טנגו במלכוד

דברי מבוא

דפים אלה מספרים את סיפורה של שליחות דיפלומטית לארגנטינה, שנמשכה שנתיים בלבד. גם אם היו לכך תקדימים בעבר, שליחות הנמשכת פרק זמן כה קצר מעוררת תמיהה, שכן הדבר חורג מן הנורמה המקובלת במרבית משרדי החוץ בעולם. על הסיבות שגרמו לסיום הבלתי־שגרתי של שליחותי יעמוד הקורא בהמשך.

כאשר הגעתי לבואנוס איירס באוגוסט 1980, היתה ארגנטינה שקועה עמוק בתרדֶמֶת שהביאה עליה החוּנטָה שחוללה את ההפיכה הצבאית בשנת 1976. בעיר הנמל הענקית עצמה, בירתה של מדינה המשתרעת על פני כמחצית היבשת של אמריקה הדרומית, זרמו החיים לכאורה כבכל עיר אחרת בגודל דומה בעולם המערבי. המתבונן מבחוץ בהמולת הכרך לא יכול לגלות את עקבות המגבלות שהטילה הדיקטטורה על חירותם של אזרחי המדינה. במגעי הראשונים עם בני המקום הצטייר בעיני האדם הארגנטיני כתאומו של האדם האיטלקי או האדם הצרפתי, ורק כעבור זמן מה צפו ועלו כמה מהיבטיו הייחודיים. אלה כוללים את אופיים הקליל־המשתעשע ואת תפיסת עולמם של בני בואנוס איירס, המבדילים אותם לא רק מן המהגרים שבאו בשעריה, אלא גם מצאצאיהם שהתיישבו בפנים המדינה. יושבי בואנוס איירס נקראים בספרדית portenos, כינוי המביע גם הערצה והתפעלות וגם זלזול.

דברי מבוא
דפים אלה מספרים את סיפורה של שליחות דיפלומטית לארגנטינה, שנמשכה שנתיים בלבד. גם אם היו לכך תקדימים בעבר, שליחות הנמשכת פרק זמן כה קצר מעוררת תמיהה, שכן הדבר חורג מן הנורמה המקובלת במרבית משרדי החוץ בעולם. על הסיבות שגרמו לסיום הבלתי־שגרתי של שליחותי יעמוד הקורא בהמשך.

כאשר הגעתי לבואנוס איירס באוגוסט 1980, היתה ארגנטינה שקועה עמוק בתרדֶמֶת שהביאה עליה החוּנטָה שחוללה את ההפיכה הצבאית בשנת 1976. בעיר הנמל הענקית עצמה, בירתה של מדינה המשתרעת על פני כמחצית היבשת של אמריקה הדרומית, זרמו החיים לכאורה כבכל עיר אחרת בגודל דומה בעולם המערבי. המתבונן מבחוץ בהמולת הכרך לא יכול לגלות את עקבות המגבלות שהטילה הדיקטטורה על חירותם של אזרחי המדינה. במגעי הראשונים עם בני המקום הצטייר בעיני האדם הארגנטיני כתאומו של האדם האיטלקי או האדם הצרפתי, ורק כעבור זמן מה צפו ועלו כמה מהיבטיו הייחודיים. אלה כוללים את אופיים הקליל־המשתעשע ואת תפיסת עולמם של בני בואנוס איירס, המבדילים אותם לא רק מן המהגרים שבאו בשעריה, אלא גם מצאצאיהם שהתיישבו בפנים המדינה. יושבי בואנוס איירס נקראים בספרדית portenos, כינוי המביע גם הערצה והתפעלות וגם זלזול.

כאשר נחתתי בבואנוס איירס בעיצומו של יום חורף דרומי, התברר לי עד מהרה שלִבָּהּ של העיר פועם בעוצמה בלתי פוסקת יום ולילה. השדרות, הנמתחות בקווים גיאומטריים מקבילים במרכזה רחב־הידיים של העיר, המו בני אדם וכלי רכב הנחפזים לדרכם. המסעדות ובתי הקפה, התיאטראות ובתי הקולנוע היו מלאים תדיר בשעות הערב – ולא רק בסופי שבוע – סועדים וחבורות של שוחרי מפגשים, סרטים והצגות. מעבר לשאון הכרך נראתה לי העיר שקטה ותושביה רגועים, אלא שביותר מדי פינות־רחוב ניצב שוטר מקוף, שעצם נוכחותו השרתה תחושה של ביטחון על כל מי שהשלים עם המצב, ותחושה של חשש ופחד על מי שביקש למחות נגדו.

הסיפור המסופר כאן הוא בראש וראשונה סיפורו האישי של דיפלומט ישראלי, שהוצב בבואנוס איירס בתקופה קשה בתולדות ארגנטינה – וגם בתקופה מורכבת של יחסי מדינה זאת עם מדינת ישראל. הוא מבוסס על דפי יומן שנוהל בזמן אמת ומתאר את עיקרי פעילותה של הנציגות הישראלית ושלו בשנות שירותו בבואנוס איירס. אך מאחר שהדברים נערכו לספר יותר מעשרים שנה לאחר שנרשמו במחברות היומן, יש להניח שלא כל הפרטים המובאים בהם משקפים את האמת הצרופה, בעיקר בשל פער הזמנים בין מועדי רישום האירועים ועיצובם הספרותי בימים אלה.

בספר נחשפים היבטים לא ידועים, או לא מוּכּרים די הצורך, של פעילות הדיפלומטיה הישראלית בארגנטינה בתקופה ההיא, כאשר על כתפיהם של נציגי ישראל הועמס גם הנושא הכאוב של קורבנותיה היהודים של ההפיכה הצבאית. עם כניסתי לתפקידי, ארבע שנים אחרי השתלטות החונטה הצבאית על ארגנטינה ואחרי מרחץ הדמים שנלווה אל כיבוש השלטון בידי הצבא, לא ביקשנו לקבל מענה על השאלה מה עלה בגורל הנעלמים, שהרי לא היה לנו ספק שאלה הומתו מיתות אכזריות; הסוגיה שעמדה על הפרק היתה השגת מידע על מקום קבורתם, אם אכן נקברו, ובראש מעייננו עמד המאמץ לאתר אסירים יהודים בבתי הסוהר ולאלץ את השלטונות לאפשר לנו לקיים עימם מגעים מסודרים, שכן דרך זו הוכיחה את עצמה כמבטיחה את סיכוייהם להישאר בחיים.

למרבה הצער, מרבית קרובי הנעלמים שנרצחו לא היו מוּדעים למגבלות כוחה של מדינת ישראל ולא יכלו אפוא להבין מדוע פעלה הדיפלומטיה הישראלית כפי שפעלה באותה עת. ומאחר שלא עלה בידי נציגי המדינה למנוע את חיסול יקיריהם, הצטיירו נציגים אלה בעיניהם כאשמים באסונם.

"יומן בואנוס איירס" אינו מתיימר לספק תשובות לטענותיהן רוויות הכאב והסבל של משפחות הקורבנות.

בצד זרם האירועים העיקרי מביא ה"יומן" גם פרטים מביכים ממה שקרוי "המטבח הפנימי" של משרד החוץ, כגון הליכי המינויים לתפקידים דיפלומטיים שהיו נהוגים בזמנים ההם, וכגון הקלות הבלתי נסבלת שבה מבטיח בעל השררה הבטחות שלא התכוון כלל לקיימן.

והערה מקדימה אחרונה: לצערי, ספרות הזכרונות של הדיפלומטיה הישראלית דלילה עדיין. מצד שני, הציבור הישראלי מחזיק בדעות קדומות על מקצוע הדיפלומט. מן הסיבות הללו ובשל הרצון לתרום לשיפור המצב בתחומים אלה החלטתי לפרסם את "יומן בואנוס איירס". אולם, לפני שקיבלתי החלטה זו התמודדתי עם היסוסים ממושכים וביקשתי את חוות הדעת של חמישה אנשים, שאת דעתם אני מוקיר, על כתב היד שהגשתי לעיונם. לא כולם הסכימו עם כל מה שכתבתי. כמעט כולם הביעו דעה נחרצת בעד פרסום הסיפור, כיוון שהוא מעוגן בתקופה מוגדרת של תולדות ארגנטינה, אך יחד עם זאת למשמעויות העולות מן המסופר יש השלכות ביחס למצבים דומים בארצות אחרות.

כאן גם המקום להודות מקרב לב על הטרחה שטרחו ועל המלים הטובות שכתבו אנשים אלו בעקבות קריאתם את כתב היד: אני מודה לפרופסור חיים אבני מן האוניברסיטה העברית, למבקרת הספרות שולמית גבע, לעיתונאי הארץ אריה דיין, למריו ויינשטיין, עורך השבועון הספרדי "אאורורה" וליצחק שפי, לשעבר שגריר ישראל בארגנטינה.

אחר הדברים האלה אפשר לפתוח את דפי ה"יומן" ולתת לדברים לדבר בעד עצמם.

יומן בואנוס איירס

20.3.1980

מסעי לאמריקה הלטינית התחיל עם כניסתו הבלתי צפויה של עמוס לחדרי, חיוך רחב שפוך על פניו. הרגשתי שמשהו חשוב צריך היה לקרות כדי שמנהל מחלקת העובדים יטרח לגשת לחדרי, אך לא נותרה לי שהות להרהר בדבר, כי האורח הבלתי צפוי שאלני מיד: "יש לי בשורה טובה עבורך ובשורה פחות טובה; במה תרצה שאתחיל?"

"בטובה", אמרתי.

עמוס לחץ את ידי בחוזקה, ובנימה חגיגית אמר: "אני מתכבד לברך אותך, אדוני ממלא מקום השגריר! ועדת המינויים החליטה לפני שעה קלה למַנותך לתפקיד זה בתואר 'ציר יועץ' – ועד כאן חלקה הטוב של הבשורה. אלא שהמינוי הוא לשגרירות ישראל בבואנוס איירס – וזהו חלקה הפחות טוב".

לשמע הבשורה שלחתי בעמוס מבט וכבשתי את תגובתי הספונטנית. דבריו היו המשך לשיחה שהתנהלה בינינו ביוזמתו לפני שלושה ימים, כאשר גישש לדעת מה עשויה להיות עמדתי לגבי מינוי כזה. אז הסברתי לו עד כמה יכביד עלי מינוי בבואנוס איירס ויסבך את מצבי האישי.

מאז ומתמיד אני חרד מפני דברים הנאמרים בעידנא דריתחא, ועכשיו, משהצלחתי לתעל את תחושותי ביחס להודעה שקיבלתי למחוזות חבויים במעמקי לבי, גם עלה בידי לחסום את התפרצותה של תגובה בלתי מבוקרת.

עמוס המשיך לדבר ונראה כלהוט לשתף אותי בפרטי הדיון בוועדת המינויים. הוא אמר שההחלטה בענייני התקבלה פה אחד וגם שהיה לו נעים מאוד לשמוע כיצד התחרו ביניהם חברי הוועדה בשבחים שהרעיפו עלי.

לא התאפקתי והפטרתי בחיוך ספקני: "האמנם, עמוס? מי מחברי הוועדה מכיר אותי?"

עמוס הזדרז להגיב: "מה זאת אומרת מי? כולם!" הוא נקב בשמות חברי הוועדה והוסיף: "דע לך, שכמנהל מחלקת העובדים אני נהנה לשמוע שמרעיפים שבחים בוועדת המינויים על כל עובד שהוא, אך כעמוס אני נהנה שבעתיים מכך שהשבחים מורעפים על ראשו של ידידי!" הוא ציין שזאת הפעם הראשונה שהמנכ"ל מאשר מינוי לשגרירות בדרום אמריקה של עובד שאינו דובר ספרדית (אך לא לפני שחברים בוועדה הרגיעו אותו, באומרם שאדם השולט בכל אותן השפות שאני שולט בהן לא יתקשה להשתלט גם על הספרדית בפרק זמן סביר).

בשלב זה שלף עמוס את ההפתעה האמיתית. הוא הסביר לי שוועדת המינויים בהרכבה הנוכחי אינה יכולה לדון בהענקת תארים. לכן התואר שהוענק לי עם המינוי היום הוא מה שנקרא "תואר מקומי", כלומר זמני, אך זמניותו תימשך רק עד לישיבה הקרובה של ועדת התארים, שבה יהפוך התואר לקבוע. והוא הזדרז להוסיף בחגיגיות: "אני, ידידך עמוס, מתחייב לעמוד על משמר קיומה של הבטחה זאת. אתה תקבל את התואר המגיע לך לא יאוחר ממועד צאתך לבואנוס איירס".

לא הגבתי על דבריו ורק שאלתיו אם הוועדה היתה מוּדעת, לפני ההחלטה, לעֶמדתי כפי ששטחתי אותה בפגישתנו לפני שלושה ימים. הוא השיב בחיוב, וכראָיָה הוסיף ששאלו אותו אם לדעתו אסכים לקבל את המינוי לכשיוחלט עליו, והוא השיב: "אליעזר הוא עובד ממושמע, המבין היטב מה הם הצרכים והאילוצים של המשרד".

ככל שהתארכה השיחה בינינו הלכה הסערה שהתחוללה בי וצברה עוצמה. אך לעמוס אמרתי רק זאת: "אתן לך תשובה בעוד מספר ימים".

*

מאז חזרתי משליחותי האחרונה באירופה חלפו כחמש שנים. אלה היו שנים של שפל עמוק ביחסי החוץ של המדינה, שהתחיל עם ניתוק היחסים מצד מדינות הגוש הסובייטי במהלך מלחמת ששת הימים ונמשך עם ניתוק היחסים מצד מדינות אפריקה ומצד קובה בשלהי מלחמת יום כיפור. המפה הדיפלומטית של המדינה, שהצטמצמה והצטמקה, השפיעה לרעה על מעמדו של הדיפלומט הישראלי, ואפשרויות העיסוק והקידום התמעטו גם הן. במשך מחציתה של תקופת השפל הזאת עסקתי ביחסי ישראל ומזרח אירופה. למעשה התבטא העיסוק הזה במעקב אחר יחסינו עם רומניה – בפי הליצנים שבמשרד החוץ זכתה המחלקה שלנו לכינוי "מחלקת רומניה" – ובקריאה מדי יום ביומו בעיתוניה של ברית־המועצות, בעיקר פראוודה ואיזווסטיה. במחציתה השנייה של התקופה הזאת עסקתי במה שכיניתי "החשבונאות של יחסינו המולטי־לַטֶראליים" – חיטוט פרטני־לעייפה ומתסכל במדיניותם הישראלית של הארגונים הבינלאומיים. גם כיום, כאשר אני נזכר בעיסוקי בתחום זה, אני מתמלא התפעלות מן החברים שהתמסרו בשקדנות כה רבה לסעיפים ולתת־הסעיפים של מבול ההחלטות שהומטרו על ראשינו בכל עצרת של האו"ם, או בהתכנסויות התקופתיות של ארגוני הבריאות, העבודה, הטלקומוניקציה ושאר הארגונים המאכלסים בצפיפות את סדר היום של אלה העוסקים מקצועית בתחום חסר השראה זה.

לפי הנוהג המקובל בשירות החוץ, עיסוק בתחום כלשהו במשך כחמש שנים מאותת על הצורך לשנות בלי דיחוי תפקיד וכיוון. השאלה היא לאיזה כיוון ולאיזה תפקיד, ומה יהיה המחיר שתידרש לשלם עבורו.

המרכיב הקשה ביותר במחיר שיהיה עלי לשלם תמורת המינוי לבואנוס איירס יהיה הצורך להשאיר לבדו את יגאל, המשרת שירות חובה בצה"ל, בלי הורים המצפים לו בחופשותיו. המרכיב האחר היה קטיעת לימודיה של אֶמי, שעמדה להיכנס לחטיבה העליונה בבית הספר שכה חשקה נפשה בו, והפרידה שתיכָּפֶה עליה מחברותיה. אחרי שהתהפכתי על משכבי בלילות בחיפוש אחר פתרון לדילמה שייסרה אותי, החלטתי לשאול את יגאל. הופתעתי משהציע לי בלי היסוס להסכים למינוי אם ההצעה נראית לי מבחינה אובייקטיווית, שהרי הוא כבר ילד גדול ויידע להסתדר בכוחות עצמו.

(רק אחרי שהתנסה במצב שנוצר עם עזיבתנו לבואנוס איירס – אף על פי שדאגנו להיטיב במידת האפשר את התנאים הפיסיים בעת חופשותיו בבית, ומשפחתנו המורחבת אפפה אותו ביחס חם ואוהד – הודה יגאל בסיום שליחותנו שבעצם הוא לא כל כך הבין במה כרוכה הישארותו בלי הורים בזמן השירות בצה"ל, ואילו נשאל עתה אותה שאלה, היתה תשובתו שונה לגמרי.)

30.3.1980

הלכתי לפגוש את עמוס במשרדו. שאלתיו אם הוא משחק פוקר. הוא השיב לי בהיסוס־מה, כמי שאינו מבין את פשר השאלה, ואמר שאינו משחק פוקר, אלא ברידג'. הסברתי לו ששאלתי מה ששאלתי מפני שהֲבָאָתו את מועמדותי לתפקיד בפני ועדת המינויים משקפת בעיני הֶרגֵלים של שחקן פוקר: הרי לא היה לו כל יסוד להניח שהמינוי רצוי לי, או שאסכים לקבל אותו אם יוצע לי – ואף על פי כן דחף את מועמדותי להכרעת הוועדה.

אחרי שדברי אלה יצרו מתח שאותותיו ניכרו היטב בעמוס, הטלתי לחלל החדר פצצה: תשובתי היא חיובית. אני מסכים למינוי, אמרתי, חרף כל הקשיים הידועים לו היטב, שיכבידו עלי במילוי התפקיד המצפה לי. ומתוך דחף בלתי מוסבר הוספתי, שבשיקולַי התחשבתי גם במה שנאמר בענייני בוועדת המינויים, שלכאורה החליטה בהתלהבות שאני הוא המועמד הנכון לתפקיד. אני רק רוצה להאמין שהוא דייק בתיאור הדיון בוועדה.

לשמע תשובתי נראה היה בבירור שהוקל לעמוס. הוא אמר לי שהוא בטוח שלא אצטער על החלטתי ואמצא במילוי התפקיד לא רק סיפוק, כי אם גם הנאה.

עמוס לא היה רק עמית; במונחים המקובלים במה שנקרא "משפחת משרד החוץ" הוא היה גם ידיד, ולאו דווקא כזה השוקע איתך בשיחות נפש במזנון הצנוע של משרד החוץ (זה שבניהולו של אדון שוורץ המיתולוגי), או במפגש אקראי בקצהו של מסדרון, באחד הביתנים דמויי הצריפים הפזורים בחצר המשרד הישן ברוממה. ואף על פי כן הייתי מסופק אם תקוים ההבטחה שהבטיח בעניין תואר המשרה המצפה לי: הרי כבר היו דברים מעולם, ולא פעם התנדפו הבטחות שהובטחו לי חגיגית והיו כלא היו משהגיעה השעה לכבדן.

הספק התחזק בקרבי כאשר סירב עמוס להיענות לבקשתי למסור לי את החלטת הוועדה בעניין זה כלשונה, ואפילו במכתב אישי. הוא תירץ את סירובו בכך שהוא מנוע, אין לדעת מדוע, מלעשות זאת, אך הוא חוזר ומבטיח לי נאמנה לעמוד אישית על המשמר ולדאוג לכך שתואר הקבע יוענק לי כבר בכינוס הבא של הוועדה להענקת תארים ודרגים. הוא גם ידאג לכך שהדרג יוענק לי רטרואקטיבית, מיום קַבלתי את התפקיד בבואנוס איירס. (בסופו של דבר הדרג לא הוענק לי אלא לאחר שנתיים.)

3.4.1980

נציגו של ועד העובדים בישיבת ועדת המינוים שדנה בענייני היה עמנואל ציפורי. משנתקלתי בו באקראי בשבילי המשרד, שאלתי אותו מה הוחלט בקשר לדרג של תפקידי בבואנוס איירס. עמנואל אישר את גירסתו של עמוס, ואפילו אמר שלא היה כאן שום ויכוח. בבת צחוק משועשעת אמר שהוויכוח היחיד בענייני התנהל סביב אי־שליטתי בשפה הספרדית. עמנואל תיאר את מה שכבר שמעתי מפי עמוס, כיצד התנגד המנכ"ל בתחילה למינויי מסיבה זאת, אך נכנע לנוכח החזית האחידה שהפגינו יתר חברי הוועדה, כולם אנשי הדרג המקצועי במשרד, שהביעו את אמונם ביכולתי להתגבר במהירות על מכשול השפה.

11.4.1980

מחלקת העובדים פנתה אל המעביד של שושנה וביקשה ממנו לאשר לה חופשה ללא תשלום לתקופת שירותי בבואנוס איירס. המשרד מתחייב לשאת בהוצאות לשמירת זכויותיה בביטוח הלאומי ובקרן הפנסיה שלה בתקופת החופשה.

13.4.1980

הרוע הוא רוע גם אם הוא מסתתר מאחורי תירוץ זה או אחר. הנה המזכר ששלחתי לממונה על ענייני מינהל, כוח אדם וכספים במשרד החוץ:

"עם מינויי לשגרירות בבואנוס איירס, נזדקק (רעייתי, בתי ואנוכי) לשיעורי ספרדית מזורזים. מנהל מחלקת ההדרכה הודיע לי, שהספרדית שייכת לקבוצת השפות שהמשרד משתתף במימון 75% בלבד של שכר הלימוד שלהן.

מבין השפות המוגדרות כבינלאומיות אני שולט באנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית (רעייתי שולטת בגרמנית, צרפתית ואנגלית ובתי בצרפתית ואנגלית). שליטתנו בשפות הנ"ל נרכשה ללא עזרת המשרד, אשר על כן אני מרשה לעצמי לבקש הפעם, באופן חריג, מימון מלא של שכר הלימוד עבור שיעורי השפה הספרדית".

כעבור יומיים קבלתי תשובה קצרה בזו הלשון: "במענה למכתבך מיום 13.4.80 בעניין לימוד שפה זרה – לא נוכל, לצערנו, לסטות מן הנוהל בדבר השתתפות המשרד במימון 75% בלבד".

הצטערתי שלא חסכתי לעצמי את הביזיון שבפנייה המוּשֶבֶת ריקם ללא שום הנמקה.

17.4.1980

השגריר המיועד לבואנוס איירס יצא היום למקום שירותו. ידיד המליץ לי כי אלך להיפרד ממנו בנמל התעופה. פגשתי שם קומץ לא מרשים של אנשים: בני משפחתו של השגריר היוצא, אשת השגריר הארגנטיני בישראל (היא ייצגה את בעלה, שנעדר אז מן הארץ), מנהל מחלקת אמל"ט (אמריקה הלטינית) במשרד החוץ ועוזרו לענייני ארגנטינה.

עם השגריר קיימתי לפני עזיבתו כמה שיחות מפורטות – על ארגנטינה, המשטר במדינה, הקהילה היהודית, המושבה הישראלית והתפקיד המצפה לשנינו.

המשך בספר המלא