פרק ראשון: מכתב אישי
לפני כעשרים שנה, כשסיימתי את לימודיי, הייתי דיאטנית תמימה בעלת מוטיבציה ערכית רבה, וכאשר יצאתי לשטח הייתי חדורת רצון אמיתי להיות זאת שתציל את מטופליה ממגפת ההשמנה, זאת שתביא להם את האושר. בער בי רצון עז להביא את בשורת הרזון.
ואכן, לא חלפו ימים רבים, הקליניקה שקקה חיים והמטופלים רזו. והרבה. שִמחתי הרקיעה לשחקים, אבל למגינת לבי ולב מטופליי היא לא נמשכה זמן רב. אחרי שהם ירדו בהצלחה במשקל, הם עלו בחזרה. האושר המשותף פינה את מקומו לתחושה של כישלון הדדי. אבל לא אחת כמוני תוותר בקלות. מונעת על־ידי אותן אנרגיות אלטרואיסטיות, יצאתי לחפש מזור בשדות זרים. הפתרון מצוי בנפש, חשבתי, במערך המשפחתי, בשינוי סביבתי, בטכניקות התנהגותיות, בתפריט ידידותי ובגישות ה־non diet.
במקביל, החלו רשויות הבריאות היושבות במגדל השן, לדווח על מגפה חובקת עולם – הרזיה בכל מחיר ובריאות תלוית־משקל. אני, כמו מרבית הקולגות שלי, סירבתי להרים ידיים והמשכתי לחפש אחר דרכים חלופיות שיעזרו למטופליי להשיל את משקלם ולשומרו. המחשבה שהנחתה אותי הייתה, שמן הסתם, אותם אלה המובילים את המאבק הכולל בהשמנה, יודעים טוב ממני, ואם הם הכריזו מלחמה עליה, מי אני שאפקפק בדבריהם ואצא נגד אותה קונפורמיות גלובלית?
עברו שנים, היום אני כבר לא אותה דיאטנית קלינית. התפכחתי. אני מבינה שבדיוק כמו המטופלים שלי, הפכתי קורבן לאובססיית הרזון המתהדרת בתחפושות מתחפושות שונות (שינוי אורח חיים, דיאטה לחיים, הרזיה ללא דיאטה). הפכתי קורבן של קובעי מדיניות המובילים, בשם הבריאות, תהליכים של מדיקליזציה ומיסטיפיקציה של ההשמנה והאכילה.
אלה הפכו את המרדף אחר הרזון לכלי ציני הפוגע בנו כמטפלים, ובעיקר במיליוני המטופלים שלנו ברחבי העולם.
היום איני מתיימרת להביא את בשורת הרזון, ואיני מבטיחה הרזיה לעד. אני מזמינה אתכם לחשוב באופן ביקורתי, לשאול שאלות ולהצטרף אליי לתהליך שעיקרו התבוננות שונה על "המלחמה בהשמנה", כזו המאפשרת למידה של שפת אכילה חדשה. שפה שאינה שוקלת בקילוגרמים או סופרת קלוריות. שפה שייעודה העיקרי לאפשר אכילה אמיתית, בריאה, מענגת ומשוחררת מרגשי אשם.
שלכם, איילת קלטר