חתול עובר ושב

1

אישיות בלתי רצויה

חתול ג'ינג'י התגורר זמן ממושך בחצר בניין ישן ושבור בחלקו. מרגע לידתו זה היה מקומו וממנו יצא או שב אליו. שם בילה בציפייה דרוכה למשלוחי מטעמים קבועים מדייר אחד מתחשב. את הצורך החיוני בשתייה השלים בהתחברות לצינורות של מי מזגן שהשתלשלו לאורך הבניין, והוסיפו לכיעורו המוגזם בעיני הדיירים הספורים ואפילו עוברים ושבים מעטים שהאיצו כשחלפו על ידו.

החתול היה מופנם, כבד שמיעה מלידה, עיוור צבעים, מבולבל מעט, אבל בעל חוש ריח מפותח, שגובש ככל ששהותו בעולם הזה התארכה − פיצוי על מגבלותיו הגופניות, ועל מוזרויות הנפש שלו.

בזמנים אפלים יותר היה נחשב למועמד מושלם לסלקציה. אך עתה, הודות לעקרונות הומניסטיים אשר הופצו כטרנד אופנתי, נזנח בינתיים הרעיון של השמדת השונה כל עוד השוני נסבל והייחודיות נשלטת. רווח לו, לחתול.

ועוד, הוא היה חתול ג'ינג'י מובהק. לא נמצאו אפילו שתי שערות שחורות בפרוותו הסמיכה, שהתדלדלה והתלכלכה עם השנים. אך איש לא נתן את דעתו על כך, שכן אף אחד לא נהג ללטפו או לטפח את חזותו, פרט אולי לזקן מהקומה האחרונה. אבל זקן זה היה לקוי ראייה, וליטופיו היו גסים ולא מחייבים. "זקן וכסיל", היתה קוראת לו אשתו בבדיחות בקרב חוג חברותיה העליזות. הללו סירבו לנבול בחלוף הזמן. עטו מלבושי נכדות קצרצרים וצבעוניים שרק הדגישו את גילן, והמירו את היותן בומריות אנכרוניסטיות מן השורה לצ'חלות פרימיום הבקיאות ברזי אופנה לא להן.

"בחיי, כזה זקן וכסיל, ואיך התפתיתי ככה," כך היתה מצחקקת להנאתה אשתו, ואז צל של עצב היה מכסה את פניה.

חברותיה, בין הביקורים התכופים בבית הכיסא, עוד פטפטו על דברים מלהיבים, דילגו מנושא אחד למשנהו והיא הצטרפה בחיפזון לשיחתן שעסקה ברכילות עסיסית. כך הדחיקה את צרותיה לזמנים אחרים. מפעם לפעם היתה שולחת את ידה לעבר צלוחית עוגיות מהמכולת הקרובה ומכלה אותן ולאחר מכן התחרטה על כך ימים שלמים.

באשר לחתול, זהותו המינית של הג'ינג'י היתה משובשת מעט מכורח הנסיבות החיצוניות גם בגלל אותו דייר קשיש מהקומה האחרונה. ההוא, כשצלח את כל המדרגות והופיע בחצר, אוחז תיבת פלסטיק מלאה במטעמים לחתול, קרא לג'ינג'י בקולי קולות, "מיצי, מיצי, איפה את מסתתרת, יקירתי?" או "הבאתי לך הפעם נתח עסיסי באמת. מהרי, אל תהיי טיפשונת."

המצב של תלות מוחלטת לא הותיר הרבה מרחב לביטוי אישי או למרד ולו הקלוש ביותר של החתול הג'ינג'י. כך הכריע הזקן הטוב את גורלו של החתול למין נקבה. עד שיום אחד, בפרץ חיבה רגעי, הרים הזקן את החתול והצמידו ללוח לבו. "חתולה יקרה שלי," סח בלחש, אך כשהרגיש באנטומיה המתפרצת של החתול, הבין שטעה.

אומנם, לא ניתן להטיל את האשמה רק על כתפיו הרחבות של האיש שהשכלתו המדעית − ולמען האמת, גם הכללית − לקתה בחסר.

אפשר שגם היעדר דמות גברית של חתול האב נתן את אותותיו בשיבוש הזהות הזו, אין לדעת. אירע שהאם שופעת כוונות טובות, תמימה ודאגנית ככל הורה סביר, היתה נגועה בבורות בתחום היחסים שבינו לבינה. למצער, היא לא היתה חד משמעית ונחרצת מספיק כשהמצב דרש. יתרה מזאת, ייתכן אפילו שגם משהו במנגנון הגנטי הסבוך התפתל שלא כמצופה, או שכמצופה לא התפתל לו דווקא לפי חוקי הגנום החתולי.

מכל מקום גם בהיעדר סיבה ברורה, זהותו המינית המשובשת היוותה רק נגזרת מהגדרתו העצמית שבכלל היתה בסימן שאלה מתמיד. ואולם, של מי לא?

2

אובדן התמימות

יום אחד הופיעו פועלים תזזיתיים ברחבה שלפני הבניין, גידרו אותו וגירשו כל מי שהיה בסביבה, לרבות הדיירים − לא לפני שאלה ניסו לשווא לעורר את חמלתם של הפועלים על ידי הצגת תמונות של נכדים ונינים מחייכים, או של עצמם מימים עברו.

"תראו."

"תסתכלו טוב."

"תראו מה הזמן עשה לנו," הזדעקו תמונות דהויות של אנשים צעירים וחסרי דאגה לכאורה הכלואים באלבומים עבי כרס. הפועלים מיאנו להביט או להתרשם. גם להם ילדים ונכדים, והם לא חשבו לעשות מזה עניין. איזו רגשנות מיותרת מצד הדיירים! ובאמת למה היה אפשר לצפות מאלו? הרי היה ברור לכול שמדובר במאכלסי הבניין שפג זמנם.

לאחר כמה ניסיונות התנגדות שלא הניבו פרי, ניאותו הדיירים להתפנות מהמקום שהיה שנים ארוכות ביתם ועתה היה מועד להיהרס מטעמים של חוסר התאמה למגורים בטוחים.

בשיירה מתנדנדת חסרת און הם הילכו כמוכי תימהון והחתול נותר בדד. הוא לא היווה נכס של אף אחד.

הג'ינג'י ישב לו בשקט, צפה בעוזבים, ואז החל להשתעשע באבן הזיכרונות שלו, אבן ישפה, חומה אדמדמה כזאת ולא מבריקה. פעם היה מגלגל אותה לפינה שטופת שמש ופעם למקום מוצל בחצר. זה הרגיע אותו מעט, לפחות בתחילה.

בינתיים הפועלים הנמרצים הציבו בהתאם לחוק שלטים רבים, המזהירים מפני סכנות קיומיות באתרי הבנייה ובדרכי הגנה מפניהן. חיש מהר החלו למוטט את יסודותיו של המבנה הישן כדי לבנותו מחדש. החתול שמע קרעי משפטים כמו "תמ''א 38", "פינוי דיירים חובה", "תהליך חידוש עירוני", "חיזוק תשתיות ומבנה". המשפטים היו מתובלים בקללות עסיסיות בשפות שונות.

אומנם החתול לא הבין הרבה מהמתרחש, אך החל לחשוד שהדברים אינם לטובתו וקצה זנבו הג'ינג'י רטט קלות. הגדר סביב הבניין לפני הריסתו נבנתה במהירות והיה עליו לבחור ללא שהות איפה ימשיך את ימיו.

שתי האפשרויות לא קסמו לו. החצר המוכרת איבדה את צלמה, הכניסה לחדר המדרגות נחסמה במוטות ברזל מוצלבים ומחודדים בקצוות, הפועלים התרוצצו צועקים וצוחקים בקולי קולות, וההד שנלכד בחדר המדרגות הפך את הצלילים הצורמים לבלתי נסבלים והכפיל את אימת המתרחש. בין לבין הובילו משאיות ענק חלקי צינורות, אבנים ומלט, ושפכו אותם על פני החצר ועל מקום מושבו של החתול. בה בעת החל הביוב להקיא מים מסריחים שגרמו לחתול סחרחורת מעיקה מתמדת.

מעבר לגדר הגיחה המגפה, כתר על ראשה. כדרכן של כל המגפות היא נחתה בזמן הלא מתאים, משולחת רסן, וכפתה כללי משחק משלה. היה ברור שהמגפה טרפה את כל הקלפים המוכרים, והחלה לאסוף את שללה באכזריות אימתנית.

החתול נתקף פאניקה איומה. הוא נע ונד ליד הגדר המפרידה בין הבית לשאר העולם, הלוך ושוב כמו מטוטלת. כך זה נמשך שעות, אולי אפילו ימים − הרגשת הזמן אבדה לו. הוא הלך ונחלש עד שהבין שאין דרך חזרה לבניין שלו. לקח לו זמן להפנים שזו מציאות חדשה שכדאי מאוד שיזדרז להתרגל אליה − כך לפחות לפי עקרונות הברירה הטבעית − אחרת החידלון מובטח.

במקביל, בתוככי הבניין, הניחו הפועלים שהכול פרוץ והרשות נתונה והתפזרו בדירות. המנורות נתלשו, הווילונות נקרעו, ציורים הוסרו מהקירות, הופשטו ממסגרתם ופרפרו בחוסר אונים. פועל אחד, נועז וחצוף במיוחד, פיזז בריקוד קדמוני על שברי הזכוכיות, קרעי התמונות, ושברי כלי מטבח. כל מה שנלקח הועלה באש.

הג'ינג'י ראה אותם, אף שהם לא ראו אותו. סמור פרווה חדל להתרוצץ סביב הגדר והציץ מסוקרן לחדר המדרגות, ראה מה שראה ובמשיכות מכחול דמיוניות קלות העצים את הדרמה הקשה לצפייה: הוא חרד לגורלו של האיש הזקן והחביב שכה דאג לו, מה היה קורה אם לא היה מספיק לעזוב. מה היו מעוללים למשפחה עתירת ילדים לו היתה מתמהמהת וממשיכה באיסוף חפציה האישיים במקום לנוס על נפשה, או מה היה קורה לו עצמו אם לא היה עוזב את החצר בזמן.

הוא הרגיש שינוי בסדרי עולם. הכיר פתע בהיותו חסר בית, ואבן זיכרונות הילדות שנבעטה בידי אחד הפועלים ונעלמה, הציתה את תודעתו. הוא התפכח בן רגע.

דבר אחד היה חסר לו. הוא האמין שאם ימצא איש סוד, שיוכל לספר לו את העובר עליו, הכול יסתדר. אז יוכל לישון סוף סוף. רק לישון הוא רצה, אך ורק להניח את ראשו הפועם, לעצום עיניו ולא לראות יותר את הפורעים והבוזזים ואת עצמו שרוי בתוהו ובוהו קיומי.

3

שותפות לדבר עברה

החתול לא יכול היה לשאת כל זאת לבד ופילל לשותף אמת. הוא התחיל בחיפושיו אחר אחד כזה. חיפושים נואשים אשר לא הניבו כלום.

טיפות גשם כבדות נפלו על פרוותו המדובללת וזהרו כמו יהלומים, פיו נפער בקריאה אילמת לשליח. הוא נראה כה מטורף ויפה בטירופו. כשהיה כבר קרוב לייאוש קלטה אותו אישה רחמנייה, קוסמטיקאית במקצועה, שעשתה השלמת הכנסה ממריטת שיער ביד מיומנת ממקומות מוצנעים. טיפול שניתן לגברים ונשים מכל המגזרים והמגדרים. היא זו שהביאה בבקרים מזור לרודפי חן, ובערבים מזון לחתולי רחוב נטושים. כשהבחינה בג'ינג'י רץ וקופץ ומיילל, עצרה − עיניו ברקו, פרוותו היתה דהויה ומלוכלכת. כפותיו שדרכו לפני כן על רסיסי זכוכית ושברי אבנים, נפצעו ודיממו.

"הוא חולה!" פסקה. היא היתה ברייה קטנה ומצודדת שהגדירה את ייעודה בהתאם לחוקי "השומרוני הטוב" שחזרו לאופנה זה מכבר.

"מדובר כאן בהצלת חיים ממש, יש להביא את החתול לווטרינר ללא דיחוי."

וכך היה. היא הרימה את החתול ונשאה אותו איתה. החתול מוצף ההתרגשות ליקק בלהט את ידה של הקוסמטיקאית.

הווטרינר משך בכתפו, "עוד חתול רחוב מזדקן," קבע. "איזה תועלת יש באחד כזה? יש לי כאן סטוק גדול של חומר הרדמה שבקרוב יפוג תוקפו, בואי נגמור עם זה עכשיו."

הוא קרץ לקוסמטיקאית.

היא פיזזה בקלילות כתשובה. הגבריות המתפרצת, הפראית משהו, של הווטרינר עוררה בה כמיהה עזה. הרעיון להציל את החתול הגוסס ממלתעות המוות הקרב, שבגללו הביאה את עצמה למקום הזה, איכשהו פרח מראשה באותה קלות שבה צמח בו.

"כן, אני מוכנה," לחשה.

הג'ינג'י לא הקשיב לשיחתם. הוא ישב בפינת החדר וניסה פעם אחר פעם להיעמד על ארבע כפותיו.

כשנשא את מבטו ראה סביבו חדר לבן. זה סימן טוב, קיווה. או אז הבחין בדמות נשית עדינה מחייכת אליו. מחייכת בעידוד מה, נרגשת.

הווטרינר טפח על כתפו ונהם, "תהיה חזק, בחורי, הנה זה בא." לפתע חש החתול גלימה כבדה, עשויה עופרת, מוטלת על כתפיו הג'ינג'יות. הוא פער את פיו כדי להתחיל לדבר סוף סוף על הכול, היה נחוץ לו לשתף את האנשים הללו בכל שידע. אך לבסוף רק ירק לעבר הדמויות, שהלכו והתמזגו עם הלבן הכללי: "הגם אתה, ברוטוס?" משפט זה כיוון לדמותה הבוגדנית של הקוסמטיקאית. בינתיים רעמת תלתליה החיננית הלכה ואיבדה את זוהרה. הליפסטיק האדום דהה. גם הריח המיוחד שהפיצה סביבה, זה שכה נעם לו תחילה − "שאנל 5" האייקוני, שזיהה מיד − התפוגג לגמרי. הוא נזכר שטיפות ספורות ממנו הזליפה על עורפה המקומט אותה אשת זקן מהקומה העליונה, כשהתהלכה שלובת זרוע עם בעלה, נוחה וסבלנית, זוהרת כולה, אפופת זיכרונות העבר.

ריח זה הלם כעת בנחירי החתול, אך הדיף צחנה איומה, בלתי נסבלת. החתול חזר פעם נוספת על מילותיו האחרונות, הפעם בלטינית מהוקצעת: "?Et tu, Brute" −

ונדם.

"ממש היה מוזר החתול הזה שלך," רטן הווטרינר וגירד בפדחתו בניסיון להבין את הבלתי ניתן להבנה. "אם לא העיסוק הקבוע הזה במדע הייתי חושב שחתול הרחוב המרופט הזה שגררת הנה מנסה להגיד לנו משהו. אולי אפילו משהו חשוב..." והוא פרץ בצחוק רועם. הקוסמטיקאית הסתכלה עליו בחיבה והנהנה, ספק לחיוב ספק לשלילה.

והחתול?

זה כבר התהלך לו על העננים, שמקרוב נראו ואף הריחו כמו צמר גפן ורוד מתוק, מאכל משונה שטעם פעם בהיותו גור חתולים. הילדים שהתגוררו אז בבניין כיבדו אותו לפעמים בדברים משונים. זה הצחיק אותם ממש.

שטף מילים, מאורעות היסטוריים, נאומי מנהיגים, זעקות המונים, ספרות רומיות, תורת המשפט − הכול נדם. ירדה עליו שלווה מבורכת. שוב היה גור ג'ינג'י קטן שאמו מלקקת נמרצות את אוזנו השמוטה כמו שרק אימהות יודעות לעשות. זו התמצית של כל הטוב שהיה ושיהיה. כל השאר בטל בשישים. החתול חייך פעם נוספת, אחרונה בהחלט, ואז נעלם לו בין העננים.

כעבור זמן מה חזרו הדיירים לבניין, שבנייתו הושלמה בדרך נס. הם נכנסו לדירות משופצות אך חסרות את החן של ימים עברו. איש לא הרגיש בחסרונו של החתול הג'ינג'י. רק קשיש אחד המשיך פעמיים ביום להוריד קערית אוכל עבור החתול ולהמתין לבואו. האיש הרחיק בכעס חתולים אחרים, במיוחד את החתול השחור החצוף, בתקווה שיחזור מתישהו החתול ההוא, הג'ינג'י.

ואולי זה היה כך:

הווטרינר טפח על כתפיו של החתול ונהם: "תהיה חזק, בחורי, הנה זה בא." ואז החתול הצליח סוף סוף לעשות סדר במחשבותיו, וכל רעיון השתבץ במקומו הראוי.

"רגע," אמר החתול בקול בריטון עמוק, "עצרו!" הווטרינר שהספיק כבר להניף את המזרק מלא סם ההרדמה ואף לקרב את המחט אל פרוות החתול, נדם. הוא היה כה מופתע, שהמזרק נפל על הרצפה והתגלגל לרגליו. גם הקוסמטיקאית, שצברה ניסיון ניכר בטיפול בחתולים אבודים, לא נתקלה במקרה דומה.

"כל עוד הנר דולק, כלומר," החתול מיהר לתקן את דבריו, לא היה לו פנאי למשחקי מילים. הוא היה זקוק להבנה שלמה מצד שני אלה הניצבים מולו − ועם שניהם היה עליו להתדיין. "כל עוד אני מדבר אל תתקרבו אלי, וכשאסיים ממ..." ואז החתול התחיל לספר על תולדות האנושות, הדתות, תורות המוסר, תורת הקוונטים, תיאוריות מדיניות ומוסריות, ספרות קלאסית, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, תורת האיזון ועוד ועוד. כן, כך היה, באמת.

ישב לו החתול הג'ינג'י בחדר לבן, שבפינתו שולחן קטן עם מכשירי רפואה שנראו כלקוחים מתקופה איומה לגמרי, האינקוויזיציה − והוא הרצה את דבריו לפני גבר ואישה נבוכים והמומים. החתול פזל לעתים לכיוון השולחן, וידע מעל לכל ספק סביר שעליו להמשיך בסיפוריו ללא השתהות ולו לרגע אחד.

הגבר והאישה ניצבו מול החתול הג'ינג'י הדעתן, חרדים לא פחות ממנו שיהיה סוף לסיפוריו. חוששים לסוף סיפוריו, כי אז יצטרכו לקבל החלטות, חוששים שגורלו יהיה גורלם.

ואולי זה היה כך:

החתול ראה חדר לבן וחשב, כי טוב. הוא הבחין בדמות נשית מחייכת אליו בנעימות ולידה גבר עטוי חלוק לבן ובידו מזרק. הם התקרבו אל החתול יחדיו, כשעל פניהם חיוך ידידותי חושף שיניים לבנות להפליא.

"הצילו," זעק החתול, אבל מרוב בהלה ששיתקה את איבריו וסימאה את עיניו אפילו "מיאו" חתולי למהדרין לא השמיע אלא משהו שנדמה יותר לשריקת אוויר שמשמיע גלגל מנוקב.

אך כידוע, מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים.

"יקירתי," נהם הווטרינר לחלל החדר, "רק רציתי לומר לך..." הוא היה בסערת חושים שגרמה לו להשתנק.

הקוסמטיקאית, ברייה קטנה ועדינת נפש, הפגינה נכונות מיידית להפליג על כנפי הדמיון. היא כבר הרגישה את ידו האיתנה בידה, חמימה ובוטחת, ראתה את גלי האוקיאנוס מלטפים את כפות רגליהם, את סירת המפרש הצחורה כשלג, את ההליכה לעבר האופק, את הבקתה הקטנה שלהם מוקפת ערוגות פרחים, אשר בה יחיו באושר ועושר עד אחד הימים הרחוקים מאוד מאותו היום. כל כך היתה שקועה בחזיונותיה, כה מסוחררת מיופיים, עד שבקושי שמעה את מילותיו של הגבר, אף שנאמרו בחדווה ובהתלהבות: "אני רעב. את שומעת, פתחו פה אחלה שווארמה, בא לך לקפוץ איתי, לרדת על מנה?"

המילים התעופפו, או שמא נחבטו אלה באלה, ובכל זאת חדרו אט אט לחזיונותיה, מקמטים אותם כאילו היו דפי טיוטה מקושקשים. בסוף נסוגו גלי האוקיאנוס, והפרחים בערוגות המטופחות סביב הבקתה קמלו ונעלמו בתוך עננה משומנת ומתובלת היטב של גושי בשר.

"ומה עם החתול?" שאלה, קולה דקיק, ילדותי משהו.

"שישב פה בשקט עד שנחזור," פסק הגבר. "אולי יתפגר מעצמו ויחסוך לי חומר הרדמה יקר, חה חה."

הם עזבו את המקום. החתול נשאר בצד. המעבר הזה, בין קרבה למוות לחיים שקיבל במתנה ולו לפרק זמן מוגבל, גרם לו להתחיל לדבר בקצב מסחרר על הכול − על ההיסטוריה האנושית, על תורת המוסר ועוד ועוד. הוא לא הרגיש רעב, צמא, עייפות או פחד אלא רק תשוקה לעצור את הזמן מלכת כדי שיספיק לומר את כל שיש לו לומר לפני שובם של הגבר והאישה.

בינתיים, עוד החתול מרצה לפני חלל ריק, הגיעו הגבר והאישה למקום שהציע ללקוחותיו שווארמה עשויה מבשר עגל משובח. הם שימחו את בעל השווארמה, בחור תימני חייכן, כשביקשו תוספת של "האדום, האדום הזה", והתכוונו לסחוג האדום.

"בנזונה של מקום, נכון, בובה־מותק?" שאל הווטרינר המדושן את הקוסמטיקאית הצחקנית. השמועה אומרת כי השניים התמכרו לתאוות הבשרים עד כדי כך שלא שבו אל החתול, שנותר להרצות על שולחן המרפאה הלבנה עד שלפתע השתתק ושקל אם להימלט מהמקום.

המשך העלילה בספר המלא