טוטאל־לוס

פרק 1

"כולם אומרים לי תפסיק כבר לחלום,

אהבה כזאת אינה קיימת,

אך בליבי אני יודע, אהובה,

זה רק עניין של זמן

עד שתיכנסי אל תוך חיי,

ושנינו יחד

נהפוך את החלום למציאות..."

נועה ואני שרות עם הרדיו בקולי קולות את הגרסה הקצבית של השיר 'נהפוך את החלום למציאות', שיצאה לאחרונה ונהייתה כבר להיט מטורף, וערן מתופף באצבעותיו על ההגה.

"אין על אילן ימיני!" היא צועקת כדי להתגבר על המוזיקה, "הוא פשוט מדהים."

"נכון," אני מאשרת מהמושב האחורי.

"וואו, ערן," היא משחקת בכפתורי המזגן ומנופפת בידה החופשית מול פניה, "מה יהיה עם המזגן הזה?"

ערן מושך באדישות בכתפו, "עוד מעט הוא יחזור לעבוד."

"כן, בטח..." היא אוספת את תלתליה הזהובים שנדבקו לעורפה ומצמידה את בקבוק המים הקרים ללחייה הסמוקות, "אנחנו חייבים דחוף להיפטר מהגרוטאה הזאת."

"תגידי תודה על הגרוטאה הזאת," הוא מגונן בתקיפות על הטויוטה קורולה המרופטת שלו, שמלווה אותו עוד מימיו כסטודנט. למרות מאמציה הבלתי נלאים של אשתו, הוא מסרב בתוקף להיפרד ממנה. "את רואה," הוא מצביע לעבר אאודי שחורה שעומדת בצד הכביש, "זה עם רכב חדש ונתקע בדרך."

"אוי, איזה מסכן, להיות תקוע ככה, רחוק מ'כושי' ולא מספיק קרוב לאילת. סיוט." היא מצמידה את כפות ידיה ומביטה בבעלה במבט מתחנן, "אולי נעצור לו."

"אוקיי," הוא לוחץ על הבלם ויורד לשוליים.

"אין עליך," היא תולה בו מבט רך ומלטפת את עורפו.

נחמד לראות גילויי חיבה כאלה אחרי עשר שנות נישואים. אני לא זוכרת שניר ואני היינו ככה אפילו חודשיים אחרי החתונה. לא יודעת אם הסיבה לריחוק בינינו הייתה האיפוק המוגזם שמאפיין אותו, או אולי הביקורתיות הנוראית שלו שהרימה ראש מייד עם נישואינו.

ערן מצמצם את המרחק בינינו לבין האאודי בנסיעה לאחור, ונועה מפנה את מבטה אליי, "אכפת לך?"

"לא, מה פתאום, איך אפשר להשאיר בן אדם ככה?"

"איזה מותק שאת," היא מביטה מבעד לחלון האחורי. "רגע, אני לא מאמינה..."

"מה?" שואל ערן.

"זה הוא, זה הוא."

אני מסתובבת לאחור לראות על מי היא מדברת. גבר גבוה וחטוב במכנסי ג'ינס כהים ובחולצת טריקו לבנה עומד לצד אאודי שחורה וחדשה. ידו האחת מנופפת לעברנו והאחרת מצלה על עיניו, כך שלא ניתן להבחין בתווי פניו.

ערן עוצר, דוחף באצבעו את משקפי ההארי פוטר שלו, שהחליקו במורד אפו, ומביט בגבר בעיניים מצומצמות, "מי את חושבת שזה?"

"אילן ימיני," היא מחווה בידה לעבר הרדיו שעדיין מנגן את שירו.

"אולי," אני פותחת את הדלת, "אבל עכשיו הוא סתם אחד שנתקע בדרך."

אני יוצאת החוצה והחום המעיק השורר בטויוטה של נועה וערן מרגיש פתאום כמו פינת התרעננות. נועה פותחת את הדלת שלה ומזנקת החוצה, "נראה לך שאני אחמיץ את ההזדמנות לפגוש אותו?" ערן מכבה את המנוע ומצטרף אלינו. אני מושכת בכתפי והולכת לקראת הנהג התקוע. "היי, אתה צריך עזרה?"

"כן, תודה שעצרתם," הוא שומט את ידו ופניו נגלות לעיניי. נועה צדקה, זה באמת אילן ימיני בכבודו ובעצמו, ניצב מולי במראהו המצודד. הכריזמה המטורפת שלו, שתמיד טורפת את מסך הטלוויזיה, עוצמתית עוד יותר פנים מול פנים.

"נגמרה לי הסוללה בטלפון," הוא מצביע לתוך מכוניתו, "ואני לא יכול להזמין גרר. אפשר אולי להשתמש בטלפון שלכם?"

"כן, אבל עד שהם יגיעו אתה תתאדה," אני מצביעה לעבר שמש הצהריים, שלמרות שאנחנו כבר לקראת סוף אוקטובר קופחת מעלינו ללא רחם.

"אז מה האלטרנטיבה?" הוא מעביר את לשונו על שפתיו החרֵבות.

"שאנחנו נעזור לך." אני חוזרת לטויוטה ומביאה את בקבוק המים המינרליים הגדול שלי. "קח, אם לא אכפת לך ששתיתי ממנו."

"לא מפריע לי, תודה," חיוך קטן מסתמן בזווית פיו. הוא פותח את הבקבוק ומרוקן חצי ממנו בלגימה אחת ארוכה. "סליחה," הוא מנגב את פיו בגב ידו, "לא שמתי לב כמה אני צמא."

"אתה יכול לגמור את כל הבקבוק."

אילן גומע את שארית המים וניעור לחיים כמו צמח קמל שהושקה סוף סוף. "תודה, הייתי זקוק לזה." הברק חזר לעיניו החומות הכהות, וחיוכו הרחב המלווה בגומת חן מקסימה מאיר ברגע את פניו.

"אין בעד מה."

ככה, פנים אל פנים, הוא נראה הרבה יותר טוב מאשר על מסך הטלוויזיה, אם זה אפשרי בכלל. לא פלא שאין־ספור נשים נופלות שדודות לרגליו.

"אז מה הבעיה?" אני מצביעה על האאודי.

"לא מתניע," הוא מעביר את מבטו אל ערן, "אני מקווה שאתה מבין משהו ברכבים, כי לי אין שמץ של מושג."

"האמת, גם לי אין שמץ של מושג," עונה ערן, ופניו של אילן שוב נופלות.

"נסה להתניע רגע," אני מבקשת מאילן.

"כבר ניסיתי, לא פעם אחת," הוא נכנס למכונית בתנועה חלקה וגמישה, "אבל מי יודע, אולי את תביאי לי את המזל." הוא מסובב את המפתח בסוויץ' והמכונית משמיעה נקישות חלשות. הוא פורש את ידיו לצדדים, "מתברר שלא."

אני מכניסה את ראשי מעט לתוכה, וריח קלוש של סבון מעורב בריח גברי מתקתק ממלא את אפי. איזה חום בפנים, לא פלא שהוא התייבש ככה, ברח מהכבשן שבפנים ונאלץ להתאדות בחוץ.

"הרדיו עובד?"

"לא."

"ואין לך אורות. לדעתי, הלך לך המצבר."

"את חושבת?" הוא מחייך בחצי לגלוג.

"אני די בטוחה. יש לך כבלים?"

"לא," הוא מפנה את פניו אליי, כך ששפתיי נמצאות במרחק סנטימטרים ספורים משפתיו המושלמות. אם היינו חיים בעולם נטול חוקים ובעיקר נטול השלכות, הייתי מדביקה את שפתיי לשפתיו בזה הרגע.

מה עובר עליי? אני מוציאה מהר את ראשי החוצה ומזדקפת. "ערן, יש לך כבלים ברכב?"

"כן. את רואה," הוא שולח לנועה חיוך ניצחון, "בגלל שיש לנו גרוטאה יש לנו כבלים עכשיו."

"אם היה לנו רכב חדש לא היינו צריכים כבלים."

"אה, באמת?" הוא מחווה בראשו לעבר האאודי החדשה של אילן והולך לטויוטה שלו. הוא נוסע קדימה, מסתובב ומתקרב אלינו כך שמכסה המנוע שלו כמעט נושק למכסה המנוע של האאודי, ומוציא את הכבלים מתא המטען.

אני מרימה את מכסה המנוע של האאודי ואת מכסה המנוע של הטויוטה קורולה שידעה ימים טובים יותר, מחברת את הכבלים וצועקת לאילן, "תתניע."

הוא מסובב את המפתח והמנוע נוהם בחוזקה.

"זהו," אני מנתקת את הכבלים וטורקת את מכסה המנוע שלו.

אילן רוכן אל פתחי האוורור, נושם את האוויר הקר ומחייך בהקלה, "קוסמת."

"מוסכניקית," אומרת נועה.

"את רצינית?"

המבט המופתע הזה תמיד מצחיק אותי.

"כן," היא מחייכת אליו.

הוא יוצא מהמכונית ומשעין את האמה על הדלת הפתוחה לרווחה. "אני לא יודע כמה זמן הייתי נשאר תקוע כאן, באמצע שום מקום, אם לא הייתם עוצרים לי. תודה רבה לכם. באמת."

"על לא דבר," נועה מחייכת אליו, לא מורידה ממנו לרגע את עיניה.

"בכיף, רק אל תעצור עד אילת," אני סוגרת את מכסה המנוע של הטויוטה ושולחת מבט לאחור, "כי אם המנוע ייכבה לך, כנראה שתצטרך שוב התנעה בכבלים. כשתגיע לאילת תחפש מוסך, שיחליפו לך מצבר."

"שוב תודה," הוא מניח את ידו על חזהו, "במיוחד תודה לך. איזה מזל יש לי שדווקא מוסכניקית עצרה לי. את רואה, צדקתי, באמת הבאת לי את המזל."

"אולי," אני מעקמת את פי הצידה, "אבל כל אחד היה יכול להתניע לך בכבלים."

"אבל אף אחד לא עצר." אני מהנהנת ומתקדמת צעד אחד לעבר הטויוטה. "רגע, איך אני יכול להודות לכם?"

"לא צריך, הכול בסדר, באמת," עונה ערן, "היינו עוצרים לכל אחד."

"תנו לי לעשות משהו בשבילכם, אני מתעקש."

נועה מהססת לרגע, "אתה יודע מה, יש לי ילד מקסים שהכנסתי לבית אומנה חדש."

"היא עובדת סוציאלית," ערן מביט באשתו בהערצה.

"והוא פשוט משוגע עליך," היא ממשיכה. "אכפת לך להקליט עבורו הודעה אישית ממך?" היא תולה בו את עיניה הכחולות הגדולות.

נו, באמת, נראה לה שזה מה שבא לו לעשות בחום הזה, כשהגרון שלו עדיין יבש וחולצת הטריקו דבוקה לגופו המיוזע — לעמוד ולהקליט הודעה?

"ברור, אני אעשה את זה בשמחה. איך קוראים לו?"

"אור," היא שולפת את הטלפון מכיס מכנסיה ומסמנת לאילן להתחיל. הוא מסלסל בקול רך למצלמת הטלפון את אחד משיריו הישנים.

"ילד יקר, האור בחיי,

אתה אורז היום תרמיל ויוצא לדרכך

ובליבי פועמת תקווה

שהחיים יאירו לך פנים."

הטלפון רועד בידה של נועה, ואילן לוקח אותו לידיו, "אור, שמחתי לשמוע שקיבלת משפחה חדשה, ואני מאחל לך מכל הלב," הוא מניח את ידו על חזהו, "שההתחלה החדשה הזאת תהיה טובה ומוצלחת עבורך, ושהחיים יאירו לך באור גדול כמוך." הוא שולח נשיקה באוויר, מפסיק את ההקלטה ומושיט את הטלפון לנועה.

נועה מוחה את דמעותיה, מצמידה את הטלפון לחזה ומביטה באילן מרוגשת. "תודה רבה לך, אתה לא מבין כמה שזה משמעותי בשביל ילד כמוהו. אפשר לחבק אותך?"

"כמובן," הוא פותח את זרועותיו ומחבק אותה. "אתם רוצים תמונה קבוצתית?"

"כן," היא עונה בהתלהבות, ומייד היא וערן נעמדים משני צדדיו של אילן ומחבקים אותו. "בואי," היא מזמינה אותי בליווי תנועת יד.

"לא, תודה."

היא מרימה את הטלפון שלה ואילן מחייך למצלמה במקצועיות מתורגלת היטב.

"גם את רוצה תמונה?" הוא מחייך אליי חיוך שרמנטי.

"לא, תודה," אני מתרחקת, "אנחנו חייבים לזוז, עוד מעט מתחילות ההרצאות ואני לא רוצה להפסיד את אבנר. הוא תמיד מרצה ראשון."

"מי זה אבנר?" זורקת נועה בדרך אגב.

אני לא מתכוונת לענות לה. כבר שנה שאני לא מפסיקה לדבר איתה על האדריכל מספר אחת בארץ, שנתן לנו הרצאה מעלפת בכנס הקודם ועומד להרצות גם בכנס הנוכחי.

"אילן," נועה תולה בו זוג עיניים גדולות ועגולות, "תודה על הכול."

"שטויות," הוא מחווה בידו לביטול. "תודה רבה לכם שעצרתם לי."

ערן לוחץ את ידו, מאחל לו נסיעה טובה ומתקדם עם נועה לעבר מכוניתם, ואני הולכת אחריהם.

נועה שולחת מבט לאחור ונועצת את מרפקה במותנו של בעלה, "אמרתי לך שזה אילן ימיני."

"רגע," אילן מניח יד על כתפי ועוצר אותי. גופי ניעור למגעו בעוצמות שאיני מכירה. נועה וערן נעצרים ומקשיבים בסקרנות. "רק תגידי לי כמה אני חייב לך על תיקון הרכב?"

"לא תיקנתי ואתה לא חייב לי כלום, סע לשלום..."

"המפתחות בפנים," שנינו אומרים יחד ומחייכים בהפתעה.

"אז אולי תיתני לי להזמין אותך לארוחה או משהו."

"לא, באמת, זה כלום, אתה לא חייב לי שום דבר."

"את בטוחה?" הוא מחייך חיוך מתוק, כזה שקשה לעמוד בפניו.

"אני בטוחה, נסיעה טובה."

"תודה," הוא מנופף בידו לשלום, נכנס למכוניתו ונוסע.

"את לא נורמלית!" צועקת עליי נועה בזמן שאנחנו מתיישבים בטויוטה הלוהטת. בשלב זה אני קצת מצטערת שהשארתי את הרכב שלי לדן.

"איך את מפספסת הזדמנות כזאת? חכי שאני אספר לגילי," היא זורקת עליי בקבוק מים ריק ועוקבת אחר האאודי המתרחקת. "הוא פשוט הורס את הבריאות. את יודעת שאני פחות בקטע של זמרים מזרחיים, ים תיכוניים," היא מתקנת את עצמה, "אבל אילן..." היא נאנחת, "אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לסרב לו."

"הֵיי," רוטן ערן, "אני יושב כאן, אם לא שמת לב."

נועה מלטפת את שערו הבלונדיני שמתחיל מעט להאפיר, מחייכת אליו חיוך מפייס ומניחה את ראשה על כתפו. הוא נושק לראשה ומתחיל לנסוע.

"לסרב לו? מה עשית מזה," אני מגחכת, "בסך הכול הזמין אותי לארוחה כי הוא הרגיש שהוא חייב לי משהו."

נועה מסתובבת אליי, "את יודעת מה, את צודקת. מה לך ולו. חוץ מזה, אומרים שהוא יוצא עם שירה טל."

"כן, אני יודעת."

"הוא לא עם הדוגמנית האיטלקייה היפה הזאת, נו, זו שמצולמת איתו בפרסומת של אאודי? רוסי, גבריאלה רוסי," ערן מפגין בקיאות מפתיעה.

"לך תדע," עונה נועה.

"בחיי, כיף להיות הוא."

"כיף להיות הוא, אה?" היא נועצת בו מבט מוכיח.

"מה בסך הכול אמרתי?" הוא עושה פרצוף תמים.

"את יודעת מה, דפנה, חבל שיש לך את הכנס הזה," היא מעקמת את פרצופה כך שחלילה לא אפספס כמה שהיא מאוכזבת, "זו הייתה הזדמנות נהדרת שתכירי את דניאל."

"כן, אין עליו," ערן מהנהן בראשו במרץ ודוחף את משקפיו במעלה אפו.

"הינה, זה דניאל," היא מרימה את הטלפון של ערן ומפנה אותו אליי.

אני לא מעיפה אפילו מבט חטוף. אני יודעת מה אראה שם, עוד חנון מחשבים. מאז הגירושים שלי מניר הם מנסים לשדך לי בחורים בזה אחר זה, ואחרי הפרידה מנדב הם כבר השתגעו לגמרי. "תודה, אבל אני לא מעוניינת."

"די, דפנה, את כבר שנתיים ככה. רק תנסי, מה אכפת לך לתת לזה הזדמנות?"

"די, נועה, עזבי אותי מזה. אמרתי לך, אני לא רוצה להיות בזוגיות. עם אף אחד. אני עם גברים גמרתי! לתמיד!"

היא מפעילה שוב את הסרטון שאילן הקליט בטלפון שלה. "אני לא מבינה איך לא ביקשתי ממנו שיקדיש שיר גם ליהלי, היא משוגעת עליו."

"והיא עוד לא בת חמש, או־הווו," ערן מנופף בידו, "מה עוד מצפה לנו."

"לגמרי," נועה מצחקקת, "את צריכה לראות אותה, כל היום היא מסתובבת בבית עם המיקרופון הזה שקנית לה ליום ההולדת, ושרה את השירים שלו. אני אומרת לך, אנחנו מגדלים חולת במה. בדיוק כמו אחותך."

"כן..."

גם אני הייתי כזאת, פעם, מזמן. כשגילי ואני היינו ילדות היינו לובשות בגדים שונים ומשונים ועורכות להורינו 'מופעי שירה ומחול' ששעשעו אותם, והרבה יותר מכך שעשעו את שתינו. אך כשאימא החלה להתפעל מגופה הצר והארוך של גילי, והחליטה לרשום אותה לחוג בלט, ואף טרחה לציין בפניי שאין לי את הגוף המתאים לזה, פרשתי מההופעות הביתיות האלו. ובזמן שגילי, 'הכוכבת הגדולה', הופיעה, אני הייתי מפרקת כל מכשיר חשמלי שהתקלקל, חוקרת אותו לעומק ומרכיבה אותו מחדש.

נועה מפסיקה את הסרטון שהריצה בלופ במשך כל הנסיעה, ומכריזה בקול רם, "הגענו."

"אה, יופי," אני אוספת את חפציי.

ערן מוציא את המזוודה שלי מתא המטען ומניח אותה על המדרכה. "את תסתדרי לבד?"

"ברור. תודה על הטרמפ, תיהנו בסיני, וכשתחזרו תביא את הרכב למוסך, אני אתקן לכם את המזגן."

"אה, אוקיי, תודה, דפנה," הוא נושק ללחיי ונכנס למכונית.

"אין עלייך, תודה," נועה מחבקת אותי. "ודפנה," היא מגניבה מבט אל ערן ולוחשת, "הייתי מציעה לך לנצל את ההזדמנות שאת בחופש ולהשתחרר קצת. מי יודע, אולי תמצאי כאן מישהו שיעשה לך טובה ויסכים לנקות לך את קורי העכביש."

"מצחיק מאוד," אני לופתת בחוזקה את ידית המזוודה עד שמפרקי אצבעותיי מלבינים.

"סליחה," היא מניחה את ידה על זרועי, "לא התכוונתי לפגוע בך."

"זה בסדר. הכול בסדר."

"מה שבאמת התכוונתי לומר, זה שאם יש לך הזדמנות להכיר מישהו, לכי על זה," היא מביטה בי בעיניה הכחולות הכמעט מימיות בעצבות, "לא כל הגברים נצלנים ופוגעניים."

כן, בטח.