פרזיט

כידוע, בעולמנו המודרני והמסודר לא דרושה סיבה קיצונית במיוחד כדי למוטט אדם מבחינה כלכלית ולהביאו לידי קריסה. לרוב יספיק קצת מזל רע, מהמורה מזדמנת שדי בה להפיל רוכב מהאוכף. אפשר לקבל בברכה את הנפילה, לגלות את היתרונות הגלומים בה, אלא שרוב בני האדם לא ניחנו בשאר הרוח הדרוש לכך. כשמשפחה צעירה — ואולי אף חיננית למדי, ככל שייתכן חן כלשהו במסגרת הצפופה של משפחה צעירה — נופלת קורבן לאירוע דורסני שכזה, קשה להכחיש את חומרתו. אבל גם אדם שקורס בגפו מוצא את עצמו במצב בהחלט לא נעים.

למצב לא נעים כזה נקלע מטי ח' בשנתו הארבעים ושמונה, כשפוטר מעבודתו. כאשר מתוודעים לעיסוקו־לשעבר של מטי, ויודעים לְמה הקדיש את זמנו בימי העבודה שלו, אפשר אולי לרחם עליו. רבים הם העיסוקים המיותרים בעולם, שאין בהם שום נחיצות או תועלת ולעיתים קרובות הם רק מזיקים, ואחד מהם הוא הפרסום — תעשייה טרחנית, זמזמנית ורעילה. לפני פיטוריו היה מטי שכיר במשרד פרסום וניהל חיים אורבניים עדכניים, כולל ריצה בפארק הירקון בתשע בערב וטעימת סוגי בירה חדשים עם מכרים.

הדרך אל הפיטורים החלה כשיום אחד התבקשו כל עובדי המשרד, ולמעשה נדרשו, להשתתף במסע של "פרסום גרילה" עבור לקוח חדש. הלקוח, שביקש לפרסם "קו אופנה מאוד מסוים בהשראת גולשי הגלים של פלורידה", דרש גישה פרסומית רעננה. הוחלט שעובדי המשרד יתנסו במו גופם ברעננות הזאת; זה ישכנע את הלקוח שהמשרד מסור למשימה ומתאים לקו שלו. לכן הם יֵצאו לאזורי בילוי בסביבות חצות, לבושים בבגדי הלקוח, מי שמסוגל יחליק על גלגיליות, האחרים ירוצו, וכולם יפזרו מדבקות עם שם המותג על שולחנות בתי קפה ופאבים, על פחי אשפה, גדרות וארונות חשמל, וכך, מושכים את תשומת ליבם של בליינים צעירים, "יתחברו לשטח".

מטי סירב. לא גלגיליות ולא ריצה. בגילו הוא לא יתרוצץ ברחובות בשתים־עשרה בלילה וידגמן אופנה. הוא סירב בנחרצות שלא הייתה מוכרת עד אז במשרד. הבוס מיאן להבין את סיבת הסירוב, וגם אם הבין לא קיבל אותה.

למשך שבוע היו לו פיטוריו מקור של שיכרון־חופש פראי, אם כי פנימי; תחושה שאולי מוכרת למי שזכו להיות מפוטרים מעבודתם. כשסיפר על מצבו בשיחות עם מכרים התפוגג שיכרונו והיה לצלילות מכבידה ויגעה, אבל כשהיה לבד בביתו הסתחרר ראשו מתחושת החירות. הוא פרח. הפריחה העלתה בו הכרה ברורה: הוא רצה שיפטרו אותו. הוא גרם לפיטוריו. כך החליט לראות את הדבר.

בבוקרו של היום השמיני, כששוב התעורר כמובטל, עלתה בו מועקה, והיא הלכה וגברה. עד בוא הערב הייתה אחיזתה בו שלמה; הוא הרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. תחושת הנוכחות שלו בעולם הפכה חדה וקודרת. פינתית, אפשר לומר.

כעבור חודש וחצי, כשבעל הבית התקשר להודיע שצ'ק שכר הדירה האחרון לא כובד, החליט מטי לפעול. הפעולה הראשונה והיחידה שעלתה על דעתו הייתה פנייה אל אמו. היש טבעי מזה? וכך נולדה כמתוך חטא התמונה הבאה, שמעט מדי אנשים יראו בה תעוזה, ואילו הרוב — מקור לבושה. גבר בן קרוב לחמישים שגובהו מטר שמונים ואחד, שערו קלוש וחלק ועדיין חום כהה ברובו, עומד מלוא קומתו מול אמו ומאיים שילך לעבוד כמתדלק. אולי כשומר. או שישטוף כלים במסעדה כאחרון הסודנים, איום שלדעתו אמור היה להיות יעיל, גם אם לו עצמו לא היה ברור באיזו תועלת מדובר.

אמו של מטי הייתה ממיטב ותיקות ארצנו. מוצא פולני־יקי, ארבעים וחמש שנות עבודה רצופה באדמיניסטרציה של משרד החינוך, אלמנה עם ותק של כעשור. זה ארבע שנים הייתה שרויה בפנסיה, גדושה בחסכנות דקדקנית בקניית ירקות ופירות ובפזרנות מדודה בכל הכרוך בטיולים ברחבי העולם ושאר פעילויות של אלמנות פנסיונריות מן הדור הישן. במשך שנים ניהלה ביד רמה את חלקת הבירוקרטיה שלה במשרד הממשלתי רב התככים ולא נבהלה גם ממנהלי מדורים וראשי אגפים ממורמרים; האיומים של מטי לא הזיזו לה. בענייני משפחה הצד היקי, החינוכי־דידקטי, גבר על זה הפולני, והיא הודיעה לבנה שתכסה את שכר הדירה האחרון שלו. באשר להמשך דרכו, היא הורתה לו לעבור לדירה זולה יותר, אולי באחת מערי הלוויין סביבם, ולקחת את עצמו בידיים. מטי יצא מביתה עם צ'ק בסך חודש שכר דירה ועוד אלף לסגירת חשבונות. לטובתך, פסקה האם, לא תקבל יותר.

כשחזר מהביקור אצל אמו ישב בדירתו ונמלך בדעתו. אלא שדעתו לא הייתה ראויה להימלך בה. עובדה: למחרת בבוקר, עוד לפני שסר להפקיד את הצ'ק, התייצב שוב אצל אמו ובפיו רעיון חדש, גרוע מקודמו. הוא ינקה את ביתה. ימלא את תפקידה של העוזרת. צריך רק להודיע לה שהיא מפוטרת. הוא מוכן להתחיל כבר מחר. הפעם הצליח הבן להפתיע את אמו. אבל רק להרף עין. כשעמד מולה וטען, כמי שההיגיון לצידו, כי אותם ארבעים שקלים לשעה שהיא משלמת לעוזרת נחוצים לו לפחות כמו לכל אחד אחר, השיבה לו בצינה שהוא לא כל אחד אחר.

אתה הבן שלי ולכן אני לא מתכוונת לקחת דווקא אותך לנקות לי את הבית.

אבל למה?! התעקש מטי. הרי את ואבא אמרתם שכל עבודה מכבדת את בעליה.

כן, אבל לא צריך לקבל את זה כפשוטו. רק אידיוט יקבל את זה כפשוטו.

מטי דרש שתעשה לו מבחן ניקוי.

מה יש לך להפסיד? אם לא ייראה לך נקי נשכח מזה.

מובן שחומת הסייגים של אמו לא נסדקה ואף לא נשרטה. מטי, שידע כי אין לוותר בקלות על רעיון רע, ניסה לעקוף אותה. כשחזר לדירתו התקשר אל שתי חברותיה הקרובות של אמו ובפיו אותה הצעה: פטרו את העוזרת, אני אנקה. מבוכה אחזה בשתיים, כל אחת בתורה. אילו היה סטודנט עני מעיירת פיתוח, בחור שבמו נחישותו חילץ עצמו משם ומממן את לימודיו בעבודות ניקיון, או לפחות פליט אפריקאי, סביר שמבוכתן הייתה נסבלת ואפילו נעימה. אבל מבוכתן מפנייתו של מטי הייתה בלתי נסבלת וכלל לא נעימה. הן הכירו אותו מאז שנולד — ובעיקר את הוריו. בשום אופן לא ייתנו לבנה של יודית להבריש את תחתית האסלה שלהן. מכיוון שהפנייה נעשתה בטלפון, קל היה להן לסרב. הן הסבירו שהעוזרת הנוכחית בהחלט משביעת רצון ולא נעים לפטר אותה סתם כך. בכך זה נגמר.

בשלב הבא, שסימן את שיא השפל, הודיע מטי לאמו שבדעתו לפתוח עסק, שכן הסיכוי למצוא עבודה בגילו קטן מאוד. זה ידוע. בבקשה, היא מוזמנת לבדוק בעיתון ולראות שהסיכוי של בן ארבעים ושמונה למצוא עבודה כשכיר כמעט אפסי, "אפילו אם הייתי רופא". לכן הוא רוצה לשאול מה דעתה על סיוע ב"מימון ראשוני צנוע". הוא חושב על בית קפה קטן במרכז העיר, "או משהו בסגנון". הרעיון שמטי יפתח עסק שעשע אותה. עובדה: צחקוק נדיר נפלט מפיה, צחקוק עצבני שנבע מהמפגש עם המגוחך. כן, הרעיון מגוחך. זה לגמרי ברור לה. מדובר בפתח לצרות ודאיות. האיום הזה היה יעיל מקודמו: היא הזדעפה.

אתה בכלל יודע מה זה להחזיק עסק? יש לך מושג כמה כסף זה לפתוח בית קפה?! אין לך מושג. שום מושג. אתה תלך לאיבוד תוך חודש. רוב העסקים האלה מחזיקים שנה, ובמקרה שלך — חודש! כך קבעה מכיוון שאיש לפניו במשפחה הזאת מעולם לא פתח עסק, וגם מכיוון שמתוך פיכחון קשיח היא הכירה בכך שבנה לא־יוצלח. כרבע שעה לאחר בואו הוא שוּלח מעל פניה כשהשניים מעניקים זה לזו אותו חיוך חמצמץ בדיוק.

במשך יומיים־שלושה המשיך מטי בניסיונו לענות את אמו ברעיון פתיחת העסק. בשיחה האחרונה בנושא שנערכה בטלפון היא הודיעה לו כי יקבל ממנה, נוסף לסיוע הקבוע, גם קצבה של אלפיים לחודש, רק עד שיסתדר בעבודה חדשה, וכמובן בתנאי שלא יפתח שום עסק ואף יימנע מהשמעת הרעיון.

הוא סיכם לעצמו שהמהלך השתלם. אבל גם עם העזרה מאמו לא היה סיכוי שיוכל לשלם את שכר הדירה שלו. מטי הבין שאין לו ברירה — הוא יצטרך לעזוב את ביתו.

היישוב מצפה גזם נמצא בדיוק איפה שהוא אמור להימצא, כעשרים קילומטרים מזרחית לעכו, שעה וחצי נסיעה מתל אביב, ומונה פחות משלוש מאות תושבים, לפחות מחציתם ילדים ותינוקות. ביישוב הזה, שמוגדר יישוב קהילתי, כששכנים נפגשים בשישי אחר הצהריים ומחליפים "שבת שלום", הדבר נעשה בכוונה גדולה; אין זו סתם מחוות נימוסין ריקה. אנשי היישוב השתדלו שדבר בו לא יהיה מחווה ריקה, שתהיה כוונה בדברים. חלק מהתושבים עסקו בחקלאות כבמעין תחביב, והקדישו לעשייה החקלאית הפעוטה שלהם בחצר הבית את רוב מרצם. רובם הקדישו עצמם לקהילה וניסו לנפח את המושג בתוכן, שבתמורה יאשש את היותם קהילה, במובן הערכי ואפילו הרוחני של המילה. כלומר, הם לא עסקו בדבר.

מצפה גזם לא היה העדפתו הראשונה של מטי כשחיפש מקום מגורים זמני. סביר שהיה מעדיף להתיישב בצל קורתו של אחד ממכריו שגרו בעיר. אלא שהם חיו בדירות קטנות, עם נשים וילדים, בלי מטר מיותר, ודאי לא מקום לאירוח מתמשך. לא היה טעם לנסות, להעיק על מצפונם לשווא. כשקיים ערב אחד סיעור מוחות עם עצמו, שבוע לפני שייאלץ לעזוב את הדירה, מצא מטי שהדבר הנכון לעשותו, או מכל מקום היחיד שיש לו סיכוי, יהיה לפנות אל עמוס, ידיד ותיק מתקופת האוניברסיטה, שישב עם משפחתו במצפה גזם. בית מרווח היה להם שם, ובחצר הגדולה שהקיפה את הבית, זאת זכר כעת היטב, ניצבה יחידת דיור ריקה. בשיחת טלפון עם עמוס התברר כי יחידת הדיור עדיין עומדת ללא שימוש. מטי הודיע שישמח לקבל אותה ל"שבועיים־שלושה". הוא דיווח על מצבו ועמוס נקט נימת השתתפות עגמומית בצערו. שבועיים־שלושה, הדגיש מטי פעמיים. עמוס לא התייחס לשאלת הזמן.

השתכנות אצל מישהו, גם אם זמנית, אינה עניין של מה בכך, והיא דורשת נפח סביר של היכרות ורעות. מטי ועמוס הכירו בשנה הראשונה בחוג לסוציולוגיה והקשר שנוצר ביניהם שם, לפני יותר מרבע מאה, המשיך להתקיים, כמו במקרים רבים אחרים, בעיקר מכוח קיומו. לא נמצא להם מכנה משותף רב, מלבד איזה חיבור אנושי בסיסי וצורך לא־בררני בחברה מדי פעם. בחלוף השנים פחתה החיבה ומנגד נוספה מידה של איבה, רגועה ולא תוקפנית, בגלל הבדלי אישיות שהתחדדו עם הזמן; שררה ביניהם אותה מזיגה מוכרת של נוחות, הרגל ומיאוס שמחברת חברים ותיקים ואף בני זוג בכל מקום. כשעמוס חבַר לשרון, שבע שנים לפני נקודת הזמן הנוכחית, מטי נשאר נאמן לרווקותו. נוצר ריחוק. עמוס למד ממנה לחבק. הוא הכיר את חבריה והתחבק איתם. אחר כך התחיל לדבר כמוהם, ולמד ללוות את דבריו בחיוכים רפים, כביכול צופני משמעות ורצון טוב. בסופו של דבר נשאב כולו לעולמה והשתנה; זה התאפשר בזכות תחושת הסתמיות שכמו מלאך־שומר ליוותה אותו כל חייו, ולכן השינוי שעבר לא היה דרמטי. כששרון נכנסה להיריון עבר הזוג למצפה גזם, ששם כבר ישבו כמה ממכריה, "אנשים מדהימים", כמו שקראה להם. בזאת נחתם הקבר שכרה לעצמו עמוס בצפון הארץ. מאז נשמר הקשר ביניהם על אש קטנה: שיחת טלפון מדי כמה חודשים, פגישה פעם בשנה. בנסיבות האלה "שבועיים־שלושה" נראה פרק זמן הולם; לא "יום־יומיים" קמצני ולא־מציאותי, ולא "חודשיים־שלושה" ארוכים ומעיקים. שבועיים־שלושה. זהו.

בערב יום כיפור שנת 2008 הגיע מטי ליישוב הקהילתי מצפה גזם עם תיק צד ובו בגדים, מגבת, סדין, כלי רחצה וכחצי תריסר ספרים. את חפציו הגדולים יותר אחסן במרתף בבית אמו — חדר מרווח שבו בילה את שנות הנעורים, חופשי לשמוע את המוזיקה שלו עד שעה מאוחרת. מכיוון שהתמהמה לצאת לדרכו ולא חישב בתשומת הלב הראויה את מה שצריך לחשב, ירדה החשכה והחג נכנס בעודו נוסע בכביש עוקף־קריות. כך קרה שארבעים דקות לתוך קדושת החג עדיין נע בדרכים, לבדו. בהיותו נעדר כל סנטימנט דתי לא הפריע לו הדבר כלל, מעבר לאותו ריגוש פוחז המוכר לכל מי שהזדמן לו לנהוג בכבישים הריקים של יום כיפור.

זה נגמר בצרימה. אם אל השבת התייחסו תושבי מצפה גזם ברוב כוונה, אפשר לשער אילו מטעמים הם עשו מיום כיפור. היישוב נראה בערב המיוחד הזה כמו שנראה תמיד, שכן גם בימי חול שרר בו שקט ולא הותרה תנועת מכוניות בקרבת הבתים וביניהם; ערכו המיוחד של יום כיפור ניכר בעיקר בפניהם של התושבים: מבע סתום ושמימי של "התכוונות מיוחדת" קרן מעיני רבים מהם. גם בעיר זה מדכדך, קדושתו התובענית והשחוקה של החג. אבל במצפה גזם הקדושה לא הייתה שחוקה; רבים מאנשיו מצויים היו ממילא באיזו התעסקות דתית־רוחנית. כמעט איש מהם לא רק שלא העז אלא גם לא רצה להאזין למוזיקה בביתו ביום הזה, או לצפות בסרט, או לשתות בירה עם חברים במרפסת, או לשחק עם הילדים כדורגל. הם לקחו ברצינות מיתממת את הדרישה לחשבון נפש, והיישוב עמד בסימן התכנסות מהורהרת־אינטימית. לתוך ההתכנסות הדוממת הזאת פלשה מכוניתו של מטי, שנוסף לרעש המנוע הפיצה מהחלונות הפתוחים את קולו העז והדרמטי של מרק אלמונד שר את "נֶה מֶה קיטֶה פָּה" של ז'אק ברל. מכיוון שלא זכר שאסור להיכנס ליישוב ברכב, נסע בדרך הכורכר הצרה שעוברת בין הבתים ונועדה להולכי רגל ורוכבי אופניים, מזדחל, מביט לצדדים קמוט מצח בנסותו לאתר בחושך את הבית שהוא מחפש בין כל הבתים הדומים למדי. כך התקדם לאיטו, ממשיך מתוך בורוּת בפיגוע הרעש הגס, עד שראה את עמוס הולך לקראתו, מרים בבהילות יד שטוחה כתמרור עצור בעוד אצבע ידו השנייה מוצמדת לפיו להיסוי. כמעט מיד כובו המנוע והמוזיקה.

הצרימה השנייה באה מיד אחר כך. כשיצא מטי מהמכונית נעלם הכרכוּם המבוהל מפניו של עמוס והוחלף בחיוך רחב. הוא ניגש אל האורח, פורש ידיים לחבקו. מטי, שהופתע משום מה, נסוג לאחור והושיט יד ללחיצה. כך נפתחה התארחותו הזמנית של מטי ביישוב, אותם "שבועיים־שלושה", בשתי אי־הבנות.

כשצעדו לחצר של עמוס החליפו ביניהם שני הידידים דברים קצרים, דברים סתמיים בנימה ידידותית מלווה בהתרגשות סבירה ומתונה למדי. הם ניסו להיזכר איפה נפגשו בפעם האחרונה ומי עוד היה שם. שמות של מכרים ומקומות עלו. הוסכם שהפגישה הייתה בקרבת דירתו של מטי, בבית קפה בטשרניחובסקי בשם סוכר. כשהגיעו אל דלת הכניסה של יחידת הדיור השיחה אזלה; לא עברו יותר מחמש דקות וכבר אבד להם הכוח להתלהב איש בחברת רעהו, הגם שלאותו משך זמן קצר הייתה ההתלהבות כנה. אוי! התנער עמוס, חייבים להזיז את המכונית שלך. היא חוסמת את השביל. מטי נכנס למכונית כדי להסיעה לתוך החצר. ושוב נחרד עמוס: לא! אל תתניע. אסור. זה נורא ירעיש. ובאמת היה שקט סביבם. כלב נבח במרחק, מאחד הבתים נשמע בכי של תינוק. מטי ועמוס דחפו את הרכב לחצר, שהייתה קצת משופעת בקרבת השביל. זה לא היה קל. הם התנשפו יחד. שני גלגלים עלו על ערוגת ירק חשוכה. עמוס צקצק לעצמו בזעף עכברי והתנחם בכך שלפחות יהיה לו מה לעשות למחרת החג, ומטי הרגיש מואשם אבל לא אשם. הם נכנסו ליחידת הדיור. עמוס פתח בהסברים. נינוחות נמזגה בקולו: זה היה נושא ברור, טכני. כן, יש עוד הרבה עבודה ביחידת הדיור; הוא הִרבה בפרטים מעשיים על מה שכבר נעשה ומה שעוד יש לעשות בדירונת. נטייה זו של עמוס לשקוע בהסברים טכניים הייתה מוכרת היטב למטי. בתקופת הלימודים הרחוקה הם חלקו חיבה למוזיקת הגל החדש של שנות השמונים. אוסף תקליטים לא קטן נצבר אצל עמוס, אלא שעיקר עניינו היה בציוד. הוא ניקה את תקליטיו בחומר מיוחד שמצא בחנות באבן גבירול, קטלג לפי שנת הוצאה ומִספֵּר בעזרת מדבקות קטנות, טיפח את מחט הפטיפון, הפליג במונולוגים על תכונותיו של המגבר ועל אופן הרכבת הרמקולים ועל סוג הצמר שיש בהם ועל מספר הראשים של הטייפ. התמקדות זו בחומר במקום בסגנון המוזיקלי הייתה משעממת וטרחנית, אבל מטי, מתוך סבלנות חברית, נהג להקשיב עד תום.

יחידת הדיור הייתה מרוהטת חלקית. עמוס ושרון התכוונו להפוך אותה לצימר, כוונה שמימושה החל לפני כשנה ונעצר עם אובדן המוטיבציה להפעיל צימר, שגם לא היה בו צורך כלכלי דחוף. צמודה לקיר עמדה מיטה זוגית רחבה עם מזרן חדש עטוף בניילון. דלתות ארונות המטבחון וארון הבגדים טרם הותקנו, וניצבו שעונות על קיר אחר. עמוס העיר שהוא יתקין אותן בעצמו בקרוב, כשימצא זמן לכך. בפינת החדר היה שקוע ג'קוזי עגול, חדש, וכבלים וצינורות שטרם חוברו למים ולחשמל השתלשלו ממנו לרצפה. בפינה אחרת של החדר עמד שולחן עץ קטן. עמוס סיפר שבנה אותו במו ידיו. מאל"ף עד תי"ו. זה היה מסע מרתק, הוא אמר, מלא גילויים. הוא לומד נגרות אצל מישהו בעוספיא, נגר מבוגר, דור רביעי לנגרים. זה ממש מעורר השראה כמה שהוא מחובר לתחום הזה, הוא ממש קורא את העץ. עובד איתו, לא נגדו. זה ממש תופס אותך. עמוס ליטף את השולחן בעיניו. כל שבוע הוא נוסע ללמוד ולעבוד אצלו חצי יום. זאת חוויה נהדרת. הדחף הזה לנגֵר התעורר בו לפני שנתיים. לקחת עץ ולבנות ממנו רהיטים. רהיטים ממש. לא גדולים, לא ספות, לא ארונות בגדים. זה לא הכיוון. דברים קטנים יחסית, שמי שיקנה יוכל לשים במושב האחורי של הרכב. למשל, סט של כיסא ושולחן לילד בן ארבע. מטי שאל אם הוא כבר מכר משהו. נראה שהשאלה לא הייתה רצויה לעמוס, שהגיב בצורה הבריאה ביותר בנסיבות כאלה — התעלם ממנה.

עמוס הלך ומטי נשכב על המזרן המנוילן. עוד לא חצות הלילה, והדממה — דממת היישוב, האזור, הצפון הנידח כולו — קדחה באוזנו. הוא היה חסר מנוחה. קם מהמיטה ועבר לכורסה. שם התגבשו רגשותיו וקיבלו שם. הוא הרגיש שבוי; כלוא בחדר מנוכר, רחוק מכל דבר. הוא התגעגע לדירה שעזב בתל אביב, והצטער שעזבהּ. אחרי זמן קצר הגעגוע דעך, נותרה תחושת השבי. בעיה אחרת הייתה היעדרה של טלוויזיה בחדר; בהיותו אדם מתורבת זה עורר בו תחושת בדידות ושיממון. הוא כיבה את האור וחזר למיטה. במנורת הקריאה החדשה שעל השידה הסמוכה לא הייתה נורה. בחושך העמיקה הדממה. הוא הניח ראש ועצם עיניים. מחשבותיו נתפסו לעמוס חברו, ששכב במיטתו במרחק לא גדול ממנו ולא היה לבד. באמצע שנות השמונים היו הולכים יחד למועדון הפינגווין, שכבר לא היה בשיאו אבל נותר אתר בילוי אפלולי כראוי. הם היו שם כחצי תריסר פעמים, לבושים בבגדים שחורים. עמוס היה מגיע היישר ממקום עבודתו, קפה רוול בדיזנגוף, במכנסיים וחולצת טריקו שחורים של מלצרים. הוא נזקק לעבודה הזאת. מטי לא נזקק לעבודה בימיו כסטודנט. שלא כמו ידידו, הוא מומן. עמוס נהג לשתות לפחות שתי בירות ואז איכשהו מצא עצמו — מעט כפוף וגולמני, עורו לבן כקמח ומנומש, רעמתו מתולתלת, אפו סולד וקטן כשל גור חזירים, שפתיו עבות מדי וכתומות — רוקד ברחבה, דחוק בין צעירים אחרים שרקדו גם הם בחוסר חן ובעצלתיים. מטי שוטט בינתיים עם כוס וודקה־תפוזים בין הבליינים. אחרי שנטען בשתיים־שלוש כוסות קל היה לו לקשור פה ושם שיחה עם בחורה, שיחה שמתוך יצר ג'נטלמני מיותר הוא לא ניסה לנווט לשום יעד. גם כך היה לו מעניין. בדרך הביתה הם החליפו חוויות. שניהם, כשעלו על משכבם, איש בדירתו, האמינו שהבילוי היה מהנה בהחלט, שהם השקיעו בחוויה שיש בה טעם, ולא רק מכיוון שלא נאלצו לבלות את הערב כהרגלם, רק שניהם יחד.

הכיוון הרוחני־ספיריטואלי, שכמה ממכריהם נמשכו אליו, היה חסום בפניהם עקב היעדר עניין מוחלט. נותר המסלול הרוחני־אינטלקטואלי, והם התמידו שנתיים באוניברסיטה; בסופו של דבר הבינו שזו עבודה קשה מדי, להיות סטודנט או אינטלקטואל, והסתפקו, כעיסוק חברתי משותף, במוזיקה וביציאות למועדונים מדי פעם. כעת נראו הימים האלה רחוקים כמעט עד מחנק בגרון, ואפילו התייפחות. אלא שמטי לא ידע אם זה מפני שעמוס השתנה, או דווקא מפני שנותר כשהיה. עם גריפת אפו כבה הזיכרון. נותרה עכירות של כאן־ועכשיו.

המשך העלילה בספר המלא