מארז השלב הבא

1

לא ככה דמיינתי את הדף החדש שתכננתי לפתוח. ישבתי במכונית מול בית הוריי, בלי לכבות את המנוע, ועברתי בראש על הבחירות שעשיתי בחיים.

אני די בטוחה שכשבעלי — עכשיו לשעבר — אמר לי שהוא ממשיך הלאה ורוצה להתגרש, הוא לא ציפה שאצעק "יש!" ואני משוכנעת שהוא לא חשב שארוץ מייד להתחיל לארוז. וללא ספק בלבלתי אותו לגמרי בפרצוף שעשיתי כשאמר שהוא "מוותר" ומסכים שאישאר בבית עד שיגיע הזמן למכור.

הוא מצא מישהי אחרת. מישהי שהיו לו איתה יותר דברים במשותף, כך מסתבר. מישהי שהיו לה אותן מטרות בחיים כמו שלו ושאהבה להחזיק איתו ידיים כמו שעשינו פעם.

אמרתי לו שאני מקווה שהיא צעירה, כי אם היא בגילי — רגע אחרי ארבעים — ויש לה קצת ניסיון במערכות יחסים, היא תיעלם מהשטח בשנייה שתגלה שהוא אוהב ללבוש תחתוני בוקסר מגוהצים אבל לא מוכן לגהץ בעצמו. רק בחורים קפוצי תחת דורשים תחתוני בוקסר מגוהצים, ורק שמוקים שהראש שלהם תקוע בתחת של עצמם וחושבים שהכול מגיע להם מאלצים מישהי אחרת לעשות את זה בשבילם ועוד מעיזים להתלונן שהקפלים לא מספיק ישרים.

דרכינו נפרדו רק כי לי נמאס לתמוך בו בכל מה שעשה בלי שתהיה לי אפשרות לעשות אותו הדבר עבור עצמי. איפשהו במהלך הדרך כשאני בישלתי, ניקיתי, גיהצתי, החלפתי מצעים, החלפתי חיתולים, עבדתי, שילמתי את החשבונות, בישלתי — אופס, אמרתי "בישלתי" פעמיים — התחלתי לתהות מתי יתחילו החיים שלי. מתי יגיע הזמן שלי להראות לכולם מה אני שווה? מתי מישהו יכיר במעלות שלי ולא יביט בי בתוכחה ובהתנשאות כי חדר הכביסה מבולגן?

רציתי יותר מאשר את החיים הפרובינציאליים האלה.

מאט עשה לי טובה בכך ששחרר אותי. הוא נתן לי את הבעיטה הראשונה אל החופש. עכשיו, כשהבן שלי התחיל ללמוד בקולג' ולא היה לי עוד שום תירוץ להישאר, יכולתי סוף־סוף להתחיל את ההרפתקה שלי. ליצור קצת היא־סטוריה.

בהיתי בבית הוריי מבעד לחלון המכונית.

עוד הייתי צריכה לעבוד קצת על נקודת ההתחלה שלי.

דוממתי את מנוע ההונדה הקשישה.

לא האמנתי שאני עושה את זה. בגיל ארבעים חזרתי לגור עם ההורים, בפרבר צפוני של לוס אנג'לס. מה עבר לי בראש?

אבל האמת היא שידעתי למה אני עושה את זה. היה לי כסף מהגירושים אבל לא היו לי בית, או עבודה, או מושג איפה אני רוצה למצוא את הדברים האלה. הבן שלי לא רצה שאעבור בעקבותיו לחוף המזרחי, שם התחיל ללמוד בקולג' — זו היתה הקלה, כי לא התחשק לי לבזבז את סופי השבוע על הכביסות שלו — ונמאס לי מלוס אנג'לס. הייתי צריכה לעבור למקום חדש, אבל לא הגיוני לבזבז כסף על בתי מלון בתקופה של אי־ודאות. וזו היתה הסיבה שקיבלתי את ההצעה של אימא שלי ליפול עליהם ולחזור לגור בבית ילדותי לזמן־מה.

ליפול עליהם? מה אני, בת עשרים?

נשים באמצע החיים לא נופלות על אף אחד. אלא אם כן מעורבים בזה הרבה יין וגרם מדרגות לא צפוי שצץ מולן פתאום.

יצאתי לאט מהמכונית ובחנתי את בית הוריי. הוא היה צבוע בגוון חום־בוץ. מסמרים בלטו פה ושם מלוחות העץ בניסיונות אקראיים להימלט מכלאם, ואף שהמדשאה הקדמית היתה מטופחת להפליא, היא היתה מוקפת בשיחים חנוקים מעשבים שוטים, עלים שנשרו וכמה גלגלי עגלה חלודים לקישוט. גם אם היו מתאמצים, התוצאה לא היתה יכולה להיות מוזרה יותר.

אין כמו בבית.

הוצאתי כמה מזוודות מתא המטען והלכתי לדלת הכניסה, כשבראשי מתנגן מארש הלוויות. ג'יפ ואגוניר ישן ומשאית עוד יותר ישנה ניצבו בחניה, שניהם אנדרטאות מילדותי. הם עדיין היו ב"רשימת הפרויקטים" של אבא שלי. הוא התכוון לתקן את הג'יפ ולהחזיר אותו לימי תהילתו, פרויקט שידרוש די הרבה עבודה כי הגג היה שבור לגמרי, ציפוי העץ היה בשלל צבעים וכולם דהויים, ועשבים צמחו, פשוטו כמשמעו, מתוך לוחות הרצפה. ואילו המשאית היתה אמורה להפוך למשאית עפר (את עוד תראי!) — הוא יחליף לה מנוע, יסיר את הגג ויתקין חלק אחורי של משאית רכינה (זאת לא בעיה!). כבר היה אפילו מנוע. למעשה היו עשרה מנועים בחניה. בערמה על הרצפה. שעכברושים כבר הפכו אותם לביתם...

המרפסת, שנזקקה נואשות לכמה קרשים חדשים, נאנקה תחת משקלי. בדלת, שפעם היתה צבועה חום עמוק עם ויטראז' מקסים, היו כעת חריצים עמוקים בתחתית, במקום שבו הכלב האחרון יצר לעצמו פעמון דלת משלו. מישהו צבע את הנזק בגוון חום־חרדל בהיר יותר, שלא מתקרב אפילו לגון המהגוני המקורי. לפחות הוויטראז' עדיין היה מקסים. לפחות זה.

"שלום?" קראתי, פתחתי את דלת הכניסה ונכנסתי.

שני זוגות של עיני גולות נוצצות ושחורות הסתכלו עליי מתוך ראשי האיילים התלויים משני צידי ציור של אייל.

הטלוויזיה פעלה בעוצמה גבוהה, והרעש מילא את הסלון. אבא שלי ישב על כורסת הטלוויזיה שלו — ידו תחובה בחגורת הגומי של מכנסי הטרנינג וסנטרו מושפל אל חזהו — שקוע בשינה עמוקה. מכוניות זרמו על פני המסך, באיזה מרוץ נסקאר.

עיקמתי את הפרצוף והתקדמתי יותר לתוך הבית. הנחתי את הדברים שלי, סגרתי את הדלת והלכתי למטבח, המקום הראשון שתמיד חיפשתי בו את אימא שלי. היא עמדה ליד הכיור, קצף סבון כיסה את הכפפות הצהובות שעל ידיה, באוזניה היו תחובות אוזניות והטלפון שלה היה תקוע בכיס האחורי של הג'ינס.

"היי, אימא," אמרתי והרמתי את קולי כדי להתגבר על צליל הטלוויזיה מהחדר השני. הקומה התחתונה תוכננה כך שהיא פתוחה ומעגלית, וקיר הפריד בין המטבח לבין הסלון ופינת האוכל המשולבים, אבל האוויר והקולות זרמו באופן חופשי בין שני החללים.

"אימא!" אמרתי, בקול קצת יותר חזק. דפקתי על אריחי הקרם המרובעים והמיושנים שכיסו את הקיר מימיני. זה לא עזר.

התקרבתי אליה בזמן שנדנדה את ראשה לצלילי המוזיקה. היא קרצפה מחבת בהתלהבות.

"אימא," חזרתי ואמרתי, והפעם טפחתי על כתפה.

היא קפצה, צרחה וזרקה את המחבת. הוא נפל לכיור בנקישה מתכתית והשפריץ מים על כל חזית גופה. היא התנפלה עליי בעיניים פעורות.

לֹא פנתה אליי.

לא נרתעה ממני.

התנפלה עליי, כאילו בכוונת האישה בת השבעים הזאת לכסח לי את הצורה!

"אה, ג'סי, זאת את!" חיוך החליף את המבט המוטרף בעיניה. היא שלפה את האוזניות מהאוזניים. "מה שלומך?"

כשחיבקה אותי, כל החלק הקדמי של חולצתי נספג מים והכפפות שלה הרטיבו לי את הגב.

"מרתה, מה את עושה שם?" צעק אבא שלי. "אני רואה את המרוץ. אני בקושי שומע משהו!"

אימא שלי גלגלה עיניים ולא טרחה לענות לו.

"תני לי רק לסיים את זה ואני אקח אותך לחדר שלך," היא אמרה והצביעה על הכיור.

סקרתי את מייבש הכלים העמוס לעייפה שניצב מעל הכיור השני... ואת מדיח הכלים שמתחתיו. "יש לך מדיח כלים, למה את שוטפת אותם ביד?"

"זוכרת שאבא שלך אף פעם לא רצה לבזבז חשמל על המדיח?" היא פנתה בחזרה לשטיפה. "תמיד הייתי צריכה לשטוף אותם ביד. טוב, אז מאז שיצאתי לפנסיה, נמאס לי מעבודות הבית. הוא כבר בקושי מרוויח כסף, הוא אמר לך? רוב הזמן הוא לא מושך משכורת. אני לא יודעת למה הוא לא פורש. בכל מקרה, אנחנו חיים מהפנסיה שלי. אז חשבתי לעצמי, את יודעת מה? אם את רוצה מכונה שתעשה את החיים שלך קלים יותר, אז מגיע לך." היא הנהנה בנחישות. "אבל המדיח הזה היה כל כך ישן, שהוא התקלקל בפעם השנייה שהפעלתי אותו." היא נאנחה. "אז הלכתי לחנות מכשירי החשמל שם, בכיכר. את מכירה את החנות הזאת. עם הסוכך הירוק?"

היא הסתובבה לאחור כדי לוודא שאני יודעת על מה היא מדברת, ואני הנהנתי אם כי לא היה לי שמץ של מושג.

"אז קניתי את הכי טוב שהיה להם," אמרה. "עם כל החידושים. עלה לי הון, אבל את יודעת מה? לעזאזל עם זה. והוא לא יכול להגיד כלום, כי הוא בזבז כל כך הרבה כסף על המכונית החדשה הזאת. אז זהו."

"אוקיי." נשענתי על הדלפק. "אז איפה המדיח החדש?"

"יגיע ביום שלישי. אלוהים, כמה שאני אשמח להיפטר משטיפת הכלים הזאת. ואז אני אוכל לעלות למעלה לחדר התפירה שלי ולסגור את הדלת. בקושי אפשר לשמוע את עצמך אומרת משהו כאן למטה."

"מגניב. אז אני יכולה פשוט לעלות ל... לחדר הישן שלי, נכון?"

"חכי רגע. רוצה בירה?" היא הפסיקה לשטוף כלים והוציאה את ידיה ממי הסבון. בועות לבנות רטטו על הכפפות הצהובות.

"בטח," אמרתי, כי זה מה שעושים בבית הזה. אם באים אנשים, כולם שותים בירה. מה עוד היה לי לעשות? העתיד השתרע לפניי, גדול ורחב. כל מה שהייתי צריכה הוא את האומץ לצעוד בו.

*

אחרי ששתיתי בירה אחת, ועם הבירה השנייה ביד, עליתי למעלה בעקבות אימא לחדר הזמני שלי. לאבא שלי עדיין לא היה שום מושג שאני בבית, אבל כל הכלים כבר היו יבשים ובארון.

לא הבנתי למה אני צריכה מורת דרך לחדר. ישנתי בבית הזה המון פעמים עם מאט וג'ימי בחגים, ותמיד ישַׁנו בחדר הישן שלי. זו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי אליו סיור מודרך. זה עורר את חשדי.

פסענו על השטיח החום־זהבהב השחוק שכבר מזמן הרים דגל לבן לאות כניעה. אימא שלי התחילה לצבוע את הקיר שלידי בחום קקי, אבל היא לא סיימה, אולי בתקווה שאבא שלי ייקח את הסולם ויסיים את הצביעה. לא נראה שפרויקט המכוניות שראיתי בחזית עשה עליה רושם. הקיר נראה כמו זברה עם פסים של קקי, פסים לבנים בין החומים, אבל נראה שאיש לא שם לב ולאיש לא אכפת.

ואם כבר מדברים על תשומת לב או אכפתיות, הציור המגניב שנתתי להם במתנה לפני שלוש שנים עמד בגומחה הקטנה שהשקיפה על הסלון, מונח על הרצפה ונשען על הקיר המשופשף.

יום נישואים שמח, ממש.

"אימא, אני יודעת איפה החדר שלי," אמרתי כשחלפנו על פני ארון המסדרון שעדיין לא היו לו דלתות, שלושים שנה אחרי שאבא שלי תכנן ובנה את הבית.

"כן, אני יודעת, אבל תפרתי שמיכת טלאים חדשה ואני רוצה לוודא שהיא בסדר," היא אמרה.

"היא תהיה בסדר, אימא, אני נשבעת —" השתתקתי כשהגענו לדלת הפתוחה של החדר. שמיכת טלאים נוקשה למראה בצבעי טורקיז וחום נחה על המיטה הזוגית בלב ים של ספרים. "זה... מקסים. מה זה כל הספרים האלה?"

"באמת?" היא קרנה מאושר, נכנסה לחדר והרימה את פינת השמיכה. היתה לה גמישות של דיקט דק. "התחלתי לתפור שמיכות טלאים. חדר התפירה הזה הוא המקום היחיד שאני יכולה לברוח בו מהחום!"

הבטתי בחלונות הפתוחים, שאוויר הסתיו הקריר נכנס דרכם. "אה, באמת?"

"כן! אבא שלך כל כך שמן שאמור להיות לו מספיק בידוד מהקור, אבל הוא בכל זאת מחמם את הבית כמו כבשן." היא נשפה בכעס. "מצאתי כמה דוגמאות לשמיכות טלאים בחנות הבדים. עשיתי אותן עבות במיוחד."

השתתקתי לרגע והרהרתי באירוניה שבדבר, אבל החלטתי ללחוץ עליה לגבי מצב החדר במקום זאת. "מה קרה כאן?" שאלתי. "מה זה?"

נוסף על הספרים שנערמו אופקית על כל משטח ובערמות סביב המיטה, נחה בפינה ערמה אקראית של פרווה.

"אה, זה. טוב, אבא שלך צד אייל קנדי בשנה שעברה, אבל הוא לא היה גדול מספיק להצדיק פחלוץ של ראש, אז הוא לקח רק את העור. את יודעת, חשבתי על זה — איך קראו לשבט האינדיאני ההוא שקרקף אנשים?" בהיתי בה, ללא מילים. "כל הגברים הלבנים באותה תקופה התנהגו באופן מתנשא כל כך לגבי זה, לא? כל כך ברברי להרוג מישהו ולקרקף אותו, הם אמרו. ותסתכלי על זה! הוא כורת ראשים ותולה אותם על הקיר, וכשזה לא מפואר מספיק, הוא פושט להם את העור מהגוף. אז מי הברברי עכשיו?"

אימא שלי כיווצה את שפתיה וסידרה את המיטה.

"זה..." הכי טוב להתעלם מזה. רק ש... "למה זה בפינה? בערמה?"

"הוא רוצה לתלות את זה איפשהו."

"אבל... לא שמים את כל הזבל של אבא בחדר הישן של כריס?"

לא הייתי היחידה שהתגלגלה בחזרה לכאן — אחי כריס עבר לגור איתם לפני כמה שנים אחרי פרֵדה קשה. מצב התחזוקה פה הבריח אותו לא רק מהבית, אלא גם מהמדינה. עכשיו הוא בחוף המזרחי, שמח ומרוצה מהחיים, לבדו באזור נקי מבלגן.

"זו המערה הגברית. יש לו כל כך הרבה זבל שם, שהוא פחד שהקרקפת של האייל תלך לאיבוד," ענתה אימא שלי.

לא טרחתי להגיד לה שקרקפות הן על ראשים ופרוות הן על הגוף. לא חשבתי שיהיה לה אכפת.

"הממ. את צריכה מקום בארון? כי..." היא פתחה את דלתות הארון בצבע חום־עפר, ובפנים התגלו הבגדים והנעליים שלה.

אף פעם לא שמתי לב כמה גוונים שונים של חום קיימים בבית הזה. כאילו הם בחרו פלטת צבעים עם גוונים שונים של קקי.

זיעה עקצצה על מצחי. הדחף להימלט היה חזק. "למה את משתמשת בארון הזה? למה לא בארון שלך?"

"כי בארון שלי יש המון בגדים ישנים שאני לא לובשת." היא הזיזה כמה דברים הצידה, ופינתה כמה עשרות סנטימטרים של מקום לתלייה. "הנה. זה אמור להספיק לך. את ממילא לובשת בעיקר טרנינגים, נכון? את לא צריכה לשים אותם כאן. את יכולה להשאיר אותם במזוודה."

לא שאלתי מה קרה לשידה הישנה שלי. היא לא היתה כאן, בכל אופן.

"אוקיי. בסדר," אמרתי, ופתאום הרגשתי מותשת.

"את צריכה עוד בירה?"

"כן. אני רוצה בירות כל הזמן. בוקר, צהריים וערב. אל תפסיקי."