חורף בניו יורק

יום ולנטיין
חנות הספרים של לוגן, לואר איסט סייד, ניו יורק

אתם מכירים את זה שסצנה מותחת בסרט עוברת להילוך איטי בשביל האפקט הדרמטי, ואתם עוצרים את הנשימה ושואלים את עצמכם: האם האדם על המסך יקפוץ מעל לתהום הבוערת בין גורדי השחקים, או יתפוס את האגרטל היקר לפני שיתנפץ למאה רסיסים? אני מרגישה כאילו מישהו לחץ על כפתור ההילוך האיטי של חיי, כשאני מושיטה את היד לקחת את העותק האחרון של הספר שחיכיתי לו במשך כל השנה האחרונה, ומישהו לידי עושה בדיוק את אותה תנועה בדיוק באותו רגע. אני רואה שרוול של מעיל נמתח בסמוך לזה שלי, ואני מבצעת זינוק לא אלגנטי, כמו אצנית במרוץ שליחים ששולחת את ידה אל המקל, כי שום דבר מלבד ניצחון לא יעלה על הדעת. קצות אצבעותיי מרפרפות על העטיפה, מגע ממשי, אבל לא־לא־לא, היד השנייה, היד שלו, ארוכה יותר, וברגע האחרון אני מרגישה את הספר מחליק מידי אל ידו. לעזאזל!

"אבל נגעתי בו," אני לא מסוגלת לעצור את המילים החנוקות הבוקעות מפי, וידי נשלחת אל צווארי במחווה של פאניקה. הספר הזה היה מתנת יום ולנטיין שלי לעצמי, ובהתחשב בכל מה שעברתי, אני חושבת שהוא מגיע לי.

פניו הם מסיכה של תמימות מזויפת כשהוא פונה אליי.

"אבל אני הייתי כאן קודם," אני ממלמלת כמו ילדה מאוכזבת שהרגע דחפו אותה מהכיסא האחרון במשחק "כיסאות מוזיקליים".

הוא הופך את הספר לקרוא את העטיפה האחורית.

"לא ראיתי אותך, מצטער."

הוא מחזיר את תשומת ליבו לרומן, רמז ברור לכך שהאינטראקציה בינינו הסתיימה, ואני מחפשת סביבי גיבוי, בטוחה שמישהו היה ודאי עד לפשע הספרותי שקרה כאן כרגע. אפשר לצפות למריבה מסוג זה על הכוס האחרונה של שמפניה בחתונה או על העוגייה האחרונה בישיבה של יום שני בבוקר, אבל אנחנו אנשי ספר, למען השם. אנחנו לא מתנהגים ככה. מה שבטח אומר שהבחור הזה הוא לא איש ספר, אז אולי עוד יש לי אפשרות לנצח כאן.

"סליחה." אני מכחכחת בגרוני כאילו אני עומדת להשמיע הודעה ברמקול.

הוא מביט שוב לכיווני, ועיניו הכהות מתרחבות בשאלה. אני לא מצליחה כל כך לקרוא את ההבעה שלו, אבל אני חושבת שאולי הוא מנסה להחניק חיוך ניצחון, ואני ממש סולדת ממנו על כך. בהחלט לא איש ספר.

"מן הסתם אתה לא רוצה את הספר הזה," אני מחווה בראשי לעבר הספר שלי — כלומר, הספר. "הוא השלישי בטרילוגיה. אתה לא תבין אותו בלי לקרוא קודם את שני הספרים הראשונים." אני שולחת מבט נואש אל מדף רבי המכר ומושיטה יד לספר האחרון של לי צ'יילד. "נסה את זה במקום. כולם אוהבים את ג'ק ריצ'ר. זה כמו הסרט, אתה יודע, זה שבו טום קרוז מצליח איכשהו לשחק את ריצ'ר למרות שהוא נמוך מדי לתפקיד לפחות בשלושים סנטימטר, רק שברור שזה יותר טוב כי זה הספר." אני נאחזת בקש כמו אידיוטית מוחלטת, והוא מסיט את מבטו מהספר שבידו לזה שבידי.

"זה לא תמיד ככה?" הוא נאנח. "שהספר יותר טוב מהסרט, אני מתכוון?"

אני מטיחה את ידי בחזי, המומה מהאמת הבלתי ניתנת לערעור. "נכון?" אני מהנהנת בחוזקה. "בכל פעם. אני מסרבת אפילו לראות את 'אשתו של הנוסע בזמן', אתה יודע, ליתר ביטחון."

הוא מחייך חצי חיוך מנומס, ואני מקרבת אליו את הספר של לי צ'יילד בדרבון דומם.

"אז את ממליצה שאקח את הספר העשרים בסדרה של ג'ק ריצ'ר, אבל לא את הספר השלישי בסדרה הזאת?"

"כן, אבל אלה כולם סיפורים שעומדים בפני עצמם," אני מקישה על הספר של לי צ'יילד ומנסה להסתיר את הכעס בקולי. "אתה לא צריך לקרוא קודם את השאר כדי ליהנות מהספר הזה."

"אבל זה...?" הוא הופך את הספר שבידיו כך שהעטיפה הקדמית מופנית למעלה.

אנחה כמעט כואבת מרעידה את גרוני. בחנתי את העטיפה הזאת באינטרנט כל כך הרבה פעמים בחיפוש אחר רמזים למה שקורה בסיפור האחרון. מעצבי עטיפות מחביאים ברשעות מחוכמת רמזים בציורים המורכבים — הכול חלק מהדברים שנועדו לעורר עניין בספר.

"מורכב ביותר," אני אומרת. "סיפור אחד גדול שנפרש בשלושה חלקים, בלי שום תקווה להבין אותו מהאמצע. זה יהיה כמו לקרוא בצרפתית."

"צרפתית, מה?" הוא אומר.

לרגע עולה בי חשד פתאומי שהוא עומד לפצוח בצרפתית שוטפת. "או הולנדית או סינית או, אני לא יודעת, סווהילית. בלתי אפשרי למעשה."

"אבל העטיפה טובה." הוא בוחן אותה מקרוב. "זה ארנב?"

אני לא יכולה להתאפק ומציצה גם. לעזאזל, הוא צודק. אני מנסה לא לחשוב מה זה אומר בנוגע לסיפור.

"בספר הזה לא יהיו ארנבים," אני מדפדפת בדפי הספר של לי צ'יילד כמו קוסמת שפורשת חבילת קלפים. "הוא יהיה מלא במרדפי מכוניות ובמארבים ובמשפטי מחץ." אני נושאת את נאום המכירות הגדול, אף שלמעשה מעולם לא קראתי את ספרי ג'ק ריצ'ר כדי לדעת מה קורה בהם.

"לַפֶּן," הוא אומר.

אני מטה את ראשי הצידה.

"ארנב בצרפתית," הוא אומר.

"אתה יודע להגיד את זה גם בסווהילית?"

"היה משעשע אם הייתי יודע, לא?" הוא אומר. "אבל לצערי — לא. מה שאני כן יודע זה שהארנב יהיה יותר מאשר סתם ארנב." הוא טופח על הספר. "הוא עשוי לרמוז על כך שסטף עומדת לגלות מחילת מילוט מהמנהרות שמתחת לטירה, או אולי, יותר שנון, שהיא צריכה לקפוץ אל הלא נודע כדי להציל את אסטלינה?"

כתפיי משתוחחות בתוך מעיל החורף שלי כשההבנה מפציעה במוחי — הוא לא יניח את הספר בקרוב. הבעת הניצחון שלו לקוחה היישר מהרפרטואר של דיוויד רוז מ"שיט'ס קריק", הנהון מלווה בחיוך קפוץ, כשהוא מתענג על רגע התהילה שלו. אני שולחת התנצלות דוממת ללי צ'יילד ומחזירה את הספר למדף. נראה לי שהוא יעמוד בזה.

"את תמיד יכולה לנסות את ג'ק ריצ'ר בעצמך," הוא אומר. "שמעתי שהוא מלא במשפטי מחץ."

יותר מכול אני רוצה באותו רגע משפט מחץ משלי, אבל מה שפורץ מפי רחוק מלהיות מוחץ.

"אתה יודע מה? קח את הספר. קח. את. הספר. הארור. זה בסדר. אלה החיים שלי, למען האמת."

אני מרגישה שהוא פוסע צעד קטן לאחור כשהוא מעביר את ידו על לסתו ומביט בי. תאורת החנות מנצנצת על טבעת הנישואים המוזהבת שלו, מה שמכעיס אותי עוד יותר מסיבות שאין להן שום קשר לאיש הזר הזה בחנות הספרים, אבל הוא חוטף את הירייה בלי שום קשר.

"קח אתה את הספר, שבטח אפילו לא יהיה לך זמן לפתוח אותו הערב, כי תיקח את אשתך לאכול ארוחת ערב חגיגית בראש האמפייר סטייט בילדינג, או לשכב על שמיכה משובצת בארגז של טנדר לחפש כוכבים נופלים או, אני לא יודעת, איזה חרא אחר נדוש לא פחות ליום ולנטיין," אני אומרת במבטא הבריטי שלי.

הקול שלי מתרומם לכדי צווחה לא נעימה, וההבעה שלו מתקשחת כשעיניו חולפות על פני טבעת החותם הייחודית של אימי על הקמיצה שלי.

"טוב, אני מקווה שבעלך יודע שאין לו מה לצפות לאיזה חרא נדוש ממך הערב."

הביטויים הבריטיים שלי נשמעים מגוחכים במבטא הניו יורקי שלו, ואני מרגישה את השיפוטיות שלו כמו סטירה חדה.

"הוא מת, אם אתה חייב לדעת, והייתה לי רק תוכנית מחורבנת אחת לערב הזה, והיא לשכב על הספה המתפוררת בדירה השכורה שלי ולקרוא את הספר הזה. ועכשיו, הודות לך ולידיים הארוכות הארורות שלך, אני לא יכולה לעשות אפילו את זה."

הוא נראה נכלם, באופן מובן בהחלט, כשהוא מתנצל במשפטים קטועים ודוחף את הספר באוויר לעברי, אבל אני כבר טיפסתי גבוה מדי על הר הצדקנות שלי מכדי להושיט יד ולקחת אותו. האוויר כאן למעלה כל כך דליל שקשה לי לנשום, ולכן אני נושפת בזעם פעם אחת אחרונה, יוצאת בסערה מהחנות ונתקלת בדרך בשרשראות של לבבות נייר שחוסמות את דרכי.

שיט. עשיתי שם כזאת סצנה. למה אמרתי את זה?

תחושת אשמה חורכת אותי. מילא, לנסות לשכנע את המוח שלי להאמין שאדם ברונסון מת כדי שלא אצטרך להביט כל הזמן מעבר לכתף, אבל להגיד את זה בקול רם לזר בחנות ספרים זה כבר דבר אחר לגמרי. כי האמת לאמיתה היא שלמרות שאדם מת עבורי, הוא עדיין חי, הוא מעולם לא היה בעלי, וברגע זה הוא בטח מתנהג במפלצתיות אל מישהי אחרת בלונדון. אני מושכת את כובע הצמר הכחול־לבן שלי מעל אוזניי וקוברת את פניי הלוהטים בצעיף שלי בעודי עושה את דרכי הביתה על המדרכה החלקלקה המכוסה בשלג נמס. לא הייתי צריכה לצאת היום מהבית. הלב שלי כואב מדי לחלונות מלאים בוורדים נוצצים ולמדפים עמוסים בכרטיסי ברכה ורודים מזעזעים. יום ולנטיין לוחץ אצלי על כל הכפתורים הלא נכונים. זה אירוע מלאכותי, שלתחושתי נועד להזכיר לי את כל ההחלטות הגרועות שלי ואת ההשלכות האיומות שלהן. בשנתיים האחרונות הייתי בַּגיהינום וחזרתי, בצניחה לוליינית ממעמד של כוכבת עולה בסצנת השפים הלונדונית לאישה שמפחדת מהצל של עצמה. או אם להיות יותר סלחנית כלפי עצמי, לבת בודדה ומוכת יגון, שמצאה את עצמה מטרה לאיש שתלטן שהרס את חייה וכמעט כלא אותה בביתו. נדרש אומץ עצום לחלץ את עצמי, ועוד יותר כדי לקנות כרטיס לכיוון אחד לניו יורק. נחַתי כאן לפני שישה שבועות כשכל רכושי עלי אדמות תחוב בתוך שתי מזוודות חבוטות, ואני נאחזת בחוזקה בשרידים האחרונים של הכבוד העצמי שלי.

אני לא באמת רוצה הערב לצפות בכוכבים מארגז של טנדר, או לאכול ארוחת ערב בראש האמפייר סטייט בילדינג. אני שמחה להשאיר את השטויות האלה לנשים לא חמוצות כמו מג ראיין. וכן, אני יודעת שהאזכורים שלי מסרטים רומנטיים משנות השמונים הם מיושנים, שיש מיליוני סרטים קוּליים יותר שהייתי יכולה לצטט במקום זאת. אבל אני לא מעדכנת את הרשימה שלי, כי הזיכרונות של צפייה בסרטים האלה עם אימי, תוך כדי אכילת ג'לאטו מתוצרת בית מקערות הווינטג' שלה, העשויות מלמין ורוד, הם הדבק שמחזיק את עצמותיי שלא יתפרקו. הסיפורים האהובים שלה על העיר הזאת הביאו אותי לכאן בתקווה לטוב, מתוך נוסטלגיה בהשראת סינטרה שאם היא הצליחה כאן, אולי גם אני אצליח. התחלה חדשה בְּמקום חדש, במקום שבו האקס שלי, המת מבחינתי, לא יוכל להטריד אותי.

אני נאנחת ומחליטה לא לייסר את עצמי על השקר ההוא, ומבטיחה לעצמי בשקט לא לעשות את זה עוד. לפחות זה קרה בפני מישהו זר לגמרי.

כעבור שבעה חודשים...

1

"נו, נכון שצדקתי?"

בובי משלב את זרועו בזרועי כשאנחנו חולפים מתחת לקשת המוארת באדום, ירוק ולבן עם הכיתוב "ברוכים הבאים לאיטליה הקטנה". המקום שוקק חיים עם דוכנים, הלמות תופים, ריחות מגרים והמוני אנשים לכל מלוא העין.

בעל הבית שלי, שהוא במקרה גם החבר הכי טוב שלי, שכנע אותי לבלות איתו את אחר הצוהריים בפסטיבל סן ג'נארו — חגיגה של אוכל ותרבות איטלקיים, שלדבריו של בובי, תושבי ניו יורק מצפים לה בכל שנה — בידיעה שהאהבה שלי לאוכל היא פחות או יותר הדבר היחיד שיכול לפתות אותי לעזוב את חוף המבטחים שלי בימים אלה — הדירה שלי. אם אגיד שמאז שהופעתי על סף דלתו לפני תשעה חודשים הפכתי להיות יושבת־בית בניו יורק, זה יהיה בלשון המעטה. הגעתי כמהה נואשות לשינוי, עם חלומות על ניו יורק שאותה הכרתי רק דרך הסרטים האהובים על אימי. האמת, זה מגוחך, בהתחשב במה שאני עושה עכשיו, אבל חשבתי בכנות שיש לי סיכוי להשיג עבודה בהכנת כריכי פסטרמה ב"מעדניית כץ", או שאולי יש חור בצורת אייריס שמחכה לי במטבחים ההומים של ה"פלאזה".

באף אחד מהם לא היו משרות פנויות, כפי שהתברר. במעדניית כץ לא היה לי אפילו די אומץ להישאר מספיק זמן כדי לשאול — התור היה עמוס בטירוף וארוך כל כך, שהוא השתרך אל מחוץ לדלת ומעבר לפינה.

אבל ב"בית הנודלס הכי טעימים" חיפשו עובדים. בובי האן ירש לא מזמן את כל הבניין, מהפנטהאוז המהודר בקומה העליונה ועד למסעדת הנודלס הכושלת למטה, אף על פי שכל חייו הוא אפילו לא נגע בווק. אני רוצה לחשוב שאימי המבריקה צעדה לצידי ברוחה כשפסעתי בכבדות ברחובות ניו יורק המחשיכים זמן לא רב אחרי שירדתי מהמטוס וקיבלתי תשובות שליליות ממקום אחד אחרי השני. אינסטינקט עיוור הוביל אותי לאורך רחוב כריסטי היישר אל מסלולו של בובי האן, שבאותו רגע ממש הדביק שלט "דרוש שף" על החלון המאובק של המסעדה שלו. תך שעה קיבלתי לא רק את המשרה אלא גם את המפתחות לדירה הקטנטנה והמיושנת שמעליה, שאותה פינתה לא מזמן דודתו הישישה, מלכת הנודלס. הדירה העלובה שלי חוצצת בין הפנטהאוז שבובי חולק עם בעלו, רובין, למסעדה שבקומת הקרקע, ספוג ששואב את כל הרעש וריחות הבישול כדי שהם יוכלו לחיות בשקט, בלי השרידים הקלושים של שמן בוטנים על הבגדים או על סדיני הכותנה המצרית שלהם.

מה שלא הבנתי אז, באותו יום ראשון, הוא שמצאתי גם את אהבת חיי האפלטונית. בובי התגלה כשילוב של חבר הכי טוב ואח גדול, הכול בחבילה אחת רועשת וסרקסטית להפליא, אבקת פיות אנושית לבחורה בודדה שפותחת דף חדש במרחק חמשת אלפים קילומטרים מהבית.

שמי אחר הצוהריים הגדושים בענני גשם לא הורסים כהוא זה את אווירת הפסטיבל, והאוויר טעון אנרגיה תוססת ומידבקת שנושאת את האנשים מדוכן לדוכן לטעום, להתענג ולהשמיע אנחת הנאה קולקטיבית.

"כל כך צדקת," אני אומרת ושואפת פנימה את קרנבל הצבעים והקולות. "אני רוצה לטעום הכול!"

אנחנו עוצרים להביט בפסל המוזהב של ג'נואריוס הקדוש, הקדוש המגן של נאפולי, רגע קצר של שלווה לפני שאנחנו מניחים להמוני האנשים לשאת אותנו הלאה לאורך הרחוב.

"אנחנו צריכים להתחיל בנקניק," אומר בובי ומכוון אותי לעבר משאית אוכל גדולה ומרשימה מעוטרת בדגלים איטלקיים מתנפנפים. טבעות של נקניק רוחשות בפלנצ'ות מתכת ענקיות, מוכנות לקיצוץ ולהעמסה לתוך לחמניות, שמחכות בערמות גבוהות עם בצלים ופלפלים חלקלקים. אני צופה מרותקת איך הבחור העוטה סינר מאחורי הגריל מסלסל את הנקניק בידיים כישרוניות, בעוד בחור אחר קוצץ את הנקניק וממלא את הכריכים בביטחון של מישהו שעשה את זה כבר מיליון פעמים.

"מזון האלים עצמם," אומר בובי ומזמין שניים.

פי מתמלא ברוק כשאני לוקחת מידיו את הכריך. הוא כמו שדמיינתי, רק טעים פי מאה בערך.

"אם אוכל את הכול אני אתפוצץ," אני אומרת.

בובי כבר אכל חצי מהמנה שלו. "אבל בכל זאת תאכלי הכול, נכון?"

אני מהנהנת בלי להצטער בכלל. הכריך מעושן ועשיר, גן עדן בלחמנייה. אנחנו צועדים ואוכלים, סופגים את האווירה, וזמזום הרקע החלש של גנרטורים מוסיף נופך של יריד. אנשים צועקים וצוחקים, דוחפים כמו ביום שוק, ואני מרגישה שאני נרגעת, נהנית מהשינוי בנוף. ועוד איזה נוף. דגלונים מנצנצים ואורות נמתחים בין הבניינים מעל לראשינו, וכל מי שמסתובב מתחתם בא לכאן מאותה סיבה — לזלול. זה מדבר ללב השפית שלי בשפה שאני מבינה, ומטלטלת אותי המחשבה כמה אני מתגעגעת ליצירה של מאכלים חדשים ולשמחה של צפייה באנשים אוכלים. הכנת קערה אחרי קערה של נודלס מרגיעה בדרכה שלה, אבל למעשה אני מנסה לחקות את האותנטיות של דודתו של בובי במקום לסלול דרך משלי או להמציא מנות משלי. כשאני מוקפת בכל היצירתיות והשמחה הקולינרית הזאת, אני נזכרת מה משך אותי למטבח מלכתחילה: החום, הדחיפוּת, הסיפוק העמוק. אני מתגעגעת לזה בכל גופי, חלק נוסף ממני שאבד בגלל אדם ברונסון. יש הרבה חלקים כאלה — הקריירה שלי, הערך העצמי שלי, הביטחון העצמי שלי, הדברים שבזכותם הרגשתי אני. אני מדמיינת אותם מסודרים על המדף באיזו מחלקת אבדות רגשית, מחכים שאבוא לדרוש אותם. ואני אעשה את זה. באמת. לאט, אבל אעשה את זה.

אחרי הכריכים אנחנו ממשיכים לקנולי מתוק ממולא ריקוטה, ואני נשענת על בובי וצוחקת, על סף עלפון חושים.

"זה היה הרעיון הכי טוב שלך עד עכשיו," אני אומרת.

"יש לי עוד הרבה כאלה," הוא אומר. "רק תגידי."

אני מעריכה מאוד את הטבע הלא משתלט שלו. כל כך קל להיות בחברתו. אני יודעת שהוא דואג מכך שאני לא יוצאת מספיק. הוא כנראה צודק. למען האמת, רופא השיניים הוא כנראה האירוע החברתי המסעיר ביותר ביומן שלי. לא שאני בדיוק טיפוס מסתגר, אבל הייתי בשפל המדרגה כשהגעתי לניו יורק, ונדרש לי זמן לבנות את עצמי מחדש. מבחוץ זה אולי נראה כהסתגרות, בייחוד על רקע ההמולה של ניו יורק, אבל זה עזר לי להשתקם עד עכשיו. יש לי את בובי ואת רובין, וגם את אחייניתו של בובי, שֶן. היא נערה בת תשע עשרה, כזאת שהייתה מסוגלת לנהל את העולם בהפסקת הצוהריים שלה אם הייתה רוצה, אבל מעדיפה להגיש נודלס ללקוחות של בובי בין השיעורים שהיא לוקחת לבין ריקודים ברחבי העיר כל לילה. היא גם שפית לא רעה, תמיד מוכנה בשמחה להחליף אותי ליד הכיריים אם אני צריכה ערב חופשי, מה שלא קורה הרבה. וישנו גם סמירנוף, שטכנית הוא לא החתול שלי ולא של בובי. הוא גר בבניין שלנו יותר זמן משנינו, ונראה שיש לו סמכות שיפוטית מלאה להחליט היכן להחנות את הישבן הג'ינג'י הפרוותי שלו. בחלק מהלילות הוא בוחר בכורסה הירוקה הרופסת שלי, ובלילות אחרים הוא נמתח לכל אורכו על אדן החלון של בובי וצופה בתנועה ברחוב למטה. ויש לילות שבהם הוא לא נכנס בכלל. אני אוהבת לדמיין אותו עולה במדרגות החירום המתכתיות המזגזגות ומשחר לטרף מסביב לבניין, או מבקר חתולה פרסית מהודרת לסטוץ לילי. במציאות הוא בטח נמצא על ספה של מישהו אחר ואוכל אוכל של מישהו אחר — הוא די חסר בושה כשמדובר בלקחת מה שהוא רוצה. כולנו צריכים להיות קצת יותר סמירנוף.

המוזיקה מרמקולים בהמשך הרחוב מתגברת, ובובי מושך אותי בידי לנוע עם העדר ומזמזם ביצוע כמעט מרשים של That's Amore תוך כדי הליכה.

"את חייבת לראות את זה," הוא אומר ומוצא לנו מקום בשוליים. "תחרות אכילת כדורי בשר."

בעודו מדבר, הקהל מוחא כפיים ונחצה לשניים כדי לאפשר לטור של מלצרים, הנושאים מגשי כסף עצומים של כדורי בשר, לצעוד לעבר דוכן מוגבה, שעליו יושבים בשורה מתחרים מוכנים לקרב.

"מעניין איך מישהו הופך לאלוף תחרויות אכילה," אני תמהה כשאני מביטה על פניהם השגרתיים של הגברים והנשים, שכל אחד מהם עומד לכלות אוכל בכמות שהייתה מספיקה לכפר קטן.

אישה בשמלת פאייטים שרה את ההמנון האמריקאי בביצוע מרגש, והם יוצאים לדרך, דוחסים לפיות שלהם כמה כדורי בשר שהם יכולים ומורידים אותם בעזרת בקבוק מים אחד אחרי השני. הקהל משתגע, קורא קריאות עידוד, ואני צופה במתחרים שזוללים בדרגות משתנות של התלהבות כשהרוטב נוטף על סנטריהם ועל החולצות שלהם. זה מטורף, זה מוגזם וזה עושה הרגשה טובה, חגיגה רעבתנית בפינה מלאת החיים הזאת של ניו יורק.

אחר כך אנחנו קונים צ'ייסרים חזקים של לימונצ'לו ומגשי קרטון של זֶפּוֹלֶה, סופגניות איטלקיות מכוסות סוכר, וממהרים לכניסה המרוצפת של חנות סגורה כדי לתפוס מחסה כשארובות השמיים נפתחות.

"אני מודה, זה היה כיף." אני משעינה את ישבני על אדן החלון המסורתי העשוי עץ. חמים לי בתוך המעיל שלי, והאלכוהול החזק מחליק לתוך מחזור הדם שלי.

"אני רואה אותך, אייריס רייבן. אוכל הוא מפתח הקסמים שמוציא אותך מהדירה שלך." בובי נשען בגבו על הדלת. "אחפש עוד הרפתקאות קשורות לאוכל שנוכל לצאת אליהן."

"אם זה משהו כמו זה, קח אותי בחשבון."

לא אצטרך לאכול לפחות שבוע, ובכל זאת אני מושיטה את ידי לעוד זפולה נמסה בפה ומברישה את אבקת הסוכר מאצבעותיי. בובי מוציא את הטלפון שלו מהכיס האחורי של ג'ינס הסופר סקיני שלו, וכשהוא מתכופף להרים את חפיסת המסטיק שנפלה באותו זמן, אני רואה את דלת הזכוכית הצבועה של החנות שמאחוריו. אני קופאת במקומי ומביטה בה בתשומת לב כשראשי נוטה הצידה, כי היא מוכרת לי באופן לא צפוי. ראיתי אותה היכן שהוא בעבר, אני בטוחה. אני רק לא מצליחה לזכור איפה.

"מה זה המקום הזה?" אני שואלת, ומסוככת על עיניי כדי להציץ מבעד לחלון הצדדי. פנים החנות חשוך, אבל אני מצליחה להבחין ברצפה המשובצת בשחור־לבן ובכיסאות הגבוהים המרופדים בעור חום־אדום לאורך הדלפק.

"הגֵ'לאטרייה של בֶּלוֹטִי," אומר בובי בלי להרים את עיניו מהטלפון. "אני מופתע שהם סגורים היום למרות הפסטיבל. בדרך כלל יש כאן תור."

אני שולחת אליו מבט בוחן. "הג'לאטו שלהם טוב כמו שלי?"

"איך אפשר?" בובי נאנח בדרמטיות טהורה. "אם היה לך אכפת ממני, היית נותנת לי להכניס אותו לתפריט של המסעדה."

"זה לא יקרה," אני צוחקת ומבטי עדיין משתהה על הדלת המיוחדת. בובי הוא האדם החביב עליי ביותר בעולם בימים אלה, ולמרות זאת אנחנו לא מגישים את הג'לאטו של אימא שלי ב"בית הנודלס הכי טעימים". גם לא במעדניית כץ, לצורך העניין. ולא בחדר האוכל הסופר־מהודר ב"פלאזה", גם אם השף הראשי היה יורד על הברכיים ומתחנן בפניי. אימי הייתה נשמה בוהמיינית חופשייה עם ניצוץ של שובבות תמידית בעיניים, אבל היה לה כלל אחד נוקשה וקר במה שנוגע למתכון שלה לג'לאטו וניל: הוא סוד שאסור לי לשתף בחיים עם אף אחד. זה הווניל הטוב ביותר בעולם, והוא היה ועודנו דבר המאכל שהייתי לוקחת איתי לאי בודד. היא הכינה לי אותו כילדה וכאישה בוגרת, מוגש בקערות הווינטג' שלה העשויות מלמין בצבע ורוד של צמר גפן סוכר. וכשהיא חלתה הכנתי אותו בשבילה, עד שהוא היה המזון היחיד שגופה היה מסוגל לעכל. עד שהוא נעשה יותר עניין של זיכרונות מאשר של טעם. היא הייתה עוצמת את עיניה כשהייתי מקרבת את הכפית לשפתיה היבשות, ודי היה בכמות הקטנטנה ביותר כדי להעלות רמז של חיוך על שפתיה.

אני פותחת את המצלמה בטלפון שלי ומצלמת את הדלת הייחודית, אף שאני כמעט לא צריכה לעשות את זה כי היא כל כך בלתי נשכחת. מסגרת המהגוני הישנה והדקה שלה מקיפה זגוגית בעלת שוליים משופעים, ועליה ציור מעשה־יד של כוס עם פסים ירוקים, ובתוכה ג'לאטו מתערבל עם דובדבנים מעל וכפית ניאון נעוצה בזווית שובבה. הצבעים הבוהקים קורנים מהזגוגית כאילו נצבעו רק אתמול, למרות שהציור משדר בבירור אווירת סטייל של פעם.

"אני חושבת שהספיק לי," אני אומרת ושולחת מבט ארוך אחרון אל הדלת. "אם אוכל עוד משהו, אתמוטט."

"אז הביתה?" בובי מציע לי את זרועו, ואנחנו חוזרים לתוך הקהל ומרכינים את ראשינו מול הגשם.