פסיון

פרק ראשון

קרני השמש הזורחת שחדרו מבעד לענפי העצים פיזרו אט אט את ערפילי הבוקר שנחו כעננה לבנה על פני היער האפלולי והאירו באור חיוור את השביל הצר שממול. הכפור הפרוס על השיחים הקפיא את פניו ושמר על ערנותו. כך גם מעיל הצַיד שלבש שלח זרמים של חום נעים לגופו השרוע במרכזה של קבוצת שיחים סבוכה הצופה אל השביל.

בריאן, כמו אביו לפניו, המשיך את מסורת הצַיִד שנעשתה עם השנים חלק בלתי נפרד מחייו. הוא אהב במיוחד את הרגשת המתח הסמוי שהתחברה היטב לאדרנלין שזרם בגופו במשחק העתיק של חיים ומוות. למרות חוקים והגבלות רבות שהוטלו על הציד לא פסקו הקריאות לאסור אותו כליל כדי להגן על החיות. למה הם מתערבים במשהו שמתקיים כבר מאות שנים? ומדוע הם חושבים שהם מבינים מה נכון יותר לעשות מהדורות שקדמו להם? ובכלל, רבים טוענים שהאנשים האלה איבדו מזמן את החיבור האמיתי לטבע, והם חיים במערבולת של טכנולוגיה, מדיה ותרבות, וניזונים בדרך כלל מדעות של אחרים. מעניין מה אבא היה אומר היום על העניין לוּ היה פה לצידי, חלפו מחשבות במוחו. במחשבה שנייה ידע בריאן כי העולם שהכיר אביו בעבר השתנה לחלוטין, ואל לו להשוות.

בזמן האחרון גם בעיניו עניין הציד הלך ונסדק, וסימני שאלה החלו לצוף בראשו. אך באותם רגעי המתנה וציפייה דרוכה במסתור הסבך, חש תמיד געגועים לאביו ונזכר בימים שבהם צדו יחד.

רחש קל של צעדים מדשדשים נשמע לפתע מהשיחים שממול, רחש שקטע את מחשבותיו והפר את השקט שמסביב. הוא נדרך בציפייה מתוחה ובהרגשה שמשהו מיוחד עומד להתגלות בפניו היום. פתאום הגיח מתוך הסבך פסיון ענק ונעמד מולו בגאווה ששידרה את יופיו המיוחד. כשהביט אליו הבין כי אלוהים חולק איתו היום פרק מיוחד מיצירת הבריאה. היצור מולו נראה רגוע והטה את ראשו מצד לצד כשעיניו החדות סורקות את הסביבה בזהירות. אחר כך החל פוסע בטקסיות שאינה מביישת מלך אנגלי. פסיון כזה לא ראה בריאן מימיו והוא ראה כבר רבים לפניו. הוא עצר את נשימתו מהופנט מן המראה ופקח אט אט את עינו הבלתי מכוונת כשאצבעותיו מתרחקות מן ההדק וידיו שומטות באיטיות את הרובה. הנה משהו שכדאי לחיות בשבילו, חשב כשהוא כבר יודע שלא יוכל להמית את היצור הנפלא הזה שראוי להקים עוד דורות רבים. הוא הביט שוב בנוצותיו המרהיבות שהסתחררו מטה במערבולת צבעים לעבר זנבו המאורך שהסתיים במפל נוצות מוזהבות. אין ספק שאומנותו של אלוהים אינה נופלת מזו של דה וינצ'י, חשב לעצמו, והמחשבה באופן הזה שעשעה אותו מאוד. הוא חייך לעצמו וקם על רגליו בידיעה ברורה שהציד לבוקר זה הסתיים, וכי הפסיון הבחין בו ומתכוון לעשות את הדבר שכולנו עושים יום יום, לשרוד.

זו תהיה אחת הפעמים הבודדות שבהן יחזור מן היער בידיים ריקות. הוא לא חש צער או אכזבה, רק תחושה שבזמן האחרון מתחוללים בו שינויים גדולים והוא משלים ונכנע להם. בעבר, פסיון כזה שהיה נגלה לעיניו היה כבר מוטל על רצפת היער ונוצותיו המרוטות היו ארוזות בקפידה ועושות דרכן אל העיר לוטון שבה שכן מרכז תעשיית הכובעים של הממלכה. זמן קצר לאחר מכן היו אותן נוצות מרהיבות מעטרות את כובעיהן של נשות החברה הגבוהה, כל אותן נשים מהודרות התלויות על זרועות בעליהן במפגן כובעים אופנתי שסימל את מעמדן החברתי ואת עושרן המשפחתי שהקרינו לראווה — כחלק ממרוצי סוסים יוקרתיים שנערכו ברחבי הממלכה.

התמורה שנתקבלה עבור אותן נוצות פסיונים נתרמה באופן מסורתי כצדקה ונשלחה ישירות לראשי כנסיית סנט מיכאל שבלואיס שחילקו אותה למשפחות נזקקות בעיר. כשבגר, ובמיוחד לאחר שובו מפלשתינה, היה נתקף מדי פעם בפעם בהרהורי חרטה על הרג אותם יצורים נפלאים. המחשבה שמותם של הפסיונים ביער מביא חיים למעט משפחות עניות, לא השקיט עוד את מצפונו.

הוא פסע לאיטו בשביל הארנבים בדרך הקיצור שהובילה למקום שבו חנתה מכוניתו. זו הדרך שבה נהגו בריאן ואביו לצעוד יחד בילדותו כשחזרו מהציד ומסיורי היער. הדרך קיבלה את שמה בשל מחילות הארנבים הרבות שראו בדרכם. אלה גרמו לו כילד להתרגשות רבה. בכל פעם שהגיח מתוכן ארנב, הביט בהם בהפתעה ונעלם במהירות חזרה לתוך המחילה כשהבחין בהם.

בריאן הביט סביב. הבוקר כבר החל עולה, קרני השמש הראשונות הבליחו מבעד לענפי הטקסוס, פעם נראים ופעם נסתרים במשחק ששיחקה הרוח בענפים. הוא אהב את רגעי הבוקר האלה שבהם התעורר היער והשיל מעליו אט אט את שמיכת הערפל הלילי שכיסתה אותו. הוא צעד בשביל באיטיות, כשהזיכרונות בראשו משתלטים על מחשבותיו ובגופו מתפשטת חמימות נעימה מהשמש שליטפה את פניו. הרוח הקלה שנשבה נשאה איתה פרפרים וחרקים שחגו מעל הפרחים.

המראה המוכר הציף בו געגוע. בדמיונו, כמעט יכול היה לחוש את נוכחותו של אביו צועד לצידו ולשמוע את קולו המוכר קורא בשמות הפרפרים השונים שמסביב. אביו, פיליפ סמית, הטביע בו את חותמו וממנו ספג את אהבתו לטבע וליער שבו הירבו לטייל. ברבות השנים, במהלך הסיורים והטיולים לא חדל אביו להזכיר שמות פרחים ועצים שצמחו סביב ולהצביע בהתלהבות על כל ציפור שחלפה בקרבתם, ולעיתים היה נשמע כמו הפסקול של הטבע. לא היה ספק כי הטבע והסובב אותו הם אהבתו הגדולה.

כשהגיע בריאן לגיל חמש עשרה החל אביו להדריכו באומנות הציד ובשימוש ברובה. הוא ציין בפניו בגאווה כי גם הוא בגיל דומה החל לקבל הדרכה מאביו ויליאם ואף זכה לצוד באותה שנה את הפסיון הראשון בחייו.

בלכתו בשביל צפו ועלו המראות בזיכרונו של בריאן כמו תמונות. הוא נזכר ברגעי ההמתנה והציפייה הדרוכה במסתור הסבך כשאביו גוחן מעליו ולוחש "תביט לשם, אתה רואה את התנועה בשיחים ממול?" "לא אבא", "תביט היטב", היה אביו מחדד את שאלתו, אוחז בראשו של בריאן ומדייק את הכיוון. "ועכשיו?" "אני מביט, אבא, אבל לא רואה שם כלום", השיב הנער בחוסר סבלנות. עוד לפני שהשלים את המשפט, הופיע לעיניהם פסיון, הביט סביבו בסקרנות ונעלם בסבך שממול. הופעתו הותירה את בריאן הנער מופתע והעלתה חיוך של שביעות רצון על פניו של האב.

את הידע הרחב שצבר האב עם השנים פרסם במאמרים ובכתבי עת שונים וכן בטור קבוע שנקרא 'נפלאות הטבע' מאת פיליפ סמית, טור שעסק בטבע ובחי שמסביב. תחילה ראה בריאן את אביו כטרחן המתעקש להסביר לבנו כל אירוע וכל תופעה, אך עם הזמן נעשה מרותק לכל מילה ולכל הסבר שיצאו מפיו. כך הלך והתרחב הידע שרכש בריאן, ידע שחידד בו את הסקרנות לדעת ולהבין דברים ותופעות, תכונה שתלווה אותו כל חייו.

כשבגר, ואביו כבר היה רחוק ועסוק בתפקידיו הצבאיים מעבר לים, המשיך בראין לבדו בסיורי טבע ביערות המקיפים את לואיס. סיורים אלה ביטאו את געגועיו לאביו והעלו בו מחשבות ותובנות שבכל השנים מאז היותו ילד ידע אביו בדרכו המיוחדת ליצור בו סקרנות ואהבה לטבע. הוא עצר את הליכתו והביט לעבר העיר שנפרשה תחתיו. ערפילי הבוקר עדיין כיסו חלקים גדולים ממנה ומתוכם בלט רק מגדל הכנסייה. לואיס, עיירת המחוז הכפרית שבה נולד, שכנה במרחק שבעים ק"מ מדרום ללונדון, והייתה תערובת יוצאת דופן ומסקרנת של רחובות מימי הביניים, כנסיות אנגליות עתיקות וטווטנים זעירים. הכינוי בסאסקס Sussex (מחוז מדרום ללונדון) לסמטאות קטנות שהיו זיכרון ועדוּת לעברה ההיסטורי של העיר שבה נולד וחי בה גם כיום.

מכוניתו החונה שהופיעה בקצה השביל קטעה את מחשבותיו על אביו ועל העבר, והחזירה אותו למציאות לשוב ולהיות מי שהוא, בריאן סמית, מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת אוקספורד וקצין בריטי בדימוס.

פרק שני

הוא נולד בלואיס בשנת 1921 כבנם של שרלוט ופיליפ סמית בתום השנה הראשונה לנישואיהם של הוריו, נישואים שהיו ידועים מראש. מאז היותם ילדים פיליפ ושרלוט לא נפרדו אף לא לרגע אחד. את טקס הטבילה לבנם של הזוג סמית ערך ידיד המשפחה, הכומר פיקהאם, ראש כנסיית סנט מיכאל. בתום הטקס המסורתי ולאחר השמעת כל הברכות התאספו המוזמנים לקבלת פנים חגיגית בגן ביתם המטופח של משפחת סמית, שפרחים ועצים נדירים צמחו בו והעידו על מעמדו הכלכלי של בעליו ועל בקיאותו בבוטניקה. במהלך האירוע החגיגי היטיב פיליפ השמרן להסוות את התרגשותו הרבה מהולדת בנו והִרבה להסתובב ולשוחח עם קרובי המשפחה והמוזמנים הרבים שבאו לכבד בנוכחותם את האירוע החשוב. זו הייתה המסורת בעיר לואיס כשנולדו צאצאים חדשים למשפחות סמית המכובדות. "הייתי שמח אם היה מגיע קהל גדול כזה גם לתפילות יום ראשון בכנסייה", העיר הכומר פיקהאם בחיוך לעבר פיליפ שניגש שוב ללחוץ את ידו. "זה מופרך להגיד שבני פופולרי יותר מהדרשות שלך על אהבת אלוהים, אתה לא חושב?" השיב האב הגאה ועל פניו חיוך ציני. במוחו כבר עלו מחשבות כיצד יגדל את בנו ויעניק לו את החינוך המסורתי המפואר של משפחת סמית שהייתה אחת המשפחות הוותיקות והעשירות בלואיס. משפחת סמית נודעה כשושלת של קציני צבא בכירים ומוערכים, ובה הקריירה הצבאית עברה מאב לבן במשך דורות. החינוך במשפחה היה נוקשה, כמעט צבאי.

כבר בהיותו קצין צעיר בלט פיליפ בפקחותו הרבה ובמנהיגותו הכריזמטית וטיפס במהירות בסולם הדרגות. לבושו המוקפד ודרך התנהלותו הסגירו את מעמדו החברתי הגבוה ואת החינוך שקיבל, חינוך שהשתקף היטב באישיותו. תווי פניו הנוקשים, סנטרו הנטוי קדימה והליכתו הטקסית, הזכירה לכולם פסיון יער הדור. וכך זכה פיליפ לכינוי 'פסיון', כינוי שהיה שגור בפיהם של אנשי הצבא, בני משפחתו וידידיו. למרות אישיותם השונה, אופיים המנוגד וחוסר הדמיון החזותי ביניהם, היו שכינו גם את בנו בריאן 'פסיון'.

ימי הילדות חלפו במהירות. אט אט הסתגל בריאן הנער המתבגר לעובדה שאביו אינו בבית רוב הזמן, וכך הפכה שרלוט אימו לדמות המרכזית בחייו. ביקוריו הנדירים של האב העסוק היו תמיד קצרים, וככל שטיפס בסולם הדרגות הם הלכו והתמעטו. באותה עת שירת קולונל פיליפ סמית כקצין בכיר בתפקידים שונים ביעדים רחוקים מחוץ לממלכה. לעיתים, כשהגיע לביקור בביתו, הביא עימו אל הבית פנימה את עולמו הצבאי שהיה גם כל עולמו, ונעשה חלק מרכזי באישיותו. כשמצא זמן לִפְנות לבנו הצעיר עשה זאת בסגנון צבאי: "בוא בריאן, בוא בני, אראה לך איפה אבא שלך נמצא כשהוא לא בבית, זה בטח מעניין אותך". הוא היה נוטל מפה, אחת מיני רבות שהיו בבית, ופורש אותה לפני הנער הצעיר, מביט בה בחשיבות כשאצבעו מרחפת על המפה ופיו ממלמל שמות של מקומות, עד שאצבעו ננעצה בנקודה מסוימת. "כאן, כאן במקום הזה אבא שלך משרת", היה אומר בגאווה גדולה, כאילו היה מדובר בתגלית מפתיעה. למתבונן מהצד נראה היה כאילו הנער מתודרך על ידי הקולונל לקראת יציאתו למשימה צבאית חשובה. "אני מקווה שכשתגדל תהיה כמו אביך, חייל וקצין חשוב שמשרת את ארצו", כך נהג לאחל לבנו הצעיר. מילותיו לא נשמעו לבריאן כאיחולים, אלא כמשאלת לב של אביו. כשסיים את הסיור במפה ואת ה'תדריך הצבאי', הביט הקולונל בבנו בציפייה דרוכה והמתין לתגובה שלא איחרה לבוא. "אבא, אני רוצה שתהיה בבית ונוכל לטייל יחד ביער כמו פעם, זה מה שאני רוצה". "אני יודע בני, גם אני מאוד רוצה, אבל ארצי זקוקה לי ואני לא יכול לסרב לה. אני מקווה שאתה מבין אותי", אמר כשהצער מעוות את פניו בכאב וידיו צמודות אל לחייו של בנו.

באותם רגעים נדירים אפשר היה לחוש את הסערה הפנימית המתחוללת בליבו של האב המתוסכל. "דע לך שאני אוהב את משפחתי. אוהב אותך ואת אימא שלך, אתם תמיד תהיו קודמים לכל תפקיד שאני ממלא למען ארצנו. חשוב שתזכור זאת תמיד בני", צער רב נשקף מעיניו. באותם רגעים שהיו חבוקים חזר אביו להיות אלוף נעוריו, אביו מטיולי היער המשותפים שכה אהב ואליהם התגעגע כל כך.

לעיתים, בדרשות יום ראשון בכנסייה היה הכומר פיקהאם מזכיר את פועלו של הקולונל. "קהל קדוש, בהזדמנות זאת כשאנו מכונסים כאן תחת כנפיו של האל, נזכור את הקולונל סמית שכמו רבים בקהילתנו עושה רבות למען ארצו ומולדתו והולך בדרכם של אביו וסבו ותיקי העיר לואיס ששירתו אף הם כקצינים בתפקידים בכירים בצבא והביאו כבוד רב לעירנו".

כשהכומר פיקהם הרעיף מחמאות על אביו, מבטיו של בריאן היו נשואות כל העת לעבר וונדי שישבה עם אימא ולא חדלה לחייך לעברו. לפעמים בתום התפילות, כשצעדו לעבר ביתם, הייתה אימו מביטה בו בעיניים עצובות, סוקרת את פניו שדמות פניה נשקפו מהן ושואלת ברוך, "בריאן, אתה מתגעגע לאבא שלך? אתה חושב עליו לפעמים?" שאלות אלה נועדו לשמר ולחדד את הקשר של הנער לאביו שדמותו הלכה והתעמעמה בזיכרונו.

"בואי אימא, נקווה שאבא בסדר במקום שהוא נמצא ונראה אותו בקרוב", חיבק את כתפיה. הוא ידע שדבריו מחממים את ליבה של אימו ומפיגים מעט את הרגשת המועקה. "אתה כל כך חכם, ואני גאה בך בני". למרות גילו הצעיר הבחין בתחושת הבדידות שהלכה והשתלטה על אימו בזמן האחרון, במיוחד בתפילות יום ראשון בכנסייה כשכל המשפחות היו שם בהרכב מלא, אך מקומו של אביו נפקד.