לאכול לגדול לאהוב

פתח דבר

מדי יום מתמודדים הורים ברחבי העולם עם שורה של שאלות מבלבלות ומתסכלות: מה קורה אם הילדה לא מסיימת את האורז מהצלחת ומיד אחר כך מבקשת גלידה? כמה קוביות שוקולד ביום מותר לילד בן ארבע לאכול? האם בכלל מותר לילד בן ארבע לאכול שוקולד? האם לספור את פרוסות הלחם שהילדה שלי לוקחת, במיוחד אם קיימת במשפחה נטייה להשמנה? איך דואגים שהבן שלי לא יתפרע עם ממתקים במסיבת יום הולדת? אילו סוגי מאכלים מזינים, בריאים וטעימים צריכים ילדים וילדות לאכול בארוחת בוקר? ומה קורה אם אינם מוכנים לאכול ארוחת בוקר?

כדי לגדול צריך לאכול. מעבר להיותו צורך פיזיולוגי קיומי, האוכל הוא הדרך שבה תינוקות חווים את העולם, חשים אותו ומגלים אותו. האוכל הוא גם אמצעי תקשורת ראשוני בין תינוקות והוריהם, תקשורת שמתפתחת למערכת יחסים רגשית מורכבת, אשר תלווה אותם לאורך כל חייהם.

כדי לגדול צריך לאכול, ומי שממונה על תהליך הגדילה, כלומר על השגת המזון, הכנתו והגשתו, הם ההורים. זו עבודה סיזיפית מבוקר עד ערב, שבעה ימים בשבוע, שנים על גבי שנים. לקנות, לבשל, להגיש, לנקות ואז גם לשמוע, "לא בא לי היום מרק". ומצבנו עוד טוב, כי בעולם המודרני, שבו קיימת חלוקת עבודה, רובנו לא צריכים לזרוע ולקצור, לטחון ולאפות. אפשר לקנות מצרכים בסופרמרקט או להזמין מזון מוכן הביתה. לא צריך לגדוד את התמרים מראש הדקל, וגם מרביתנו לא צריכים לחיות תחת הפחד המצמית שלילדים שלנו לא יהיה מה לאכול כי עונת החורף הייתה שחונה.

יותר מזה, קיימת היום הרגשה ששדה של מומחים, תעשיינים ויצרנים מתגייס לעזור לנו להאכיל את הילדים. בסופרמרקטים מוכרים לנו אוכל מוכן לתינוקות, לזאטוטים ולמתבגרים. רק לפתוח את המכסה, לחמם ולהגיש. אופניים ממונעים מוכנים להביא לנו פיצות מהפיצרייה וחלב מהמכולת, ושפע של יועצים, מומחי תזונה, רופאים ומלומדים אחרים מסבירים לנו מה כדאי לאכול ומה לא. מעולם לא היה קל כל כך להאכיל ילדים.

ועם זאת, תרבות השפע שבתוכה אנו חיים זימנה לפתחם של ההורים והילדים שורה של דילמות ומתחים, שאין להם הכישורים המולדים להתמודד עמם. למשל, היום אנשים אוכלים לא כדי לא לגווע ברעב אלא כדי לא להשמין; אוכל עתיר סוכר ושומן, שנחשב פעם למעדן נדיר ואיכותי, נחשב היום למזון לא בריא שכדאי להימנע מלאכול אותו; מאכלים שהיו נאכלים לעתים רחוקות, כמו למשל בשר, עולים פעמיים ביום על השולחן. הבעיה הגדולה היא שלשאלה הפשוטה מה לתת לילדים לאכול, כבר אין תשובה אחת, אלא עשרות תשובות.

הוסיפו על כך את כמות המידע העצומה שבה ההורים מופגזים מדי יום בעיתונים ובאינטרנט, שכוללת אזהרות מסע מבהילות — משמין, לא בריא, אסור, מסרטן — שמגיעות עם המלצות שונות ומשונות על מזונות שעוזרים לריכוז לפני בחינה, מזונות שמעניקים אנרגיה לספורט, מזונות שבונים עצמות, ואין־ספור עצות אחרות מלאות ויטמינים. הוסיפו לכך גם את שפעת המזונות שנפרשת על מדפי הסופרמרקט, שבהם אפשר למצוא שניצל מחומרים טבעיים בצורת מכונית, וקורנפלקס מלא מינרלים חשובים וסוכר. הוסיפו לכך תבשילים מכל רחבי תבל שמציעים לנו מסעדות ודוכני מזון: אגרול סיני, פסטה איטלקית, קוסקוס טוניסאי ונקניקייה אמריקאית, וכמובן אי־אפשר לשכוח את חברות המזון הגדולות, שדואגות לגרות אותנו בפרסומות מפתות. אלה מופיעות בתוכניות בישול מרתקות, שבהן מתחרים על אוכל ומדברים על אוכל ללא הפסקה. מה הפלא שבסופו של דבר במקום ארוחה פשוטה ומזינה אנחנו מקבלים תסבוכת מטורפת; פיתה שמרוב שדחסנו לתוכה עצות ומאכלים מתפרקת לנו בין הידיים.

עודף המידע הזה הוא הרסני. הוא גורם לנו להתמקד בצד הלא נכון של המשוואה. כלומר באוכל עצמו ולא בילדים שאוכלים אותו. במובן מסוים, מרוב מאכלים שכחנו שמי שחשוב זה לא הקורנפלקס או הסלט, לא הקציצה ולא פרוסת הלחם, אלא מי שאוכלים אותם. ומי שאוכלים אותם הם הילדים שלנו.

בקליניקה שלי אני מטפלת לאורך השנים בעשרות אנשים שעבורם האכילה בילדות הייתה חוויה טראומטית, מלאת פחדים, מתחים, תסכולים ואי־הבנות. אנשים, שבשם המזונות הבריאים, הגוף החטוב ונימוסי השולחן, נהרסה להם הילדות. בעבורם האכילה כרוכה בסבל, אשמה וחרדה, והמאכלים הם אויבים.

פגשתי משפחות שעבורן שעת הארוחה הייתה שעה לא שמחה. שעה שבה מתווכחים, רבים, כועסים ומעליבים. שעה שעוד לפני שהיא מתחילה, בני הבית מגיעים אליה מרירים וממורמרים. ואני רואה סביבי איך הורים, שאוהבים באמת ובתמים את ילדיהם, פוגעים בהם, פוצעים אותם, וזאת כדי להגן עליהם מפני המזונות, שהם עצמם מספקים להם. אני שומעת ילדות בנות שלוש שחושבות שהן שמנות, שומעת על הורים שבולשים אחרי ילדיהם לדוכני פיצה, ופוגשת המון ילדים מבולבלים שלא מבינים מה לאכול או איך לאכול.

ספר זה אינו עוסק בהתמודדות עם הפרעות אכילה כמו אנורקסיה או בולימיה, אבל הוא כן מבקש לשנות במאה שמונים מעלות את זווית הראייה שלכם על מערכת היחסים המתקיימת בין הורים, ילדים והאוכל שהם אוכלים. הוא נכתב כדי להעניק אי של שפיות בתוך חברה שנמצאת ב"הפרעת אכילה", ולהציע כללים פשוטים וברורים כיצד לנהל ארוחות משפחתיות רגועות ושלוות וכיצד לגדל ילדים בלי תסביכי אכילה, שאוהבים לאכול ונהנים מאכילה.

אין במפת הדרכים שאשרטט לכם בפרקי הספר מתכונים בריאים, טעימים ומזינים. גם לא תמצאו אזהרות מאירות עיניים על נזקי הסוכר והמלח לגוף של ילדיכם, וגם לא תמצאו עצות הרזיה, שמתחפשות ל"עצות לתזונה מאוזנת". במקום לנסות לפתור בעיות באמצעות מאכלים, אני מציעה שינוי שפה, שינוי מנהגים ובעיקר הקשבה. שאלות כגון האם חייבים לאכול ארוחת בוקר? האם מותר לאכול מול הטלוויזיה? כמה ממתקים ביום? מה נותנים לאכול לילד שמן? ומה קורה לי כהורה שנגעל ונבהל כשהוא רואה את הילדה שלו אוכלת? שאלות אלה הן בעיניי לא שאלות פשוטות שאפשר לענות עליהן ב"אסור לאכול" או "מותר לאכול", או בשינוי תפריט. אלו שאלות המבטאות מצוקות ופחדים של ההורים, שלרוב במקום להתמודד עמם, מוגשות לשולחן האוכל לצד המאכלים.

במובן הזה מבקש הספר להקשיב לקשיים של הילדים שאוכלים, למצוקות של ההורים שמאכילים ולמתחים הגדולים שמתגלעים בדינמיקה הלא הרמונית שמתקיימת בזמן הארוחה. מניסיוני, לפעמים כמה שינויים קלים בשפת האכילה של הבית, במנהגיה של המשפחה ובחוקיה, משיגים תוצאות מפליגות ומפתיעות, שיכולות לשנות את חוויית הארוחה המשפחתית מקצה לקצה ואת מערכות היחסים הנרקמות בין ההורים לילדיהם. במקום שההתכנסות סביב המזון תהיה מקור של עוינות, אכזבה ואי־הבנה, אפשר להפוך אותה לאירוע שבו נחגגת המשפחתיות. יותר מזה, מערכת היחסים עם הילדים, הנרקמת באמצעות מאכלים וארוחות, קשורה בטבורה לתחומים ולמערכות יחסים אחרות בבית ומחוצה לו. האוכל הוא לעולם אינו רק אוכל. השינוי בדרך שבה קונים את האוכל, באופן שבו מבשלים אותו, בצורה שבה מגישים אותו לילדים ובאופן שבו מדברים עליו מפעפע למערכות יחסים אחרות, בין אחים ובין חברים, ומשפיע על התמודדויות הוריות טעונות אחרות כמו שעות שינה, הגבלת זמן הטלוויזיה והאייפד, הכנת שיעורי בית ועוד.

קשה להאכיל ילדים. לבחור מה לקנות, לבשל, לרחוץ כלים ואז גם לנקות וחוזר חלילה. קשה להיות מבוגרים שדואגים שהילדים יהיו שבעים בזמן שהם בעצמם רעבים ורוצים לאכול. קשה לראות איך אחרי כל המאמץ הזה, הילדים לא יושבים וגומרים הכול מהצלחת או לחלופין אוכלים עד התפוצצות ומבקשים עוד. קשה גם להודות שרבים מאתנו, אם לא כולנו, מגיעים עם תסביכים ופחדים מאוכל, שספגנו בילדות מהסביבה ומהתקשורת. וקשה לראות שאהבתנו לילדים מעצימה את התסביכים ואת הפחדים הללו לכדי חרדות ממאירות. לכן הרבה פעמים קל יותר לנסות לשלוט באכילה של הילדים, לנהל אותה באמצעות גערות, הערות, עצבים, התניות, נזיפות, איומים, הפחדות וכעסים: "תאכלי כבר את הגזר!" הגזר אולי בריא, אבל הצעקה לא. וכשהנפש של הילדה סובלת, אין אף לא ארוחה אחת שיכולה להיחשב כמזינה.

מכיוון שאנחנו רוצים בטובתם ומשוכנעים בצדקת דרכנו, אנחנו מקנים להם לכאורה הרגלי אכילה נכונים ובריאים, אך למעשה מלמדים אותם לפחד מאוכל, לכעוס על הגוף שרוצה לאכול ולהרגיש אשמים. בלי להתכוון אנחנו יוצרים מערכת יחסים רגשית ומעוותת בינם לבין המזון שהם אוכלים ובינם לבין הגוף שלהם. ואם נעצור ונחשוב, נגלה שגם אנו היינו ילדים כאלה, שהכאיבו להם בשם האכילה התקינה ובשם התזונה הבריאה. משום כך אנחנו חושבים שמותר להבהיל את הילדים שלנו ולהכאיב להם, ושזה אף כדאי וחינוכי.

כהורים אנחנו אמורים לשמש מגן עבור הילדים שלנו. עלינו לדעת לסנן את המסרים הקולינריים הרעילים והמניפולטיביים, ולעצור את דימויי הגוף הפוגעניים והמעוותים שמומטרים עליהם מכל הכיוונים. אנחנו, שכל כך רוצים ששולחן האוכל יהיה מרחב שלֵו, אוהב ומהנה, מגלים שפעמים רבות קורה ההפך: הפכנו להיות הנציגים הגדולים של שפת הדיאטה הרודנית ושל האימה מהשמנה. הפכנו לכוהניה של דת המזונות הבריאים, שמספרת סיפורים מפחידים יותר מהזאב של כיפה אדומה, לשרי טקס של נימוסי השולחן, שבשם אידיאלים של חינוך לניקיון מרשים לנו לצעוק על ילדה שלכלכה את המכנסיים ברוטב עגבניות.

חלק גדול מזיכרונות ומחוויות הילדות שלנו, מהזהות שלנו, ממי שאנחנו, נמצאים במפגשי האכילה, בארוחות סביב השולחן, בתבשילים ובסירים על האש. שם טמונים ריחות של בית, טעמים של פעם והרבה געגועים. השאלה היא אילו ניחוחות ואילו טעמים, אילו זיכרונות ואילו תבשילים אנחנו רוצים שהילדים שלנו ייקחו אתם הלאה לחייהם הבוגרים?

בפרקים שלפניכם אני מבקשת להציע מענה לשאלות הקטנות־גדולות שמתעוררות ליד שולחן האוכל המשפחתי. להעניק ידע וזווית הסתכלות אחרת על האוכל והגוף ולספק לכם כלים שיהפכו את הסעודה המשפחתית למרחב מוגן ובטוח, שישררו בה רגעים של הקשבה ואהבה, הדדיות והכלה. כל אלה יהפכו את הבית למקום שבו כיף לאכול, כיף לגדול וכיף לאהוב.

שלכם, איילת

תודות ועוד כמה עניינים חשובים
 

הספר הזה נכתב לאור ארבעים שנות ניסיון מקצועי, שלושים ותשע שנות הורות ואי אלו שנות סבתאות. הוא מבקש להרחיב אופקים ולחשוף הורים לזוויות הסתכלות אחרות, אבל אינו משמש תחליף לייעוץ מקצועי ופרטני.

התחלתי את דרכי המקצועית כדיאטנית קלינית, ועם השנים הבנתי שהתחום בצורתו הקיימת אינו מסוגל לתת מענה שלם ומדויק למטופליי, והתחלתי במסע אינטלקטואלי ורגשי, שאט־אט שינה את הווייתי כאשת מקצוע, כאשת טיפול וכאם. אני רוצה להודות לכל אלה שליוו אותי לאורך הדרך, לבן זוגי, לילדיי, למוריי ולעמיתיי למקצוע.

היום אני מנהלת את מרכז "שפת האכילה", המתמחה בטיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת גוף, ומכהנת כראשת תוכנית הלימודים הדו־שנתית "שפת האכילה — טיפול בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף ממוקד יחסים, קשיבות וקבלה" המתקיימת במרכז שילוב — גוף נפש ורוח בשיתוף אוניברסיטת חיפה, היחידה ללימודי המשך, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, המכשירה אנשי מקצועות בריאות וטיפול. אני רוצה להודות למטופליי ולתלמידיי. רוב תיאורי המקרה בספר מבוססים על שיחות עמם. הפרטים והשמות שונו כדי לשמור ולכבד את פרטיותם.

אני גם רוצה להודות לד"ר יחיל צבן, עורך הספר, שביד אמונה, מקצועית, מדויקת וחסרת פשרות הוביל אותי בין נבכי הסוגיות המורכבות, העוסקות באוכל, התנהגויות אכילה, משקל גוף ומערכת היחסים בין הורים לילדים. ומעל לכול אני מבקשת להודות ליפתח אלוני ולצוות הוצאת הספרים "אפיק", שליוו את הספר מתוך אכפתיות, מקצועיות וכבוד למילה הכתובה ולחשיבותה לקהל הקוראים.

שוטר, יש לי הורה בצלחת!

פעם, כשהילדים היו מסרבים לגמור מהצלחת, היו אומרים להם את המשפט המפורסם: "אם לא תאכל יבוא שוטר". המשפט הזה גם מפחיד וגם מחוכם. מטרתו היא להבהיל ילדים לאכול, ותוך כדי כך להציג את חוקי האכילה הביתיים כחוקים לאומיים. המשטרה עצמה, המדינה עצמה, פוקחות עין על הילדים, ואם אינם אוכלים את הקציצה הם בגדר פושעים ובוגדים. בתרבות לאומית, שראתה באכילה נכונה מעשה ציוני, ובתזונת ילדים שלב חשוב בחוסן האומה, האיום בהתערבות משטרתית לא היה נשמע מופרך כמו היום. היום המשפט המפורסם הזה כבר מיותר, כיוון שהשוטר האמיתי כבר לא צריך לבוא — הוא כבר נמצא בבית, ליד הצלחת.

אנחנו אוהבים להרגיש בשליטה. לחיות בתחושה של ביטחון וודאות בעולם משתנה וחמקמק, לחוש חזקים בעולם שרירותי ומפחיד. האכילה היא אחת הזירות המרכזיות שבה אנו מפגינים שליטה ומאשרים אותה. אנחנו מנסים לשלוט בדחף הרעב, בצורת הגוף, בכמות המזון שאנו צורכים ובסוגיו, ומאמינים שאם נצליח, נצליח גם בתחומים אחרים בחיים. שאם נדע להשתלט על המאכל שבצלחת, נהיה בריאים יותר, מאושרים יותר, חטובים יותר, מוצלחים יותר. וכשזה מגיע לילדים המוצלחים שלנו, אנחנו מכפילים את מאמצי ההשתלטות.

אנחנו קובעים להם תפריט בריא ומזין, הכולל פחמימות, חלבונים וירקות. אנחנו תובעים מהם לסיים את האפונה, מונעים מהם לרדת מהשולחן עם צלחת לא ריקה, אוסרים עליהם לאכול עוגייה, נוזפים בהם על חוסר תיאבון ונוזפים בהם על עודף תיאבון. רואים באי־אכילת סלט חולשה ובסירוב לארוחת בוקר חוסר צייתנות.

ומכיוון שאנו מאמינים שאכילה נכונה היא השער להתבגרות מאושרת, בריאה ומוצלחת, אנחנו ממשיכים באכיפה בשאר אורחות החיים שסובבים סביבה: שעות הרחצה, השינה והטלוויזיה מוסדרות ומותאמות לשעות הארוחה, ונאכפות באותה אנרגיה חינוכית. אנחנו סופרים להם קלוריות כמו שאנחנו סופרים להם שעות צפייה במסכים, מתנים אכילת ממתק בהכנת שיעורי בית, ותובעים מהילד לא לזוז מהשולחן בארוחת הצהריים ולא לצאת מן המיטה בלילה.

אבל השליטה הזו היא סוג של אשליה חינוכית, שממררת את חיי הילדים בשם החוק והסדר. אי־אפשר להפסיק את הרעב אצל ילדים רעבים באמירה "אכלת מספיק", ואי־אפשר להכריח ילד שאכל מספיק להרגיש רעב. אי־אפשר להגיד לילדה שאוהבת לאכול אורז עם קטשופ שככה לא אוכלים אורז, ואי־אפשר להגיד לילד שהשניצל שהוא פולט מפיו הוא טעים.

למשטרת ההורים יש שפע של חוקים: חייבים לאכול ארוחת בוקר, ממתק אחד ביום, חייבים לאכול מגוון, חייבים לסיים את האוכל מהצלחת, לא אוכלים אחרי שמונה בערב. כל משפחה בטוחה שהחוקים שלה הם אמיתות, וכל משפחה מפעילה שורה של אמצעים כדי לאשרם. הורים שעיניהם מפטרלות סביב הצלחת, הורים שדואגים לחלק קנסות ולגדוע הפגנות באיבן. הורים שמאצילים סמכויות לגננות ולמורות, לסבים וסבתות, שימשיכו במעשי השיטור, הורים שמעודדים אחים ואחיות להלשין על האח שמכין לעצמו כוס שוקו. ואם קיימים שוטרים וחוקים, יש גם חקירות משטרתיות: "מי אכל את הגלידה שנשארה במקרר?", "מה אכלת במסיבת יום ההולדת?"

הילדים, עוד לפני שהסתיימה החקירה, מסומנים כפושעים. הם מבינים שאבא ואמא בולשים אחרי תיאבונם, משגיחים על הנעשה בצלחת וצופים בהם לועסים ובולעים בשם הסדר הקולינרי הטוב. וכמו כל פושע, הם לומדים את דרכיה של המשטרה כדי להתחמק מעונש. הם מחביאים עדויות מרשיעות כמו עטיפות סוכריות ומסטיקים, משקרים במצח נחושה שהם לא נגעו בגלידה, ודואגים שלא יהיו עדים כשהם מתגנבים בשעות הלילה למקרר. כשהם מתבגרים הם מנהלים חיים כפולים. בבית הם אזרחים למופת, אבל בחוץ הם מפירים את כל הכללים. קונים חטיפים אסורים בקיוסק ליד בית הספר וזורקים לפח את הכריך עם הגבינה הלבנה והמלפפון, שאבא הכין. וכשהם נעשים מבוגרים, והאכילה הפושעת כבר נהייתה חלק מנפשם ותיאבונם, הם הופכים לד"ר ג'קיל שאוכל פריכיות בשעות היום ולמר הייד שזולל פיצות לעת לילה.

במשחק השוטרים והגנבים אין מנצחים, אבל יש מפסידים. הכללים מנוסחים במשפטי תנאי קולינריים כמו: "אם לא תאכלי מהאפונה לא תקבלי קינוח", "בגלל שאכלת אתמול שני ממתקים, היום לא תקבלי". אם משפטי התנאי אינם עוזרים מצטרפות נזיפות: "אני מאוכזבת ממך וגם השעועית מאוכזבת ממך", טענות מדעיות מפחידות: "השוקולד הזה נכנס לך למחזור הדם ומשם ישר לירכיים", ואם גם אלה אינן עוזרות מוסיפים צעקות, איומים ועונשים. חלקם מתונים, כמו לאסור על הילד לראות טלוויזיה, וחלקם חמורים, כמו להכריח אותו לבלוע את כל מנת האורז.

אבל העונש הכבד ביותר, המוטל על הילדים, הוא תחושת האשמה שהם סוחבים. אשמה על מה הם אכלו, על מה הם לא אכלו ועל שאכזבו את ההורים שרוצים בטובתם. הם מאמינים שאם הם לא אוכלים כמו שצריך, הם לא ילדים טובים ושתיאבונם הוא זה שאחראי על אובדן אהבתם של ההורים והערכתם.

האשמה הזו תהפוך עד מהרה בעצמה לסוג של משטרה, שתנהל להם את מנהגי האכילה. היא תיאכל עם מנת הפלאפל ותילגם עם השוקו. אשמה, שתלווה אותם כמו צל ותמרר להם את החיים בכל פעם שיאכלו משהו שבילדותם היה אסור או מוגבל. שתאלץ אותם להתייחס אל עצמם כאל פושעי אכילה, ותכלול תסכול, חרדה ושנאה עצמית. אם השליטה על תזונת הילדים נועדה להכין אותם לקראת בגרות בריאה ומאושרת, הרי שהפעלת הכוח בעטייה משיגה תוצאה הפוכה.

אחת הדרכים המקובלות למנוע מן הילדים להפוך לפושעי אורז ולגנבי ממתקים היא להקפיד על משטר תזונה הגיוני, מסודר ומזין. אם החוקים הם הגיוניים, המאכלים בריאים והנתינים ממושמעים — הכול טוב ויפה. הילדים אוכלים בצורה מסודרת ומחונכת מזון בריא ולא משמין, ההורים שלווים ושמחים והארוחות מתנהלות בצורה רגועה ושלווה. הבעיה עם משטרי מזון הגיוניים היא שהם נכונים בתיאוריה. כל עוד הם מופיעים בעיתון או בבלוג של דיאטנית הם נשמעים נהדר, כי זה באמת מאוד הגיוני ופשוט לבקש מהילדה לאכול מגוון ירקות צבעוני ובריא, אבל זה לא הגיוני לצפות שהיא תציית בדבקות יום־יומית להוראות שכתב מישהו שבכלל לא מכיר אותה, עד שביום שמתחשק לה לאכול רק פירה, הוריה מנסים בכל דרך לשכנע אותה לאכול גם מהברוקולי שהשאירה בצלחת. הגיוני מאוד להגיד לילד שכשישבע יפסיק לאכול מהצ'יפס, אבל זה לא הגיוני לכעוס עליו כשהוא ממשיך לאכול מהצ'יפס. מה, לא קרה לכם שאף על פי שהרגשתם שהבטן שלכם גדושה באוכל המשכתם לנשנש? הבעיה היא שמשטרי המזון הבריאים, המזינים והלא משמינים הופכים את הברוקולי שהילדה מסרבת לאכול ואת הצ'יפס שהילד ממשיך לאכול, מהתרחשות שולית ולא חשובה לסמל קולינרי של התפרקות משטר המזון, וההורים ממהרים לצאת לקרב איתנים כדי להגן עליו ולשמר אותו.

הבה ואסביר: התיאבון של הילדים אינו תיאורטי. הוא משתנה מיום ליום, משנה לשנה, והוא שונה מילדה לילדה. בפועל, מערכת החוקים ההגיונית שקבעו ההורים נתקלת ללא הרף בשיבושים ובשינויים: הילדה לא רוצה עוף כי קיבלה עוגה בגן, לילדה נפלה הפשטידה מהצלחת ועכשיו היא מגעילה אותה, פתאום ולמשך שנתיים היא לא רוצה לאכול פיתות, כי "לא בא לי". התגובה לאיום על החוק, לאובדן השליטה למה שנדמה כחוסר צייתנות היא באופן טבעי ניסיון לאכוף את החוק ביתר שאת, להחזיר את השליטה. לכן התגובות של שוטרי המזון אינן מתחשבות וחביבות אלא כעוסות: "מי הרשה לך לאכול עוגה בגן?" "אתה זה שהפלת את הקציצה מהצלחת אז אתה תרים ותאכל", "מה זאת אומרת לא פיתה, כולם אוכלים פיתות". השבת הסדר על כנו כרוכה בהפעלת כוח על הילדים, ובתביעה מהם להפנים שהם "לא בסדר".

הצורך במשטר אכילה ברור, קבוע ומסודר משיג לא פעם תוצאות הפוכות. אם למשל חשוב מאוד להורים לארגן את מנות המזון על בסיס שבועי, כלומר לתלות תפריט על דלת המקרר ולקיים אותו ככתבו וכלשונו — ביום חמישי שניצלים ופירה, ביום שני אורז וקציצות — במקרה כזה שינויים בלוחות הזמנים יעוררו קשיים ומצוקה גם אצל ההורים וגם אצל ילדיהם. מה קורה אם ביום של האורז והקציצות הילדה הייתה אצל חברה? לכאורה זו נשמעת בעיה קלילה ופשוטה, אבל אצל משפחות שמקפידות על תפריט קבוע זו עילה לחיכוכים ומריבות בלתי פוסקים: "אז מה אם היום יום שלישי, אתם עוד חייבים לי קציצות מאתמול".

כיצד אפוא מפסיקים להתנהג כמו שוטרים ליד השולחן? כיצד מתגברים על הצורך לפקח ולשלוט על האכילה של הילדים? כיצד נפטרים ממשפטי התנאי הקולינריים וממערך הענישה שמציג את עצמו כשיטה חינוכית? תחילה על ההורים להכיר בנזקיו המיידיים והמתמשכים של משטר המזון הנוקשה והקפדני, ולאחר מכן לסגל צורת התנהלות, התנהגות ודיבור, אשר מפוגגים את הרצון לשליטה ומעבירים את האחריות, את הבחירה ואת העצמאות לידי הילדים.

התעלמות מקודים טבעיים לרעב ושובע

כשזוג הורים בא אליי באחד מן הימים לטיפול, כדי שאעזור להם עם הבת הבכורה שלהם, שאף פעם לא רעבה, גיליתי לאחר כמה שאלות קצרות שמגיל צעיר, מכיוון שהייתה באחוזון נמוך במשקל, ההורים שלה לא הפסיקו להאכיל אותה לאורך כל שעות היום. הם הראו לי בגאווה רשימות מזון ורשימות משקל שניהלו לאורך שנותיה הראשונות. כששאלתי אותם כיצד הם יודעים שהיא לא רעבה הם אמרו לי ש"כשהייתה קטנה הייתה סוגרת את הפה חזק, ועכשיו היא פשוט אומרת שהיא לא רעבה". כששאלתי אותם למה הם ממשיכים להאכיל אותה אם היא אומרת שהיא לא רוצה, הם הסבירו לי ש"אם מתעקשים אתה, בסוף זה מצליח".

ילדים נולדים עם קשב בריא וברור לגופם. הם יודעים מתי הם רעבים ומתי הם שבעים. חוקי המזון המשפחתיים הנוקשים תובעים מהם להתעלם מההקשבה החשובה לגוף. הם לומדים שאומנם הגוף מאותת על רעב ושובע, אבל לא הוא הקובע והיודע אלא ההורים (הדמויות המטפלות). הם לומדים שיותר חשוב להקשיב לתביעות החיצוניות מאשר לבטוח בגופם. הם מתקשים לפתח את האוטונומיה על צורכיהם ועל תחושותיהם. כשיגדלו, יבקשו חלקם רשות על כל דבר: "מותר לי עוד עוגייה?", "עכשיו מותר לי פרי?" אחרים יחושו חוסר ביטחון בבחירותיהם: "לא הייתי צריכה לאכול את הארטיק". במקום לגדל ילדים שיודעים מה הם רוצים, צריכים ואוהבים לאכול, גדלים ילדים וילדות שמפקפקים בעצמם, בגופם ובבחירותיהם.

אכפתיות בתחפושת

התשוקה לשליטה היא נכלולית. היא גורמת להורים להיות בטוחים שהם מחוקקים חוקים ואוכפים אותם כי הם דואגים לבריאות ילדיהם. הם חושבים שהם עוזרים לילדה כשהם מונעים ממנה לאכול קורנפלקס בבוקר, ושהם מחנכים את הילד כשהם מכריחים אותו לאכול לנגד עיניהם את הכריך שלא אכל בבית הספר.

השליטה על המזון בשם טובת הילד, שארחיב עליה בפרקים אחרים, היא אלימות צדקנית. היא מערערת את ביטחונם של הילדים, פוגמת בעצמאותם ומגלה חוסר אכפתיות בשם "האכפתיות". בכל פעם שאני שומעת הורים אומרים לילד את משפט המפתח, "אני דואג שתאכל כמו שצריך", אני נעשית מודאגת. אבל כשהורים צועקים, כועסים ונוזפים בילד על שביקש קורנפלקס, וכשהם לוקחים אותו לשיחה ארוכה על האכזבה על כך שלא אכל את הכריך לארוחת עשר, אזי ברור שהרגשות, התחושות והיכולות של הילדים נמצאים במקום האחרון. האוכל יותר חשוב מהם וכך גם הציות לחוקים.

עידוד להתקפי זלילה

החוקים המגבילים והשולטים של מה מותר לאכול ומה אסור, כמה ומתי, גורמים להתקפי זלילה. אם למשל הילדים יודעים ששניצל הוא דבר מוגבל, שאוכלים ממנו רק פעם שבוע — וגם אז מתוך הקפדה על ה"חוקים", חתיכה אחת ודי, עם קצת קטשופ — הרי שכל אימת שייקרה בדרכם שניצל "חופשי", הם יאכלו ממנו הרבה מעבר למה שהם באמת רוצים. כי הרי כלל לא ברור להם מתי הם שוב יפגשו שניצל. פעמים רבות הם יאכלו עד התפוצצות, בחזקת "אם כבר אז כבר". בימי הולדת של הכיתה והגן אפשר לזהות בקלות ילדים שמגיעים מבית עם משטר ממתקים חמור. אלו יהיו בדיוק אותם ילדים שאינם מתעניינים בהפעלות ובמשחקים, ובמקום אלה חוטפים מהשולחן וממלאים את כיסיהם בעוד ועוד. התנהגות זו אינה נעצרת בילדות, אלא גולשת לחיים הבוגרים. ילדים כאלו, עשויים בבגרותם לנסוע לחופשה בבית מלון, ושם להתנפל על ארוחת הבוקר, בבחינת "אכול ושתה כי מחר דיאטה". אותו משטר תזונה חמור שנאכף בילדות הופך עם השנים חרב פיפיות.

המשך בספר המלא