פינלי דונובן מהממת אותם

1

כריסטופר מת. הוא התגלה מתנודד על פני המים, בעיניים חלולות ובולטות, זמן קצר אחרי הזריחה. ואף כי לא יכולתי לומר בכנוּת שמעולם לא הרגתי אף אחד, הפעם לא יכולתי להכחיש שאני אחראית במאה אחוז.

"זאת לא אשמתך." וֶרוֹ לחצה בעידוד את זרועי דרך שרוול הסווטשרט השחור הארוך. לא היה לי בגד אחר הולם, הרי לא התעוררתי לקראת הלוויה היום. ובכל זאת איכשהו המטפלת הצעירה והסוּפּר־אופנתית של הילדים שלי הצליחה להתארגן על זוג מכנסיים שחורים צמודים, חולצת מעצבים ותסרוקת קטלנית. היא שלחה לעברי חיוך חלוש. "זה לא שעשית את זה בכוונה."

בתי הצטנפה אליי מצידי, ידה השברירית בידי ועיניה אדומות מבכי.

"ייאמֵר להגנתך," לחשה ורו, "שההוראות היו באוֹת קטנה מאוד. ובגילך —"

"אני בת שלושים ואחת."

"בדיוק. איך אפשר לצפות שתצליחי לקרוא את האותיות הקטנטנות האלה כמו שצריך? פשוט נתת לו יותר מדי. זה הכול."

"הוא נראה רעב." אפילו לאוזניי התירוץ נשמע קלוש. אבל בכל פעם שנכנסתי לחדר של הבת שלי, כריסטופר הרים אליי מבט מהאקווריום שלו בעיניים עגולות ומפצירות.

"אני יודעת," ורו קפצה שפתיים מבהיקות וטפחה על כתפי. "עשית כמיטב יכולתך, פִין."

דג הזהב של בתי נסחף במים העכורים, בטנו הנפוחה שלוחה אליי כמו אצבע מאשימה. כריסטופר היה מתנה שדיליה קיבלה מאבא שלה, למרות שהייתי משוכנעת שסטיבן קנה את הדג רק כדי לעצבן אותי. כדי להוסיף לי עוד מטלה לרשימה האינסופית, לראות אותי נכשלת ולהטיח בי את הכישלון במאבק על המשמורת. מאז שהוא עזב אותי לטובת אירוסים עם המתווכת שלנו, הוא נחוש להוכיח שאני לא כשירה. זה הפך אצלו לתחרות, שרק החמירה אחרי שהוא ותרזה נפרדו. אני הייתי נחושה להשאיר את הדג הדפוק בחיים, כדי להוכיח לאקס שלי שאני מסוגלת לטפל בילדים שלנו — ובחיית המחמד שלהם — באמצעות ההכנסה הזעומה שלי מכתיבה, ובלעדיו. שאני מסוגלת לגדל ולהאכיל את דיליה, זאק וגם את כריסטופר בכוחות עצמי. או לפחות בסיועה של ורו.

כריסטופר שרד תחת הַשגחתי פחות מחודש. זאק אמנם קטן מכדי להלשין עליי לאבא שלהם, אבל דיליה לא מסוגלת לשמור סוד גם אם חייה תלויים בכך. אין דרך להימנע מכך, שהידיעה על מותו של כריסטופר תגיע לסטיבן. הוא ידווח על זה בהתמוגגות לגאי, עורך הדין החלקלק שלו לענייני גירושים, ובטח יעלה את זה בבית המשפט. כבוד השופטים, אני רוצה להביא לתשומת לבכם את הדג שבשקית הראיות מספר 1. המנוח נפח את נשמתו אחרי לא יותר משלושה שבועות בטיפולה של אשתי לשעבר. ברור שהיא לא כשירה לטפל בילדינו.

אם לסטיבן היה שמץ של מושג על האדם שמת תחת טיפולי בחודש שעבר (או איפה ורו ואני נפטרנו מהגופה), הוא בטח היה חוטף שבץ — אפשרות שוורו שקלה בעליצות עד שחישבה את הסיכוי הקלוש שהידיעה אכן תהרוג אותו. לפני חודש אישה בשם פטרישה מיקלר שמעה אותי זוממת עלילת ספר עם הסוכנת הספרותית שלי במסעדה צפופה. היא הציעה לי חמישים אלף דולר כדי שארצח את בעלה, גבר מחריד שנוסף על הכול כיבס כספים למאפְיה הרוסית. האריס מצא את עצמו מסומם במיניוואן שלי, בטעות, ולמרות שלא אני זאת שרצחתי אותו, אשתו הייתה משוכנעת שכן. היא העבירה את השם שלי לחברתה אירינה, שבעלה היה בריון באותה מאפיה מפחידה. גם בעלה של אירינה מת בטעות. ובכל זאת שתי הנשים הביעו את הכרת התודה שלהן באמצעות שפע של מזומנים. וטיפ: מישהו פירסם ברשת מודעה, שמבוקש אדם שיהיה מעוניין לרצוח את בעלי לשעבר תמורת כסף.

ורו הרימה את רשת הניילון הירוקה. "תרצי לומר כמה מילים?"

זאק דישדש ברגליים שמנמנות לעבר האקווריום, ושולי החיתול התפוחים הציצו מתחת לחולצתו השחורה.

אצבעותיו הדביקות נצמדו לקצה השידה, והוא נעמד על קצות האצבעות כדי לראות ושלח אצבע לזכוכית. רוק נטף על סנטרו. דיליה שאפה שאיפה קטועה, שפתה העליונה מבהיקה מנזלת, והסתכלה עליי בציפייה. לקחתי את הרשת מוורו. "מה אני אמורה להגיד?" לחשתי.

היא דחפה אותי קלות לכיוון האקווריום. "תגידי עליו משהו נחמד וזהו."

הצמדתי את הרשת לחזה וחיפשתי מילים שירגיעו את בת הארבע האבלה שלי, שהייתה בהיסטריה מאז שהתעוררה ומצאה את חיית המחמד שלה צפה כמו צ'יריוס באקווריום העגול. אני סופרת, לכל הרוחות. אני מחברת מילה למילה למחייתי. זה היה אמור להיות קל. אבל בכל פעם שהסתכלתי על כריסטופר, ראיתי רק את הפנים של בעלי לשעבר. לא מפני שרציתי להרוג את סטיבן. כלומר, רציתי מן הסתם. לפעמים. רוב הזמן. בהחלט בכל פעם שהוא פתח את הפה. אבל עם כל המחלוקות שפרצו מאז שהוא עזב אותי לטובת המתווכת שלנו, סטיבן אהב את הילדים והם אהבו אותו. ואני לעולם לא אעשה שום דבר שיפגע בדיליה או בזאק.

מישהו רצה שסטיבן ימות. וזאת לא אני.

"מה אני יכולה להגיד על כריסטופר?" העפתי מבט אחורה אל ורו בחיפוש אחר השראה. זוויות פיה התעקלו לרגע, והיא סימנה לי להמשיך. "הוא היה דג טוב. חבר אמת ונאמן לכולנו, הוא..."

משיכה עזה במכנסי היוגה שלי. "תספרי על החיוך שלו," אמרה דיליה ומחתה את אפה בשרוול בגד הבלט השחור שלה. "ועל זה שהוא עשה את הבועות הכי שוות." היא התמוטטה עליי וקברה את פניה בקפלי הסווטשרט שלי. מצחו הקטנטן של זאק התקמט בדאגה. אסירת תודה על כך שהוא צעיר מכדי להבין באמת מה קרה, חזרתי על תחושותיה של דיליה, טבלתי את הרשת במים ושליתי את כריסטופר.

היא החזיקה לי את הרגל כשחצינו בחגיגיות את המסדרון לחדר האמבטיה. במאסֵף של מסע הלוויה ישב זאק על מותניה של ורו. עמדנו סביב האסלה, מביעים את רחשי הכבוד שלנו, וכריסטופר צנח לתוכה בפלופ רך.

כששלחתי יד לידית הניאגרה, דיליה תפסה את זרועי. "מאמי, לא!"

"מתוקה שלי, אנחנו חייבים. הוא לא יכול להישאר בשירותים לתמיד."

"למה לא?" היא ייבבה.

"כי..." העפתי בוורו מבט מפציר. הפרק הזה בהחלט לא הופיע במה לצַפות כשמצפים לתינוק שקראתי. רציתי את הכסף שלי בחזרה.

"כי," תרמה ורו, "הוא יתחיל להסריח —" דרכתי לה חזק על כף הרגל.

"אבל אני אף פעם לא אראה אותו שוב," התייפחה דיליה.

בועה התנפחה בנחיריה, ואני מחיתי אותה בשרוול שלי. "תמיד יישארו לנו הזיכרונות ממנו." ועשרות התמונות שהיא הכריחה אותי להעלות ל־goldfishofinstagram#.

"אולי נלך לחנות החיות ונקנה דג אחר." המילים יצאו מפיה של ורו לפני שהספקתי לעצור בעדה. דיליה פרצה בקינה. השפה התחתונה של זאק התחילה לרעוד.

"אני לא רוצה דג אחר!" צווחה דיליה. "אין אף דג כמו כריסטופר!"

"את צודקת במאה אחוז," אמרתי בקול רם יותר כדי להתגבר על היללות של השניים. "לעולם לא יהיה דג כמו כריסטופר. אנחנו צריכים לכבד את זכרו בדקת דומייה."

פיה של דיליה נסגר בחוזקה. דממה השתררה בחדר האמבטיה. רק משיכות האף הנרעדות של ילדיי קטעו אותה לרגעים. הרכנתי ראש ונעצתי מרפק בצלעות של ורו, עד שהרכינה גם היא את ראשה. חיכיתי דקה תמימה ואחר כך שלחתי יד לניאגרה. הפעם דיליה לא ניסתה לעצור אותי, ואחרי הסתחררות של קשקשים כתומים כריסטופר נעלם.

ורו פרעה בעדינות את הפוני הקוצני של דיליה שהיה ספוג דמעות. "בואי, דִי. אני אכין לך עוגיות."

"לא יותר מדי," הזכרתי לה. אמא שלי הכינה הודו ממולא שיספיק לגדוד, והיא תרצח אותי אם אהרוס לילדים את התיאבון לפני ארוחת הערב.

זאק צווח כשוורו הניפה אותו וירדה איתו במדרגות. דיליה העיפה מבט אחרון באסלה ואחר כך עקבה אחריהם למטבח.

רגע לפני שכיביתי את האור הסתובבתי לשירותים והורדתי שוב את המים, כי אני לא האדם הכי בר־מזל בעולם, ואני מספיק חכמה לדעת שמתים יכולים לחזור ולרדוף אותך.

2

כעבור שעה ורו ואני הושבנו את דיליה וזאק במושבי הבטיחות שלהם במכונית. ורו סילקה ראיות לפירורי עוגייה מלחייהם, ואני הנפתי שתי מזוודות טרולי קטנות לתא המטען של המיניוואן וטרקתי את הדלת.

"בשביל מה המזוודות?" שאלה ורו.

"סטיבן שלח לי אימייל הבוקר. הוא עבר לבית החדש שלו, והוא רוצה לקחת את הילדים בסופשבוע הזה." הוא צירף צילומים של בית החווה המשופץ ששכר במחוז פָאוּקוֵויר, בלי לשכוח לציין שחדרי השינה של הילדים והצעצועים שלהם כבר נפרקו, והמטבח מצויד וממתין להם. הוא שלח את המייל גם לעורך הדין שלו, גאי, שענה לשנינו ובירך את סטיבן על כך שמצא 'כזה מקום נהדר לילדים', שזה בעורך־דינית אין לָך עילה להתנגד לזה.

לא היה קשה להרחיק את הילדים מבית החווה של סטיבן מאז שארוסתו לשעבר נעצרה. אחרי שהתגלו חמש גופות שנקברו במָקום, ובחקירת המשטרה התגלה שתרזה הול מעורבת, ביטל סטיבן את האירוסים. הוא עזב את הבית שלה בתוך שעות ומאז ישן על הספה בקרוואן המכירות שבמשתלה שלו. הוא ועורך הדין שלו הסכימו שעדיף שהילדים לא יישנו אצלו עד שהוא יחזור לעמוד על הרגליים. אבל הם לא ידעו את מה שוורו ואני יודעות. הם לא ידעו שמישהו פירסם מודעה בפורום באינטרנט, עם הצעה של מאה אלף דולר תמורת החיסול של סטיבן דונובן. למיטב הבנתנו, של ורו ושלי, הפורום היה ביב שופכין וירטואלי במסווה דקיק של קבוצת תמיכה לאימהות — מרחב מפגש אנונימי למאות נשים ממורמרות בגיל המעבר, שקיטרו שם על דברים שמטרידים אותן, בעיקר הבעלים, הבוסים ובני הזוג שלהן. כנראה לבעלות האמצעים שבהן זו גם הייתה דרך להיפטר מהם.

ורו החליקה את דלת הוואן לסגירה בהבעה מזועזעת. "את לא באמת מתכוונת לתת להם להישאר אצלו, נכון?"

"ברור שלא. התקשרתי להורים שלי ושאלתי אם הילדים יוכלו לישון אצלם. אחר כך כתבתי לסטיבן באימייל שלילדים יש כבר תוכניות."

חיוך זדוני משך את שפתיה של ורו כשנכנסנו למכונית. היא הרימה גבה, וקולה נחלש ללחישה תככנית. "שלושה ימים תמימים בלי הילדים? אני יכולה לישון כמה לילות אצל בן דוד שלי, אם את רוצה להזמין את ג'וליאן, לשחק באמא ואבא בסופשבוע."

פניי התלהטו כשדמיינתי את ג'וליאן במטבח שלי. או בחדר השינה. העפתי מבט מבויש במראה הפנימית, אבל ראשו של זאק כבר היה שמוט על משענת המושב, והעיניים האדומות של דיליה החלו להיעצם. "אין לי זמן לשחק באמא ואבא." מפתה ככל שיהיה לבלות סופשבוע לבד עם הסטודנט הצעיר והסקסי למשפטים שאיתו יצאתי, היו לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות. "אני צריכה להבין מי פירסם את ההצעה בפורום באינטרנט. עד שאוודא שאף אחד לא מנסה להרוג את סטיבן, לא אהיה שקטה להשאיר אצלו את הילדים לסופשבוע." ואם זה לא מספיק, גם הייתי צריכה להציג רעיון לסוכנת שלי ביום שני בתשע בבוקר.

סובבתי את המפתח בסוויץ', והתכווצתי כשהמנוע מחה בשיעול קולני ורק אז התעורר לחיים.

ורו פלטה צליל גועל. "ביום שני נלך לקנות מכונית."

"המכונית בסדר. הבן דוד שלך בדיוק סידר אותה."

"לא. רמון רק אילתר פתרון זמני. תודי, המכונית גמורה."

שילבתי הילוך בדודג' קרוואן המזדקנת, ובזמן ששיקשקה בשביל הגישה התפללתי ששום דבר לא יתנתק וייפול — שום דבר חשוב לפחות. "אני לא יכולה להרשות לעצמי מכונית חדשה כרגע. לא כשסטיבן והעורך דין שלו בוחנים כל הוצאה שלי."

"היית יכולה אם היית לוקחת את העבודה שפורסמה בפורום. מאה אלף היו מסדרים לך יופי של מכונית."

"אנחנו לא הורגות את האקס שלי תמורת כסף," לחשתי והעפתי מבט לאחור בילדים הישנים.

"כמה נראה לך שיכולנו לקבל על העורך דין שלו?" תהתה ורו. העפתי בה מבט מצמית. "תירגעי. צחקתי. אבל תיבת ההילוכים לא תחזיק הרבה זמן. כדאי שתתחילי לכתוב את הספר שסילביה חושבת שאת כותבת."

"אני יודעת. וזה יקרה." הסוכנת הספרותית שלי, סילביה בַּאר, רדפה אותי בדרישה לדוגמה מהספר שלכאורה התחלתי לכתוב לפני כמה חודשים, ושהעורכת שלי ציפתה לו לפני סוף השנה. "אני אעבוד עליו בסוף השבוע הקרוב. בכל מקרה אני אהיה בספרייה." ורו ואני ביקרנו לפי התור בכמעט עשרה סניפים של הספרייה המחוזית, ובכל פעם שהשתמשנו במחשב כדי לוודא שאיש לא התנדב למשימה שפורסמה בפורום, דאגנו למחוק את היסטוריית החיפושים. עבר חודש בלי שום התפתחות, אבל זה לא שינה את העובדה שמישהו מעוניין לרצוח את אבי ילדיי, ועכשיו שסטיבן גר בבית משלו, נגמרו לי התירוצים להרחקת הילדים ממנו. אם אצטרך, אבלה את כל סוף השבוע בספרייה. אני אסרוק את פורום הנשים הזה עד שאבין מי פירסמה את המודעה — בטח אחת מאינספור הנשים שסטיבן לעג להן או הצליח לעצבן אותן. ואז אני אתקשר בעילום שם ואדווח למשטרה על כוונותיה של אותה אישה ואקווה לעזאזל שזה סוף הסיפור.

"אני אבוא לעזור," הציעה ורו כשהשתלבנו בכביש.

"טיפשי ששתינו נבזבז את הסופ"ש. אין לך איזה דייט לוהט?"

"תעשי לי טובה. יש לך מספיק אקשן בשביל שתינו."

עיניי נדדו מהכביש אליה. ורו היא תמיד זאת שהטיפה לי להתלבש בבגדים אמיתיים ולצאת לבלות. אבל היא עצמה נשארה בבית לאחרונה יותר ויותר. היא לא יצאה חוץ מאשר לשיעורים בקולג' המקומי, ושמחה לבלות את הערבים הפנויים שלה איתי ועם הילדים בצפייה בטלוויזיה בפיג'מה. "אולי יהיה לך יותר אקשן אם תעזבי את הבית מדי פעם."

היא גילגלה עיניים.

"מה עם הבחור ההוא, טוד, ממקרו־כלכלה?"

"מיקרו־כלכלה," היא אמרה בדגש על מיקרו. "אם את מנסה להיפטר ממני כדי לעשות את זה עם חבר שלך, אני מעדיפה לבלות את סופי השבוע בצפייה בפוּטבּוֹל עם בן דוד שלי."

המכונית סטתה מעט כשהעפתי מבטים מהכביש אליה, מה שגרם לבחור בנתיב לידי להישען על הצופר שלו. "חשבתי שאמרת שהמשפחה שלך לא תבלה השנה יחד בחג ההודיה, כי דודה שלך חולה."

"נכון, אמא שלי מטפלת בה." ידעתי שוורו ובן הדוד שלה קרובים — היא יָשנה על הספה שלו לפני שעברה לגור אצלנו — אבל בקשר לכל שאר הדברים שקשורים למשפחה שלה, ורו שתקה בדרך כלל. מאז שעברה לגור איתנו לפני חודש, המשפחה שלה לא התקשרה, ולמרות שאמא שלה ודודה שלה גרות שתיהן במרילנד, מעבר לגשר, ורו לא נסעה לבקר אותן אפילו פעם אחת למיטב ידיעתי.

"אם רמון בבית, למה את לא אוכלת אצלו ארוחת ערב?"

ורו הגיבה בצחוק יבש. "בעיני רמון ארוחה ביתית זה מק־אנד־ציז' מקופסה. חוץ מזה, אני מעדיפה לבלות את החג איתכם." היא הפנתה מבט אל החלון. הייתה לי הרגשה שהיא לא מספרת לי משהו, אבל כשפנינו לשכונה של הוריי, החלטתי להניח לזה. היא תספר לי כשתהיה מוכנה. משפחות הן משונות לפעמים. מי כמוני יודעת.

אמא ואבא שלי המשיכו לגור בבית שג'ורג'יה ואני גדלנו בו, בית קולוניאלי דו־קומתי עם חזית לבֵנים בפרבר בבּוּרק, שפעם היה שלֵו יותר. כשעליתי על שביל הגישה, אמא שלי פתחה בתנופה את דלת הכניסה. הסינר שלה, עם הכיתוב סבתות מסדרות הכול, היה מוכתם בשמן וזרוי קמח. ריח מעורר תיאבון של הודו ממולא ריחף מתוך הבית, ואני הערתי את הילדים והובלתי אותם פנימה. חמישה ימים בשנה שמחתי שאני גרה קרוב כל כך להורים שלי. ביתר השלוש מאות ושישים? לא במיוחד.

אמא שלי לכדה את דיליה לחיבוק בחדר הכניסה וכיווצה גבות למראה השיער שלה. הקוצים הבלונדיניים הקצרים גדלו לפחות בשלושה סנטימטרים מאז התקרית שכללה נייר דבק ומספריים, וּורו סירקה אותם הצידה לפני שיצאנו והצמידה אותם בסיכות ורודות. "תראו אותך, כמה גדלת! אני מרגישה כאילו לא התראינו חודשים!"

"אמא, ראית את הילדים בשבוע שעבר." עם תיק חיתולים ביד אחת ופאי דלעת ביד השנייה הטלתי את זאק לזרועותיה הממתינות של אמא שלי. היא מחתה כתם שוקולד מלחיו ונישקה אותה בעודה מסתכלת עליי בזעף. אחר כך עיקמה את האף ושלחה יד לתיק החיתולים.

"סליחה. החלפתי לו ממש לפני שיצאנו, אבל נתקענו בפקקים."

ג'ורג'יה הופיעה בחדר הכניסה ובידה בירה, פתוחה כבר. אמא שלנו גילגלה עיניים לשמיים, מעבירה את הטיפול לאלוהים. "מה?" שאלה ג'ורג'יה בשיא התמימות. "השעה חמש."

"אולי בוותיקן," מילמלה אמא. כשוורו גילגלה פנימה את שני הטרולים, אורו פניה. "ורו, מתוקה, טוב לראות אותך. אני כל כך שמחה שיכולת להצטרף אלינו." זאק ציחקק כשהן התחבקו בסרבול סביבו.

"לא הייתי מפספסת את זה."

"תעזבי את התיקים," אמרה אמא שלי, הצביעה במעורפל על תחתית המדרגות וסגרה את הדלת.

"היי, ורו. חג הודיה שמח — אוּמף!" נשימתה של ג'ורג'יה נפלטה באנחה, כשדיליה התנגשה בה וכרכה את זרועותיה סביב רגליה של אחותי בחיבוק מוחץ.

"דודה ג'ורג'יה, תבואי לגן שלי בשבוע הבא? זה יום העבודה."

"יום העבודה?"

"יום הקריירה," הבהרתי. הנחתי את הפאי על שולחן הכניסה ופשטתי את המעיל.

דיליה קיפצה על קצות האצבעות. "אמרתי לחברים שלי שאת שוטרת והם רוצים לראות את האקדח שלך."

ג'ורג'יה פרעה את שֹערה של דיליה עד שאחת הסיכות התרופפה. "אני אדבר על זה עם אמא שלך. לכי אל סבא. אני חושבת שהוא לקח את כל העוגיות לעצמו." דיליה מיהרה לסלון שבקעו ממנו קולות רועמים של משחק פוטבול. ג'ורג'יה הניפה את הבירה לעברנו כאמירת שלום. לפני שפיית הבקבוק הגיעה אל פיה, אמא שלנו הדביקה לה את זאק לחזה. באינסטינקטים של שוטרת היא תפסה את זאק בידה החופשית לפני שיחליק על הסווטשרט שלה.

"תוכלי להחליף לו בחדר האורחים," אמרה אמא והפילה את תיק החיתולים לרגלי ג'ורג'יה.

עיניה של ג'ורג'יה נפערו.

ורו צעדה לאחור בידיים מורמות. "אל תסתכלי עליי. זה היום החופשי שלי." היא נסוגה לסלון, נישקה את אבא שלי על הלחי וצנחה בכבדות לצידו על הספה.

ג'ורג'יה ריחרחה, וזאק גיחך למראה שפתיה הקפוצות. "קחי אותו, פין. אני לא מוסמכת לטפל בו." היא הושיטה לי אותו. אין ספק שהיא הייתה מרגישה נוח יותר לנטרל פצצה.

אבל אני שלפתי את הבירה מידה והשחלתי את רצועת תיק החיתולים על האַמה שלה, עד שהוא השתלשל ממנה כמו מעיל על קולב. "תראי בזה תיק טקטי," טפחתי עליה בעידוד.

ג'ורג'יה נעצה מבט בתיק החיתולים והגתה את שמי בתחינה רכה. לגמתי לגימה ארוכה מהבירה שלה ופניתי למטבח לעבר הניחוח החמאתי־מתוק של בטטות מקורמלות ומילוי להודו. צנחתי על כיסא ליד שולחן המטבח, עצמתי עיניים ולגמתי, אסירת תודה על כמה רגעי שקט.

משהו כבד הונח בחבטה על השולחן מולי. פקחתי עין. ערימה גדולה של שעועית ירוקה בקערה, סבך של תרמילים וגבעולים. "תעשי את זה בזמן שאני מורחת את ההודו," אמרה אמא שלי ועטתה את כפפות המטבח. היא שלפה את ההודו המהביל מהתנור, ואני הנחתי את הבירה באנחה.

"איך מתקדם הספר שלך?"

"מעולה," שיקרתי.

אמא שלי הסתכלה עליי בחוסר אמון וינקה במזלף רוטב מתחתית התבנית. "שילמו לך כבר?"

"רק חצי. את השאר אני אקבל כשאגמור לכתוב." אם אגמור לכתוב.

"תכניסי את החצי הזה לחיסכון. ליתר ביטחון."

"למקרה שמה?"

"למקרה שתצטרכי עורך דין." היא החזירה את ההודו לתנור בגניחה. ידעתי שלא כדאי להציע לה עזרה. אמא אוהבת לטפל בעניינים מסוימים בעצמה. ארוחות חג — בישול והזנת המשפחה — הייתה משימה שיכולנו לחלץ רק מבין אצבעותיה המתות והקרות. היא נתנה לי לקלף שעועית מסיבה אחת בלבד — זו הייתה מטלה שלא יכולתי לדפוק. "עורך הדין של סטיבן עדיין מציק לך?"

ערפתי את ראשו של תרמיל. "אמא, זה בסדר. אני יכולה להתמודד עם זה."

"חשבתי שסטיבן הסכים לביקורים שבועיים."

"עכשיו שיש לו בית, הוא רוצה את הילדים כל שישי אחר הצהריים עד שני בבוקר." אמא שלי פלטה צליל גועל, שָמטה קרש חיתוך על השולחן והטיחה בו סכין. משמורת משותפת הייתה פחות גרועה מהמשמורת המלאה שניסה להשיג, כשהוא ותרזה עמדו למסד את הקשר ביניהם. ובכל זאת היה מדובר בשלושה לילות מחוץ לבית, במחוז אחר במקום במרחק כמה רחובות. "הוא מפלצת," היא אמרה וקצצה פטרוזיליה בנקמנות.

"הוא לא מפלצת. הוא סתם כועס." כועס, כי הקשר עם תרזה לא הצליח. כי העסק שלו היה בצרות עקב שליפת חמש גופות משטח המשתלה. כי אני סוף־סוף הרווחתי מספיק כדי לקיים את עצמי ואת הילדים, בלעדיו.

"בגלל הבחור שאת יוצאת איתו."

ואולי גם בגלל זה.

העובדה שיצאתי עם מישהו הייתה מבחינת סטיבן קוץ בתחת. הוא אהב לשלוף אותו ולכוון אותו אליי באמצעות טלפונים שבועיים לגאי, בכל פעם עם רעיון חדש שינגוס במשמורת שלי.

אמא שלי הרימה גבה. "ג'ורג'יה אומרת שהבחור שאת יוצאת איתו עובד במשרה חלקית. ושהוא עדיין סטודנט."

"לתואר שני."

"הוא צעיר מדי בשבילך. את צריכה לצאת עם מישהו קרוב יותר לגילך. מישהו יציב שיוכל לפרנס אותך ואת הילדים."

"אני מפרנסת אותי ואת הילדים."

"אם היה לך בעל, סטיבן לא היה מאיים לקחת את הילדים. לא היה בסיס לטענות שלו."

דחפתי את קערת השעועיות שנקטלו. "למה את ואבא תמיד מנדנדים לי שאמצא בעל? אתם אף פעם לא מנדנדים לג'ורג'יה שתמצא אישה."

"לג'ורג'יה יש ביטוח בריאות והטבות פרישה."

שמטתי את הראש באנחה. לזה לא הייתה לי תשובה.

"מה עם הבחור הנחמד ההוא שעובד עם אחותך?" אמא שלי נופפה במצקת בניסיון להיזכר בשמו. "הגבוה עם השיער השחור, שלבת הזוג שלו היה סרטן. פגשתי אותו פעם לפני שנים, בטקס סיום הלימודים שלו ושל ג'ורג'יה באקדמיה. הוא נאה מאוד," אמרה בנימה מהוסה, כאילו מדובר באמירה שערורייתית. "וקתולי."

הרמתי את הבירה לפי כדי להסתיר את הסומק. בלש ניקולס אנתוני אכן היה נאה מאוד. הוא גם היה נשקן ברמה עולמית. אבל הדבר האחרון שאמא שלי הייתה צריכה זה עוד דלק לפנטזיות החתונה שלה. עבר חודש מאז שניק צץ לי בדלת עם בקבוק שמפניה והתנצלות מעומק הלב על כך שחשד בי בגרוע מכול, אבל הוויכוח איתו עדיין הציק לי. לא מצא חן בעיניי שאף על פי שהמניעים שלי היו תמימים במידה מסוימת, ניק צדק. שיקרתי לו כדי להימנע מצרות, ועוד לא הזדמן לי לסלוח לעצמי.

"אני לא מתכוונת לצאת עם חבר לעבודה של ג'ורג'יה," אמרתי בתקיפות.

"בסדר. אחותך אומרת שהבחור שאת יוצאת איתו לומד משפטים. אולי הוא יוכל לעזור לך עם הצרות שסטיבן עושה לך."

"הוא לא לומד משפטים מהסוג הזה." ג'וליאן למד משפט פלילי. ולא, האירוניה במצבנו לא חמקה מעיניי.

"הוא פגש את הילדים?"

"לא." ג'וליאן לא ביקש לבוא אליי הביתה, ואני לא הצעתי. בדרך כלל היינו נפגשים בבר שבו עבד. או בדירה שלו. בדרך כלל במיטה שלו, לפעמים על הספה ופעם על רצפת המטבח. קמתי, שלפתי עוד בירה מהמקרר והשהיתי את הראש בפתח הצונן כדי להסתיר את הסומק המפליל. אני וג'וליאן לא היינו רציניים. לא ידעתי מה אני וג'וליאן בדיוק. רק ידעתי שאני נהנית מחברתו ושהסקס מדהים. לא באמת רציתי משהו מעבר לזה כרגע. היה לי את ורו, את הילדים והכנסה קבועה. זה כל מה שהייתי צריכה באמת, מלבד איזו אורגזמה מטורפת פה ושם.

"בבקשה, פינלי, הנה עוד סיבה טובה לשים קצת כסף בצד. אישה לבד לא יכולה להיות זהירה מדי, את צריכה קצת הון."

"ההון שלי בסדר גמור," סגרתי את המקרר וחלצתי את לשונית הבירה. לא רציתי עוד כסף מאפיונרי, גופות או בעלים בעייתיים — שלי או של מישהי אחרת.

כנפות דלת המטבח נפתחו בתנופה ואחותי נכנסה, לבושה מכף רגל ועד ראש ביגוד טקטי, נושאת את זאק תחת הזרוע. אגל זיעה זלג על הרקה שלה, מתחת למגן הפנים המורם של הקסדה. "המשימה הושלמה בהצלחה," היא אמרה וזרקה לפח חיתול מגולגל היטב. זאק נחלץ מזרועה בהתפתלות ודישדש לסלון. היא צנחה על הכיסא לצידי והסירה את הקסדה באיטיות.

"ידעתי שתעמדי בזה."

"דווקא היו שם רגעים של חוסר ודאות. מתי את מתכוונת לגמול את הילד? ומה הסיפור הזה על יום קריירה בגן של דיליה?"

הושטתי לה את הבירה שלי. "ביום שלישי היא אמורה להביא לגן מבוגר או מבוגרת שיספרו על העבודה שלהם."

"למה את לא יכולה ללכת? את הסופרת המפורסמת."

"אני לא מפורסמת." חוזה ספרותי סביר איפשר לי לשלם את החשבונות, לא יותר, והספר אפילו עדיין לא הודפס. למיטב ידיעתי הוא עלול להיכשל, ואני לעולם לא אקבל חוזה נוסף. "חוץ מזה, דיליה כבר שאלה את הגננת שלה, והיא אמרה שלא."

"למה?"

העפתי מבט באמא שלי ואמרתי בשקט. "מתברר שהגן מוטרד מהתוכן של הספרים שלי."

"את מתכוונת לסקס?"

אמא שלי הפסיקה לבחוש. בעטתי באחותי מתחת לשולחן וקיללתי כשהבוהן פגעה בחרטום המתכת של נעליה. "מה עבר לך בראש כשהבאת ביגוד טקטי לארוחת חג?"

"לא הבאתי. אלה בגדי האימון מימי האקדמיה. מצאתי אותם למעלה בארון בחדר הישן שלי. עדיין מתאימים לי," היא אמרה בגאווה וחבטה על לוח החזה.

"זה ולקרו!"

"מה אמרת על סקס בספרים שלך?" אמא שלי הצמידה יד למותן, ובשנייה החזיקה מצקת נוטפת רוטב. "למה שיהיה סקס בספרים שלך? אמרת לי שאלה ספרי מתח."

"תודה," מילמלתי לאחותי וחטפתי ממנה את הבירה.

ניצוץ שובב ניצנץ בעיניה. "אמא, לא קראת את הספרים של פין? איך זה שאת לא זוכרת את הסקס?" ג'ורג'יה קרצה לי, הרימה שעועית נאה מהקערה והטילה אותה לפיה.

היא שלחה יד לשעועית נוספת, חבטתי בה. "אלוהים ישמור, ג'ורג'יה. הרגע החלפת חיתול. שטפת ידיים בכלל?"

אמא שלי הצביעה עליי במצקת. "אל תישאי את שם האלוהים לשווא בבית שלי, פינלי גרייס מקדונל."

"דונובן," ג'ורג'יה ואני תיקנו אותה פה אחד.

אמא שלי חשקה שיניים, וכשהסתובבה לכיוון אחותי המצקת התיזה רוטב. "ואת, ג'ורג'יה מרגרט, לכי לשטוף את הידיים המטונפות שלך!"

ג'ורג'יה גילגלה עיניים. היא נתנה לי אגרוף בכתף, קמה והתרחקה מהשולחן.

"טוב, עכשיו מה הסיפור הזה על סקס בספרים שלך?" שאלה אמא שלי.

המשך הפרק בספר המלא