שלושה גברים – שלוש ערים

פרק א'

מבוא

אדם ומקום

בני האדם מבקשים לעצמם מאז ומעולם מקום מחסה שיגן עליהם מפני חיות טרף, סופות מקפיאות, חום בלתי נסבל או בני אדם לא ידידותיים. לפנים הייתה זו המערה החצובה בסלע, ואחר כך, במהלך הדורות, היו אלה יריעות האוהל, מרישי הצריף, הלבנים המסותתות, ובימינו — קירות הבטון, המתכת והזכוכית שמהם נבנים בתי המגורים ומבני המסחר והתעשייה.

כיום כמעט לכל אדם יש מקום שהוא קורא לו "בית". אומנם עדיין קיימות אוכלוסיות המוגדרות כ"נוודיות", כדוגמת הצוענים באירופה או הבדווים החיים בארצות ערב וגם בארצנו, אך רבים מחבריהן בוחרים להמיר את האוהל — או את הקרונוע — במגורי קבע.

הבית על כל צורותיו הוא המקום שממנו יוצאים, שאליו חוזרים ושבו מתנהלים חיי הפרט והמשפחה. על כן אך טבעי הוא כי העיסוק במערכת היחסים שמקיים האדם עם ביתו ועם סביבתו מהווה מוקד עניין לחוקרים מאסכולות שונות. למעשה, הדיון במערך היחסים המתקיים בין האדם לבין סביבת מגוריו אינו בא לידי מיצוי ביחס אל הבית, והוא מקיף את הסביבה כולה: השכונה, העיר, המדינה, היבשת והיקום כולו — אוויר, ים ויבשה.

נושא מורכב זה של היחס בין האדם לבין מרחבי חייו כולל היבטים שונים: סוציולוגיים, אנתרופולוגיים, פילוסופיים ופסיכולוגיים. נוסף על ההיבטים המדעיים־מחקריים, קיים רכיב נוסף ליחסים הללו, והוא רכיב העומק הכולל את המיתוסים הקדומים העוסקים בבריאת העולם ואת האתוסים הלאומיים המייחסים למרחבים מסוימים סממנים של קדושה והמסמנים טריטוריות כמגדירות את הזהות הדתית והלאומית של הפרטים המאכלסים אותן.

אבל מעבר לכל התאוריות הפילוסופיות, האתוסים והמיתוסים, ואולי בעצם לפני כל אלה, שוכנת עובדה בסיסית אחת, והיא הצורך הקיומי של כל אדם באשר הוא במקום בטוח — בבית — צורך שהוא גם זכות המוקנית לכל בני האדם, כפי שעולה מסעיף כ"ה להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם:

כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אִלמון, זִקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו. (העצרת הכללית של האו"ם, דצמבר 1948, סעיף כ"ה. תרגום: אתר האגודה לזכויות האזרח בישראל)

הכרזה זו שימשה בסיס לאמנה אשר אומצה במליאת האומות המאוחדות בשנת 1966 ונכנסה לתוקף בשנת 1976. ישראל אשררה את האמנה בשנת 1991. בשנת 2011 התכנסה בישראל הוועדה לשינוי חברתי וכלכלי, הידועה בשם "ועדת טרכטנברג", בתגובה למחאה חברתית שהתעוררה בשנה זו ובניסיון להרחיב ולהעמיק את מחויבות השלטון לאזרחיו בנושא הזכות לקורת גג. ועדה זו קבעה כי "המציאות שבה זוג צעיר בישראל העובד למחייתו ונאלץ להקצות נתח נכבד מהכנסתו השוטפת להבטחת מגוריו עומדת בשורשה של המחאה החברתית ובבסיס התחושה הקשה של מצוקה כלכלית ואי צדק". בניסיון לפתור את מצוקת הדיור שעמדה בבסיס המחאה, החליטה הוועדה על שורת צעדים שנועדו להפוך את חלומם של הזוגות הצעירים על בית משלהם למציאותי יותר. אולם, עשור לאחר הקמת הוועדה, קובעת העיתונאית אלה לוי־וינריב, במאמר שהתפרסם בגלובס, כי החלטות הוועדה נותרו ברובן על הנייר בלבד.

מחירי הדיור רק עולים, על תחום התעסוקה בכלל אין מה לדבר, ויוקר המחיה בישראל הוא מהגבוהים בעולם. המלצות ועדת טרכטנברג היו אמורות להוביל לשינוי חברתי כלכלי, אבל מרבית הנושאים יושמו באופן חלקי. (לוי־וינריב, 2021)

אולם הבעיה רחבה יותר מן התחום הפרטי של החלום ההולך ומתרחק לרכישת דירה. בד בבד עם המאבק הפרטי הכלכלי־חברתי להשגת מעון הולם ליחיד ולמשפחתו, מתקיים ברחבי העולם מאבק ציבורי בנושא, שהפך בעשורים האחרונים לסוגיה "בוערת" תרתי משמע, הלוא היא סוגיית הקיימוּת והשמירה על ערכי הטבע. אחת הדמויות שהפכה לסמלו של מאבק זה היא דמותה של הפעילה הצעירה שהחלה את פעולות המחאה שלה בהיותה כבת ארבע־עשרה, גרטה טונברי (לעיתים מאייתים את שמה בעברית: טונברג). טונברי הפגינה מול בניין הריקסדאג (הפרלמנט השוודי) באוגוסט 2018 בדרישה להפחתת פליטת הפחמן הדו חמצני המופרש לאטמוספרה על ידי המפעלים הפועלים בשוודיה. תלמידים רבים מבית ספרה ומרחבי המדינה הצטרפו למחאתה, ולבסוף הוקמה תנועת "יום שישי למען העתיד", שבמסגרתה נמנעו תלמידים מכל העולם מהשתתפות בלימודים מדי יום שישי ובמקום זאת עסקו בפעולות מחאה נגד ההתחממות הגלובלית. טונברי זכתה להכרה בינלאומית ובשנת 2019 נאמה בפתיחת ועידת האקלים של האו"ם. בנאומה אמרה:

אנשים סובלים. אנשים מתים. המערכות האקולוגיות שלנו מתמוטטות. אנו בפתחה של הכחדה המונית, וכל מה שאתם מסוגלים לדבר עליו הוא כסף, ואגדות על צמיחה כלכלית נצחית. איך אתם מעזים? (אשכנזי, 2019)

גם בארץ פועלות עמותות שונות ששמו להן למטרה את השמירה על הקיימות. הן נאבקות, בין השאר, על הקצאתם של שטחים ירוקים לטובת הקהילה כתנאי לקבלת רישיונות בנייה למגדלי מגורים או למבנים מסחריים. נוסף על כך, דואגים חברי העמותות הללו להאיר את עיני הציבור בנושא הרווחים שצוברים יזמים פרטיים כתוצאה משימוש באוצרות טבע השייכים לכלל הציבור, כמו אשלג וגז טבעי.

בין הגופים הנלחמים כנגד המגמה הרווחת בארצנו ובעולם כולו של השתלטות יזמים ובעלי הון על אוצרות טבע ומשאבים ציבוריים, ניתן למנות את עמותת "אדם טבע ודין". בין שלל המאבקים שעמותה זו מקיימת, התפרסם המאבק שניהלה כנגד מפעלי ים המלח. במסגרת מאבק זה נחשפו ההסכמים שחתמה המדינה עם היזמים, הסכמים שבהם ויתרה המדינה על השליטה באחד מאוצרות הטבע הייחודיים כל כך — ים המלח. חשיפה זו גרמה לסערה רבתי בציבור הישראלי, בייחוד כאשר התברר כי כתוצאה מפעילותם של המפעלים הללו, נגרם נזק רב לאחד מפלאי תבל.

כך מסכם העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר, מיקי רוזנטל, את הנזקים שנגרמו עד כה לים המלח ואת העתיד העגום הצפוי לו:

בכל שנה המפלס של ים המלח יורד ביותר ממטר. ב-60 השנים האחרונות ים המלח איבד כמעט מחצית משטחו: מ-1200 ק"מ ל-580 ק"מ. כבר היום האגן הדרומי נעלם והפך לבריכות אידוי. הסיבות המרכזיות — סכרים שהקימו ישראל בנהר הירדן וסוריה בנהר הירמוך צמצמו במידה ניכרת את כמות המים שזרמו לים המלח. במקביל המפעלים שואבים מים מהחלק הצפוני של ים המלח כדי לייצר כימיקלים שונים. הנזקים מירידת המפלס הם התרחקות חוף הים, הרס התיירות, היווצרות בולענים ופגיעה במי התהום. ים המלח, שהוא אוצר טבע עולמי ייחודי, נמצא בסכנת הכחדה. אם לא נפעל להצלתו, הצפי הוא שעד שנת 2050 כל מה שיישאר יהיה שלולית, רצועה קטנה של מים באגן הצפוני. (רוזנטל, 2022)

על הטענה בדבר השחתת המשאב הטבעי מתווספת המחאה כנגד עניינים פיננסיים, כגון ניסיונות התחמקות לכאורה של הבעלים ושל באי כוחם מתשלום מס וגם ניצולה של האוכלוסייה המקומית המהווה כוח עבודה זול. גם היבט זה עמד לנגד עיניו של מיקי רוזנטל, והוא לא היחיד.

באחד מפרקי סדרת הטלוויזיה שיצרו מודי בר־און, איש הטלוויזיה שהלך לעולמו לא מכבר בטרם עת, וענת זלצר, "כביש 90" (2014), מבקר בר־און במפעלי ים המלח. שם הוא נחשף לנושאים הבוערים, כמו תופעת הבולענים שנוצרו כתוצאה מניצול מופרז של המשאבים ללא כל התחשבות בתוצאות ההרסניות וכן ניצולו של "משאב נוסף" — הלוא הם תושבי האזור, המהווים עבור מעסיקיהם לא יותר מאשר כוח עבודה זול וזמין. ואלו המילים שבהן חותם בר־און את הסדרה:

בין הבקעה לים המלח ראיתי יותר מדי אנשים שמנצלים יותר מדי את הטבע ומנצלים יותר מדי אחד את השני. אחריהם אפילו לא יבוא המבול, שלפחות יעלה את המפלס. אבל אם כבר עונש תנ"כי, כשייפער הבולען הגדול שמתחת, האם הוא יבלע את כל מי שעשיר כמו קורח, או שגם אז, השכונה מדימונה תהיה זו שתאכל אותה?

אולם ים המלח אינו משאב הטבע הימי היחידי המהווה מקור לתחושת עוול המולידה מאבקים מרים. קו החוף כולו, המקום שבו נושק הים התיכון לחופי ארצנו, נחמס לא פעם בידי יישובים שונים השוכנים לאורכו. תושביהם מגדרים את הכניסה ליישוב ובכך מונעים מאזרחים שאינם תושבי המקום מעבר חופשי אל חוף הים. זה המצב בים האדום, בימת הכינרת ובחופי הנחלים הזורמים בארצנו, שחלקם מנוכסים על ידי רשויות שונות, וכך נמנעת מאזרחים שאינם בני המקום הנאה ממשאב הטבע הימי האמור להיות פתוח לכול ובחינם.

אחד המאבקים הפומביים בנושא הנגישות לחופי הנחלים הוא מה שנודע כמאבק על נחל האסי (המוכר גם בשם נחל עמל, ובערבית: אל־עאסי). קטע מנחל זה, העובר בשטח קיבוץ ניר דוד, היה חסום במשך שנים בפני מבקרים שאינם בני הקיבוץ או אורחיהם. בשנת 2012 החל ארגון "הטבע שייך לציבור" במאבק למען הסרת המחסום הניצב בפתח הקיבוץ ולהנגשת הרחצה בנחל לכלל הציבור. בשנת 2016 הגיעו הארגון וקיבוץ ניר דוד להסכם פשרה בבג"ץ, אך המאבק חודַש בשנת 2019 על ידי קבוצת "המאבק לשחרור האסי" בשיתוף עם קבוצת "הטבע שייך לציבור". ביולי 2021, בהתאם להחלטת בית המשפט, נפתח לציבור קטע מהנחל המצוי ממערב לקיבוץ.

המאבק שהחל כמאבק על טריטוריה, גלש לתחומים רבים, ורבות דובַּר על "האשכנזים־הקיבוצניקים־הפריבילגים" שהמדינה העניקה להם אדמות במתנה וכעת הם מסרבים להיפרד מהן לטובת כלל הציבור. על טענות אלו השיבה חלי יעקבס, מנכל"ית תיירות ניר דוד, בגילוי דעת שפרסמה בעיתון הארץ:

קיבוץ קטן בעמק המעיינות אינו קבוצת כוח. אין כאן לא עליונות לבנה ולא גזענות, ואין פה עניין של הדרה או של הפרדה. אין טעם לכל הניסיונות המאורגנים לפורר את העמק או את החברה הישראלית בעזרת בתי המשפט או ברשתות החברתיות וגם לא על ידי הטרדות ליליות ויומיות, בעוד שבפועל יש הֶסדר ששומר על השלום ועל הזכויות ועל הסדר הציבורי. (יעקבס, 2021)

סוגיות אלו של קיימוּת, צדק חלוקתי ודיור בר ההשגה הן רק קומץ מתוך מכלול הסוגיות המרכיבות את יחסי האדם עם סביבתו ועם ביתו. בספר זה בחרתי להתרכז במערך היחסים בין בני האדם החיים בעיר לבין עירם. כדי להעמיק בנושא מורכב זה של יחסי אדם־עיר, נבחרו שלוש יצירות ספרותיות אשר במרכזה של כל אחת מהן ניצבת דמות המקיימת מערכת רגשית מורכבת ועמוקה עם "המקום שלה" — העיר. הקריאה בטקסטים הללו תיעשה באמצעות שתי תאוריות מובילות, התאוריה הפוסט־מודרנית והתאוריה הפוסט־קולוניאלית, ועל כך בהרחבה בפרק ב'.

שלושה גברים נבחרים: מאיר, קמאל ביי והנרי פרון

ספר זה נכתב כמחוות הוקרה לשלושה סופרים שהעמידו במרכז יצירתם גיבור עירוני, שהוא מצד אחד דמות פרטית לחלוטין, על שלל מאפייניה הייחודיים, אך מן הצד השני ניתן גם לקרוא אותו כ"אבטיפוס" של הגבר העירוני — מעין "הומו־אוּרבָּניקוס".

היצירות הנדונות כאן הן סוף דבר מאת יעקב שבתאי (1984), מוזיאון התמימות מאת אורהאן פאמוק (2011) ושבת מאת איאן מקיואן (2005). גיבורי היצירות הללו הם שלושה גברים, שכל אחד מהם חי בעיר גדולה.

מאיר, גיבור ספרו של יעקב שבתאי, סוף דבר, הוא תל אביבי בנשמתו. תל אביב עבורו היא לא רק מקום מגוריו. עובדַת היותו תושב העיר תל אביב היא־היא המגדירה למעשה את זהותו, ודומה כי בלעדיה, או כשהוא נמצא מחוצה לה, חייו אינם חיים.

קמאל ביי, גיבור ספרו של אורהאן פאמוק, מוזיאון התמימות, חי באיסטנבול. הספר עוסק, כביכול, בסיפור אהבתו הנכזבת של הגיבור לנערה בשם פוסון, אולם איסטנבול היא למעשה אהובתו האמיתית של קמאל, ורחובותיה, סמטאותיה ושכונותיה הן עולם ומלואו עבורו, מילדותו ועד יום מותו.

הנרי פרון, גיבור הספר שבת מאת איאן מקיואן, הוא "איש של בית", השואב את עיקר כוחו מביתו המטופח, השוכן בשכונה יוקרתית בלב לונדון, עירו האהובה. את העיר לונדון שבה נולד ושבה בחר לחיות את חייו הוא מכנה בשם "פאר היצירה".

ארבעה היבטים עיקריים נבחרו מבין שלל ההיבטים המרכיבים את מכלול היחסים בין שלושת הגברים הללו לבין הערים שבהן הם חיים:

א. הבית והעיר — בבחינתו של היבט זה נעשה ניסיון למקם את ה"טבור" הרגשי של הגיבור ולענות על השאלה, מהו "הבית" עבורו. האם זהו הבית שבו הוא מתגורר? האם זהו בית ההורים? או שמא זהו מקום אחר, המצוי בתחומי העיר והוא־הוא מחוז החפץ האמיתי של הגיבור?

ב. "האחר" במרחב העירוני — סוגיה זו עניינה שיוכן הסוציו־אקונומי של הדמויות הראשיות ביצירות שבהן עסקינן ובחינת האופן שבו מתייחסים גיבורי העלילה לדיירי העיר שאינם נמנים עם בני מעמדם, כגון: פליטים, עניים, חסרי השכלה — דמויות הנתפסות בעיני הגיבורים כ"אחרים", כלומר כדמויות שוליים שאין לתת עליהן את הדעת.

ג. אהבת העיר הישירה מול אהבת העיר ה"מתֻווכת" — יחסם של גיבורי העלילה אל עירם, יחס של אהבה עזה, לובש פנים שונות בכל אחת מן היצירות. אחת ההבחנות שתיעשה כאן היא ההבחנה בין שני טיפוסים של "אוהבי עירם": האוהב הבלתי מודע לעצמו מול האוהב המודע לחשיבותה הרבה של העיר בחייו. שעה שהאחד מתמקד בדיווח בלתי מתווך אודות התנהלותו היום־יומית ברחובות הכרך, דיווח אשר ממנו עולה עוצמת אהבתו לעירו, הרי שהטיפוס השני, המודע, חווה, נוסף על האהבה הישירה, גם אהבה מתווכת. אוהב זה מכיר ומוקיר אומנים שונים שתיארו את עירו לאורך הדורות באמצעי ביטוי שונים — חזותיים, מילוליים ומוזיקליים — והוא רואה את עצמו כחוליה נוספת בשושלת האומנים שסגדו לעיר זו ושפיארו אותה בעבר.

ד. מקומו של "המקום" ביצירה — כאן נשאלת השאלה, האם המקום (הבית, העיר) הוא נושא בפני עצמו ביצירות, האם הוא משמש כאמצעי לאפיון הדמויות או שמא הוא מהווה מעין תפאורה, רקע לדברים. ואולי המקום ממלא כמה תפקידים בו־זמנית? על שאלה מ ורכבת זו יינתנו כמה תשובות בהמשך, תשובות אשר לא תמיד תהיינה חד־משמעיות.

"האדם אינו אלא" — אנשים, בתים, מקומות

אנשי מקצוע רבים מתחומים שונים: אנתרופולוגים, סוציולוגים, סופרים, משוררים, הוגי דעות, חוקרים העוסקים בגאוגרפיה אורבנית ורבים אחרים בוחנים את השינויים המתחוללים במאות האחרונות — ובייחוד בעשורים האחרונים — במערך היחסים המתקיים בין בני האדם לסביבת המחיה שלהם, איש־איש מנקודת מבטו האישית והמקצועית.

פיתוחן של טכנולוגיות חדשניות בתחום הבנייה, יחד עם המגמה ההולכת וגוברת של מעבר מן הכפר אל העיר המסתמנת בעולם כולו, שינו באורח רדיקלי את הנושא של יחסי אדם ומקום. תהליך זה הוא בעל השלכות מרחיקות לכת על נושא המגורים ועל איכות החיים של בני האדם.

גם מקצוע האדריכלות עבר שינויים רבים ומשמעותיים, ורבות מן התאוריות שעמדו בבסיסו פינו את מקומן לתאוריות חדשניות. אם בעבר נתפס האדריכל כממונה על תכנונם ובנייתם של מבנים שונים, הן בתי מגורים פרטיים הן בנייני ציבור או מבנים תעשייתיים, הרי שכיום מקצוע זה נושק לתחומים רבים, והעוסקים בו מחויבים לתת את הדעת על סוגיות חברתיות ופוליטיות, כגון סוגיית הצדק החלוקתי, המרקם הקהילתי של השכונות העתידות לקום וההקפדה על ניצול נכון וצודק של משאבי קרקע, אוויר ומים בעת התכנון והביצוע של כל מיזם חדש. אם בעבר עמדו מתכנני הערים והאדריכלים בראשה של פירמידה היררכית והנחיתו כלפי מטה את רעיונותיהם אודות גודלם, צורתם ודרכי התפקוד ה"ראויות" של מבנים שונים, הרי שכיום מדברים על מערכת שוויונית שבה לצרכיו ולרצונותיו של המשתמש הסופי, שהוא הדייר או העובד העתידי במבנה המתוכנן, יש משקל שאינו נופל בחשיבותו מזה של הגורם המתכנן.

פרופ' רחל קלוש, אדריכלית ומתכננת ערים וחברת סגל בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, וטלי חתוקה, אדריכלית ומעצבת עירונית ישראלית ומרצה בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, עוסקות בשינוי זה שחל במקצוע האדריכלות. הן מתייחסות למצב הדברים בישראל, אך הדברים נכונים לגבי העולם כולו.

בעשור האחרון אנו עדים להתעוררותו של שיח אדריכלי בישראל, באמצעות תערוכות, כנסים וחיבורים של אדריכלים וחוקרים... ניתן לזהות תפנית בשיח האדריכלי... דיון בתרבות אדריכלית רואה את תהליכי עיצובם בתוך מערך מוסרי, חברתי וכלכלי, כחלק אינטגרלי ממחשבה ועשייה תרבותית. (קלוש וחתוקה, 2005, עמ' 9-7)

לטענתן, אחד השינויים הבולטים בתחום התכנון האדריכלי בא לידי ביטוי בגישה הרווחת כיום בתחום תכנון הבנייה, שלפיה אין לדון בנפרד בכל מבנה ומבנה העומד לקום, ובמקום זאת יש לבחון את מכלול היחסים בין המבנה העתיד לקום לבין המערך שבו הוא אמור להיבנות (עיר, כפר, שכונה, רחוב) ואת האופן שבו הוא עשוי להשפיע על אורח החיים ועל איכות החיים של האוכלוסייה המקומית. ההיבטים הנלקחים בחשבון בעת התכנון כוללים את רכיבי הנוחות, הקשרים בתוך הקהילה, שינוי מערך הכוחות באזור מבחינה סוציאלית וכלכלית ועוד. חשיבות מיוחדת אני מוצאת בהכללת שיקולים המביאים בחשבון את ההיבט המוסרי העומד בבסיסו של כל מיזם בנייה עתידי, כחלק בלתי נפרד ממערך קבלת ההחלטות התכנוניות־עיצוביות — דבר שלא תמיד היה מובן מאליו.

בהקשר זה עולה הדימוי של האדוות הנוצרות באגם לאחר שהושלכה לתוכו אבן והן מתפשטות והולכות: החל מן המעגל הזעיר ביותר ועד למעגל החיצוני העצום. הנקודה הפנימית ביותר היא החדר האישי או חלל המגורים המשותף בבית. משם מתרחב המעגל וכולל את הבית עצמו. בהמשך הוא מכיל את הבניין שבו שוכן הבית, את הרחוב שבו הוא ניצב, את השכונה שבה נמצא הרחוב, את העיר והמדינה. למעשה, המעגל המתרחב והולך מקיף בסופו של דבר היקום כולו. את הדיון ביחסי אדם ומקום, בחרתי להתחיל בניתוח יחסי אדם ובית, מתוך הנחה שהבית הוא הנקודה הפנימית ביותר של המעגל בהתאמה לדימוי שלעיל.

הבית

מאמרים, ספרי עיון, סיפורים, שירים ופואמות למכביר נכתבו על נושא הבית. להלן יובא רק מעט מזער מתוך אוקיינוס ההתייחסויות והגישות השונות לנושא מורכב זה, שהוא בעל היבטים חוקיים, רציונליים ובעיקר — רגשיים.

טלי חתוקה (2014) מזהה שינויים שחלו בעשורים האחרונים בתפיסה ובהגדרה של מושג ה"בית". לדבריה, הבית, שבעבר הוגדר כ"מעון" — מקום בטוח לתא המשפחתי — מהווה כיום צומת של דוקטרינות מעולמות שונים, אשר כל אחת מהן משפיעה על סגנון המגורים, על איכות החיים של המשתכן, על תיוגו ועל שיוכו המעמדי, האתני והכלכלי, ובו בזמן — אף מושפעת מהם.

להתגורר, לאכלס, להשתכן, לחיות במָקום. המציאות של סביבת מגורים עכשווית היא רבת פנים, מורכבת. המושג בית (להתגורר במקום) אינו מסמן 'רק' מקלט פיזי (ואולי מעולם לא סימן) אלא הוא סמל מעמד, בחירה אידאולוגית, הזדמנות, טריטוריה, מחסום, מקום שנבנה על ידי בני אדם ולמענם, ולכן נמצא בשינוי ובמאבק מתמידים. (חתוקה, 2014, עמ' 13)

את סימן השאלה בדבר יכולתו של המעון לספק מרחב בטוח לחוסים בו, הציב הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר עוד במחצית המאה שעברה, בספרו הפואטיקה של החלל, שראה אור לראשונה בשנת 1957, שם הוא מדבר על "אשליית ההגנה" של דיירי הבית.

נראה כיצד הדמיון פועל בכיוון זה כאשר האדם מוצא לו את המחסה המזערי ביותר; ניווכח כי הדמיון בונה 'קירות' באמצעות צללים לא מוחשיים, מתנחם באשליות של הגנה — או להפך, רועד מאחורי קירות עבים, מטיל ספק בביצורים היציבים ביותר. (בשלאר, 2020, עמ' 41)

תחושת הביטחון המתעתעת שחשים בני האדם הספונים בין קירות ביתם קיבלה ביטוי מוחשי ביותר בימים אלה, כאשר ביומו האחרון של חג הסוכות, בבוקר יום השבת, הסתגרו תושבי עוטף עזה בבתיהם לנוכח הסתערותם של הטרוריסטים חברי החמאס, אך הבתים לא הגנו עליהם ואפילו לא "חדרי הביטחון" שהותקנו בהם.

למרות הידיעה שלמעשה לא קיים בשום מקום בעולם בית שיכול להוות מחסה מושלם מפני פגעי מזג האוויר, מתקפות טרור או כל סוג אחר של איום, נותר הבית כמקום שבו משתוקקים בני האדם להתכנס, לבדם או עם יקיריהם, ולחוש תחושה אינטימית של חמימות העוטפת אותם, למן הרגע שבו עברו את הסף ונכנסו לחלל המגורים הפרטי שלהם. האדריכלים, האמונים על בניית בתינו, מודעים היטב לכמיהה זו, הן בהיותם דיירי בתים בעצמם הן בהיותם מופקדים על יצירתם של החללים הללו עבור לקוחותיהם.

בסרט Where Architects Live, שתורגם לעברית בשם "בית חלומותיהם" (2014), מציגה הבמאית פרנצ'סקה מוֹלטֶני את פרשנותם האישית של שמונה אדריכלים פורצי דרך למושג הבית. בסרט מדברים האדריכלים על אופי עבודתם ומתייחסים הן לתהליך של בניית ביתם הפרטי הן לנושא התכנון והבנייה של הבתים שהם מתכננים עבור לקוחותיהם. אחד האדריכלים המופיע בסרט זה, דניאל ליבסקינד, מי שתכנן את המוזיאון היהודי בברלין, מנסח את ה"אני מאמין" שלו באשר למושג הבית, וכך הוא אומר:

אתה חושב על חיי היום יום. וחיי היום יום הם על טווח. הם כמו הקשת בענן שמורכבת מכל הצבעים שיש בשמיים. בית הוא לא סתם מבנה. הוא צריך להכיל אינטימיות, להכיל חמימות מסוימת. להיות משהו רגשי. לא סתם חלוקה של חלל ואור... אני חושב שאור, קנה מידה, חמימות. הייתי קורא לזה חמימות, בלי סנטימנטליות, להיות מוקף באינטימיות. מבחינתי, בית טוב זה דבר שמעורר השראה, שלא מסתפק בהיענות לדרישות הפונקציונליות — להיות נוח ושהכול יעבוד בו היטב... הוא צריך לעשות אותך יצירתי יותר... אני תמיד אומר שזו בעצם מהותו של בית. זה לא רק עניין של השטח בר המדידה, אלא האווירה הבלתי ניתנת לתיאור. זו מעין אווירה שאי אפשר ממש לגעת בה, אך יודעים שהיא קיימת בזכות האדריכלות. (תרגום שלי, מ"כ)

לעומת הגישה ההוליסטית של ליבסקינד, מציג אדריכל נוסף המשתתף בסרט זה, מסימיליאנו פוּקְסָאס גישה פרקטית יותר. פוקסאס מדבר על האופן שבו הוא ניגש למשימת בניית הבית עבור לקוחותיו. הוא מדגיש את החשיבות שהוא מייחס לצורכיהם של האנשים העתידים להתגורר בבית שאותו יתכנן ויקים עבורם ועל הניסיון להתאימו לצורכיהם הייחודיים.

בנייה בעבור אחרים... איני מאמין בהשראה... בסמוך להשראה יש את הקיום האנושי, כלומר אנחנו בונים בעבור אחרים, אנחנו צריכים להבין כיצד אחרים חיים, מה נקודות החולשה והחוזק שלהם. יותר מכל חפץ, חייהם של האנשים הם שחשובים. מצב האדם שמקיף את האדריכלות הוא הדבר החשוב והמדהים ביותר.

המשך בספר המלא