לפנים מן הווילון

ראשית הדברים

מי שהניח בידי, ידי ילד תאב ספרים, את הספר הראשון של עגנון, היה אדון יהודה מרכוס עליו השלום, בעליה של ספריית ההשאלה הקטנה שהייתה מצויה סמוך לביתנו בשכונת גאולה, ספרייה שהייתה במשך שנים אחדות לביתי השני, אם לא למעלה מזה.

מיום שעמדתי על דעתי והתחלתי לרוץ באותיות האשוריות, העלתה אותי אימי שמה, אל החנות האפלולית ברחוב יונה 2, חנות המדיפה ריחות של דבק שקדים ואבק ונייר ישן, והשאירה אותי מופקר לקסמי הספרים. בעליה של הספרייה לא איחר להפלות אותי לטובה מכל שאר קוראיו והרשה לי להחליף מדי יום ביומו שני ספרים ואפילו שלושה וארבעה. לימים, בריאיון שהעניק למקומון ירושלמי, סיפר אדון מרכוס כי באותם ימי הצנע של ראשית שנות החמישים היה לו הסכם סודי עם בעלת ״סניף התנובה״ הגברת רכלבסקי, הלוא היא אימי. הוא לא ימנע מבנה לקחת מדי יום ביומו ספרים ככל שיחפוץ, ובתמורה תיתן היא לו ביצים וחמאה מעל להקצבה המותרת. ״ותראו״, אמר לעיתונאי, ״מה יצא מחיימ'קה שלה ומה יצא משמשון שלי, שכשמו כן הוא, ממש שמשון הגיבור״.

ערב שבת אחד, משכיליתי לקרוא כמעט את כל ספרי טרזן וקרל מאי וג'ק לונדון, ירד אדון מרכוס מעל גבי הסולם והגיש לי ספר עבה. הוא אמר שמי שיש לו לשבּת את תמול שלשום של עגנון, איננו צריך לטרוח וללקט לחם מִשנֶה מן המזון הקלוקל שספרייתו משופעת בו בצוֹק העיתים, והוסיף כי מתוך ספרו של הגליצאי הפיקח הזה אשכיל להכיר לא רק את חלוצי העלייה השנייה כפי שהיו באמת, אלא בעיקר את אבותיה של אימי, אותם חְנְיוֹקֶס קנאים, אוכלי ״החלוקה״ בני היישוב הישן, שלמזלי הטוב נחלצה מהם הורתי בעוד זמן, ואני כבר זכיתי להיוולד מחוץ להישג ידם.

ביום ראשון, קודם שהלכתי לבית הספר, מיהרתי לספרייתו של אדון מרכוס כדי להחזיר לו את תמול שלשום ולקחת לי ספר חדש כדי להמתיק בו את ההפסקות ולהינצל מידם הרעה של בריוני הכיתה.

״ומה דעתך על הלגלוג שמלגלג עגנון על 'ספריית בני ברית'?״ שאל חלפן הספרים בקוצר רוח. וזאת עליכם לדעת כי ״ספריית בני ברית״, שבפתח רחוב החבשים, הייתה אוֹיַבתו בנפש של אדון מרכוס. הקוראים השכונתיים היו נוטשים אותו אחד־אחד והולכים לרעות בשדותיה של הספרייה הציבורית הגדולה, שגאוותה הייתה על שפע הספרים ועל מחירי ההשאלה המוזלים שהנהיגה.

״אינני זוכר״, הודיתי בגילוי לב.

״אם כך, קח את הספר ותקרא בו שנית, וכשתהיה מוכן לבחינה, תחזור אליי״, אמר מרכוס, ולראשונה מאז עברתי את מפתן חנותו סירב לתת לי ספר נוסף לקריאה.

באמצע השבוע, כששבתי אליו, ביקש שאקרא בקול רם את אשר כתב עגנון והיסה את נברני הספרים שדבוקים היו למדפים, שישמעו ויינָחמו על הרעה שהם חפצים לעולל לו.

ובכן, קראתי:

ראה הכלב שלא עמדה לו שעתו, כי סכנה לו מכל העברים, ברח ונמלט שלא מדעתו, לבית אחד מלא ספרים. ובכן הגיע אותו ביש גדא, לבית הספרים אוצר המדע.

יושבים להם שם חכמים מחוכמים, כלילי הדעת מלומדים מפורסמים, מנסחי נוסחאות, ומתקני מקראות, משערי השערות, וכותבי הערות, וקולמוסים בידיהם, וספרים לפניהם, וקונטריסים ופינקיסים מעובים ועבים, רבים ופרים ופרים ורבים. גמל כי יִשא אותו ורבץ פעמיים, אם לא יבוא לעזרתו חמור חמורותיים. ומעתיקים וכותבים וכותבים ומעתיקים, מתוך ספרים ישנים וגליונות עתיקים, ומחברים חיבורים חיבור לחיבור, לתועלת החכמה ולטובת הציבור. עם שהם יושבים איש על מקומו, החכמה עטרה לראשו והמדע הדומו.1

עכשיו, כשאני שב וקורא את הטקסט שקראתי אז, בעצם אותם ימים רחוקים, באוזניו של אדון מרכוס ושל באי חנותו, דומה שאני רואה את בעל "ספר המעשים" היושב בשמיים ומביט לארץ, מצמצם את עיניו כנגדנו — אנחנו, המקהילים קהילות של קוראי עגנון ודורשים את ספריו כמין חומר — ושפתיו הדקות מן הדק חוזרות גם הן ומדובבות שורות אלו שיצאו תחת ידו, וחיוך של אירוניה וסרקזם נמתח עליהן. ומכוח המבט הזה והחיוך נשמטים הדפים מידי, וכל המשנה שטרחתי לסדרהּ נפרעת ולא נותרו לי אלא מעט ההגהות שרשמתי בשולי תמול שלשום מאז קראתיו בספרייה של מרכוס.

״הגהות״, אני שומע את הלמדן הנחבא בעליית הגג של בית הכנסת הגדול שבעירו מעיר באוזני תלמידי החכמים שעימו, ״הנה קם לנו ב״ח חדש, לא ר' יואל סירקיש, שחזר פעמים הרבה על ארבעת הטורים וחידש חידושים נפלאים, אלא ב״ח חדש, כגון מים־אחרונים וואַסער, כגון באר חיים חדש...״

ובעל נטע שעשועים ובעל חסד לאברהם צוחקים ושואלים מה יש לו כבר לחדש, לאברך הזה, שלא חידשו לפניו חכמי ירושלים וחכמי בר־אילן הסמוכה לבני ברק.

על יד על יד אני רואה מבעד לענני הצחוק והאבק וריח הדורות שאבד זכרם ראש מתרומם מעל לבלויי הספרים שהועלו לעליית הגג השמימית לגניזה. אלומת אור שהסתננה פנימה מבעד לארובה שבקיר, אותה ארובה שהיו הרובים יורים דרכה על הקֵדָרִים שבאו למלחמה על בוצ'אץ', האירה את הפנים החדשות, פני הרב ר' שמריה, שכל ימיו ביאר ופירש והסביר את המגן אברהם והעלה את חידושיו על ספר, וסוּפר שגנז את ספרו משנזדמן לו בבית קושר־הספרים ספר מחצית השקל, וגילה כי כבר קדמוֹ אחר, ואין צריכים את חיבוריו.

הביט עגנון ברב ר' שמריה, שמרוב צערו שראה שכל מה שטרח ב-12 שנה לחינם טרח, ולא הרגיש בחידושים שחידש הוא, ואחר כך הביט בי ואמר: ״ניחא, בני, חַדֵּש גם אתה״.

כך בקירוב פתחתי את הרצאתי שנסַבּה סביב הכלב בלק שנשאתי בכינוס שקיימה האוניברסיטה העברית באודיטוריום וייז בקמפוס גבעת רם בקיץ 1988 במלאת מאה שנה להולדתו של ש״י עגנון.

הרצאתי שנשאה את הכותרת ״ממי קיבל בלק את אוזניו הקצרות, או הגהות הב״ח על תמול שלשום״, נדפסה על דפי ״תרבות וספרות״ של הארץ ב-22 ביולי 1988.

כחמש שנים אחר כך, משעה שנתחדשו לי עוד חידושים בהווייתו של הרומן, פרסמתי ב-24 בספטמבר 1993 מאמר נוסף שנשא את הכותרת ״קשורה בו ככלב: על תמול שלשום של ש״י עגנון״, שנדפס אף הוא ב״תרבות וספרות״ של הארץ.

מתוך שני המאמרים הללו צמחו שלושה מאמרים חדשים שתמול שלשום עומד במרכזם, והם כלולים בספר שלפנינו — הראשון על עולמו הדתי של יצחק קומר, השני על האם הנוכחת־נפקדת ברומן, ומאמר שלישי רחב היקף על הכלב בלק שנדפס כאן לראשונה.

כן נכללים בספר הזה עוד חמישה מאמרים — שניים שעניינם ברומנים עד הנה ובחנותו של מר לובלין, שניים שעניינם בסיפורים ״הרופא וגרושתו״ ו״סיפור פשוט״, ואחד שבמרכזו נוכחותו של פולמוס צאנז־סדיגורה נבחנת במכלול יצירתו של עגנון.

את אהבתי הגדולה לעגנון ואת השתקעותי בספריו, שהניבה עד כה שלושה ספרים: את הספר הזה, את גם אהבתם גם שנאתם — ביאליק, ברנר, עגנון מערכות־יחסים (עם עובד, 1992), את חדרים מלאים ספרים — ״רפובליקת הספר״ בעד הנה — בין בדיה למציאות (מִנֶּגֶד, 2016), שורה ארוכה של מאמרים ורשימות, קורסים במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ובמסגרות רבות אחרות, אני חייב לשלושה אנשים יקרים, כולם מנוחתם עדן: לשני מורים נערצים שקניתי תורה מפיהם בכיתה י"א ובכיתה י"ב בבית הספר התיכון שעל יד הסמינר ע״ש א״מ ליפשיץ בירושלים — לפרופ' יונה פרנקל, שלימדני מהי קריאה צמודה וקשובה ב״סיפור פשוט״, ולסופר פרופ' נחום אריאלי, שפתח בפניי חלון רחב אל עולמו של היוצר מתלפיות שהוא היה מבאי ביתו הקרובים, ואחרון־אחרון לרעי כאח לי, לרפי ויזר, מנהל מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית ומי שהקים בה את ארכיון עגנון — הוא ליווה מקרוב יותר מארבעים שנה את התעניינותי בש״י עגנון וביצירתו בידענות מופלאה, בתובנות חכמות ומחכימות ובנדיבות שלא היה לה ערוך.

תודה מיוחדת לידידי איש הספר מרון ארן, שנלהב להוציא לאור ב״מִנֶּגֶד הוצאה לאור״ שבבעלותו את חדרים מלאים ספרים במהדורה מיוחדת של ש״י עותקים שראתה אור בהידור ובמהירות שאין דוגמתם במו״לות העברית בשנת 2016, אחר כך הוציא לאור מהדורה נוספת, ועתה אִפשר לי בנדיבותו לכלול את הספר כמאמר בספר שלפנינו.

במשך השנים הסתייעתי בכתיבת מאמרים אלו בעצתם ובתבונתם של אסף אופק, שלמה גולדברג, צביקה גילדוני ז"ל, רון הלד, פרופ' הלל וייס, פרופ' גדעון טיקוצקי, שושנה לנגרמן, שי מנדלוביץ', הרב ד״ר יוסף (ג'פרי) סאקס, ירון סחיש, ד״ר חזי עמיאור, רבקה פלסר, שלמה צוקר, עדנה צחור, אריק קיציס, ד״ר אבי שמידמן, אומץ שמידמן וד״ר אִתי תמרי. כן תודה לעורכים שהדפיסו את המאמרים הללו במקומם הראשון: שרון אפק, עופר גרוסקופף, שחר ליפשיץ ואלעד שפיגלמן — עורכי ספר מנחם פינקלשטיין; חנה עמית ואביעד הכהן — עורכי מנחה למנחם — קובץ מאמרים לכבוד הרב מנחם הכהן; אור שרף — עורך הספרות העברית כגיבורת תרבות — ספר כנס לכבוד פרופ' ניצה בן־דב; בני ציפר — עורך ״תרבות וספרות״ בהארץ; וגיל וייסבלאי — עורך ספר רפאל ויזר.

בהכנת הספר הזה נסתייעתי רבות ברעייתי בתיה ובבתי ד״ר רוני באר־מרקס שקראו את הפרקים והאירו את עיניי בהערות מחכימות ובונות.

זכיתי שחברי הקרוב פרופ' חיים וייס, פרופ' לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ומי שעמד בראש המחלקה לספרות עברית בשנים 2022-2018, נענה לבקשתי וערך את כתב היד של הספר הזה בחוכמתו הרבה ובטוב טעמו. דעת לנבון נָקָל שהנושא היחיד באחריות לכל שגיאה, מעידה או תקלה הוא אני.

תודה לעם עובד, ביתי הספרותי מתחילת דרכי, שקיבל גם את הספר הזה בפנים מאירות. תודה מיוחדת לחניטל סוויסה מנכ"לית ההוצאה, לאיריס בן חיים גורדון סמנכ"ל שיווק ולאיתי ויס סמנכ"ל כספים על הטיפול האישי, המסור והרגיש בכתב היד בשלביו הראשונים. כן יעמדו על הברכה רוית דלויה העורכת המרכזת, אליעזר זקס מנהל מחלקת הייצור, חנה לפלר ונעמי ריבלין אשר על ההתקנה וההגהה ורחל יורמן שהתקינה את מפתח השמות. ואחרונה־אחרונה חביבה דורית שרפשטיין, שעיצבה בטוב טעמה את עטיפת הספר.

לכולם נתונה תודתי העמוקה והכנה.

חיים באר

פרשת בלק 

הרשני ואומר לך דבר.

מיום שכתבת את פרשת בלק

רואים עצמם הכלבים חשובים

והרי הם מתגאים על שאר כל בהמות וחיות,

וכדי לפרסם את חשיבותם צועקים הם

ואינם מניחים לך לישון.

אי לכם כלבים שוטים,

וכי לשם בלק כתב עגנון את מעשה הכלב,

אלא משום שהוצרך מעשה יצחק.

וכי לא כך הוא?

[ש״י עגנון על השינה]²

א

מיום שכלב החוצות הירושלמי בלק הגיח אל אוויר העולם והחל לשוטט בין דפיו של תמול שלשום לא חדלו מבקריו ופרשניו של עגנון לעסוק בטיבה של ברייה זו ותהו מה טעם החליט בעל המחבר לברוא אותה ולאיזה צורך עשה זאת, ואף הגדיל לעשות והעמידהּ בראש משק הדמויות של הרומן לצידו של יצחק קומר.

ברוך קורצווייל, חלוץ העוסקים ברומן, הוא אף הראשון שייחד מאמר רחב יריעה לבלק, לכלב הדֵמוני,³ אף שבינו לבינו, כפי שעוד יסופר בהרחבה בהמשך הדברים, היה מסופק בנוגע אליו ותהה אם אכן בסופו של דבר בריאתו עלתה יפה. ״בהיותו מקושר בגורלו של יצחק הריהו עולה לדרגת סמל מחריד״ (עמ' 107), קבע קורצווייל, ועל כן יוצא בלק ממהותו הכלבית ומתפרץ לתוך עולמו של האדם כסמל ״לתאווה, לעבירה, לכוחות קדומים, להשתוללות היצרים, לטירוף, לשיגעון״ (עמ' 110), שהרי ״בעל התאווה דומה לכלב. התאווה משטה את הכלב ואת בעל העבירה. הפיתוי — החטא המסוכן והקדום ביותר — זו האשה״ (עמ' 113).

שנתיים אחרי כן נדרש גם משולם טוכנר לדמותו של בלק, ואף הוא היה סבור שבלק הוא סמל, אך שלא כמו קורצווייל, שגרס כי הכלב הוא סמל לכוחותיו הקמאיים של היצר, היה סבור טוכנר, שנחשב באותם הימים אחד מפרשניו המובהקים של עגנון, שבלק הוא בעיקרו של דבר סמל לתודעתו של דור הרוס. ״בלק מסמל את תודעתו העצמית של דור מעורער, הוא מגלם את המשבר ביהדות״,⁴ כתב והוסיף כי לאמיתו של דבר יצחק קומר ובלק הם בבחינת שניים שהם אחד, ובעוד יצחק קומר הוא הצד הלא מודע, הצד הרגשי והאטביסטי של הגיבור, הרי שבלק הוא תודעתו.

אליעזר שביד, מי שבבוא העת יהיה אחד מבכירי חוקרי מחשבת ישראל, הצטרף בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, בעודו סטודנט לתואר שני, לניסיונות פיענוח טיבו החמקמק של בלק. מכיוון שגם מאמרו של קורצווייל וגם מאמרו של טוכנר היו מונחים לפניו, הרהר שביד במאמרו⁵ בשאלה לכמה פירושים יכולה להתפרש דמותו החידתית של כלב חוצות זה? אמנם הכלב יכול להיות משל, הוא כותב, אך מהי ההצדקה האמנותית לבניינו של משל שכזה, הוא תוהה ומשיב שאם אכן יש לבלק משמעות בפני עצמו, הרי אין זה בשל ריבוי נמשליו, כי אם בשל עצם יכולת התיאור שהושקעה בעיצוב הפסיכולוגיה הכלבית שלו, ההופכת אותו לדמות שאינה מפרשת אך ורק את גורל הגיבורים, אלא מושפעת וחוזרת ומשפיעה על גורלם (עמ' 50). הכלב, מגיע שביד בסופו של דבר למסקנה, הופך מהשאלה לסמל (עמ' 53) ״מפני שכדי להבין את האדם אי־אתה יכול לתפסו במושגיו האנושיים בלבד. האדם נושא בחובו שכבות־הוויה 'תת־אנושיות' המכוונות את חייו ממעמקים״ (עמ' 56), ובכך יוצר בעל תמול שלשום הקבלה קפדנית בין גורלו של הכלב לגורלו של יצחק.

במאמרו ״עגנון מול המבוכה הדתית״,⁶ שהתפרסם בסמיכות זמן למאמרו של אלי שביד, מיטיב ההיסטוריון והסוציולוג הנודע יעקב כ״ץ להשיב תשובה אחת לשתי השאלות המרכזיות הנכרכות סביב דמותו של בלק: ראשית, לשם מה הוא נברא, ושנית, כיצד על הקורא להבין אותו. לדעת בעל מסורת ומשבר נזקק עגנון לתחבולה זו של יצירת אלטר אגו, כלומר ״האני האחר״, לגיבורו, מפני שאותו גיבור הוא תמים ואינו מסוגל לעשות את חשבונו של העולם האינטלקטואלי העומד לו לשטן. ומוסיף כ״ץ ואומר כי משעה שהיצור המסמל הזה נעשה לנפש פועלת ברומן, נעשה לדמות עצמאית, לא כל מאורותיו צריכים להידרש כמשל (עמ' 172-171).

חוקר הספרות בעז ערפלי, שראה בתמול שלשום את ״הרומן העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם, גם אחד מן הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו בספרות העולם במאה העשרים״, ייחד מקום נרחב לבלק בספרו העוסק כולו ביצירה זו,⁷ שאותה הוא תפס ״כרומן של אדם ושל חברה שבו הכלב מגלם, חושף ואולי אף משקף, במרוכז ובאופן ציורי, משמעויות והיבטים המתייחסים אליהם״ (עמ' 231). אליבא דערפלי המפגש בין בלק לקומר נתפס כמפגש בין חלקי הנפש שהורחקו זה מזה, אקוויוולנט סימבולי שהוא חיצוני ופנימי כאחד (עמ' 233), ובלק מאיר את אישיותו של יצחק קומר מפרספקטיבות שקומר עצמו איננו מסוגל להכילן. יתר על כן, בלק, המשמש סמל מרכזי בהקשר המטפיזי, מין דמות של שטן דֶמְיוּרָג, הוא גיבור הכרחי ברומן, כמי שבלעדיו אין מהלכי העלילה עשויים להבשיל ולהגיע אל סופם (עמ' 235).

בראשית שנות האלפיים הצטרפה מיכל ארבל⁸ לחבורת מפענחי בלק, ולדעתה צירופו לרומן נועד לערער את חומת ההדחקה שיצחק קומר בנה סביבו, לחשוף בפניו את חוסר הגבריות שלו עצמו ולהראות לו את מרכזיותו של היסוד ה״כלבי״, ה״נשי״, הפסיבי, המבקש חסות ושליטה, באישיותו שלו (עמ' 225).

לצד ההתעסקות החוזרת ונשנית בשתי הסוגיות הללו שנכרכו בבלק — מה לאמיתו של דבר טיבו של כלב החוצות הירושלמי ומה תפקידו ומקומו ברומן — צצה ועלתה סוגיה נוספת שבמרכזה השאלה מנַיין בדיוק נחל עגנון ברייה משונה זו? הראשון שעסק בה היה המבקר שלמה צמח. בשורת מאמרים שוצפת קוצפת, שפורסמה בשלושה המשכים מעל דפי ה״מוסף לספרות ולאמנות״ של היומון דבר בכותרת ״מסכות ותרפים״,⁹ הוא קטל את רוב יצירתו של עגנון בכלל ואת תמול שלשום בפרט וטען שפרשת בלק אינה אלא העתקה מדויקת של הסיפור ״חקירות של כלב״ שנמצא בעיזבונו של פרנץ קפקא וראה אור לראשונה בפראג ב-1936.^‏10

כשלושה חודשים אחרי כן, מעל אותה במה שבה נדפסו דבריו של צמח, קם משולם טוכנר והדף בשני מאמרים שנשאו את הכותרת ״'תמול שלשום' ו--- קפקא״¹¹ את דברי הקטרוג הללו. ראשית, הוא טען, צמח לא טרח להוכיח על ידי השוואה טקסטואלית את הפלגיאט. שנית, גם אם אכן לקח עגנון מקפקא את עצם השימוש בכלב הוגה ומדבר כאמצעי אסתטי בסיפור, עדיין יש לערער אם אמנם קפקא הוא הראשון בעניין זה ואם ״הבבואה האנושית״ של הכלב או של בעל חיים אחר היא פרי המצאתו הבלעדית של קפקא ואם לא קדמו לו אחרים בכך. וכדי להעיד על כך גייס טוכנר את פי האתון של בלעם ואת הנחש בגן העדן וצירף אליהם פְּליאָדה מכובדת של יוצרים ויצירות, את משלי החיות של איזופוס ושל ממשיכיו ר' ברכיה בן נטורנאי הנקדן, לה פונטן וקרילוב, את המטמורפוזות של אַפּוּליוּס, ואחרונים חביבים — את שני הכלבים שזכו בכישרון דיבור ליום אחד כדי לשים ללעג ולקלס את מנהגיהם של בני האדם מ״דו־שיח בין כלבים״ של מיגל דה סרוואנטס. אל חבורה נכבדה זו צירף טוכנר שלישיית חיזוק נוספת — את פאוסט מאת גתה, את הציפור הכחולה מאת מטרלינק ואת קול מיער, שייקרא לימים קול קדומים מאת ג'ק לונדון.

כמו טוכנר, גם הלל ברזל דחה מכול וכול את טענתו של צמח כאילו שאל עגנון את דיוקנו של בלק מתוך ״חקירות של כלב״ של קפקא. לדעתו, קביעתו של צמח מבוססת על התרשמות חיצונית שיש לדחותה, שהרי קיים שוני עקרוני בין שני הכלבים, שוני שמקורו בדרך העיצוב הנבדלת של שתי היצירות. אליבא דהלל ברזל, שני היוצרים ״כאילו סטו [ביצירות הללו] מן הנתיבה הראשית שלהם. עגנון בעל הנטייה האלגורית, פנה לנתיב הסמל; וקפקא, המעדיף לרוב נוסח כתיבה סמלני, נזקק לאלגוריה״.¹²

על מקור השפעה נוסף, שייתכן שעמד לנגד עיניו של עגנון בשעה שיצר את בלק, הצביע המבקר א״ב יפה, שרבים ממאמריו עסקו בהשוואות בין הספרות העברית לכללית ובעיקר לצרפתית. יפה מצא דמיון בין בלק ובין כלב ללא שם שנמצא באחד מפרקיה של יצירת נעורים גנוזה של גוסטב פלובר, יצירה שנשאה את השם ״החינוך הסנטימנטלי״, שם שאותו הוא יעניק לימים לספרו הנודע שראה אור בשנת 1869. רק כשלושים שנה לאחר מותו של פלובר נדפסה יצירה גנוזה זו שנמצאה בעיזבונו של הסופר המנוח בכותרת החינוך הסנטימנטלי הראשון 1845-1843.

א״ב יפה העלה השערה זו בהרצאה שנשא בכינוס ספרותי שהתקיים בראשית אפריל 1984 באוניברסיטה העברית בירושלים, ודבריו נדפסו שבועות אחדים אחרי כן בשני המשכים ב״תרבות וספרות״ של היומון הארץ.¹³ יפה לא טען שיש בידיו ראיות ודאיות שיצביעו על השערתו, אבל הוא יצא מתוך מה שהוא כינה אותן ״ראיות נסיבתיות ומקבילות־אפשריות בין שתי היצירות״. ראיות אלו הצטמצמו בעובדה שעגנון, כעדותו, העריץ את פלובר וקרא את כל מה שכתב או נכתב על אודותיו. בשלהי 1916, בשוכבו בבית החולים היהודי בברלין, ביקש עגנון מפטרונו, משלמה זלמן שוקן, שישלח לו שורה של ספרים, ובראש הרשימה היה ספרו של אמיל זולה גוסטב פלובר.¹⁴ כשבועיים אחרי כן שב שמו של פלובר והתנוסס בפתח המכתב הבא, והפעם היה מעוטר בדברי שבח מופלגים:

את מחברתו של עמיל זולא על פלובר קראתי בנשימה אחת. לא משום שהספר יפה אלא משום שהוא על פלובר. פלובר וכל אשר על אודותיו נוגע עד לבי. זה משורר שהיה ממית עצמו באהלה של השירה הריהו לי בבחינת ה"צעטיל קטן" של הרבי ר' אלימלך מליזנסק.¹⁵ ראוי היה שכל סופר יקרא על אודותיו קודם שהוא כותב ואחר שהוא כותב ואז לא היה שום ספר שומם.¹⁶

כחודש אחרי כן הודיע שלמה זלמן שוקן לעגנון כי ישלח לו את הספרים שביקש ברגע שיגיעו אליו גם ספריו של פלובר שאותם הזמין בדחיפות.¹⁷

עיון בקטלוג ספרייתו של עגנון מגלה כי מצויים בה כיום שישה ספרים פרי עטו של פלובר: ארבעה בתרגומים לגרמנית, שראו אור בפוטסדם ובלייפציג בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת — מאדאם בּובארי, בּוּבאר ופקושה, מכתבי נעורים ומצרים, יומן מסע שפלובר ערך שם ב-1849; ושני ספרים בתרגומים לעברית — שׁלמבּוֹ מאת גוסטב פלובר בתרגומו של נחום סלושץ שראה אור בברלין ב-1930, ומאדאם בּובארי בתרגומה של דבורה בארון שראה אור בתל אביב ב-1932.

אמנם נוכחותו הוודאית של פלובר בעולמו של עגנון נותנת רוח גבית להשערתו של א״ב יפה, אך עם זאת אין בידנו עדות לכך שעגנון אכן קרא את החינוך הסנטימנטלי הראשון 1845-1843, ואפילו קרא, האוּמנם השפיע הדבר במישרין או בעקיפין על עיצוב דמותו של בלק?

דן מירון במסתו המחקרית בין שתי נשמות¹⁸ זנח את העיסוק בשאלה שהטרידה את קודמיו שביקשו מענה לשאלה מנַיין שאב או הושפע עגנון בבואו לעצב את דמותו של בלק, ובחר לעסוק באנלוגיה הפאוסטית המתקיימת לדעתו בתמול שלשום. הוא יצא מתוך השורות האלה מתוך הרומן: ״כיון שנינער [בלק] רואה היה את עצמו כאותו גרמני שפייט עליו פייטנם, הנה אנכי עומד אני שוטה עלוב, והרי אני חכם כמות שהייתי״ (עמ' 286), שורות המכילות ציטוט ״כמו אקראי״ בלשונו מתוך פאוסט, ותוך כדי בחינה מדוקדקת של הדברים העלה מירון מערכת שלמה של קשרים ונקודות דמיון, שעד אותה השעה איש לא עמד עליה, בין סיפורם של יצחק קומר והכלב בלק ובין הטרגדיה הקלסית של גתה.

ואף על פי שהבקעה שהניחו לי קודמיי להתגדר בה בסוגיית בלק הלכה ונעשתה עם הזמן צרה יותר ויותר, דומה שעדיין נותר לי די מקום לעסוק במבחר המקורות העבריים הקדומים שעמדו לנגד עיניו של מחבר תמול שלשום, והדעת נותנת שהם פרנסו אותו בבואו להפיח נשמת חיים באפו של כלב החוצות שלו.