האחרים 2 - מוות אורב

פרק 1

סיימון וולפגארד התעורר בחטף משנתו בשל תנועותיה חסרות המנוחה של שותפתו למיטה. הוא פיהק, התהפך על הבטן ובחן את מג קורביין. היא בעטה מעליה את מרבית השמיכות, מה שלא היה טוב עבורה מפני שלא היתה לה פרווה, ואפילו בימים האחרונים של פברוס עדיין שרר קור עז באזור הצפון־מזרחי של ת'אסיה. היא עלולה לחטוף משהו כמו התקררות או הצטננות. עבור ז־אב טרה אינדג'ין, לחטוף משהו משמעו שרצית בזה, והוא לא הצליח לחשוב אפילו על סיבה אחת שבגללה בן אנוש ירצה להצטנן, אבל נראה שבני אדם רצו ויכלו לחטוף הצטננות במזג אוויר קר. עם זאת, אם יתחיל להיות לה קר היא תתקרב אליו להתכרבלות. מעשה נבון ביותר, משום שיש לו מעיל חורף טוב, ובהיותו ז־אב הוא אוהב את הקִרבה.

אם היו אומרים לו לפני כמה שבועות שהוא יתיידד עם מישהי אנושית ויהיה לו אכפת ממנה עד כדי כך שישגיח עליה בלילה, הוא היה צוחק עד שזנבו היה נושר. אבל הנה הוא כאן, בדירתה של מג במתחם הירוק, בשעה שאחיינו סם נמצא עם אליוט, אביו של סיימון, במתחם וולפגארד. לפני ההתקפה על חצר לייקסייד מוקדם יותר החודש, לו ולסם כבר יצא להתכרבל עם מג לנמנום קצר ואפילו לשנת לילה. אבל בלילה שבו באו אנשים כדי לחטוף את מג וסם קרו דברים. דבר ראשון, מג כמעט מתה כשהצילה את סם מאותם אנשים. והשני, משהו קרה לו עצמו בדרכו לבית החולים, ועורר בו כעס חסר שליטה. היו לו חשדות לגבי מה שקרה וזו הסיבה לכך שסם, שעדיין היה גור וטרם רכש שליטה עצמית חזקה, כבר לא ישן איתו כשהתכרבל עם מג.

מג סיפרה לאנשים שגובהה מטר ושישים, לדבריה מפני שזה נשמע קצת יותר גבוה מאשר להיות מטר חמישים ומשהו. היא היתה בת עשרים וארבע והיו לה שיער כתום ומוזר שצמח עכשיו חזרה לצבעו השחור הטבעי, עיניים אפורות צלולות כמו לחלק מהז־אבים ועור בהיר. עור משונה ושברירי שהצטלק בקלות רבה.

היא היתה קסנדרה סנגווי, נביאת דם — נקבה שראתה חזיונות והשמיעה נבואות בכל פעם שעורה נחתך או נפצע. בין אם היה זה חתך שנעשה עם התער המיוחד שלה או פציעה שנוצרה על ידי משהו כמו סלע חד, היא ראתה חזיונות שעשויים להתרחש בעתיד.

הסנגווינטי התייחסו לנקבות מסוגה של מג כאל דם מתוק, מפני שאפילו בבגרותן, הנשים הללו שימרו את מתיקות ליבו של ילד. והמתיקות הזאת, בשילוב הדם המוצף בחזיונות, הפכה אותן ללא־טרף. הפכה אותן ליצירתה של נמיד, מופלאה ונוראה. ואולי גם למשהו נורא אפילו יותר ממה שהטרה אינדג'ין דמיינו.

הוא יתמודד עם הנורא אם וכאשר יצטרך. לעת עתה מג היתה המקשרת האנושית של החצר, וחברתו.

היא התחילה להשמיע קולות ולהניע את רגליה כאילו היא רצה.

<מג?> היא לא יכלה לשמוע את דרך הדיבור של הטרה אינדג'ין, אבל הוא ניסה בכל זאת כי לא חשב שמדובר בחלום טוב של מרדף אחרי צבי. במיוחד כשריח של פחד נישא ממנה פתאום. <מג?>

בכוונה לטלטל אותה קלות כדי שתתעורר, הוא דחף את אפו מתחת לאוזנה.

------

בחלום מג שמעה את המפלצת מתקרבת יותר ויותר. צליל מוכר, שהפך למחריד בגלל הידיעה שבעקבותיו יגיע ההרס. היא ניסתה לצעוק אזהרה, ניסתה לזעוק לעזרה, ניסתה לברוח מהתמונות שמילאו את מוחה.

כשמשהו נתחב ודקר אותה מתחת לאוזנה, היא נפנפה בידיה וצרחה ובעטה הכי חזק שיכלה. הרגל שלה פגעה במשהו. מבועתת, היא בעטה שוב.

בתגובה לבעיטות האלה נשמעו נביחה חזקה וחבטה שגרמו לה לגשש ולהדליק את המנורה.

היא נשמה בכבדות, הדופק שלה הולם באוזניה, והבחינה לראשונה שהשידה שליד המיטה נראית בדיוק כפי שהיתה לפני שהלכה לישון, רק שהשעון הקטן ליד המנורה הורה עכשיו שלוש. המראה המוכר ניחם אותה והיא הביטה סביבה.

היא לא היתה בתא ריק במתחם שנשלט על ידי גבר שחתך את עורה למטרות רווח. היא היתה בחדר השינה שלה, בדירה משלה בחצר לייקסייד. והיא היתה לבדה.

אבל היא לא היתה לבד כשכיבתה את האור לפני כמה שעות. כשהלכה לישון, שכב לצידה ז־אב פרוותי גדול.

היא תפסה את השמיכות, נשכבה ומשכה אותן עד לסנטר לפני שלחשה, "סיימון?"

נהמה נשמעה מהרצפה שבצידה האחר של המיטה. ואז נגלה לעיניה ראש אנושי. סיימון וולפגארד נעץ בה עיני ענבר שאדום ריצד בהן — סימן ברור לכך שהוא מעוצבן.

"את ערה עכשיו?" הוא נהם.

"כן," היא ענתה בחולשה.

"יופי."

לפני שנכנס חזרה אל מתחת לשמיכות מג הספיקה לראות בחטף שרירים חטובים ועור עירום. היא הסתובבה ממנו, ליבה הולם בפחד מסוג אחר.

הוא מעולם לא ישן איתה בצורתו האנושית. מה זה אומר שהוא אנושי עכשיו? האם הוא מעוניין ב... מין? היא לא היתה... היא לא... היא אפילו לא היתה בטוחה שהיא יכולה עם... אבל מה יהיה אם הוא מצפה...?

"ס־סיימון?" קולה רעד.

"מג?" קולו עדיין היה נהמה.

"אתה לא ז־אב."

"אני תמיד ז־אב."

"אבל אתה לא ז־אב פרוותי."

"לא, אני לא. וגנבת את כל השמיכות." סיימון תפס את השמיכות שנאחזה בהן, ומשך.

היא התגלגלה אליו. ולפני שהספיקה להחליט מה לעשות, השמיכות נכרכו סביב שניהם, והוא כלא אותה בינו לבין המיטה.

"תפסיקי להתפתל," סיימון התפרץ. "אם תפגעי בעוד משהו מלבד הירך שכבר בעטת בה, אני אנשוך אותך."

היא הפסיקה להתפתל, אבל לא בגלל האיום. נבואות וחזיונות שייטו בדמה, והשתחררו כשעורה נחתך. סיימון ידע זאת, ולכן הוא לא יקרע את בשרה. אבל בשבועיים האחרונים הוא הצליח להבין איך לנגוס בה מבעד לבגדים חזק מספיק, כדי להכאיב בלי לפגוע בעור — סוג של השלטת משמעת ז־אבית שהותאמה להתמודדות עם בני אדם מסוגה.

שבעה שבועות קודם לכן היא נקלעה במקרה אל חצר לייקסייד, קפואה למחצה. היא ביקשה להתקבל לעבודה שם, ובימים הראשונים אחרי ששכר אותה, סיימון איים לאכול אותה על בסיס קבוע. הוא התנהג אליה בדרך שונה מזו שבה נהג בשאר העובדים האנושיים, כנראה משום שרובם היו מגיבים לאיום הזה במכתב התפטרות תוך כדי ריצה אל הדלת. אבל כשהאחרים גילו שהיא נביאת דם במנוסה ממי שהיה הבעלים שלה, הם בחרו להתייחס אליה כאל אחת משלהם. ולהגן עליה כעל אחת משלהם, במיוחד אחרי שנפלה לתוך הקרח וכמעט טבעה בזמן שהרחיקה את האויב מסם, אחיינו של סיימון. וזו היתה הסיבה לכך שמאז ששוחררה מאשפוז, סיימון שכב מכורבל לצידה כל לילה ושמר עליה.

ייתכן שהיתה מוחה על היעדר הפרטיות הלילית, אלמלא הגוף הפרוותי הצטיין כל כך בשמירה על חום גופה.

האם בגלל זה הדירה שלה היתה תמיד קרירה, כדי שהיא לא תחולל מהומה סביב עניין השינה המשותפת? לא עלה על דעתה לחולל מהומה, כי הוא היה ז־אב. אלא שעכשיו הוא לא היה ז־אב זאבי למראה, וסיימון כבן אנוש איתה במיטה עורר בה רגש... שונה. מבלבל. מאיים בדרך שהיא לא רצתה להסביר.

אבל פרוותי או לא, הוא עדיין היה חם והוא לא עשה כלום, והשעה היתה מוקדמת מכדי לחשוב על קימה, אז זה היה משהו... להרהר בו... מחר.

היא כבר שקעה שוב בנמנום כשסיימון ניער אותה קלות ואמר, "מה הפחיד אותך?"

היא היתה צריכה לדעת שהוא לא ירפה מזה. ואולי הוא צדק שלא רצה להניח לעניין. יכולותיה כנביאה השתנו מאז שברחה מהמתחם ועברה בסופו של דבר לגור עם האחרים. הרגישות שלה גברה עד כדי כך שלא תמיד היה עליה לחתוך בעור כדי לראות חזיונות — במיוחד אם הם נגעו בה בדרך כלשהי.

התמונות הלכו והתפוגגו. היא ידעה שראתה בחלום דברים שכבר לא זכרה. האם היא תזכור משהו עד הבוקר? ובכל זאת, אפילו המחשבה להיזכר בחלום עוררה בה צמרמורת.

"שום דבר," היא אמרה ורצתה להאמין בזה. "רק חלום." אפילו לנביאות דם יש לפעמים חלומות רגילים. לא?

"זה הפחיד אותך עד כדי כך שהעפת אותי מהמיטה. זה לא שום דבר, מג." זרועו של סיימון התהדקה סביבה. "ורק שתדעי — את אולי קטנה, אבל את בועטת כמו אייל. ואני עומד לספר את זה לשאר הז־אבים."

נהדר. בדיוק מה שהיה חסר לה. כן, זו המקשרת שלנו. מג הבועטת כאייל.

אבל הז־אב הדומיננטי ומנהיג החצר חיכה לתשובה.

"שמעתי צליל," היא אמרה בשקט. "אני אמורה לדעת במה מדובר, אבל לא הצלחתי לזהות אותו."

"קול מהשיעורים שלך?" סיימון שאל, קולו שקט כקולה. הוא התייחס לאימונים שעברה במתחם כדי שתוכל לזהות את מה שראתה או שמעה בנבואות.

"מהשיעורים," היא הסכימה, "אבל גם מכאן. וזה לא צליל אחד, אלא הרבה דברים שביחד מקבלים משמעות מסוימת."

אחרי רגע של שתיקה מהורהרת הוא שאל, "בסדר. מה עוד?"

היא נרעדה. בתגובה הוא התכרבל סביבה והיא הרגישה חמימה. מוגנת.

"דם," היא לחשה. "היה חורף. יש שלג על הקרקע, והשלג הזה מוכתם בדם. וראיתי נוצות." היא הפנתה את ראשה להביט בו. "בגלל זה ניסיתי לצרוח, ניסיתי לגרום למישהו להקשיב. ראיתי נוצות שחורות שבורות תקועות בשלג המוכתם בדם."

סיימון בחן אותה. "יכולת לראות אותן? לא היה חשוך בחוץ?"

היא חשבה לרגע, ואז נדה בראשה. "אור יום. לא שמש בהירה, אבל אור יום."

"זיהית את המקום?"

"לא. אני לא זוכרת שום דבר בחלום שהראה ציון של מקום, חוץ מזה שהיה שלג."

סיימון הושיט את ידו מעליה וכיבה את האור. "אם כך, תחזרי לישון, מג. נרדוף אחרי הטרף הזה בבוקר."

הוא השתרע לצידה ונרדם כמעט מייד, בדיוק כפי שעשה כשהיה בצורת ז־אב. אלא שהוא לא היה בצורת ז־אב, והיא לא ידעה איך לספר לו שהעובדה שהוא ישן לצידה כשהוא נראה כמו גבר אנושי ומעורר תחושה שכזו, שינתה משהו ביניהם.

פרק 2

ויילד דוג ישב בטנדר של אבא שלו שחנה לפני ביתו של גריזלי־מן, החבר הכי טוב שלו, ועם חברו הטוב הנוסף, האוולר, חיכה שהכיף יתחיל. יום הרוח היה יום איסוף הזבל בחלק זה של וולנאט גרוב, והע־ורבים הארורים מהחצר נהגו לעוף ממש לפני משאיות האשפה כדי לאסוף את מה שבני האדם זרקו. בכל שבוע דפוק הם הגיעו וחיטטו בפחי האשפה שהוצאו אל המדרכה. הם חיטטו וניקרו והתעופפו משם עם כל מיני שטויות, כי באמת, זה כל מה שע־ורבים היו — אוספי זבל.

ואי אפשר היה לעשות כלום בקשר לזה. ככה אמרו האנשים מהממשל. אסור היה אפילו לצלוף בגנבים עם הנוצות השחורות, כי תקופת המאסר והקנסות יכולים להרוס משפחה שלמה. אבל גריזלי־מן, שידע למצוא במחשב דברים שאף אחד לא היה רוצה שההורים שלו ידעו עליו, גילה משחק הורס בשם פתה וחסל ע־ורב. בנים שלא היו להם ביצים יכלו להירשם לאתר ולשחק את המשחק במחשב, אבל אם רצית לנסות את הדבר האמיתי היית צריך להשיג שני סמים מיוחדים מאוד: להזדאב ולהתכייף.

לא היה קל להשיג את החומר, ואף אחד מהסמים לא היה זול. לקח להם — לו, לגריזלי־מן ולהאוולר — חודשיים לאסוף את רוב כספי הבזבוזים שלהם, כדי לקנות את הבקבוקונים שהאוולר השיג מחבר של חבר שהכיר מישהו שהכיר מישהו. עכשיו הם עמדו לגלות אם הסמים והמשחק שווים את זה.

"נו באמת," מלמל ויילד דוג. "אני חייב להחזיר את הטנדר לפני שהזקן ירצה לצאת לעבודה."

האוולר פתח את החלון בצד הנוסע. "אני שומע את משאיות האשפה. הם בטח כבר ברחוב ליד. ג'י־מן מוכן?"

ויילד דוג שלף מכיסו את הטלפון הנייד והתקשר. "אתה מוכן?" הוא שאל כשגריזלי־מן ענה.

"נתתי להם את הבשר עם הסם," השיב ג'י־מן. "אתה בטוח לגבי המינון?"

אלים שבארץ, לא, הוא לא היה בטוח לגבי המינון. בשבוע שעבר שלושתם חלקו ביניהם חצי מהבקבוקון של הלהזדאב כדי לנסות אותו, והיה לו רק זיכרון מעורפל של מה שקרה אחרי שהם תפסו את פריסילה קיס, שממש לא היתה אמורה ללכת הביתה לבד אחרי רדת החשיכה. אבל הוא זכר שהוא הרגיש יותר מסתם חרמן. הוא הרגיש פראי ורב־עוצמה — והוא רצה להרגיש כך שוב.

אבל לא בזמן הקרוב. לא לפני שהעניינים יירגעו. פריסילה לא חזרה לבית הספר, והוא שמע את אימו מספרת לסבתו שהתקיפה האכזרית גרמה נזק כלשהו לאיברים הפנימיים של הילדה שם למטה, ואולי גם לנזקים אחרים, ושהיא לא מרשה לבת שלה ללכת לבדה אפילו לחברה במרחק שש דלתות מהם בהמשך הרחוב. לא לפני שהחיות שעשו את זה לפריסילה ייתפסו.

היה מוזר לשמוע את אימא שלו מדברת ככה, כאילו היא רוצה ממש לפגוע במישהו. זה הפחיד אותו קצת, ולכן הוא שמח שהם החליטו לשמור את שארית הלהזדאב בשביל המשחק. עד שיוכלו שוב להרשות לעצמם בקבוקון נוסף של הסם, הכול כבר יחזור לשגרה.

"היי, ויילד דוג," אמר ג'י־מן. "אתה עוד שם? הכלבים מתנהגים מוזר, ולא מוצא חן בעיניי איך שהם מסתכלים עליי. זה מפחיד אותי."

"הנה הם באים," אמר האוולר כשהע־ורבים הופיעו. הוא רכן קדימה והניח יד אחת על לוח המחוונים.

"קדימה, יצורים שכמוכם," לחש ויילד דוג. "תיהנו מקצת ספגטי ותתכייפו." הוא צחקק. קחו קצת להתכייף, ותרגישו כל כך בכיף, שלא תרגישו כלום.

האוולר נשבע שהסם חזק מספיק כדי להפוך ז־אב בוגר לחסר אונים כמו גור שזה עתה נולד — או לקַרקֵע את כל הע־ורבים הארורים. אז אתמול הם הזמינו משלוח גדול של ספגטי. הבוקר הם פיזרו את הסם בתוך האוכל וחילקו את הספגטי המתובל למנות שהניחו ליד שישה פחי אשפה ברחוב.

הע־ורבים הגיעו והתעופפו לכיוונם של פחים שלא היו סגורים היטב או כאלה עם חפצים שונים לידם. ברגע שהע־ורב הראשון הבחין בספגטי, ציפורים הגיעו מכל עבר. ויילד דוג לא היה יכול לדעת אם הם ע־ורבים או עורבים. אבל כולם זללו את הספגטי.

"קדימה, זבלים אידיוטיים," לחש ויילד דוג. "תאכלו." הוא דיבר בטלפון הנייד. "ג'י־מן. כמעט הגיע הזמן."

"היי," אמר האוולר. "מי זאת?"

הם צפו בילדה דקיקה שחורת שיער שעברה מבית לבית והציצה בתוך פחי האשפה.

"זה מושלם," אמר ויילד דוג. "יש לנו פה אחת מהאחרים בצורת אדם."

"משאית הזבל תהיה כאן בכל רגע," אמר האוולר. "אנחנו צריכים להסתלק לפני שמישהו יראה אותנו."

"כן, כן." ויילד דוג נתן בציפורים מבט נוסף. מכונית שהגיעה במורד הרחוב נאלצה לסטות כדי לא לפגוע בציפור שאפילו לא ניסתה להתחמק ממנה. מושלם. "ג'י־מן, שחרר את הכלבים."

שני כלבי הציד שהיו שייכים לאביו של ג'י־מן יצאו בריצה מהחצר האחורית, הבחינו בציפורים והתנפלו עליהן. הם קרעו בהן בפראות שעוררה בוויילד דוג התרגשות וקצת בחילה. כמה מהציפורים נפנפו בכנפיהן בניסיון קלוש להימלט, אבל הצליחו רק למשוך אליהן את תשומת ליבם של הכלבים — אליהן ואל הילדה שעמדה קפואה ליד פח אשפה.

"אוי, שיט," אמר האוולר. "אני יודע מי זאת! זו הילדה החדשה בבית הספר. המשפחה שלה בדיוק עברה לכאן, הם הגיעו מרחוק, מטוקהר־צ'ין. חייבים לעצור את הכלבים!"

"אנחנו לא יכולים לעצור אותם!" ויילד דוג תפס במעילו של האוולר, אבל האוולר כבר התחיל לצאת מהטנדר וצרח, "ג'י־מן! תקרא לאבא שלך! תביא את אבא שלך!"

לוויילד דוג לא היתה ברירה אלא ללכת עם חברו. אי אפשר שייראה כאילו הוא רק יושב שם כשהאוולר צועק והילדה צורחת ואנשים יוצאים מהבתים שלהם, חלקם לבושים לעבודה וחלקם עדיין בחלוקי הבית שלהם למרות השלג והקור.

מישהו דחף אותו פתאום הצידה וצעק על כולם להסתלק מהדרך הארורה, ו...

בנג. בנג.

אותו מישהו צעק עכשיו שצריך לקרוא לשוטרים, לקרוא לאמבולנס, וויילד דוג זיהה אותו סוף־סוף. הוא לא ידע מה שמו, אבל הוא ידע שהוא חבר שוטר של אבא של ג'י־מן.

השוטר היה ליד הילדה עכשיו, מצמיד את היד שלו אל הפצע בצוואר שלה שרק המשיך לדמם. הוא הרים את מבטו אל אביו של ג'י־מן ואמר, "אני מצטער, סטן. הייתי חייב לירות בהם."

"הילדה תהיה בסדר?" שאל סטן.

השוטר שתק לרגע, ואז הרים את ידו ונד בראשו. אחרי שניקה את ידיו בשלג טרי, הוא קם ונעץ מבט קשה בוויילד דוג ובהאוולר. "מה אתם עושים כאן?"

סטן רק בהה בילדה, ואז בכלבים. "אלים שבשמיים ובארץ, מה נכנס בהם? ואיך הם יצאו מהחצר?"

"ניקח אותם ונבדוק. נברר אם היתה סיבה לזה שהם השתגעו פתאום." השוטר דיבר על הכלבים — בטוח שכן — אבל הוא המשיך להסתכל על ויילד דוג. ואז הביט בציפורים המתות. "כן, נצטרך לעשות כמה בדיקות."

ויילד דוג ניסה לחשוב על סיפור, אולי שהוא פשוט קפץ לרגע אל ג'י־מן, אבל פתאום הרחוב התמלא ונסתם בכל מיני כלי רכב בתפקיד, והרבה שוטרים התעניינו בסיפור שלו, ורצו לשמוע אותו בתחנה כשאבא שלו נוכח. זו הסיבה לכך שבסופו של דבר הוא נסע הביתה במושב האחורי של ניידת משטרה.

וזו הסיבה לכך שהמשטרה היתה שם איתו כשהוא נכנס למטבח וגילה שפריסילה זכרה הרבה יותר ממנו מהלילה ההוא בשבוע שעבר, וגם הסיבה לכך שהיא הביאה איתה את רובה הציד של אביה כשבאה לביתו באותו בוקר.