטה, שלף את 'שושנים ירוקות' מהמדף והתחיל לקרוא אותו שוב. בהתחלה מהאמצע, ואז מההתחלה. 

הוא היה המום, כמה שצדקה. כל כך הרבה חזרות, ולא מתוחכמות. הוא הרגיש איך לאט־לאט כל האוויר שניפח לו את החזה יוצא החוצה מאיזה חור דמיוני. 

למחרת בבוקר ירד אליה, דפק על דלתה, קיווה שיתפוס אותה לפני שתצא לענייניה. חשב שהוא בכלל לא יודע מהם ענייניה, ואיך זה שעד עכשיו לא שם לב אליה. היא לא הייתה בביתה, ולא נותר לו אלא ללכת מאוכזב לענייניו. בערב ניסה שוב. הפעם היא פתחה. ריח של ים מיד הציף את נחיריו. ברקע התנגנה מוזיקה של משהו עם סקסופון, והוא הרגיש שאולי הוא מפריע למשהו. היא הזמינה אותו להיכנס והציעה לו שישתה איתה כוס יין אדום. בעודה מוזגת ומוסיפה רעשי גלו־גלו־גלו לנגינת הסקסופון, הוא ניסה להעריך את גילה, חשב שייתכן שהיא מבוגרת ממנו. כשהתיישבו, היא ביקשה להתנצל. הרגשתי שאולי זה לא היה יפה מה שאמרתי לך אתמול, על הספר, אמרה. זה היה חסר רגישות מצידי, ואני מתנצלת. אבל אם זה שווה משהו, אני חושבת שאתה מוכשר. 

הוא הרגיש שלחייו מתחממות, קיווה שאינו מסמיק. הוא אמר לה שהוא שמח שהם נפגשו, ושהיא צודקת. הספר לא כזה טוב, ומלא בחזרות. היא הביטה בו וחייכה, ואז קמה וצעדה לעבר השידה שבכניסה, הוציאה ממנה שני עטים. אחר כך הביאה מחדר השינה שלה את הספר שלו, זה שעכשיו הרגיש שהוא מפחד לפגוש, והתיישבה בחזרה לידו. הסבירה שעכשיו הם הולכים למחוק. את העט הכחול פתחה והגישה לו, ואת העט השני, האדום, השאירה לעצמה. היא פתחה גם אותו והצמידה לאט את הפקק למאחורה שלו, והוא חשב שזו התנועה הסקסית ביותר שראה עד כה בחייו. במשך שעתיים שלמות הם מחקו. בהתחלה בהססנות, אחר כך יותר בהחלטיות, תפסו ביטחון. וככל שתפסו ביטחון, הוא שם לב שנהיה לו חם באזור החזה, ואחר כך באזור האגן, והוא הבחין בשני עיגולי זיעה קטנטנים מעל לשפה העליונה שלה, וקיווה שזה אומר שגם אצלה כבר חם. כפות הידיים שלהם לעיתים נפגשו. בהתחלה בטעות, ואחר כך כבר לא, והם מחקו באקסטזה, מחקו ומחקו ומחקו. אולי רבע ספר. וכשסיימו מיהרו לחדר השינה, למרות שלא הספיקו להיעזר במיטה, התפרקו זה על זה בעמידה, על הקיר. קיר חזק היה."

- "אז בעצם אתה התחתנת עם השכנה שלך!" 

- "לא. אני התחתנתי עם ירמה." 

- "אה. חשבתי שהסיפור עכשיו היה על ירמה, אשתך העורכת." 

- "לא, זה היה על השכנה שלי. קראו לה גַבּי. היא הייתה מבוגרת ממני בשלוש־עשרה שנה, ולימדה אותי שני דברים. איך למחוק, ואיך לענג נשים. היינו יחד שנה שלמה, עברנו לגור בדירה שלה עם הריח הנהדר של הים, אבל אחרי שנה היא עזבה, נסעה ללונדון. אמרה שהציעו לה שם עבודה טובה. בסוף היא אהבה את העבודה שלה יותר מכל דבר אחר בעולם. אני שמח מאוד על השנה איתה, בזכותה הבנתי את חשיבות העריכה. מהספר השני שלי והלאה לא זזתי בלי עורכת טובה. יִרְמה שלי. הכרנו באוניברסיטה, בחוג לספרות. הסטודנטית הכי מכוערת בקמפוס, אבל העורכת הכי טובה שיש! עורכת טובה, ומסופקת מינית!"

- "אה, יופי, הנה המלצרית עם הסודה, תודה לאל."

- "אז תגידי, חוחית, מה עוד את רוצה לדעת עליי? כבר סיפרתי לך לא מעט." 

- "זה נכון שכשסופר היה מוציא ספר, הוא היה מקדיש אותו למישהו?" 

- "זה די נכון, כן." 

- "למה היו עושים את זה?" 

- "אמרו שהיו כמה סופרים שהתחילו עם זה, אף אחד לא ידע מדוע. זה נהיה עניין של אגו וחשיפה, ומי מצליח לרגש יותר בהקדשה, אז כולם נסחפו, ומאיזושהי נקודה, כולם הקדישו ספר למישהו." 

- "למי אתה הקדשת את הספרים שלך?" 

- "את הספר הראשון הקדשתי להורים שלי, את השני לירמה, את השלישי לגבי, את הרביעי לא הקדשתי לאף אחד כי ירמה עוד כעסה עליי על ההקדשה לגבי, את החמישי לסבא שלי, את השישי עד הספר השלושה־עשר לא הקדשתי לאף אחד." 

- "למה?" 

- "לא היה למי." 

- "ומה לגבי הספר האחרון שלך, הארבעה־עשר?" 

- "אותו הקדשתי לחוחית." 

- "חוחית?"

"פעם הייתה בחורה, קראו לה חוחית, הייתה קצת שונה ולפעמים עקשנית. תמיד הלכה עם גרביים מתוחות מעל המכנסיים, והן תמיד היו שונות. בפרינציפ. נגיד גרב אחת אדומה עם פסים לבנים, והשנייה ירוקה עם עלים צהובים. היו לה שיער ארוך שחור חלק ועיניים ירוקות, גדולות. היא ניהלה דוכן שייקים של פירות, שממנו הייתה מתפרנסת. אח שלה עזר לה להשיג אישורים, בנו מותג, קבעו מחירים, הכינו שלטים. הייתה מרוצה, הרוויחה מעט, אבל אף אחד לא הציק לה או אמר לה מה לעשות, והיא רק הייתה צריכה לענות מדי כמה זמן על שאלות של כסף ועודף ואם זה בעונה. אמא פעם הסבירה לה משהו על רֶצֶף — שלכולם יש כל מיני מקומות על הרצף, והיא אף פעם לא הבינה מה זה העניין הזה עם הרצף, ולא היה לה אכפת, כי הייתה לה את גומת החן השמאלית שלה. אחת ויחידה וכה מיוחדת, חשבה. היא אהבה להסתכל עליה במראה וללחוץ עליה, לא מאוד חזק, שלא תיעלם חס וחלילה. ושם, בדוכן שלה, היא דאגה שיהיה לה כיסא גבוה, עם ריפוד עבה, שעיר ונוח, שיהיה חם בטוסיק. כיסא שעליו היא יכולה לשבת ולקרוא. בכל בוקר אח שלה היה מביא לה ספר. חדש או ישן, עם ציורים או בלי, של סופרת ישראלית או זרה, זה לא היה משנה. העיקר שיהיה לה ספר. הספרים שימחו אותה, וכשהיא הייתה שמחה, חשבתי שהגומה שלה היא הדבר הכי יפה בעולם. היא הייתה הקוראת האהובה עליי, בכל בוקר מחדש. גם כשהקוראים הלכו ונעלמו, היא לא הפסיקה לקרוא מעולם. חוחית הייתה הקוראת האחרונה.״ 

- "נו, תראי מה זה, נגמר לנו הזמן!" 

- "מה, לא, רגע... זה היית אתה? אח שלה. זה אתה, נכון?" 

- "מצטער, חייב לזוז. לצ'י קונג."

- "אבל אני מרגישה שיש לנו עוד הרבה על מה לדבר! נוכל להיפגש שוב?" 

- "נוכל, אבל אין צורך. מעבר להיום, כבר לא יהיה מעניין." 

- "למה אתה אומר את זה?"

- "ככה זה, ככה דברים קורים." 

- "אז מה, אנחנו נפרדים?" 

- "נפרדים." 

- "אריק נבוב, הסופר האחרון, אני מודה לך מאוד על הריאיון הזה!"

***

באותו היום הגעתי הביתה מאוחר. נשארתי בבית הקפה עוד כמה שעות. חשבתי על כל מה שאריק אמר, וגם על מה שלא אמר. עברתי על ההקלטה, יותר מפעם אחת. מתישהו הזמנתי שם את המרק. צדק אריק, הוא באמת היה מצוין. העובדה שכינה אותי חוחית קיבלה עכשיו משמעות עבורי. ריגש אותי הסופר האחרון. כשנכנסתי הביתה, חיפשתי ישר את אלכס, קיוויתי שהוא ער. רציתי לספר לו איך היה פעם, כשהיו סופרים וקוראים, ומשהו על שעה של שקט, והקדשה, ושכֵּן אפשר להזדיין בעמידה, אבל הוא כבר ישן. ישן עם פה פתוח, וזה תמיד נראה כאילו הוא חצי מחייך, אז לא יכולתי להתעצבן עליו. נתתי לו נשיקה ארוכה בלחי, משכתי עליו את חצי השמיכה שנשרה על הרצפה, והלכתי בשקט למטבח. 

לקחתי כוס מים, שתיתי לאט, הסתכלתי על הדירה שלנו, קיבלתי החלטה. 

מחר אקנה מפיץ ריח בניחוח ים. אחר כך אקפוץ לשוק הפשפשים. 

אחפש לי שם ספר מפעם, אולי שלושה. אנסה לקרוא. אנסה ממש. את כולם עד סופם. ובגיל שמונים ותשע תראיין אותי מישהי, נשב בבית קפה, אני אקרא לה חוגלה, והיא תשאל אותי איך היה להיות "הקוראת הראשונה".