לוטי ברוקס 2 – כישלונות החברות הנוראיים של לוטי ברוקס

יום שישי, 21 בינואר
 

חזרתי! אני מצטערת שעבר כל כך הרבה זמן, אבל סוף­­־סוף קניתי יומן חדש ואני כבר רוצה מאוד לכתוב לך על כל ההרפתקאות המרגשות שלי... או בעצם ההרפתקאות המביכות שלי, אם להיות כנה לגמרי, כי זאת הכוונה כשכותבים יומן, לא?

(עוד לא החלטתי מה יהיו ההשלכות אבל תאמין לי — ואני מדברת אליך, טוֹבִּי — ממש לא כדאי לך לגלות!)

בכל אופן, התגעגעת אליי, יומן?

לא?!

טוב, זה די מעליב!

אני צוחקת.

עבר רק שבוע כנראה, אבל אני מרגישה שעבר יותר זמן, כי המון דברים קרו מאז ש"נפגשנו" בפעם האחרונה. אז כדאי שאעדכן אותך ברשימת האירועים, לא?

אוקיי, אני מתחילה. הנה הדברים שקרו בשבוע האחרון:

* אימא עדיין בבית החולים, אבל היא חוזרת סוף־סוף הביתה מחר. ביקרנו כמה פעמים את האחות התינוקת החדשה שלי, דֵּבִינָה — לא, לא, בֶּלָה (אני חייבת לזכור!) — והיא מאוד חמודה! נכון, היא עוד לא עושה הרבה, אבל נראה לי שאנחנו צריכים לתת לה זמן כי היא רק בת עשרה ימים.

* אני כל כך שמחה שמוֹלִי חזרה מאוסטרליה — נפגשנו מאז כמעט כל יום וזה היה בדיוק כמו בימים ההם, לפני שהיא נסעה!

* אמבר ופופי שמרו מרחק ממני בדרך כלל. איזה מזל.

* אני עוד דלוקה קצת על דניאל. ממש־ממש טיפונת. כמעט בכלל־בכלל לא.

* אני בטח לא יושבת המון זמן ליד השולחן שלי וחולמת עליו בהקיץ ומזילה ריר על כל היומן שלי.

* נו די, על מי אני עובדת? אני ממש מחבבת אותו. אבל שששש, אל תספר לאף אחד, אוקיי.

* אוף, עכשיו באמת הזלתי ריר על הדף! אולי אם אצייר לכתם הריר הזה פרצוף, הוא ייראה פחות מגעיל?!

* למה אני מקשקשת כל כך הרבה?! רגע אחד אני מוסרת לך עדכונים על החיים שלי ורגע אחרי אני מבלבלת את המוח עם נייג'ל שלולית הריר. תזכיר לי, יומן, על מה אנחנו מדברים עכשיו?

* אה, כן... על דניאל החלומי! (הוא כל כך כל כך נחמד.)

* אני צריכה כנראה שתצעק לי מדי פעם, "קחי את עצמך בידיים, לוטי!" כשאני מתחילה לקשקש עליו יותר מדי — מבטיח? אני אעמיד פנים שאמרת "כן" — תודה.

* אמממ. מה עוד? האוגרים חמודים כמו תמיד. אני בטוחה שהתגעגעת אליהם יותר מאשר אליי, הא? הם מאושרים עכשיו במיוחד כי הכנסתי להם כמה ערסלים חדשים לכלוב...

נ"ב לאוגרים מגיע בהחלט לחיות את החיים הטובים כי תוחלת החיים הממוצעת שלהם היא בין שנתיים לשלוש, מה שנראה לגמרי לא הוגן. אבל ששששש, אל תספר לכדור־פרווה השלישי ולפרופסור סקוויקי כי אני לא רוצה שזה ידאיג אותם.

ועוד נ"ב ציירתי אותם עם קוקטיילים כי חשבתי שזה מצחיק, אבל אני רוצה להבהיר שאוגרים לא שותים אלכוהול. אם יכניסו ג'ין וטוניק לבקבוק המים שלהם, יש לי הרגשה שהם עלולים לחיות הרבה־הרבה פחות משנתיים־שלוש. וגם, ההורים עלולים לכעוס מאוד אם יגנבו להם את הג'ין שהם אוהבים כל כך. כדאי להיזהר!

יום שבת, 22 בינואר

9:45 בבוקר

היום אימא אמורה לחזור הביתה! אני כבר כל כך רוצה שהיא תחזור. בהתחלה היה דווקא די נחמד שאבא ההורה היחיד בבית, כי הוא הרבה פחות קפדן בדברים מסוימים כמו לשים את הבגדים המלוכלכים בסל הכביסה, לסדר את המיטות, שיעורי בית ו(בייחוד) זמן מסך. פשוט קל מאוד לעבוד עליו — הוא יכול להגיד דברים כמו, "כמה זמן היית באייפד, לוטי?" ואני עונה לו, "אה, רק חמש דקות בערך, אבא," והוא עונה לי, "אה, יופי - אז את יכולה להמשיך."

בדרך כלל אני כבר יושבת מול מסך שעתיים בערך! כמה שהוא תמים.

הצד השלילי היה הבישול שלו. לא שהוא לא ניסה. אבל חבל שהוא ניסה, ולא הגיש לנו פשוט נגיסי עוף מוכנים ופיצה — זה היה ממש־ממש בסדר. הבעיה היא שהוא רצה כל כך להראות לאימא איזה בעל ואבא מדהים הוא, אז הוא המשיך לנסות לבשל דברים שהם הרבה מעבר ליכולת שלו, ועשה את זה הכי לא טוב שאפשר.

למשל, בסוף השבוע האחרון הוא ניסה להכין ארוחה חגיגית בלי לקנות אף אחד מהרכיבים החיוניים. כמו עוף או בקר. וככה אכלנו "דג צלוי", שבעצם היה דג סלמון שרוף מכוסה ברוטב בשר. זה אפילו לא היה נתח דג, אלא אחד מהדגים השלמים האלה עם פרצוף והכול!

אני וטובי היינו בטראומה, באמת!

עד עכשיו יש לי סיוטים בלילה מזה... לפעמים אפילו סיוטים ממש־ממש מוזרים שבהם יש לסלמון זרועות קטנות מצחיקות והוא מנגן בגיטרה קטנטנה. זה מוזר ברמות.

אמממ... אולי זה באמת לא היה כל כך יפה מצידי, אבל פשוט לא מתאים לי לשיר שירים עם חיית ים מתה כשאני מנסה לישון את שנת היופי שלי, אוקיי? העובדה שמר דָגִי יודע לבצע גרסה מעולה של ווֹטֶרְמֶלוֹן שוּגר של הארי סטיילס, בכלל לא קשורה לעניין!

16:16 אחר הצוהריים

יש, היא חזרה! עכשיו גרים בבית הזה חמישה אנשים, מה שנראה מטורף. או שבעה, אם סופרים אוגרים בתור אנשים, שזה מה שאני עושה.

הרי ברוב הדברים הם יותר מוצלחים מטובי, אז זה נחשב, לא?

בכל אופן, חיבקתי את בלה כל אחר הצוהריים. יש לה ריח מדהים, קצת כמו מילקשייק תות, ממממממ.

אבל אימא נראית קצת שונה, ממש־ממש עייפה.

אמרתי, "וואו, אימא, את נראית עייפה!"

היא אמרה, "תודה, לוטי."

"כן... יש לך שקיות ממש גדולות מתחת לעיניים."

"מממ... תודה, לוטי."

"וגם עיגולים כהים... וגם העור שלך נראה אפור."

"תודה רבה, לוטי."

"ואת גם נראית הרבה יותר מבוגרת..."

"כן, בסדר, הבנתי מה את רוצה להגיד. תודה, לוטי!"

אמרתי, "טוב, אימא. את לא חייבת לצעוק. רק תיארתי את מה שאני רואה!"

נראה לי שאולי ללדת תינוק זה מבגר אותך או משהו...

אבל לא ברור לי למה... עד עכשיו הכול נראה לי קל, כל מה שתינוקות עושים זה לישון.

המחשבה היומית:

לזכור לקנות לאימא ליום ההולדת

קרם אנטי־אייג'ינג להצערת עור הפנים.

היא תאהב את זה.