ספר ראשון
א.
דרשת ממני, נובאטוס יקירי, לבאר במכתב: איך אפשר לשכּך את הכעס? גם נראה לי, שלא לחינם אתה מפחד ביחוד מפני מידה מגונה ושיגעונית ביותר זו. בכל שאר המידות יש קצת מנוחה ושלוָה, אבל מידה זו – כל עיקרה אינו אלא תנועה מבוהלת וסיבה למכאובים, תשוקה בלתי אנושית למלחמות ושפיכת דמים והריגת נפשות, רק כדי להזיק לאחרים, בלא שים לב לתוצאות; הזדקרות לקראת אבני קלע, בלא לחוש אף אם בעקב הנקמה יאבד גם המתנקם.
הן בעבור זה יש מן החכמים, שקראו לכעס בשם "שגעון קצר". כי הכועס הרי כמשוגע אין אונים הוא למשול ברוחו, שוכח מה שהוא לפי כבודו, אינו זוכר את העניינים, שהוא צריך להם ביותר, מתעקש להחזיק במה שהתחיל, אוטם אזנו משמוע עצה ודבר שכל, נפעם ומבוהל מתוך סיבות הבל, מחוסר כשרון לבחון את הנכון והאמיתי, דומה לחורבה רעועה, שכשהיא נופלת על אחרים היא עצמה נהרסת.
כדי להכיר, שהכועס אינו אדם בעל שכל בריא, הרי די לראות את תנועותיו החיצוניות. כשם שיש סימנים ידועים למשתגעים: פנים חצופות ומטילות אימה, צללי יגון על המצח, פרצוף מסורס, צעדים מהירים, ידים רועדות, זיו פנים משתנה, נשימה תכופה ומתגברת, – כך נמצאים הסימנים הללו אצל הכועסים. העיניים קודחות ונוצצות, הפנים מתאדמות מאד, שהרי הדם זורם ועולה מעמקי הלב; השפה מזדעזעת, השיניים מתלכדות, שערות הראש סומרות כמו מפחד, הרוח נעצר ויוצא בשריקה, אברי הגוף מתפרקים בקול רעש, אנחה ונהימה נשמעות, אמירות קטועות יוצאות בהברות, שאינן מובנות, ופעם בפעם עם מחיאת כף אל כף ורקיעה ברגל על הארץ, כל הגוף נרעש ומפיץ פחד סביבו – מחזה מכוער ואיום הוא כשאדם משנה פניו כל כך ובשרו צבה מכעס. אינך יודע אם נתעב הדבר או מגונה הוא ביותר.
את שאר המידות הרעות אפשר לכסות ולפרנס בסתר, אבל הכעס נדחק ויוצא לחוץ, וכמו שהוא מתגדל הוא מתפרסם בעוז ותעצומות. הלא ראית, שכל החיות, כשהן קופצות לפגוע ולהזיק, אותותיהן ניכּרים, גופיהן מאבדים את המנוחה, שהרגילו בהן, והפראיוּת שבטבען מתגברת. הקצף יוצא מפיו של חזיר היער והוא חורק את שיניו; השור מנופף קרניו באוויר וזורה בפרסות רגליו את החול, הכפירים שואגים, הנחשים המתמלאים חימה משרבבים את צוואריהם; המראה של כלב שנשתטה מעורר יגון. אין לך חיה איומה ומזיקה מטבעה, שאין פראיותה מתרבה כשהיא מתמלאת חימה.
אמנם גם את שאר יצרי הנפש אין אפשרות להסתיר, גם לתשוּקות הרעות, לפחד, לעזוּת, יש אותות, שלא יתנכרו. הלא אין מחשבה מתעוררת בעוז בקרב אדם בלא שתעשה רושם על פניו. אבל במה ההבדל? יצרים אחרים נשקפים מעט החוצה; הכעס כולו בולט.
ב.
אם תרצה לשים לב לפעולתו ולנזק, שהוא מביא, תכיר, שאין משחית יותר נורא לגזע האנושי. תוכל לראות חללי חרב ורעל, אנשים מלכלכים איש את חברו באשמות, ערים נהרסות, לאומים שלמים אובדים, נסיכים נמכרים בפומבי למות, אבוקות תבערה נזרקות לתוך הבתים, והאש אינה נשארת בתוך חומות הערים, אלא מאירה ביקודה הזועם את מרחבי הארצות.
התבונן, כמה קטן היה יסודן וכמה גברו המדינות המהוללות – והקצף הפילָן למשואות. התבונן בשממות הנעזבות, שמשתרעות במרחב כמה מילין באין יושב: הקצף החריב את הארצות האלו. התבונן בחייהם של כמה משרי הצבא, שזיכרונם יעמוד לדורות למופת למזל קשה: את האחד דקר הקצף בשעה ששכב על משכבו, את השני הרג בין המסוּבּים בחללו זכוּת קרואים לסעוּדה, את השלישי רצח בשער לעיני העם באמצע עבודתו המשפטית, את דם הרביעי נתן לשפוך ביד בן סורר מכה אביו, לפעמים הקים עבד לכרות את ראש אדונו המלך, או לפרק את אבריו של הנרצח על גבי צלב. ועד כאן אני מדבר רק על הריגת אנשים יחידים. אם תעזוב את האנשים הפרטיים, שכּילה חרון אף – הלא תוכל להתבונן באסיפות גדולות של בני אדם, שהומתו בחרב, בכנסיות עם, ששלחו עליהן אנשי צבא לטבחן, בּלאוּמים שלמים, שהרגו זה את זה.
[הכעס הוא התשוקה להתנקם על עוול שנעשה או, כמו שאומר פוסידוניוס, התשוקה לשלם גמול למי שהזיק לך לפי מחשבתך. יש מפרשים אותו באופן זה: הכעס הוא התעוררוּת הרוח להזיק למי שהזיק לך או שחשב לעשות כך].
…כאילו חדלנו להשגיח על עצמנו ואנו מזלזלים במעלת כבודנו. איך ולמה מתקצף העם על גלדיאטורים המתגוששים, וחושב בלא משפט, שחטא הוא מצדם אם אינם מתרצים על נקלה להיהרג? העם רואה זאת כעלבון נגדו, ובחזות פניו ובמועל כפיו ובחמת רוחו הוא נהפך מצוֹפה למתנגד. יהא רגש זה מה שיהיה, הן לא נוכל לכנותו בשם קצף; הוא קרוב לקצף, כרגש של הילדים, שאם נפלו לארץ, רוצים הם שיענשו במכות את הקרקע. לפעמים אינם יודעים גם על מה הם כועסים, ואף על פי כן הם כועסים, בלא סיבה ובלא עוול שנעשה, אבל לרגל דבר קרוב לזה שנפגעו בו, ועם איזו תשוקה, שייענש הפוגע בהם. רגילים לרמות אותם על-ידי שמחַקים מעשי עונש, ועושים כאילו החפצים המוּכּים, שנכשלו בהם. בוכים ומבקשים סליחה. על-ידי הנקמה המדומה מעבירים את כאבם הכוזב.
ג.
על זה משיבים: "והרי פעמים הרבה כועסים אנו לא על אלה שכבר הזיקו, אלא שרוצים להזיק לנו, ומכאן ראיה, שאין העוול מוליד את הכעס" אמנם כן, כועסים אנו על החושבים להזיק, אבל מחשבתם זו כבר היא המזיקה לנו, והמכין עצמו לעשות רעה כבר הוא עושה אותה. – "ועוד ראיה", אומרים, "שאין הכעס תשוקה להעניש: הרי היותר חלשים כועסים לפעמים על החזקים מהם והם אינם משתוקקים לעונש, שאינם יכולים לקוות, שיבוא על ידם".
ראשית, הלא אמרנו, שהכעס היא תשוקה, שיגיע עונש, לא היכולת להביאו; משתוקקים בני אדם גם לדבר, שאינם יכולים לעשותו. אבל אין גם אדם שפל כל כך ברוחו, שלא יוכל לקוות לעונש אף בנוגע לאדירים ביותר. גם יש בנו תמיד די כוח לגרום נזק לאחרים.
אריסטו ביאר מידה זו באופן לא רחוק מדעתנו. הוא אומר, שהכעס הוּא תשוּקה להחזיר מכאוב. יארך הדבר לפרש מה בין הגדרה זו להגדרה שלנו. כנגד שתיהן אפשר לטעון, שחיות רעות כועסות גם בלא שעוררו אותן לכך על-ידי מעשי עוול ובלא התשוקה לגרום עונש או מכאוב לאחרים. שהרי גם אם לבסוף הן גורמות לאלה, אין כוונתן בתחילה לכך. צריכים לומר, שהחיות וכל הדומה להן, חוץ מן האדם, הן נעדרות רגש הכעס.
אף על-פי שהוא כנגד השכל, אין רגש זה מתעורר אלא במקום שהשכל נמצא. לחיות יש יצרים, זעם, נטייה פראית, שאיפה להתנפל – אבל כעס אין להן, כמו שאין להן בקשת יתרון תענוגים, אף על־פי שבתאוותיהן הן מתהוללות יותר מן האדם.
אין לקבל דברים ככתבם במה שאמר המשורר:
שָׁכַח אֶת כַּעֲסוֹ חֲזִיר מִיַּעַר, בְּרַגְלָהּ לֹא תִבְטַח
הָאַיָּלָה, וְהַדֹּב לֹא יִרְדּוֹף הַבְּהֵמָה הַגַּסָּה
כשהוא אומר "כעס" כוונתו לדחף וגירוי. לכעוס אין ביד החיות כמו שאין הן יודעות לסלוח. רגשי אדם אינם נמצאים אצל היצורים האילמים, יש להם רק גירויים קרובים להם. אילו היו מרגישים אהבה, אזי הייתה להם גם שנאה, ועם הידידות – איבה, עם הקטטה – הסכמת הדעות. יש להם כעין רשמים מן הרגשות הללו, אבל בכלל המידות הטובות והרעות הן רק נחלתו של הלב האנושי. רק האדם חוּנן בשכּל, בצפייה לעתידות, בזהירות, במחשבה; לחַיוֹת אין המידות הטובות האנושיות, אבל הן גם מחוץ לגדר העוונות. כל צורתן, החיצונית כך אף הפנימית, שונה היא מצורת אדם. בנוגע לכוח המושל או המנהיג – הנה כשם שיש להן קול, אבל לא מבורר, בלתי מסודר וחסר עצמה לבטא מלים; כשם שיש להן לשון, אבל כבושה ולא חופשית לשינויי הברוֹת, – כך אף הכוח המנהיג שלהן אין בו אלא מעט מן הדיוק והברוּר.
יצרן מתעורר מתוך ראיית הדברים ותפיסתם כשהיא מעורפלת ומסוכסכת. מטעם זה קפיצתן והשתערותן נעשות בתוקף. אבל אין בהן יראה ודאגה או יגון וקצף, אלא רק כעין אלה. ולפיכך גם שוככים רגשותיהן מהרה ונהפּכים מן הקצה אל הקצה; תיכף לזעם ולפחד שהפיקו הן לועסות את מאכלן, וסמוכה לשאגתן ומרוצתן המטורפת – מנוּחה שאננה ותרדמה נופלת עליהן.
