מעבר לקופה
נשים לסביות ואבותיהן ההטרוסקסואלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נשים לסביות ואבותיהן ההטרוסקסואלים
נשים לסביות ואבותיהן ההטרוסקסואלים
נשים לסביות ואבותיהן ההטרוסקסואלים

נשים לסביות ואבותיהן ההטרוסקסואלים

דורון בראונשטיין

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

דורון בראונשטיין

דורון בראונשטיין (נולד ב-2 במאי 1976) הוא סופר, מחזאי ואמן דאדא רב-תחומי ישראלי. ספריו עוסקים בין היתר בתחום הלהט"ב, שוויון לטרנסג'נדרים, אימוץ ילדים בזוגות חד-מיניים בישראל, וחקר השואה.

החל מגיל 17, תחת שם העט דורון בראון, כתב בעיתונים שונים, ביניהם "במעלה" (עיתון תנועת הנוער העובד והלומד), "זמן תל אביב", "ראש 1", "אנשים" ו"מלאבס". בין השנים 1999–2001 הגיש פינת סיקור אירועי תרבות בתוכנית "יוצאים קבוע" בהנחיית יואב גינאי אשר שודרה בערבי שישי בערוץ הראשון בטלוויזיה.

ב-1999 החל לכתוב ספרים ומאז הוציא לאור עשרות ספרים באנגלית ובעברית. תוכן הכתיבה שלו כולל חיבורים פילוסופיים, מחזות, שירה, ולעיתים קרובות נוגע למיניות. בראונשטיין עצמו הוא ביסקסואל מוצהר ואקטיביסט להט"בי.

בשנת 2020, הועלה המחזה שלו "המעלית" (מתוך ספר המחזות שלו "מה זאת אמנות, לעזאזל?!"). ב-2021 הועלה המחזה שלו "העולם על פי חוה" דרך אפליקציית זום. את התפקיד הראשי גילמה מירי אלוני. ב-2022 הועלה המחזה שלו "קודם תלמדי לאהוב את עצמך" (מתוך ספר המחזות שלו "באהבה, היטלר: אוסף מחזות") דרך אפליקציית זום.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4ma2hbc6

לקרוא עוד...

נושאים

להטב"קאבות ובנות

תקציר

בתום הרצאה שלי בשנת 2018 במכללה אקדמית בתל אביב אודות ספריי העוסקים במגדר ובמיניות האדם, ניגשו אליי חמש נשים צעירות – נלהבות, יש לציין – וכל אחת, בדרכה, אמרה לי שהיא נהנתה מהרצאתי. הודיתי להן על מחמאותיהן.

אחת מהנשים שאלה אם אסכים לחתום לה על אחד מספריי והסכמתי לכך. להפתעתי, הוציאה אותה אישה מתיקה את ספרי "Opposites Do Not Exist: A Breakthrough Philosophical Theory", אשר יצא לאור באנגלית בלבד, בשנת 2009, בניו יורק.

היות וזהו ספר שקשה להשיגו בגרסתו הפיזית, תהיתי מהיכן היא השיגה אותו. לדבריה, היא קנתה אותו באינטרנט, והוסיפה, "הוא גורם לי לחשוב על דברים אחרת".

אותה אישה אמרה לי שכולן סטודנטיות באותה מכללה ושהן שייכות לתא הגאה של המכללה היות וכולן לסביות. היא שאלה אם אסכים להצטרף אליהן לארוחה, והסכמתי.

לאחר כשעה שבה ישבנו בבית קפה ושוחחנו אודות נושאים מגוונים, הגיעו שני גברים מבוגרים לשולחן והצטרפו אלינו. הסטודנטית שחתמתי לה על ספרי הציגה את אחד הגברים כאביה, וסטודנטית אחרת הציגה את הגבר השני כאביה שלה. שמתי לב לחיבור המיוחד, הבלתי־אמצעי, ובעיקר – לחיבה ההדדית שבין הנשים לאבותיהן, ושאלתי אותן לטיב יחסיהן עם אבותיהן. הן סיפרו לי בפרוטרוט ובפתיחות על הקשר המיוחד שלהן עם אבותיהן – כל אחת בדרכה.

הסטודנטית שאביה ישב לצדה אמרה לי, "אבא שלי הוא האדם הכי קרוב אליי. הכל אני מספרת לו." "ומה לגבי היחסים שלך עם אמך?" שאלתי. היא אמרה שאמה נפטרה לפני כארבע שנים, והוסיפה בכנות, "אבל אף פעם לא היינו קרובות כמו שאני קרובה אל אבא."

והסטודנטית השנייה שאביה ישב לצדה, אמרה, "אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי. בלעדיו היה לי הרבה יותר קשה בעולם. בעיקר כאישה לסבית. הוא תמיד קיבל אותי כמו שאני."

לאחר מחשבה שאלתי: "אתן חושבות שאבא שלכן השפיע – ואולי עדיין משפיע – על העובדה שאתן לסביות?"

שתיהן ענו בחיוב.

"לא חשבתי על זה אף פעם," אמרה הסטודנטית שחתמתי לה על ספרי. "בטח לא לעומק. הייתי בטוחה שזה רק גנטי וזהו. שככה נולדתי. אבל אני בטוחה שיש לו השפעה – לפחות באיזשהו אופן – על העובדה שאני לסבית."

שאלתי אותן אם הן יוכלו למצוא עוד 150 נשים לסביות בנות 18 עד 45 שיסכימו לדבר איתי על הנושא הייחודי הזה – שלעניות דעתי טרם נבדק ונחקר לעומקיו הראויים: הקשר שבין אישה לסבית לאביה – וזאת לעומת הקשר שבין אישה לסבית לאמה – וההשלכות של טיב הקשר שבין אישה לסבית לאביה על מיניותה – המולדת בעיניי – ובתוך כך, האם מעבר לגנטיקה המובנת באישה הלסבית ישנה גם השפעה סביבתית – מן הקירבה הראשונה של אב – על מיניותה של האישה הלסבית.

כל חמש הסטודנטיות הלבביות הסכימו "להתגייס למשימה" ואחת מהן – עוד בעודנו יושבים בבית הקפה – פירסמה הודעה (פוסט) באחת מהרשתות החברתיות שבה היא חברה, עם הבקשה ל"גיוס 145 לסביות שמוכנות להתראיין למחקר של דורון בראונשטיין, סופר וחוקר מגדר." 145 ולא 150 כבקשתי, וזאת כי כל חמש הסטודנטיות שישבו לשולחן התנדבו להתראיין אף הן למחקרי אודות נושא זה.

למעשה, זו הייתה ההתחלה של מחקר זה, ועל כן, לפני שאפתח בתוצאות מחקרי, אני רוצה להודות מקרב לב לחמש הסטודנטיות "מלבות הרעיון" ומעוררות ההשראה אשר הן־הן המקור הראשוני לעצם הרעיון – ופיתוחו – של מחקר זה, שארך למעלה משנתיים: נועם, שירה, מאיה, קארין ושי־לי, ולשני האבות הנדיבים בנכונותם ובשיתוף הפעולה שלהם בכל שאלותיי, שמואל ואפי.

*

בתחילתו של המחקר, שאלתי שתי שאלות – אקוטיות בעיניי להבנת הנרטיב של חיבור זה שבין בת לסבית לאביה ההטרוסקסואל.

השאלה הראשונה הייתה: "איך את מגדירה את טיב יחסייך עם אביך?"

התשובות האופציונליות שנתתי לשאלה זו היו: "מעולים" (וכך ענו 87 מרואיינות), "טובים מאוד" (וכך ענו 51 מרואיינות), "טובים" (וכך ענו 9 מרואיינות), "לא טובים" (וכך ענו 3 מרואיינות) ו"גרועים" (כך אף מרואיינת לא ענתה).

השאלה השנייה הייתה: "האם זכית לתמיכה מאביך במשך חייך, ואם כן, באיזו תקופה בעיקר?". 
התשובות האופציונליות שנתתי לשאלה זו היו: "כל חיי" (וכך ענו 123 מרואיינות), "כמעט תמיד" (וכך ענו 16 מרואיינות, כשמתוכן 7 הוסיפו "בעיקר בילדות" ו-3 הוסיפו "בעיקר כשהייתי נערה"), "בדרך כלל לא" (וכך ענו 11 מרואיינות) ו"אף פעם לא" (כך אף מרואיינת לא ענתה).

עם שתי שאלות פותחות אלו - ועם התשובות לשאלות הללו – יצאתי לדרך, ולהלן, בפרוטרוט, תוצאות המחקר שלפניכם.

לקרוא עוד...

פרק ראשון

פרק ראשון: הרצון של הבת הלסבית להידמות ככל הניתן לאביה, עד כדי להיות כמותו ככל הניתן - כולל התשוקה התת-מודעת שלה להיות בעלת איבר מין זכרי בעצמה

כאשר שוחחתי עם 150 מרואיינותיי באופן פרטני וראיינתי כל אחת ואחת מהן בהרחבה אודות חייהן, אחת מהן (י', בת ה-24) אמרה לי בגילוי לב שהיא "גבר ולא אישה". לדבריה, היא לעולם לא תעשה ניתוח לשינוי מין, כי לדבריה, "זה פשוט לא משהו שאני אעשה. אני יודעת את זה." ועדיין, היא הדגישה שהיא מרגישה שהיא גבר ולגמרי לא אישה. כאשר פיתחנו את הנושא הזה, אמרה לי אותה סטודנטית, שמאז ומעולם - וזאת בזכות הקשר החזק, "המופלא", כדבריה, שלה עם אבא שלה - היא רצתה להידמות לו בכל אופן ובכל צורה שהיא רק יכלה, וכך, "להיות קשורה אליו עד כמה שרק אפשר."

"ההורים שלי סיפרו לי שאמא שלי הניקה אותי עד גיל שנה בערך," היא הרחיבה ואמרה. "אבל אני מרגישה שאבא שלי הוא זה שבעצם ינקתי ממנו, כי מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא זה שרציתי להיות בחברתו, הוא זה שהייתי איתו תמיד. זה לא רק שהייתי "הבת של אבא", כמו שאומרים, אלא היה משהו הרבה הרבה יותר מזה בקשר שלנו. הרגשתי כאילו שאני הבן שלו, ולא הבת שלו. עם הזמן - בתחילת גיל ההתבגרות, ובעיקר קצת לפני גיל 12 - כשקיבלתי מחזור בפעם הראשונה, התקשיתי לקבל את העובדה הזאת, וכל מה שרציתי - כל מה שחלמתי עליו! - היה שיהיה לי פין ולא פות. בדיוק כמו שיש לאבא שלי. אז, בעקבות המחזור הראשון, רציתי יותר מאי-פעם להיות דומה ככל שאני רק יכולה לאבא שלי - ולא לאמא שלי."

"האם היה ביניכם אי-פעם משהו מיני, או סמי-מיני או סמי-אירוטי?" שאלתי.

"ממש לא," ענתה הסטודנטית. "מה שהיה בינינו - בדיעבד - לא היה מה שאני יכולה להגדיר כ'אהבה', כי היום אני יודעת מה זה קשר זוגי ומה זאת אהבה שהיא חלק מקשר זוגי. הייתה בינינו אז - ועדיין יש בינינו - חברות. אני מרגישה שזה היה כמו חברות של מה שנקרא "אחים", או חברות של "החברים הכי טובים בצבא"."

"בצבא?" לא ירדתי לסוף דעתה.

"כן," היא הסבירה. "אני מרגישה שזה כאילו שהיינו "אחים בצבא". אבא שלי שירת בקרבי, היה במלחמות, בשטחים, בלבנון, איפה לא... היו לו חברים משם, וכשהייתי ילדה והם היו נפגשים, היה ביניהם משהו שלא ראיתי אף פעם בינו לבין אמא שלי, למשל. הרגשתי שהוא סומך עליי, כאילו שאני חייל קרבי שמשרת איתו בצבא, אחד... מהחבר'ה שלו."

"זה נשמע מעט מוזר," אמרתי בגילוי לב.

"אני יודעת," היא הסכימה. "אבל אני, מבחינתי, הייתי החייל של אבא שלי."

"חייל - ולא חיילת?" שאלתי בעדינות.

"ממש ככה," היא אישרה. "חייל ממין זכר."

*

אותה סטודנטית המשיכה וסיפרה לי בפתיחות שהיא ואביה היו משחקים כדורגל וכדורסל ושהיא לא מצאה עניין מעולם ב"משחקים של בנות" - כפי שהיא עצמה הגדירה זאת - או ב"דברים של בנות" - גם, כהגדרתה שלה. לא היה אכפת לה מה היא לובשת, אבל על פי זיכרונה, היא התנגדה כבר מילדותה המוקדמת ללבוש שמלות וחצאיות, סירבה לעשות צמות או קוקיות בשיערה - כשאמה הציעה לה - והייתה תמיד "עם הבנים" ולא "עם הבנות".

היות ולסביות, לדידי - בדיוק כמו הומוסקסואליות, לשם העניין - הינה מולדת במאת האחוזים מן הבחינה הגנטית ואיננה נרכשת בשום אופן ובשום צורה - כך על פי תפישתי - הבנתי את הדבר, אך היה חשוב לי לברר אם אותה סטודנטית חושבת ומאמינה שהקשר ההדוק שלה, "המופלא", כדבריה, עם אביה, חיזק את "כינון מיניותה בילדותה המוקדמת, טרום נעוריה".

"לגמרי," ענתה אותה סטודנטית. "אין ספק שאבא שלי, בלי להיות מודע לכך כנראה, עודד אותי להיות הבן שבעיניי הייתי אז, והוא הדמות המכריעה בשבילי להיות לסבית כיום."

"האם את מודעת לכך שלסביות - כמו הומוסקסואליות - הינה מולדת ולא נרכשת?" שאלתי.

"אני בכלל לא בטוחה בזה," היא ענתה, מפתיעה אותי בתשובתה. "אני מאמינה שהומוסקסואליות היא מולדת אבל אני לא במאה אחוז בטוחה לגבי לסביות. אני חושבת שלסביות ברוב המקרים מולדת, אבל אני גם מאמינה שיש מקרים שבהם אישה יכולה לבחור להיות לסבית - או לפחות לרצות להיות לסבית - בעיקר אם היא התאכזבה מגברים, והתנסתה במין עם אישה והבינה שזה "יותר מתאים לה" או "יותר נכון לה". שמעתי מכמה חברות לסביות שהיו עם גברים בחייהן שהאורגזמה שהן חוו עם גברים שהן היו איתם לא משתווה לאורגזמה שהן חוות עם האישה שהן איתה כיום. אישה מכירה את הגוף של האישה הרבה יותר טוב מכל גבר. אני, באופן אישי, מעולם לא הייתי באופן אינטימי עם גבר, אבל שמעתי מחברות שהגבר הממוצע בדרך כלל רוצה לענג את עצמו בעזרת האישה, שהיא... כמו כלי קיבול בשבילו ברוב המקרים, וזאת בזמן שאישה, ברוב המקרים לדעתי, רוצה לענג את עצמה וגם את האישה שאיתה."

*

כאשר חזרתי לאותה נקודת זמן - מכוננת עבורה, כלסבית, כפי שהיא מכוננת, לדידי, לכל אישה צעירה באשר היא (וזאת ללא שום קשר למיניותה) - בה היא קיבלה את המחזור הראשון שלה (במקרה שלה, קצת לפני גיל 12, כפי שהיא אמרה), תהיתי מה הדבר גרם לה לחשוב. לדבריה, "חשבתי שהעולם הוא לא מקום הוגן. לא ידעתי אז שאני לסבית. הייתי בטוחה שאני בן. כל העניין המיני - והמיניותי - לא עניין אותי אז בכלל. פשוט לא הבנתי למה אני צריכה את זה ולמה - כמו שאמרתי מקודם - אין לי פין כמו שיש לאבא שלי. עוד לא ידעתי אז מה פירוש ההגדרה "קנאת פין", אבל היום אין לי ספק שהייתה לי "קנאת פין" כלפי אבא שלי."

בתשובה לשאלתי אם היא תרצה יום אחד להביא ילדים לעולם, היא ענתה שהיא חושבת שהיא איננה מעוניינת להביא ילדים לעולם. "בטח לא עכשיו, כשאני רק בת 24," כדבריה. אבל אם בת הזוג שלה - איתה היא בזוגיות "מעל לשנתיים", כדבריה - תרצה בכך מתישהו, היא תעשה את זה.

*

עוד 112 נשים שראיינתי למחקר זה - מתוך 150 הנשים בסך הכל (ובכללן, כאמור, חמש הסטודנטיות שבזכותן מחקר זה יצא אל הפועל, כמצוין ב"הקדמה") - טענו בפניי שבילדותן המוקדמת ובנעוריהן הן רצו להיות כמה שיותר בחברתו של אביהן, נהנו לשחק איתו, לדבר איתו "על הכל", והרגישו ביטחון רב איתו - הרבה יותר מהרצון שהיה להן לבלות עם אמהותיהן.

לדברי 89 נשים מתוך 150 הנשים, אמהותיהן ניסו בכל דרך "להתקרב" אליהן, אך הן דחקו את אותן האמהות מחייהן ככל שהן יכלו - מי בנימוס, מי פחות.

123 נשים מתוך 150 הנשים טענו שהן ללא ספק "הבנות של אבא", ו-109 נשים מתוך אותן 123 נשים טענו שהן עד היום - ולא משנה הדבר אם הן בנות 18 או 45, כפי ששתיים מהן היו (ט' בת ה-18 ו-נ' בת ה-45) - "הבנות של אבא" - במובן הקלאסי של ההגדרה, על כל מה שהדבר אומר.

כאשר שאלתי את כולן האם הן היו רוצות להיות בעלות איבר מין זכרי - כמו זה שיש לאביהן - רק 36 ענו "כן". 107 ענו באופן נחרץ "לא". (ומתוך 107 שענו באופן נחרץ "לא", 41 כעסו על עצם השאלה הזו שלי ועל כך שהיא הופנתה אליהן). 7 נשים ענו "לא יודעת". כמו כן, מתוך 7 הנשים שענו "לא יודעת", 3 נשים הוסיפו אופציה נוספת לתשובתן "לא יודעת" והיא: "אף פעם לא חשבתי על זה".

*

ובכן, עד כמה הקשר של הבת עם אביה אכן משפיע - אם בכלל - על מיניותה - ובכלל זה על כינון מיניותה, חיזוק מיניותה, ואף עידוד ביטחונה במיניותה - כלסבית?

למרות שכמי שברור לו באופן נחרץ - כפי שציינתי קודם - שהן לסביות, הן הומוסקסואליות, הינן מולדות כחלק ממארג הדי.אן.איי של האדם, תהיתי ביני לביני, האם כפי שאמרה לי י' - אותה סטודנטית בת 24 - יכולה אישה "לרצות להיות" לסבית בעקבות אכזבה מקשר עם גברים - כדבריה - או לחלופין, בעקבות העובדה שאישה יכולה לענג אישה אחרת "טוב יותר" מכפי שגבר ממוצע יכול - גם זאת - יש לציין - כדבריה שלה?

או אם תרצו, האם הרצון - והרצון בלבד - של הבת להידמות ככל הניתן לאביה, אכן יכול ליצור מצב שבו היא תהיה יותר כמו אביה? גברית כמוהו? כזו שמתעניינת בדברים שבהם הוא - כגבר ממוצע - מתעניין?

האם ישנו "גורם סביבתי" שיכול - במקרים מסוימים, לפחות - לחזק את מיניותה של האישה הלסבית וזאת עקב קשרה העמוק, הייחודי והחזק מאין כמוהו עם אביה ההטרוסקסואל?

והאם אכן קיימת - במקרים מסוימים - "קנאת פין" בין נשים לסביות לבין אבותיהן ההטרוסקסואלים, כפי שציינה בפניי בגילוי לב י'?

שאלות אלו עוררו בי את הרצון לברר את הדברים לעומק ולהרחיב את היריעה - הן של שאלותיי למרואיינותיי, הן של מחקרי מיסודו ככלל - בנושא עתיר מחשבה זה, וכך הגעתי לפרק השני של המחקר.

לקרוא עוד...

דורון בראונשטיין

דורון בראונשטיין (נולד ב-2 במאי 1976) הוא סופר, מחזאי ואמן דאדא רב-תחומי ישראלי. ספריו עוסקים בין היתר בתחום הלהט"ב, שוויון לטרנסג'נדרים, אימוץ ילדים בזוגות חד-מיניים בישראל, וחקר השואה.

החל מגיל 17, תחת שם העט דורון בראון, כתב בעיתונים שונים, ביניהם "במעלה" (עיתון תנועת הנוער העובד והלומד), "זמן תל אביב", "ראש 1", "אנשים" ו"מלאבס". בין השנים 1999–2001 הגיש פינת סיקור אירועי תרבות בתוכנית "יוצאים קבוע" בהנחיית יואב גינאי אשר שודרה בערבי שישי בערוץ הראשון בטלוויזיה.

ב-1999 החל לכתוב ספרים ומאז הוציא לאור עשרות ספרים באנגלית ובעברית. תוכן הכתיבה שלו כולל חיבורים פילוסופיים, מחזות, שירה, ולעיתים קרובות נוגע למיניות. בראונשטיין עצמו הוא ביסקסואל מוצהר ואקטיביסט להט"בי.

בשנת 2020, הועלה המחזה שלו "המעלית" (מתוך ספר המחזות שלו "מה זאת אמנות, לעזאזל?!"). ב-2021 הועלה המחזה שלו "העולם על פי חוה" דרך אפליקציית זום. את התפקיד הראשי גילמה מירי אלוני. ב-2022 הועלה המחזה שלו "קודם תלמדי לאהוב את עצמך" (מתוך ספר המחזות שלו "באהבה, היטלר: אוסף מחזות") דרך אפליקציית זום.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4ma2hbc6

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

להטב"קאבות ובנות
נשים לסביות ואבותיהן ההטרוסקסואלים דורון בראונשטיין

פרק ראשון: הרצון של הבת הלסבית להידמות ככל הניתן לאביה, עד כדי להיות כמותו ככל הניתן - כולל התשוקה התת-מודעת שלה להיות בעלת איבר מין זכרי בעצמה

כאשר שוחחתי עם 150 מרואיינותיי באופן פרטני וראיינתי כל אחת ואחת מהן בהרחבה אודות חייהן, אחת מהן (י', בת ה-24) אמרה לי בגילוי לב שהיא "גבר ולא אישה". לדבריה, היא לעולם לא תעשה ניתוח לשינוי מין, כי לדבריה, "זה פשוט לא משהו שאני אעשה. אני יודעת את זה." ועדיין, היא הדגישה שהיא מרגישה שהיא גבר ולגמרי לא אישה. כאשר פיתחנו את הנושא הזה, אמרה לי אותה סטודנטית, שמאז ומעולם - וזאת בזכות הקשר החזק, "המופלא", כדבריה, שלה עם אבא שלה - היא רצתה להידמות לו בכל אופן ובכל צורה שהיא רק יכלה, וכך, "להיות קשורה אליו עד כמה שרק אפשר."

"ההורים שלי סיפרו לי שאמא שלי הניקה אותי עד גיל שנה בערך," היא הרחיבה ואמרה. "אבל אני מרגישה שאבא שלי הוא זה שבעצם ינקתי ממנו, כי מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא זה שרציתי להיות בחברתו, הוא זה שהייתי איתו תמיד. זה לא רק שהייתי "הבת של אבא", כמו שאומרים, אלא היה משהו הרבה הרבה יותר מזה בקשר שלנו. הרגשתי כאילו שאני הבן שלו, ולא הבת שלו. עם הזמן - בתחילת גיל ההתבגרות, ובעיקר קצת לפני גיל 12 - כשקיבלתי מחזור בפעם הראשונה, התקשיתי לקבל את העובדה הזאת, וכל מה שרציתי - כל מה שחלמתי עליו! - היה שיהיה לי פין ולא פות. בדיוק כמו שיש לאבא שלי. אז, בעקבות המחזור הראשון, רציתי יותר מאי-פעם להיות דומה ככל שאני רק יכולה לאבא שלי - ולא לאמא שלי."

"האם היה ביניכם אי-פעם משהו מיני, או סמי-מיני או סמי-אירוטי?" שאלתי.

"ממש לא," ענתה הסטודנטית. "מה שהיה בינינו - בדיעבד - לא היה מה שאני יכולה להגדיר כ'אהבה', כי היום אני יודעת מה זה קשר זוגי ומה זאת אהבה שהיא חלק מקשר זוגי. הייתה בינינו אז - ועדיין יש בינינו - חברות. אני מרגישה שזה היה כמו חברות של מה שנקרא "אחים", או חברות של "החברים הכי טובים בצבא"."

"בצבא?" לא ירדתי לסוף דעתה.

"כן," היא הסבירה. "אני מרגישה שזה כאילו שהיינו "אחים בצבא". אבא שלי שירת בקרבי, היה במלחמות, בשטחים, בלבנון, איפה לא... היו לו חברים משם, וכשהייתי ילדה והם היו נפגשים, היה ביניהם משהו שלא ראיתי אף פעם בינו לבין אמא שלי, למשל. הרגשתי שהוא סומך עליי, כאילו שאני חייל קרבי שמשרת איתו בצבא, אחד... מהחבר'ה שלו."

"זה נשמע מעט מוזר," אמרתי בגילוי לב.

"אני יודעת," היא הסכימה. "אבל אני, מבחינתי, הייתי החייל של אבא שלי."

"חייל - ולא חיילת?" שאלתי בעדינות.

"ממש ככה," היא אישרה. "חייל ממין זכר."

*

אותה סטודנטית המשיכה וסיפרה לי בפתיחות שהיא ואביה היו משחקים כדורגל וכדורסל ושהיא לא מצאה עניין מעולם ב"משחקים של בנות" - כפי שהיא עצמה הגדירה זאת - או ב"דברים של בנות" - גם, כהגדרתה שלה. לא היה אכפת לה מה היא לובשת, אבל על פי זיכרונה, היא התנגדה כבר מילדותה המוקדמת ללבוש שמלות וחצאיות, סירבה לעשות צמות או קוקיות בשיערה - כשאמה הציעה לה - והייתה תמיד "עם הבנים" ולא "עם הבנות".

היות ולסביות, לדידי - בדיוק כמו הומוסקסואליות, לשם העניין - הינה מולדת במאת האחוזים מן הבחינה הגנטית ואיננה נרכשת בשום אופן ובשום צורה - כך על פי תפישתי - הבנתי את הדבר, אך היה חשוב לי לברר אם אותה סטודנטית חושבת ומאמינה שהקשר ההדוק שלה, "המופלא", כדבריה, עם אביה, חיזק את "כינון מיניותה בילדותה המוקדמת, טרום נעוריה".

"לגמרי," ענתה אותה סטודנטית. "אין ספק שאבא שלי, בלי להיות מודע לכך כנראה, עודד אותי להיות הבן שבעיניי הייתי אז, והוא הדמות המכריעה בשבילי להיות לסבית כיום."

"האם את מודעת לכך שלסביות - כמו הומוסקסואליות - הינה מולדת ולא נרכשת?" שאלתי.

"אני בכלל לא בטוחה בזה," היא ענתה, מפתיעה אותי בתשובתה. "אני מאמינה שהומוסקסואליות היא מולדת אבל אני לא במאה אחוז בטוחה לגבי לסביות. אני חושבת שלסביות ברוב המקרים מולדת, אבל אני גם מאמינה שיש מקרים שבהם אישה יכולה לבחור להיות לסבית - או לפחות לרצות להיות לסבית - בעיקר אם היא התאכזבה מגברים, והתנסתה במין עם אישה והבינה שזה "יותר מתאים לה" או "יותר נכון לה". שמעתי מכמה חברות לסביות שהיו עם גברים בחייהן שהאורגזמה שהן חוו עם גברים שהן היו איתם לא משתווה לאורגזמה שהן חוות עם האישה שהן איתה כיום. אישה מכירה את הגוף של האישה הרבה יותר טוב מכל גבר. אני, באופן אישי, מעולם לא הייתי באופן אינטימי עם גבר, אבל שמעתי מחברות שהגבר הממוצע בדרך כלל רוצה לענג את עצמו בעזרת האישה, שהיא... כמו כלי קיבול בשבילו ברוב המקרים, וזאת בזמן שאישה, ברוב המקרים לדעתי, רוצה לענג את עצמה וגם את האישה שאיתה."

*

כאשר חזרתי לאותה נקודת זמן - מכוננת עבורה, כלסבית, כפי שהיא מכוננת, לדידי, לכל אישה צעירה באשר היא (וזאת ללא שום קשר למיניותה) - בה היא קיבלה את המחזור הראשון שלה (במקרה שלה, קצת לפני גיל 12, כפי שהיא אמרה), תהיתי מה הדבר גרם לה לחשוב. לדבריה, "חשבתי שהעולם הוא לא מקום הוגן. לא ידעתי אז שאני לסבית. הייתי בטוחה שאני בן. כל העניין המיני - והמיניותי - לא עניין אותי אז בכלל. פשוט לא הבנתי למה אני צריכה את זה ולמה - כמו שאמרתי מקודם - אין לי פין כמו שיש לאבא שלי. עוד לא ידעתי אז מה פירוש ההגדרה "קנאת פין", אבל היום אין לי ספק שהייתה לי "קנאת פין" כלפי אבא שלי."

בתשובה לשאלתי אם היא תרצה יום אחד להביא ילדים לעולם, היא ענתה שהיא חושבת שהיא איננה מעוניינת להביא ילדים לעולם. "בטח לא עכשיו, כשאני רק בת 24," כדבריה. אבל אם בת הזוג שלה - איתה היא בזוגיות "מעל לשנתיים", כדבריה - תרצה בכך מתישהו, היא תעשה את זה.

*

עוד 112 נשים שראיינתי למחקר זה - מתוך 150 הנשים בסך הכל (ובכללן, כאמור, חמש הסטודנטיות שבזכותן מחקר זה יצא אל הפועל, כמצוין ב"הקדמה") - טענו בפניי שבילדותן המוקדמת ובנעוריהן הן רצו להיות כמה שיותר בחברתו של אביהן, נהנו לשחק איתו, לדבר איתו "על הכל", והרגישו ביטחון רב איתו - הרבה יותר מהרצון שהיה להן לבלות עם אמהותיהן.

לדברי 89 נשים מתוך 150 הנשים, אמהותיהן ניסו בכל דרך "להתקרב" אליהן, אך הן דחקו את אותן האמהות מחייהן ככל שהן יכלו - מי בנימוס, מי פחות.

123 נשים מתוך 150 הנשים טענו שהן ללא ספק "הבנות של אבא", ו-109 נשים מתוך אותן 123 נשים טענו שהן עד היום - ולא משנה הדבר אם הן בנות 18 או 45, כפי ששתיים מהן היו (ט' בת ה-18 ו-נ' בת ה-45) - "הבנות של אבא" - במובן הקלאסי של ההגדרה, על כל מה שהדבר אומר.

כאשר שאלתי את כולן האם הן היו רוצות להיות בעלות איבר מין זכרי - כמו זה שיש לאביהן - רק 36 ענו "כן". 107 ענו באופן נחרץ "לא". (ומתוך 107 שענו באופן נחרץ "לא", 41 כעסו על עצם השאלה הזו שלי ועל כך שהיא הופנתה אליהן). 7 נשים ענו "לא יודעת". כמו כן, מתוך 7 הנשים שענו "לא יודעת", 3 נשים הוסיפו אופציה נוספת לתשובתן "לא יודעת" והיא: "אף פעם לא חשבתי על זה".

*

ובכן, עד כמה הקשר של הבת עם אביה אכן משפיע - אם בכלל - על מיניותה - ובכלל זה על כינון מיניותה, חיזוק מיניותה, ואף עידוד ביטחונה במיניותה - כלסבית?

למרות שכמי שברור לו באופן נחרץ - כפי שציינתי קודם - שהן לסביות, הן הומוסקסואליות, הינן מולדות כחלק ממארג הדי.אן.איי של האדם, תהיתי ביני לביני, האם כפי שאמרה לי י' - אותה סטודנטית בת 24 - יכולה אישה "לרצות להיות" לסבית בעקבות אכזבה מקשר עם גברים - כדבריה - או לחלופין, בעקבות העובדה שאישה יכולה לענג אישה אחרת "טוב יותר" מכפי שגבר ממוצע יכול - גם זאת - יש לציין - כדבריה שלה?

או אם תרצו, האם הרצון - והרצון בלבד - של הבת להידמות ככל הניתן לאביה, אכן יכול ליצור מצב שבו היא תהיה יותר כמו אביה? גברית כמוהו? כזו שמתעניינת בדברים שבהם הוא - כגבר ממוצע - מתעניין?

האם ישנו "גורם סביבתי" שיכול - במקרים מסוימים, לפחות - לחזק את מיניותה של האישה הלסבית וזאת עקב קשרה העמוק, הייחודי והחזק מאין כמוהו עם אביה ההטרוסקסואל?

והאם אכן קיימת - במקרים מסוימים - "קנאת פין" בין נשים לסביות לבין אבותיהן ההטרוסקסואלים, כפי שציינה בפניי בגילוי לב י'?

שאלות אלו עוררו בי את הרצון לברר את הדברים לעומק ולהרחיב את היריעה - הן של שאלותיי למרואיינותיי, הן של מחקרי מיסודו ככלל - בנושא עתיר מחשבה זה, וכך הגעתי לפרק השני של המחקר.