בחילופין

זה מתחיל כמו אצל אמא, במחיקה של השמות. השמות תלויים מלכתחילה על הדברים ברפיפות, כמו שהיו אומרים ביידיש, 'זיי קלעבן זיך ווי ארבעס צו די וואנט', נדבקים כמו אפונים לקיר. ואולי זה מתחיל בשכיחת הרצף, שוב, כמו אצל אמא, כשהיינו הולכות ביחד ברחוב חזקיהו המלך ופתאום היא שוב לא הייתה בטוחה אם אמנם כיבתה את הברז של הגז. הרווח שבין המעשים משתלט עליהם בהדרגה, ההפוגה נעשית עיקר. מעשה מסוים עדיין זכור, משנהו נשכח, או מתערפל, העובדות מאבדות את החוטים שמקשרים אותן זו לזו, פעולה נעלמת אל תוך אי־הבהירות, עוד אחת, ועוד, עד שאין עוד אבחנה בין הָקִיץ לחלום. נשארים רק אפס המעשה, החדילה, המחדל, הבלימה. זה הרבה יותר מאשר להיכנס לעייפות גדולה, שמושכת לרבוץ, כבדים, בין־לבין, זה אפילו לא כמו בשינה. כמו שהיה הרווח שבין האותיות שבכל המשפטים הכתובים מאז ועד עולם עולה וכובש אותן תחתיו לאט, מכסה. לכבוש את המלכה עימי בבית. לשמוט כל מה שנלמד אצלך מאז שהיית ילד, איך להתהפך, לשבת, לעמוד, ללכת, המותר, האסור, הכדאי. המעשה באשר הוא מתגלה כתעתוע. לכבות את הברז של הגז. להסתרק. ללטף. לנגוס לאט עוגה של גבינה עם פירורים.

כי עת היאסף באה. היאסף המקנה. כי בזמן זה או אחר נאספים ממך כל הקניינים שדימית לרכוש. וייתכן שגם אחרי שנמחקות האותיות בסיפור נשארים עדיין, בזמן הראשון, סימני הפיסוק – פסיק, סימן־שאלה, סימן קריאה, מירכאות.

ואז גם הם. ומה, מה אחר־כך.

ומה עכשיו. בינתיים. כשהמושגים נסחפים. הדמויות, המוּכרוּיות. אותם ביטויים שנתנו ללשון תחושת בית. ולעיניים. ולכף היד. וכשהם נגרפים ניטל הרי יחד איתם גם הסיכוי לקשר. הסיכוי למגע. לברית. איך לבנות עולם, כשיודעים מהרגע הראשון שנבנה על חוט השערה. איך לדבר, שכשמגיעה המילה לאות האחרונה שלה, נבלעה כבר הראשונה ואיננה.

איך ליצור משפט מאותיות נבדלות.

ואני, שנזקקת כל־כך לִברית. שאיני מסוגלת להרפות. שאיני מסוגלת להפוך לנוצה ברוח. שכמו ברכה או קללה דולקת בי הלהבה העיקשת, האגרוף הקטן, הבלתי־נמחק, של רצון.

אולי אפשר בינתיים, ולו רק בינתיים, לא לוותר על התשוקה. זאת שאוחזת בַּגוף, במקומות רכים וכמוסים בו, כמו פֶּה, עיניים, מבושים. במקומות שבהם חותם המים שולט עדיין, כמו בראשית הבריאה. להיכנע ליצר הקדמון, הקמאי, שהביאנו אל בין רגליה של אימנו, וגם הוציאנו מביניהן. להביט. להריח. לשמוע. למשש. לאכול. לשתות. אולי להיסחף גם בכוח התשוקה הזאת, להמריא, ליפול, עד שתביא בכוח החלב הגולש־הגואה שבה, כמו מבול אדיר, למחיית הקיים. ובכך להצטרף מרצון לַמחיקה. לרגע האין של החיבור הגדול.

ולפקוע. לא להזדקק עוד למוקד של 'אני'.

או, מתוך כך, לקום מחדש.

כי אולי דווקא שם תימצא הנקודה הזעירה, תיבה קטנטנה ואובדת במי־אינסוף של מבול, ודרכה, בדרך זו או אחרת, אפשר יהיה לקום מחדש.

אִם.

וייתכן שמול התנופה האדירה הזאת שמוחקת, דווקא להיאחז. להשליך עוגן. לדבוק מבלי להרפות בפרטי־הפרטים הזעירים. לדוגמא, במברג הקטן הזה שמונח כאן לפני על השולחן. הנה אני מסתכלת בו. צבעו תכול־שקוף. או בעצם, זה רק צבע הקת שלו, כי החוד, הפין, בנוי ממתכת מוכספת מעוגלת, שאיני יודעת להגדיר מה טיבה. ושם, בקצהָ, טבעות לולייניות, מתמשכות עד ממש הֶרֶף לפני החדילה.

אבל לא. אפילו בצבע של הקת לא הצלחתי לדייק. מהו תכול־שקוף. האומנם בצמד המילים שרשמתי אני מצליחה לבטא את הצבע לאמיתו? אפילו בניסיון להמחיש את הגוון לא קלעתי למה שכיוונתי, וכל זה עוד לפני שהתחלתי לעיין בגוף המתכת הדק שמשתקף בחלקו מבעד לקת השקופה. ובאותיות הזעירות, שחרוטות על גבי הקת הזו.

לא יכולתי גם לומר דבר שיציין את גודל המברג. או, אפשר לומר, את קוטנו. להגיד משהו שיבטא אותו מעבר למספרים המתעתעים והיחסיים שעל הסרגל. לא יכולתי להסביר גם איך מתמסר המברג המסוים הזה לחוש המישוש. ולא יכולתי לתת לו שם שיישאר אחריו, שיקבֵּע אותו כממשות בתוך החלוף.

ומה כן.

לרגע אחד ניסיתי להיות ההשגחה הפרטית של המברג הזה. לתת לו קיום יציב מתוך שאני מעניקה רק לו את עצמי, שׂמה את כל מעייני אך ורק בו. והנה. גם ברגע הזה לא יכולתי להכיל אותו.

או את צליל, הכלבה שלי. צליל הזאת, שנדמית בעיני כמו הכלאה בין סוס וציפור. שכתמים יש עליה. חומים־שחורים־אדמוניים. אם אתבקש לציין איפה במדויק מצויים עליה הכתמים לא אוכל. גם לא אוכל לתאר איך במדויק נראה הזנב שלה, מבחינת צבע, מבחינת אורך השיער.

והרי היא שלי. חברתי. היא ישנה איתי במיטה. היא מניחה עלי את הראש כשהיא ישנה. החיים האלה הביאו אותה ואותי גם יחד, הנה. אל הבית הזה. חיֵינו צמודים. הריחות מתערבבים. החיים הביאו את שתינו הנה, אותי, אותה, וגם את קדם, הכלב השני שלי, הראשון, בעצם. הוא היה כאן הרבה לפניה. ראיתי אותו נולד כאן, על־יד המיטה, בזמן של לא יום ולא לילה שאחרי ליל הסדר. והנה, ומה אני יודעת עליו. ומה ממנה, מצליל, אמנם נקלט בי. מה. האומנם לקשר שבין שתינו יש אחיזה של קיימא.

ואני יכולה להמשיך ולומר כך אפילו לגבי הילדים שלי, שהתרקמו בתוכי מלכתחילה.

מה אפשר לנצור. מה.

איה הנביא שיוכל לראות ולהנכּיח את החולף החי, לא רק לחזות את העתיד.

אבל אולי אעשה כאן אדם. בצלמו. כדמותי. כמו צורפת אצרפנו, פיסות־פיסות, ואקימנו לחיים. לא מתוך המוות יקום לתחייה – מתוך הטרם הוא יקום להיות יש. ואותו מי שאפיק מקרבּי יוכרח לגבור עלי. להותירני מאחוריו. הרי כל גולם מוכרח לקום על יוצרו. אנא, אני מתחננת עכשיו לפני מי שעתיד להופיע מתוכי, גְּבר עלי.

מי שאבנה כאן, מתוך האין יבוא. בתוך האין יתחוללו חייו.

ולא יהיה ביכולתו להיעלם, מפני שמלכתחילה בַּהעלם קיומו.

אקרא לה יוכבד. דווקא שם שאני לא אוהבת, אבל כך אקרא לה. כי כך. והשם ילבש דמות של אות, ואז גם יקרום לאִטו גם את דמות הגוף.

יוכבד.

הנה אני קוראת בשמה, הוגה אותו בשפתי. מתוך שאני קוראת בשמה, היא קמה והווה.

ואני מתחילה מתוך התבוננות בידיה.

אבל לפני שאני מספיקה להתבונן בהן, היא מתחילה לצחוק. צחוק קצר, קטוע, שכמו מושמע אל תוך ממחטה.

אני נבוכה קמעא.

האם זוהי מהותה הראשונית? והייתכן שלי היא צוחקת?

אבל הנה היא מתחילה כבר לקום.

ואני מתבוננת בידיה.

יש עליהן, אני רואה, קצת נמשים. הן לא גדולות. העור שלהן עדין. הציפורניים מתעגלות בסוף כל אחת מהאצבעות. נדמה, שאילו היו הציפורניים האלה מצליחות לצמוח רק עוד קצת, היו יכולות לכסות את קצות האצבעות כמו כובע של מעיל גשם.

בידיים האלה, אני יודעת, היא אחזה פעם את השד של אמה, כשינקה ממנה. הן היו אז קטנות יותר. הידיים, כמובן. ועדיין לא היו עליהן הנמשים. ומתחת לכל אצבע הייתה אז גומה קטנטונת. מתי נעלמה הגומה.

יוכבד קמה, ותולדותיה קמו יחד עימה. כשאני מתבוננת בה, אני נזכרת מיד בכל שאירע לה. מהאותיות שאני רשמתי היא החלה להירקם, אבל מיד כבר הדפה אותן, ופרצה הרחק מעבר להן.

אני זוכרת בבירור, למשל, את הזמן שבו ניסתה לראשונה לאחוז בעיפרון. איך לפתה אז את גבעול העיפרון בכל כף היד, כשהאגודל מלמעלה. מתחת לזרת היה החוד מציץ, והיא הייתה מציירת. כשהחוד נשבר היו מוציאים מהמגירה את המחדד הירוק, וסלסולים היו מולידים מתחת למחדד חוד חדש, עם קצה דוקר שקראו לו 'שפיץ'.

מתי בדיוק הרפתה יוכבד מצורת האחיזה הזאת בעיפרון, והתאמצה בכל כוחה ללמוד לאחוז בו 'כמו גדולה' – על מפרק האמה העליון, המכופף, כשהאצבע והאגודל תומכים בו? מתי הצליחה לבסוף לאחוז בעיפרון, או בעט, בתנוחה הרגילה, זו הקרויה 'בוגרת'?

אבל נדמה לי עכשיו שאת כל שאירע בה אני יודעת. איך הפכה לאִטה מילדה לאישה. איך התבוננה בפעם הראשונה במראָה כמי שמתבונן בעצמו מן החוץ. את ריח השמפו שבו היא נוהגת לחפוף את שׂערה אני מכירה, ואת הקווים המשתנים בכפות ידיה.

ואם מתבוננים היטב, אפשר לראות גם את המוות שכבר נמצא בתוך ידיה. לא ברור היכן בדיוק הוא ממוקם. ייתכן שמותה עדיין משתעשע, והוא נע לו בינתיים בין האצבעות השונות, מדלג אל מפרק כף־היד, מסתובב בקערית הכף הפתוחה שוב ושוב, בצורה מדגדגת – כמו ב'סבתא בישלה דייסה', או כמו מאהב שאינו רוצה לאבד בנשיקותיו ולו גם נקודה אחת.

ופתאום הטלפון שלה מצלצל.

המכשיר ניצב על השולחן במטבח, בין קערה של גרעינים לבנים לבין עיתון פתוח, מוכתם. על־פי הכותרת המובלטת, אני רואה שזה עיתון מלפני שבוע.

– כן, היא אומרת אל השפופרת.

ואז היא אומרת שוב – 'כן', והקול שלה מתרחב. הפה שלה נשאר, פחות או יותר, כפי שהיה, אבל הקול שלה מתרחב.

והעיניים שלה מתכווצות, רק לרגע אחד, לשני סדקים. חוט פנימי מיידי מחבר בין העיניים שלה עכשיו לבין הפה.

מסתבר – זאת אני שטלפנתי אליה.

והיא, על־פי מבעה, שמֵחה בשומעה אותי. אולי אינה יודעת בכלל שאני זו שהחליטה לכתוב אותה כאן, אבל גם כשאני לכאורה נמצאת מחוצה לה, היא חשה בקִרבה שבינינו.

והיא מרחיבה קולה אלי.

יוכבד משתעלת. שיעול קצר, שאינו מעיד בהכרח על הצטננות. אולי נועד השיעול להדגיש משהו, כמו ציוץ של ציפור שמושך את המבט למעלה על־מנת להדגיש עלוות עץ מסוים.

הדמויות מתרבות. מישהו מיתוֹסף.

זה מארק, שהיה פעם בעלה של יוכבד, ועבד כנגר. היא פגשה אותו במסיבת סטודנטים, למרות שלא היא עצמה ולא הוא למדו באוניברסיטה.

מארק.

בשנים הראשונות היה בית־המלאכה שלו ממוקם אצלם בבית, בחדר גדול שהייתה אליו כניסה נפרדת מן החצר. גם בכל יתר החדרים הילֵך מֶשך כל היום ריח של נסורת. אבק זהוב, דקיק, היה נישא על פני כל הבית, לפעמים הורגש האבק כמין תרסיס של מלכוּת ולפעמים כמו עתיקוּת לאה, מתפוררת.

לכל אחד מהכלים של מארק היה קול נבדל. כשהייתה יוכבד שוכבת על הספה וקוראת, שמעה תמיד את גוֹני הקול השונים והצליחה לדעת היכן בבית־המלאכה הוא נמצא. היא הכירה גם לדעת, מבעד לחיץ הקיר, את ההעוויות שהיו עולות על פניו בשעה שהשתמש בכלי מסוים. כשהִכה בפטיש היה לו על הרקה השמאלית חריץ כהה, שהעמיק עם כל מכה. אם היה מסמר תורן בפיו באותו רגע, היה המסמר מצטמק בכוח ההלימות, מזדער והולך, ממעט עצמו עד שנדמה שנבלע אל הגרון. עבודת הניסור, לעומת זאת, התבטאה אצלו בניפוח הפנים, כאילו היה דבר מאכל גדול מכדי ללעוס לכוד בפה, ובאדמומית כהה שהציפה את הלחיים. וכשניסה מארק להחליק רהיט בנייר זכוכית ידעה יוכבד ממרחקיה שקווצת שיער מסולסלת, דהויה, נוקשה ולחה, נופלת על מצחו.

יש שיחה שמתנהלת בין האיברים לבין החפצים שבאים עימם במגע, בלא שבעליהם יודעים על כך.

אני חייבת לומר כאן דבר. אני, שמציצה עכשיו בחייהם מן הצד, איני מתמצאת בנגרות. ייתכן שטעיתי בבואי לציין את שמות הכלים.

אבל יוכבד מיטיבה להכירם. גם את תוויו של האיש שעימה היא מיטיבה לדעת. יש תנועות זהות שבהן הוא נע כשהוא בא אל גופה ובבואו אל העץ. אבל בבואו אליה הוא משמיע לפעמים הגיים בעלי מובן מובלע, מבויש, או נטולי מובן. וכשהוא עובד בבית־המלאכה שלו הוא רק שותק או נאנח.

מארק עזב את יוכבד מזמן. ילדים לא נולדו להם. לוּ היה ילד נולד מהם, היה בוודאי מת.

כשאבא ואמא שלי התחבאו מאחורי הקיר הכפול בבית של פֶלֶק, ביחד עם פוצ'ה ופרוים ועם פרוימאן, שם, בז'ברובקה, היו שומעים מפעם לפעם מישהו מתדפק על דלת הבקתה ומבקש לחם. באחת הפעמים הייתה זאת נערה צעירה, בהירת עיניים, שניסתה להחביא את פניה מאחורי מטפחת צבעונית.

מסתבר שזאת הייתה בלהה, אמה של יוכבד.

אני ממשיכה וכותבת. התחלתי לכתוב את יוכבד, והנה – בתולדותיה, את תולדותי שלי אני מוצאת. זעֵיר־זעֵיר, פרט לפרט אני מנסה לקבץ את הדברים. מאז שהחלה אמא לשכוח, מתברר והולך לי שרק בקרעי פתקים שמתבלבלים ברוח ונחבטים כבאקראי זה בזה, אצור ומשתמר לו הזיכרון.

הבשר המבותר לשניים מזדווג והופך לאחד, ואז הוא מתרחב ונפוץ להיות לגופים רבים. אלה שוהים ביחידותם להרף קצר, נצמדים לזוגות – ושבים וחומקים, מתפרדים, נושרים. גופים אחרים קמים מהם. כך רצוא ושוב, הלוך וחזור – אבל אולי, אם רק אצליח לחבר באופן הנכון פרטים שנושרים מגופים שונים, אמצא את הגוף, שאני יודעת בוודאות שיהיה גדול מסכום חלקיו.

דווקא עכשיו, כשאני יודעת שהשִכחה תיקח את כל שאני נותנת, אני מלקטת להביא לפניה כמנחה את כל הנתונים שיש ביכולתי להגיש.

בלהה, אמה של יוכבד, נקלעה אז למחבוא שלנו רק לכדי רגע, כמו קריצה מרמזת. אבל הסיפור, כך אני מתחילה להבין, אינו מתחיל גם באותו ביקור של בלהה במחבוא.

ראשיתו מי ישורנו. רק אפס־קצהו יכול להתגלות.

עד כה דימיתי שאני יוצרת את הסיפור שנכתב כאן, אך נמצא, לפתע, שאני זו שנוצרה מתוכו.

ראשית אדר. כאן, בגינה, מפוזרת נשורת צפופה של פרחי שקדייה, כמו פתיתים של שלג. והרבה סרפדים צומחים על האדמה. אם הרגל החשופה או כף־היד נוגעות בהם באקראי, נוצרת צריבה שאין להרגיעה במים.

עץ האפרסק הצעיר שניטע בט"ו בשבט ושפורח בוורוד. שלא כעל פנים של אדם, כאן מעיד הסומק דווקא על חוסר־בושה.

חוסר הבושה והחציפות הזו הם אלה שמאפשרים את ההמשכיות. האם יש צורך בחוסר־בושה וחציפות גם כדי למות, או שהצניעות היא זו שמאפשרת את המוות?

יוכבד. עכשיו היא הולכת ברחוב. היא נעלה לרגליה נעלי ספורט. מכנסיים צמודים לגופה. צמודים מדי. לו יכולתי, הייתי מעירה לה על כך.

היא הולכת. כמעט התנגשה בילד שרץ מולה והביט לאחור. הנה ילד אחר רודף אחריו. נדמה לה שהילד הראשון הוא הבן של הגוטמנים, שגרים שתי קומות מתחת.

היא לא בטוחה.

המשך העלילה בספר המלא