פרולוג
באישון הלילה היא קמה ואורזת את חפציה.
צר לה להשאיר מאחוריה את התכשיטים, הבדים היקרים והשמלות שהיא אוהבת, אבל אין לה ברירה אחרת. היא נפרדת בעצב מהבית שהיה לביתה, מהחצר, מהגנים המטופחים ומהנוף המפעים ובו נהר הזב, הזורם בנחת.
היא יוצאת בחיפזון עם צרור קטן ושמלה פשוטה, שאין בה כדי למשוך את העין. על גבה קשור הפעוט הישן, האוצר היחיד שנותר לה מכל עולמה, והיא נכונה להגן עליו בעוז כלביאה.
לא, היא לא תשתתף בהלוויה החפוזה שיארגנו לבעלה המת. היא לא תמתין לטקס המשפיל שבו יוקיע המלך החדש את זכרו לפני ההמונים. היא לא מעוניינת לעמוד בבושה אל מול האצבעות המאשימות והמבט המזלזל של משרתותיה.
עד אמש הן שירתו אותה כגבירת הבית ועתה נעשו נאמנות לאדונים חדשים. אף אחת מהן לא מתעניינת בה ובסבלה.
לאחר שיסתיימו ימי האבלות, היא יודעת, עלול השליט החדש לגזור עליה גלות בשל היותה אשת אויבו. מוטב לה לברוח, גם אם זה בדרך לא דרך, ובלבד שתישאר לה חירותה.
באישון הליל היא מסתלקת. אחד המשרתים, היחיד שנותר נאמן, מכין עבורה בחשאי מרכבה הרתומה לסוס.
מסע חתחתים מוביל אותה לכפר נידח בצפונה של הממלכה.
בודדה, ערירית וחסרת כול.
בכיו של תינוקה הרעב מושך את תשומת ליבם של זוג כפריים היוצאים עם שחר למלאכת יומם. שם, בביתם הצנוע, היא תמצא נחמה, קורת גג ולחם לאכול. ומתוך שתהיה אסירת תודה תכריח את עצמה לצאת אל השדות וללמוד את המלאכה שעד לא מזמן חשבה לבזויה.
היא תעבוד קשה, ביזע ובדמעות, תחרוק שיניים אך תלמד שלא להתלונן.
ימים מאושרים יעברו עליהם. לחייו של הפעוט ילכו ויתעגלו, היבול ייאסף לאחר עבודה מאומצת ובלילות האביב היא תצטרף לחגיגות של שאר בני הכפר.
לרגעים תהיה מאושרת ונפשה מוסחת מהאימה המקננת בנפשה, אך גופה למוד הסבל לא ישכח את הכאב, עד שילך ויכמוש כמו אותו עלה נידף.
פרק א'
השמועה אודות מותה של המלכה הלני פרשה כנפיים בדמות עשרות יונים שהצטופפו על גבי השובך המלכותי. משק כנפיהן הסב את תשומת ליבו של הירונימו. הוא שמע את גרגוריהן בשעה שהצטופפו על גבי הגזוזטרה, וזרק לעברן פירורים.
עוד בטרם הותרה יריעת הקלף ניחש רב המשרתים על מה ההמולה. הוא בחן את החותם המוכר, חותמו של המלך, לקח נשימה עמוקה לריאותיו ותהה כיצד יעביר את הבשורה.
כיצד, למען השם, מעבירים בשורה כזאת?
אכן, יום עצוב הוא בחדייב. יום עצוב מאין כמוהו.
עד מעט, ידע הירונימו, יישמע קול יללת המקוננות בין המסדרונות הארוכים, אלה המרוצפים שיש ועטופים בשטיחים מרהיבים. הדגלים יורדו לחצי התורן והמשמר הצבאי ייערך לקראת קיום הטקס הממלכתי. תוך שעות אחדות יישלחו הרצים בבהילות אל כל קצוות המדינה וארביל תתכסה בצבעי אבל. המונים ינהרו אל החצר המלכותית, כדי להצדיע למלכה הנערצת שוויתרה על כתרה עוד בימיה.
לפי שעה רק הוא והיונים ידעו את הסוד.
באותה שעה ממש חפן מונבז רגבים אחרונים על גבי תלולית העפר המכסה את קברה הטרי של אימו. דמאר עמדה מאחוריו והניחה את כף ידה על זרועו, מרמזת לו למהר כדי לקבל את פניהם של המנחמים הרבים במשכן האבלים, אבל מלכה של חדייב לא יכול היה להינתק.
הוא נצר במוחו את זכר השבועות האחרונים שעשה ליד משכבה. ימים ולילות.
עיניה הפקוחות של אימו הגוססת בהו אל עבר אופק נעלם וראו את אשר עיני בן תמותה אינן רואות. ראייה על חושית. היא דיברה בלחש, קולה העביר רטט בבשרו.
בעיני רוחה חזתה את עתידה של העיר הזו, ירושלים, בצבעים קודרים שלא יכול היה לשאתם. העיר הזו תיחרב, מלמלו שפתותיה... עוד בטרם תיפול בחרב, בניה המשוסעים יחריבוה... הלוואי ויכול היה להבין את כוונתה.
עכשיו, אחרי שזכתה סוף סוף במנוחת עולמים, הוא חש שוב את טעמה הצורב של ההחמצה. תחושה דומה לזו הרגיש כילד, בשעה שהגיעו לאוזניו השמועות על חטיפתה, וגם מאוחר יותר, לאחר שדקר את אריאן בחרבו שלו.
"אל תיתן למותו של אריאן לייסר אותך", התאמצה אימו ללחוש על משכבה.
היא לא הביטה בו, אבל חושיה הפנימיים קראו אותו וקלטו את כאביו המוצפנים מכול. הוא חש שהיא מקלפת אותו מתוך המחלצות, מנערת את הילד הקטן שבתוכו, זה שמסתתר מתחת למדים ולאותות הכבוד, מתחת לגינונים ולרצינות המאופקת.
איך היא ידעה שמותו של אריאן רודף אותו בכל רגע ורגע מחייו?
"אתה זקוק למחילה, מחילה לעצמך", הוסיפה ללחוש ונתנה בו מבט מוכיח.
מונבז נשך את שפתיו. לא היה לה מושג עד כמה השתדל.
"בוא מוני", לחשה אחותו מאחורי גבו. רק לה הוא מרשה לקרוא לו כך, בשם החיבה. אפילו אֶלמירה אשתו לא מעיזה לכנות אותו בשם הזה.
הוא סובב את מבטו והביט בה, בוחן את הקמטים הנוספים שהתרקמו על פניה. כמה התגעגע אליה... בשנים האחרונות היה טרוד בענייני הממלכה וזכה לראותה אך פעמים ספורות.
"כל כך הרבה קברים חפרתי, דמאר", מצא את עצמו ממלמל בגילוי לב, "קברתי את הקרובים לי מכול..."
דמאר נשכה את שפתיה, יודעת היטב למה כוונתו. יוסף, אריאן ועכשיו גם אמא. הפצעים לא מספיקים להגליד וכבר הם נפערים מחדש.
"לפחות אמא שלנו זכתה להיפטר בשיבה טובה", חשה צורך לנחם, "הזדקף, אדוני המלך, קום על רגליך. המונים הגיעו לקבל את פניך".
***
עוד בטרם הספיקו האחרונות להתאושש, הגיעה יונה נוספת ובישרה את הוראתו של המלך לקיים את טקס הפרידה הממלכתי בהקדם, על אף היעדרו.
עד מהרה נצבעה ארביל בשחור. חצוצרות הכרוזים הריעו בשווקים ובראשי חוצות. משוררי הרחוב חיברו פזמונים שסיפרו בראשי פרקים את תולדות חיי המלכה, עד שכל ילד יכול היה לאומרם. מטבעות חדשים נטבעו לזכרה, על גבם נחקקו תווי פניה. המקוננות קוננו והשועים חיברו הספדים נוגעי לב.
עם זאת, העם חש מאוכזב. כיצד ניתן להספיד את המלכה האהובה בשעה שטקס הקבורה עצמו נערך במרחק רב של מילין? כיצד ניתן להריע לדמותה, מבלי שהמלך עצמו יהיה נוכח באירוע?
הנסיך איסטיס יוסף, הקרוי בפי כל בשם איסי, חש צורך לעודד את רוחו של העם שחש מיותם. הוא עמד על הבימה, במהלכו של הטקס שכובד בנוכחות שרים ושגרירי המדינות, ונשא דברים במקום אביו המלך.
מאות זוגות עיניים נישאו לעברו בהערצה, בשעה שסיפר על המלכה הסגפנית שאימצה את דת היהודים. הסיפור היה מוכר, לא היה איש ביניהם שלא הכיר אותו, ועם זאת מפעים כאילו שמעוהו לראשונה: כיצד נהגה הלני לעלות לרגל לירושלים, עד שנחטפה על ידי שכירי החרב לאחד הכפרים הנידחים שליד הפרת. כיצד הצליחה להימלט משוביה ובחרה לחיות את יתרת ימיה בירושלים, במקום לשלוט בארביל כבראשונה, כשהיא מפזרת את הונה בין העניים והנדכאים.
"המלכה הלני נלחמה על עתידה של הממלכה שלנו", המשיך איסי, "שלא תהיה אלילית ותהא מושתתת על הצדק".
הוא נשא את עיניו אל עבר אימו, המלכה אֶלמירה, שישבה מאחוריו מתחת לאפיריון ולצידה אחותו אִירִיני, זקופה ורצינית.
לימינו עמד קליאוֹ יוחנן, אחיו הצעיר, שסקר את ההמון במבט משועמם. מה הוא חש מתחת למסכת הפנים החתומות? תהה איסי, האם מותה של המלכה עורר בו רגש כלשהו? והרי הוא בקושי זכה להכיר אותה.
האם הוא מקנא בו על שתפס את מקומו של אביו בעת היעדרו?
"על אף שרבים היו אויביה, היא הייתה רבת חסד ודאגה שלא להעניש לחינם חפים מפשע".
הוא לא יכול היה להימנע מלתהות עד כמה אביו שלו צודק בהנהגותיו. לעיתים הוא שומע על גזרי דין שאביו גוזר ותוהה אם גזירותיו אינן מחמירות יתר על המידה.
"אני מכריז על שבעת הימים הקרובים כימי אבל לאומי".
הוא סקר את הקהל במבט מבולבל, האם מותר לו להכריז הכרזה כזאת בהיותו לא יותר מנסיך ועוצר? חבל שאביו לא שלח הוראות ברורות יותר במכתבו האחרון.
"עלינו לעשות הכול כדי שדמותה של הלני תיחרת בליבנו לעד...". לא עלה בידו לסיים את משפטו. המולה בלתי צפויה עוררה התרגשות כלשהי בקהל. אנשי המשמר נעשו דרוכים ושומרי הראש שלו הידקו את שמירתם סביב בני המשפחה המלכותית.
איסי השקיף אל עבר ההמון, מנסה להבין את מקור הרעש. האם מישהו צעק והעז להפריע באמצע הטקס המלכותי, או שזה רק נדמה לו?
לכאורה לא הייתה לו סיבה להיות מוטרד, ההפרעה טופלה עוד בטרם עלה בידו לעמוד על טיבה. אחד מאנשי המשמר התפרץ לתוך ההמון, תפס את אחד הנוכחים, אזק את ידיו וגרר אותו החוצה בתקיפות. מישהו אחר ניגש אליו ולחש דבר מה באוזנו.
לכאורה חזר השקט לכנו, אבל איסי היה נרעש מכדי להמשיך.
על אף שהמחאה הייתה יחידנית וטופלה בזמן, היה בה כדי להדאיג. מראה חריג שכזה, ידע איסי, לא נצפה בממלכה החדייבית מזה שנים רבות.
אם אבא שלי היה עומד ונואם כאן במקומי, הטיפוס הזה לא היה מעז...
אחרי הטקס מיהר אליו מלנאוס, שר הצבא, וקד ממושכות.
"אל לו לדאוג, הוד נסיכותו. מדובר בשיכור", הסביר, "תימהוני שלא היה אחראי למעשיו. כבר עכשיו, לאחר שהתפכח, הוא מביע חרטה עמוקה ומוכן לשאת בעונש..."
"אבל מה הוא אמר?" התעקש איסי.
"משהו חסר משמעות", משך מלנאוס בכתפיו, "אף אחד לא הבין בדיוק".
איסי האדים. לא ייתכן שאדם מפריע במהלך טקס ממלכתי רק בגלל שהשתבשה דעתו. מה שנאמר שם היה בעל משמעות ללא ספק, חשב, אבל למישהו חשוב היה שלא אדע.
גם הפעם חש, כמו בפעמים קודמות, שמסתירים ממנו את מה שלא רוצים שישמע.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
