מעשיות מודרניות 2 – אומץ

פתח דבר

שיעור אלמד מפרח ועלה בהיר, שלכל טיפה שבם דבקה גוון נותנים:
איך יין־אבל דל־חיוּת יש להתמיר לזהב־חיים.
- שרה טיזדייל, "אלכימיה"

אשת־העץ נחנקה מרעל, העסיס האיטי של דמה בוער. רוב עליה כבר נשרו, אבל הנותרים השחירו והצטמקו על גבה. היא עקרה את שורשיה מהאדמה העמוקה, קנוקנות ארוכות ושעירות שהתכווצו בצינת סוף הסתיו.

גדר ברזל הקיפה את הגזע שלה במשך שנים, צחנת המתכת מוכרת לה כמו כל כאב קטן. הברזל צרב בה כשגררה מעליו את שורשיה. היא כשלה אל מדרכת הבטון ומחשבות העץ האיטיות שלה התמלאו כאב.

בן אנוש שהוליך שני כלבים קטנים מעד ונתקל בקיר לבנים. מונית עצרה בחריקת בלמים וצפרה בקול.

ענפים ארוכים הפילו בקבוק כשאשת־העץ מיהרה למשוך את עצמה מהמתכת. היא בהתה בזכוכית הכהה שהתגלגלה אל הרחוב וצפתה בשרידי הרעל המר נוטפים מהפייה, ראתה את השרבוט המוכר על פס הנייר הקטן המוצמד בשעווה. תכולת הבקבוק הזאת הייתה אמורה לרפא, לא להביא עליה את מותה. היא ניסתה להרים את עצמה שוב.

אחד הכלבים התחיל לנבוח.

אשת־העץ הרגישה ברעל פועל בתוכה, חונק את נשימתה ומטשטש את מחשבותיה. היא ידעה שהיא זוחלת למקום כלשהו, אבל כבר לא זכרה לאן. טלאים ירוקים כהים, דמויי חבּוּרות, עלו לאורך הגזע שלה.

"ראבוּס," לחשה אשת־העץ, וקליפת שפתיה נסדקה. "ראבוס."

1

כאן, לעומת זאת, עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה,
כדי להישאר באותו המקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר,
את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר.
- לואיס קרול, מבעד למראה: ומה אליס מצאה שם

ולרי ראסל הרגישה משהו קר נוגע בתחתית הגב שלה והסתובבה בבת אחת, חובטת בלי מחשבה. המכה שלה פגעה בעור. פחית משקה נפלה על רצפת הבטון של המלתחות והתגלגלה, נוזל חום ודביק תסס והצטבר בשלוליות. בנות אחרות הרימו את מבטן באמצע לבישת טרנינגים והתחילו לצחקק.

רות הרימה ידיים בכניעה מדומה וצחקה. "זאת הייתה בדיחה, הנסיכה קשוחית מקשוחיה."

"סליחה," ואל הכריחה את עצמה לומר, אבל הכעס הפתאומי עדיין לא התפוגג לגמרי והיא הרגישה כמו מטומטמת. "מה את עושה כאן? חשבתי שאת חוטפת פריחה בסביבת זיעה."

רות התיישבה על ספסל ירוק. היא נראתה זוהרת מאוד בז'קט וינטג' וחצאית קטיפה ארוכה. הגבות שלה היו קווים דקים מצוירים, עיניה היו מודגשות בעיפרון שחור וצללית אדומה. השיער שלה היה שחור ומבריק עם שורשים בהירים יותר, ונשזרו בו צמות סגולות. היא שאפה שאיפה עמוקה מסיגריית הציפורן שלה ונשפה עשן בכיוון אחת החברות לקבוצה של ואל. "רק הזיעה שלי."

ואל גלגלה עיניים וחייכה. ואל ורות היו חברות נצח, כל כך הרבה זמן שוואל התרגלה להיות זאת שעומדת בצל, "הנורמלית", זאת שמכינה את השטח לתשובות השנונות, לא זאת שאומרת אותן. היא אהבה את התפקיד הזה; הוא נתן לה תחושה שהיא מוגנת. רות בטמן והיא רובין. רות האן סולו והיא צ'ובאקה.

ואל התכופפה לחלוץ בבעיטה את נעלי הספורט שלה וראתה את עצמה במראה הקטנה של דלת הארונית שלה, קווצות שיער כתמתם מציצות מתחת לבנדנה ירוקה.

רות צבעה לעצמה את השיער מאז כיתה ה', תחילה בצבעים שהיו זמינים בקופסאות בסופרמרקט, ואז בצבעים משוגעים ויפים כמו ירוק בת ים או ורוד פודל, אבל ואל צבעה את השיער רק פעם אחת. זה היה צבע ערמוני מקופסה; כהה ועשיר יותר מהגוון הבהיר שלה, ובכל זאת נאסר עליה לצאת מהבית בגלל זה. בזמנו אימא של ואל הענישה אותה בכל פעם שעשתה משהו שחשף שהיא מתבגרת. אימא שלה לא רצתה שהיא תקנה חזייה, לא רצתה שתלבש חצאיות קצרות ולא רצתה שתצא עם בנים עד התיכון. עכשיו כשלמדה בתיכון, אימא שלה התחילה פתאום לדחוף לה איפור ועצות לגבי בנים. אבל ואל התרגלה לאסוף את השיער בבנדנות וללבוש ג'ינס וחולצות טריקו, ולא רצתה להשתנות.

"אספתי סטטיסטיקות בשביל פרויקט תינוק הקמח1 שלנו ובחרתי בשבילו כמה שמות פוטנציאליים." רות הסירה מכתפה את תיק הצד הענקי שלה. החזית שלו הייתה מרוחה בצבע ומכוסה בסיכות ומדבקות — משולש ורוד עם שוליים מתקלפים, סיכה שנכתב עליה ביד "עדיין לא מלך", סיכה קטנה יותר עם הכיתוב "דברים מסוימים קיימים אם מאמינים בהם ואם לא" ועוד עשר אחרות. "חשבתי שאולי תבואי הערב ונעבוד על זה."

"אני לא יכולה," אמרה ואל. "טום ואני הולכים למשחק הוקי בעיר אחרי האימון."

"וואו. משהו שאת רוצה לעשות לשם שינוי," אמרה רות וכרכה אחת הצמות הסגולות שלה סביב האצבע.

ואל עשתה פרצוף. היא לא יכלה שלא להבחין בחריפות בקולה של רות כשדיברה על טום. "את חושבת שהוא לא רוצה ללכת?" שאלה ואל. "הוא אמר משהו?"

רות נענעה את ראשה ושאפה שאיפה זריזה מהסיגריה שלה. "לא. לא. לא היה כלום."

"חשבתי שאם יהיה זמן אחרי המשחק, נוכל ללכת לווילג'. להסתובב באזור של סנט מרקס." רק חודשיים קודם לכן, ביריד, טום כרע ברך כדי לשים לה קעקוע זמני על הגב התחתון וליקק את המקום לפני שהצמיד את הקעקוע לעור שלה. עכשיו היא בקושי הצליחה לשכנע אותו לנשק אותה.

"העיר בלילה. רומנטי."

לפי הדרך שרות אמרה את זה, הייתה לוואל הרגשה שהיא מתכוונת בדיוק להפך מזה. "מה? מה עובר עלייך?"

"כלום," אמרה רות. "סתם מרחפת או משהו." היא נופפה על עצמה ביד אחת. "כל כך הרבה בנות כמעט עירומות במקום אחד."

ואל הנהנה. היא לא השתכנעה.

"חיפשת בצ'אטים כמו שאמרתי לך? מצאת את הסטטיסטיקות ששלחתי לך בשביל הפרויקט, על משקי בית של נשים בלבד?"

"לא הספקתי. אני אחפש את זה מחר, טוב?" ואל גלגלה עיניים. "אימא שלי מחוברת בלי הפסקה. יש לה חבר חדש באינטרנט."

רות עשתה קולות הקאה.

"מה?" אמרה ואל. "חשבתי שאת תומכת באהבה אונליין. לא אמרת שזאת אהבה של התודעה? רוחנית באמת, בלי הגוף שיכביד עליה?"

"אני מקווה שלא אמרתי את זה." רות הצמידה את גב היד למצח והטתה את גופה לאחור כאילו היא עומדת להתעלף. היא תפסה את עצמה פתאום והזדקפה בבת אחת. "מה זה, עשית קוקו עם גומייה? היא תתלוש לך את השיער. בואי הנה; יש לי קוקייה מבד ומברשת."

ואל התיישבה לפני רות עם הרגליים משני צידי הספסל והניחה לה לעבוד על הגומייה. "איי. את רק עושה את זה עוד יותר גרוע."

"בסדר, בסדר, בכיינית." רות הברישה את השיער של ואל ואספה אותו בקוקו הדוק כל כך שלוואל היה נדמה שהיא מרגישה את השערות הקטנות שעל העורף נקרעות.

ג'ניפר ניגשה אליהן ונשענה על מקל הלקרוס שלה. היא הייתה נערה גדולת גוף ולא יפה שלמדה יחד עם ואל מאז הגן. היא תמיד נראתה נקייה במידה לא טבעית, מהשיער המבריק שלה ועד לגרבי הברך הצחורים והמכנסיים הקצרים נטולי הקמטים. היא הייתה קפטן הקבוצה. "היי אתן, תעשו את זה במקום אחר."

"מפחדת שתידבקי?" שאלה רות במתיקות.

"תתחפפי, ג'ן," אמרה ואל, פחות בשנינות ורגע מאוחר מדי.

"לא אמורים לעשן כאן," אמרה ג'ן, אבל היא לא הסתכלה על רות. היא נעצה מבט במכנסי הטרנינג של ואל. טום קישט צד אחד שלהם: הוא צייר עליהם בטוש עמיד גרגויל לכל אורך מכנס אחד. הצד השני היה מקושט בסיסמאות וסתם דברים אקראיים שוואל כתבה בכל מיני עטים. ג'ן כנראה לא ראתה בזה ציוד אימונים תקני.

"לא משנה. ממילא אני צריכה ללכת." רות כיבתה את הסיגריה שלה על הספסל והשאירה מכתש שרוף בעץ. "ביי, ואל. ביי, לוזרית."

"מה הקטע שלך?" שאלה ג'ניפר בשקט, כאילו היא באמת רוצה שוואל תהיה חברה שלה. "למה את מסתובבת איתה? את לא רואה איזה פריקית היא?"

ואל הסתכלה על הדלת ובראשה שמעה את הדברים שג'ן לא אמרה בקול: את לא יודעת שאנשים שמסתובבים עם הילדים המוזרים אמורים להיות גרועים בספורט? את דלוקה עליי? למה שלא תעזבי פשוט את הקבוצה לפני שניאלץ להעיף אותך?

אם החיים היו משחק מחשב, היא הייתה משתמשת בהתקפה המיוחדת שלה כדי להעיף את ג'ן באוויר ולהטיח אותה בקיר בשתי חבטות של מקל לקרוס. כמובן, אם החיים באמת היו משחק מחשב, סביר להניח שהיא הייתה נאלצת לעשות את זה בביקיני עם שדיים ענקיים מאוירים שיש להם חיים משל עצמם.

בחיים האמיתיים ואל נשכה שפתיים ומשכה בכתפיה, אבל הידיים שלה נסגרו לאגרופים. היא כבר הלכה מכות פעמיים מאז שהצטרפה לקבוצה ולא יכלה להרשות לעצמה עוד תקרית.

"מה? את צריכה את החברה שלך שתדבר בשמך?"

ואל הכניסה לג'ן אגרוף בפרצוף.

במפרקי אצבעות צורבים, ולרי שמטה את התרמיל ואת מקל הלקרוס על רצפת החדר שלה, שכבר הייתה מבולגנת. היא חיטטה בין הבגדים והוציאה תחתונים וחזיית ספורט שעשתה את החזה שלה עוד יותר שטוח מכפי שהיה בכל מקרה. היא לקחה מכנסיים שחורים שנראו לה נקיים פחות או יותר, ואת הקפוצ'ון הירוק שלה מערמת הכביסה, וחצתה את החדר אל המסדרון. נעלי הפקקים שלה מעכו ספרי מעשיות וניתקו אותם מהכריכות, השאירו עקבות של אדמה על קופסאות צבעוניות פזורות של משחקי מחשב. היא שמעה פלסטיק נסדק תחת עקב הנעל וניסתה להרחיק כמה מהן בבעיטה למרחק בטוח.

בחדר האמבטיה שבמסדרון, היא פשטה את המדים שלה. אחרי שניגבה את בתי השחי במגבת רטובה ושמה שוב דיאודורנט, היא התחילה להתלבש ועצרה רק כדי לבחון את העור המשופשף של מפרקי הידיים.

"זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלך," המאמן אמר. היא חיכתה ארבעים וחמש דקות במשרד שלו בזמן שכל האחרות התאמנו, וכשהוא נכנס בסופו של דבר היא ידעה מה הוא עומד לומר עוד לפני שפתח את הפה. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשאיר אותך. את פוגעת בגיבוש של הקבוצה. אנחנו חייבים להיות יחידה מאוחדת עם מטרה אחת — לנצח במשחק. את מבינה, נכון?"

דפיקה אחת נשמעה על דלת חדר האמבטיה, והיא נפתחה. אימא שלה עמדה בפתח, ידה המטופחת עדיין על הידית. "מה עשית לפנים שלך?"

ואל מצצה את השפה הפצועה שלה פנימה ובחנה אותה במראה. היא שכחה מזה. "כלום. סתם תאונה באימון."

"את נראית נורא." אימא שלה נדחקה פנימה וניערה את הקארה שלה, שהבהירה בגוונים בלונדיניים לא מזמן, ועכשיו שתיהן השתקפו באותה מראה. בכל פעם שאימא שלה הלכה למספרה נדמה שהיא רק מוסיפה גוונים בהירים יותר, עד שהחום המקורי טבע בגאות צהובה מתעצמת.

"המון תודה." ואל השמיעה נחרה, רק קצת מעוצבנת. "אני מאחרת. מאחרת. מאחרת. מאחרת. כמו הארנב הלבן."

"חכי שנייה." אימא שלה הסתובבה ויצאה מהחדר. מבטה של ואל עקב אחריה לאורך המסדרון עם טפט הפסים והתמונות המשפחתיות. אימא שלה כסגנית ראשונה בתחרות יופי. ולרי עם גשר על השיניים יושבת לצד אימא שלה על הספה. סבתא וסבא בחזית המסעדה שלהם. ולרי שוב, הפעם מחזיקה את אחותה למחצה התינוקת בבית של אבא שלה. החיוכים על פניהם הקפואות נראו כאילו יצאו מסרט מצויר, והשיניים החשופות היו לבנות מדי.

כעבור כמה דקות אימא שלה חזרה עם נרתיק איפור בדוגמת זברה. "אל תזוזי."

ולרי הזעיפה פנים ונשאה מבט משריכת נעלי האולסטאר הירוקות החביבות עליה. "אין לי זמן. טום יהיה כאן בעוד דקה." היא לא זכרה לקחת שעון, אז היא הסיטה את שרוול החולצה של אימא שלה והסתכלה על שלה. הוא כבר איחר מאוד.

"טום יודע להיכנס בעצמו." אימא של ולרי מרחה על אצבעותיה קרם סמיך בגוון שזוף והתחילה לפזר אותו בטפיחות עדינות מתחת לעיניים של ואל.

"החתך הוא בשפה שלי," אמרה ואל. היא לא אהבה איפור. בכל פעם שצחקה העיניים שלה דמעו והאיפור נזל כאילו בכתה.

"לא יזיק לך קצת צבע בפנים. בניו יורק אנשים מתלבשים יפה."

"זה רק משחק הוקי, אימא, אנחנו לא הולכים לאופרה."

אימא שלה נאנחה את האנחה המוכרת, שנדמה שמרמזת שיום יבוא וואל תגלה כמה טעתה. היא הברישה על הפנים של ואל פודרה עם גוון ואז פודרה בלי גוון. ואז עוד אבקה על העיניים. ואל נזכרה בנשף סיום י"א בקיץ שעבר וקיוותה שאימא שלה לא תנסה לשחזר את המראה הדביק והמנצנץ ההוא. בסופו של דבר היא אפילו מרחה לוואל שפתון על השפתיים. הוא עורר צריבה בפצע.

"סיימת?" שאלה ואל בזמן שאימא שלה התחילה עם המסקרה. מבט הצידה אל השעון של אימא לימד אותה שהרכבת עומדת לצאת בעוד כרבע שעה. "שיט! אני חייבת לזוז. איפה הוא לעזאזל?"

"את יודעת איך טום לפעמים," אימא שלה אמרה.

"מה זאת אומרת?" היא לא ידעה למה אימא שלה מתנהגת תמיד כאילו היא מכירה את החברים של ואל יותר טוב מוואל עצמה.

"הוא בן." אימא של ואל נענעה את ראשה. "חסר אחריות."

ולרי הוציאה את הנייד שלה מהתרמיל ודפדפה לשם שלו. השיחה עברה ישירות לתא קולי. ואל ניתקה. היא חזרה לחדר שלה והסתכלה מהחלון, מעֵבר לילדים שהחליקו על סקייטבורדים על כבש דיקט בחנייה של השכנים. לא היה שום סימן למכונית הקפריס קלאסיק המגושמת שלו.

ואל התקשרה שוב. תא קולי.

"כאן טום. בלה לוגוסי מת אבל אני לא. תשאירו הודעה."

"אל תתקשרי אליו שוב ושוב," אמרה אימא שלה, שנכנסה לחדר בעקבותיה. "כשהוא ידליק את הטלפון הוא יראה את כל השיחות שלא נענו ומי התקשרה."

"לא אכפת לי מה הוא יראה," אמרה ואל ושיחקה עם הכפתורים. "בכל מקרה, זאת הפעם האחרונה."

אימא של ואל נשכבה על המיטה של הבת שלה והתחילה לתחום לעצמה את השפתיים בעיפרון חום. היא הכירה את צורת הפה שלה כל כך טוב שלא היה לה צורך במראה.

"טום," אמרה ולרי ברגע שהועברה לתא הקולי שלו. "אני הולכת לתחנת הרכבת. אל תטרח לאסוף אותי מהבית. ניפגש על הרציף. אם אני לא אראה אותך שם אני אעלה לרכבת ואמצא אותך בגרדן."

אימא שלה עשתה פרצוף. "אני לא יודעת אם בטוח שתיסעי לעיר לבד."

"אם נפספס את הרכבת הזאת נאחר למשחק."

"טוב, לפחות קחי את השפתון הזה." אימא של ואל חיטטה בתיק שלה והושיטה לה את השפתון.

"במה הוא יעזור?" רטנה ואל ותלתה את התרמיל שלה על כתף אחת. בידה היא עדיין החזיקה בכוח בנייד שלה, והפלסטיק התחמם באחיזתה.

אימא של ואל חייכה. "אני מראה בית הערב. המפתחות שלך עלייך?"

"בטח," אמרה ואל. היא נישקה את אימא שלה על הלחי, שואפת בושם וספריי לשיער. היא השאירה שם טביעת שפתיים בצבע יין. "אם טום יעבור כאן תגידי לו שכבר יצאתי. ותגידי לו שהוא חתיכת חרא."

אימא שלה חייכה, אבל היה משהו נבוך בהבעה שלה. "חכי," אמרה. "עדיף שתחכי לו."

"אני לא יכולה," אמרה ואל. "כבר אמרתי לו שאני הולכת."

במילים אלה היא מיהרה לרדת במדרגות ויצאה אל מחוץ לדלת הבית ועל פני החצר הקטנה. המרחק לתחנה היה קצר והאוויר הקר היה נעים. לעשות משהו במקום לחכות היה נעים.

האספלט של מגרש החניה של הרכבת עדיין היה רטוב מהגשם של אתמול, והשמיים המעוננים הבטיחו עוד. בזמן שחצתה את המגרש, מתקני האיתות התחילו להבהב ולצלצל בהתראה. ואל הספיקה להגיע לרציף בדיוק כשהרכבת עצרה בחריקה, מעלה גל של אוויר חם ומצחין.

ולרי היססה. מה אם טום שכח את הנייד שלו ומחכה לה בבית? אם היא תצא עכשיו והוא יעלה לרכבת הבאה, יכול להיות שהם לא יצליחו לאתר אחד את השני. שני הכרטיסים היו אצלה. אולי היא תוכל להשאיר לו את שלו בקופות, אבל יכול להיות שלא יעלה על דעתו לבדוק שם. וגם אם הכול יסתדר, טום עדיין יחמיץ פנים. אם וכאשר הוא יגיע בסופו של דבר, לא יהיה לו מצב רוח לשום דבר מלבד מריבות. היא לא ידעה לאן יוכלו ללכת, אבל קיוותה שיצליחו למצוא מקום להיות בו קצת לבד.

היא כססה את העור סביב האגודל שלה, נושכת חתיכה בולטת ואז מושכת כך שרצועת עור קטנה התרופפה. זה היה מספק במידה משונה, למרות טיפת הדם שעלתה אל פני השטח, אבל כשליקקה אותה היה לעור שלה טעם מר.

דלתות הרכבת נסגרו לבסוף, ובכך שמו קץ להתלבטות. ולרי צפתה בה יוצאת מהתחנה והתחילה לחזור לאט הביתה. היא נמלאה הקלה וקצת התרגזה כשראתה את המכונית של טום חונה לצד המיאטה של אימא שלה. איפה הוא היה? היא האיצה את צעדיה ופתחה את הדלת במשיכה.

ושם קפאה. דלת הרשת הפנימית חמקה מאצבעותיה ונסגרה בטריקה. מבעד לרשת היא ראתה את אימא שלה מתכופפת קדימה על הספה הלבנה, החולצה הלבנה המעומלנת שלה פתוחה עד מעבר לחזייה. טום כרע על הרצפה וראשו עם המוהוק פנה מעלה לנשק אותה. אצבעותיו עם הלק השחור המתקלף התעסקו בכפתורים הסגורים בחולצה שלה. שניהם נרתעו לקול הדלת הנטרקת והסתובבו לעברה בפנים חסרות הבעה, פיו של טום מרוח בשפתון. משום מה העיניים של ואל נדדו מעבר להם, אל פרחי החיננית היבשים שטום נתן לה כשחגגו ארבעה חודשים. הם ניצבו על ארון הטלוויזיה, היכן שהשאירה אותם לפני שבועות. אימא שלה רצתה שוואל תזרוק אותם, אבל היא שכחה. הגבעולים היו גלויים מבעד לזכוכית האגרטל, קצותיהם שקועים במים מרופשים ומעלים עובש.

אימא של ולרי השמיעה קול חנוק וקמה בתנועות מגושמות כשהיא סוגרת את החולצה במשיכה.

"אוי לא," אמר טום, שחצי נפל על השטיח שצבעו בז'.

ואל רצתה לומר משהו חריף, משהו שישרוף את שניהם עד אפר על המקום, אבל לא מצאה מילים. היא הסתובבה והלכה משם.

"ולרי!" קראה אימא שלה בקול שנשמע נואש יותר מאשר מצווה. ולרי הסתכלה לאחור וראתה את אימא שלה בפתח, וצלליתו של טום מאחוריה. ולרי התחילה לרוץ, התרמיל נחבט בירכה. היא האטה רק כשהגיעה בחזרה אל תחנת הרכבת. שם היא השתופפה מעל מדרכת הבטון ותלשה עשבים נבולים בזמן שהתקשרה למספר של רות.

רות ענתה. נשמע שהיא צוחקת. "הלו?"

"זאת אני," אמרה ואל. היא ציפתה שהקול שלה ירעד, אבל הוא יצא שטוח, חסר הטעמה.

"היי," אמרה רות. "איפה את?"

ואל הרגישה בדמעות מתחילות לצרוב בשולי העיניים, אבל המילים יצאו מפיה יציבות. "גיליתי משהו על טום ואימא שלי —"

"שיט!" קטעה אותה רות.

ולרי השתתקה לרגע, חרדה מכבידה על איבריה. "את יודעת משהו? את יודעת על מה אני מדברת?"

"אני כל כך שמחה שגילית," אמרה רות בחיפזון, המילים כמעט כושלות זו על זו. "רציתי לספר לך, אבל אימא שלך התחננה שלא אעשה את זה. היא הכריחה אותי להישבע שאני לא אספר."

"היא סיפרה לך?" ואל הרגישה כזאת מטומטמת, אבל פשוט לא הייתה מסוגלת לעכל שהיא מבינה את מה שנאמר. "את ידעת?"

"היא לא הפסיקה לדבר על זה מרגע שהיא גילתה שטום פלט על זה משהו." רות צחקה ואז הפסיקה במבוכה. "לא שזה נמשך הרבה זמן או משהו. אני נשבעת. הייתי אומרת משהו, אבל אימא שלך הבטיחה שהיא תדבר איתך בעצמה. אפילו אמרתי לה שאני הולכת לספר לך — אבל היא אמרה שהיא תכחיש את זה. וכן ניסיתי לפזר רמזים."

"איזה רמזים?" ואל נתקפה סחרחורת פתאומית. היא עצמה עיניים.

"טוב, אמרתי שתבדקי בצ'אטים, זוכרת? תקשיבי, לא משנה. אני פשוט שמחה שהיא סוף־סוף סיפרה לך."

המשך הפרק בספר המלא