פרק ראשון
"ברוכים הבאים! אני גלעד, המנחה של הניסוי הזה. אני רוצה להתחיל ולומר שאין מה לדאוג. פרופסור שוורצלוב לא נושך".
כולם צחקו, אבל אני אפילו לא חייכתי. זו היתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בניסוי כזה, ולא באמת ידעתי מה יקרה. לו הייתי יודע, ספק אם הייתי מגיע.
"...כחלק מהניסוי אתם תעברו מגוון של ניתוחים אישיותיים: משחקי אסוציאציות, תשאולים, תצטרכו לכתוב כל מיני דברים על עצמכם. להיחשף קצת!"
מה זאת אומרת, להיחשף?
ניסיתי לקרוא את המחשבות שלו, אלה שמתחבאות מאחורי המילים, אבל לא הצלחתי. ביג סופרייז.
גלעד הצביע על כמה גברים ונשים שישבו בנפרד. "זה הצוות שלנו, ועוד רגע נתחיל בראיונות. בהצלחה!"
חיכיתי עשר דקות עד שעוזר מחקר בשם נעם יתפנה אלי. אחר כך זה היה ראיון די סטנדרטי.
"אתה מתוח, לחוץ, חושש?" הוא שאל.
"לא ממש. לא ממך, לפחות".
"כלומר?"
"הפרופסור נראה לי קצת יותר מלחיץ ממך..." עניתי בגיחוך.
נעם צחקק. "זה נכון. בכל מקרה, רק שתדע, הצוות מתחלף בכל פגישה, כדי לשמור על החומר הכתוב ניטרלי. אז אל תיקשר אלי יותר מידי".
מי תכנן בכלל?
"אוקיי", אמרתי.
"בניסוי עצמו רק הפרופסור ידבר איתך באופן קבוע, אבל תמיד יהיו עוד עוזרי ניסוי בחדר. לפעמים הם גם יפנו אליך לגבי דברים שתצטרך להכין ותינתן לך הכוונה לגביהם. לא משהו רציני".
"טוב, תודה שאתה מספר לי את כל... זה".
"אין בעד מה", הוא הוריד את ראשו לניירות שלפניו. "אז נתחיל? אני מדלג על הפרטים היבשים, ברשותך".
"בסדר".
"תיכון, צבא, תואר, הכל נראה רגיל", הוא אמר לעצמו, תוך כדי שעבר על קורות החיים שלי. "אני רואה שגדלת בארצות הברית?"
"כן, עד גיל עשר".
"איך היה לך לחזור לארץ?"
"היה קצת קשה בבית הספר, ניסו לתייג אותי בתור העולה החדש", חייכתי.
"המורים או התלמידים?"
"כולם. אבל לא ממש הצליח להם, כי דיברו איתי עברית גם בחו"ל. לא הייתי שונה באמת".
"ובכל זאת גרמו לך להרגיש שונה?"
"סוג של. אתה מכיר את זה שמנסים להכניס אותך למשבצת מסוימת, ולא מצליחים?"
נעם שתק לרגע, רושם כמה דברים.
"אז איך הולך לך בלימודים?" הוא המשיך.
"תראה, באופן כללי אני נהנה. בטח שמעת את זה מהמנחה שלי".
"כן", הוא חייך. "טד חבר טוב שלי. יצא לך טוב, עוד אמריקאי בפקולטה".
"אני לא אמריקאי. אתה שומע מבטא?"
"רק אם אני ממש מתאמץ. בכל מקרה, טד אומר שאתה בטופ של השנתון, יחד עם עוד שלושה סטודנטים. איך אתה מרגיש לגבי זה?"
"באופן כללי, בסדר גמור. אני די אוהב דברים כאלה. סיכומים, כתיבת עבודות וכדומה".
"אז מה אתה רוצה בדיוק?" הוא שאל לאחר שסיים לרשום.
"להיות יותר פתוח ונחמד לאנשים, פחות ציני, אתה יודע... מעניין אותי להבין יותר למה אנשים עושים דברים".
"מעניין".
"אני יודע להקשיב ולנתח בצורה משביעת רצון", המשכתי אחרי כמה שניות, "אבל חסרה לי אמפתיה, הזדהות. הרבה פעמים אני קצת מנותק מהרגשות שלי".
"בסדר", הוא אסף את דפיו. "מי יודע, אולי הניסוי הזה אפילו יעזור לך".
"איתך זה נראה בסדר גמור, אבל ממה ששמעתי על הפרופסור..."
"אני אתן לך כמה עצות. קודם כל, אל תסתור ישירות את מה שהוא אומר. פשוט תלך מסביב קצת, תענה מכיוון אחר".
"תודה", עניתי. רשמתי את זה בראש. כנראה שאצטרך לאפסן את הנטייה שלי להרשים באמצעות דיבור מתוחכם.
"חוץ מזה, תנסה ליצור קשר עין עם עוזרי הניסוי שמסכמים את מה שאתה אומר. אולי ירגיע אותך יותר לדבר אליהם, במקום ישירות לפרופסור".
"אני אנסה לזכור את זה".
*
אז חתמתי בסוף. הסקרנות ניצחה, כנראה, וגם ההבטחה למלגה מכובדת אחרי השלמת הניסוי.
לא הרבה לאחר מכן, מצאתי את עצמי בחדר המתנה, מחכה שיקראו לי לראיון פתיחה.
על הקיר היתה תלויה תמונה של פרופסור שוורצלוב, ראש המכון, ביחד עם קבוצת סטודנטים. בהיתי בה בשיעמום. הוא ידוע מאוד באוניברסיטה, אבל עדיין לא הייתי באף קורס שלו – הוא מלמד רק בתואר שני.
אולי אם ארשים אותו מספיק בניסוי הזה, יהיה לי קל יותר להתקבל.
"'צטערת על העיכוב, כנס לחדר האחרון", אמרה לי המזכירה כמה דקות לאחר מכן. "הפרופסור מחכה לך".
נכנסתי. הטיפוס האפור והשתקן מהתמונה היה שם, אבל במציאות הוא נראה קצת אחרת. כמו מישהו שהולך לקרוע אותך לגזרים בשאלות שאפילו אתה לא שואל את עצמך.
הוא ישב מולי, והביט בי ובטופס הריאיון שלי חליפות. כנראה משווה בין הדמות שדמיין לבין המציאות. בדיוק מה שאני עשיתי לפני דקה.
בשולחן הצדדי ישבה המתמחה. משהו בפנים שלה משך את עיניי. היא קלטה שאני בוחן אותה וחייכה, ומייד הסטתי מבט.
הפרופסור כחכח בגרונו.
"שלום, אני אוריאל".
"פרופסור אוריאל שוורצלוב. שמעתי עליך הרבה".
"דברים טובים, אני מקווה".
"לא ממש".
הפרופסור צחק בקול רם. גם המתמחה חייכה.
הסמקתי.
"אז אפשר להתחיל", הוא חייך בשביעות רצון. "ככל שאדם יותר אינטליגנטי הוא מצפה מעצמו ליותר, ורשום לי כאן", הוא הציץ בדפים שלפניו ואז חזר אליי, "שקיבלת שבע מאות ועשרים בפסיכומטרי".
היה תורי לחייך.
"אתה המרואיין החמישי שלי היום, ובינתיים הכי חצוף", הוא העיר לעצמו. "רשום פה שהיית מאבחן התנהגות בצבא".
"נכון", עניתי בחשש. אולי הוא הולך לפסול אותי מלהמשיך בניסוי או משהו. זה יהיה חבל.
אבל הפרופסור הפתיע. הוא רכן לעברי והישיר מבט.
"תאבחן אותי".
"מ... מה?"
לא ציפיתי לזה. אמנם ממש רציתי להרשים אותו, אבל זה היה קצת יותר מידי.
"דוד כהן, תאבחן אותי", הוא חזר.
"אני לא בטוח שהבנתי".
"מיכל, תקראי למישהו שיביא מילון לשבע מאות עשרים הזה", הוא אמר למתמחה ואז חזר אליי. "ת-אב-חן או-תי! מה לא ברור?"
"המממ... טוב. תתחיל לדבר, האבחון פועל תוך כדי דיבור".
"סולם האינטליגנציה וכסלר-בלוויו הוא כלי שפותח על ידי הפסיכולוג האמריקאי דייוויד וכסלר בתחילת המאה, ומהווה אחד מתוך סדרת מבחנים למדידת האינטליגנציה האנושית שהיו בשימוש על ידי צבא ארצות הברית..."
הוא המשיך לדבר עוד ועוד, עד שהיה נראה לי שהבנתי מספיק.
"אתה יכול לעצור", אמרתי.
"נו?"
"אתה לא כזה קל לקריאה, אבל אני אנסה בכל זאת", ביטחתי את עצמי מראש. "אתה משדר בעיקר ציניות, סמכותיות ושליטה, אבל זה ברור מאליו. אתה גם מזלזל בי ומעליב אותי, למרות שלא עשיתי לך שום דבר. מעניין אותי למה זה ואיך הפכת לכזה. פה הייתי חופר".
הוא עיבד את מה שאמרתי.
"יפה, יפה מאוד", הוא אמר לבסוף. לא ידעתי אם הוא מתכוון שזה היה טוב מספיק, או שפשוט הרשמתי אותו עם כישרון ההמצאה שלי.
"את מסכמת, מיכל?"
"כן, רושמת".
"טוב, נחזור לזה", הוא אמר, ספק לי ספק למיכל. "אל תדאג, אתה עוד תראה שטכניקת ההשלכה, וגם ההעברה, תעבוד פה מצוין. בכל מקרה, מסתבר שלא שיקרת למראיין שלי".
"למה שאשקר לו?"
"כדי לגרום לעצמך להיראות טוב יותר, או כדי לבחון אותנו. אבל לא משנה, זה לא נוגע לעניין. המטרה של הניסוי הזה היא לבדוק כל מיני כלים מתקדמים שאנחנו עובדים עליהם כאן במכון. יהיו לנו בערך שתים-עשרה פגישות ביחד".
זהו? חשבתי שזה יהיה יותר.
"יהיו כמה טכניקות, כולל לשאול אותך שאלות שיעצבנו אותך מאוד, אבל ממש – עד שתתפרק ותתחיל לצעוק את מה שאתה באמת חושב. נגיע לזה מאוחר יותר, לא היום. עכשיו תתחיל בלספר לי על הילדות שלך".
התחלתי לספר לו, בצורה סטנדרטית ורגילה, ותוך כדי בחנתי בזווית העין את המתמחה הרושמת בצד – מי שאמורה להיות הסחת הדעת שלי.
כצפוי, היא נראתה ההפך הגמור. שקטה, מבינה, קורקטית.
"אתה מתאר כאן מסלול חיים די רגיל בשביל אחד כמוך", אמר לי הפרופסור כשסיימתי, "חוץ מהשילוב של סגפנות-חקרנות-שתקנות, שהופך אותך לסוג של זאב בודד. התיאור הזה הולם אותך?"
"אפשר לומר. אבל לא הייתי משתמש בביטוי הזה, אלא במשהו כמו... זאב בודד בלהקה".
"מה זאת אומרת?" שאל הפרופסור.
"אני תמיד עם אנשים, בדרך מסוימת. תמיד מוקף בהם. אבל אני מרגיש לבד גם בסיטואציות הללו. לכן יש כאן מימד של בודד, וגם של להקה".
"וזה בא מבחירה שלך, אתה חושב?"
"אני מניח שחצי זו בחירה שלי, והחצי השני נובע מהשילוב שהזכרת".
"שילוב די נפוץ, יש לציין. אתה כותב לפעמים?"
"המממ... פה ושם..."
"אני לא מתכוון למטלות אקדמיות", הוא הוסיף.
"הבנתי את זה".
"אתה תיאלץ להראות לי הכל, אתה יודע".
טוב אחי, חשבתי בזלזול.
"אתה יודע מה, בוא נתחיל עכשיו", הוא אמר, "אתה יכול להראות לי משהו שכתבת? אם אתה צריך אינטרנט, יש כאן".
לכל דבר דיגיטלי היו לי שלושה גיבויים. גם במחשב, גם בענן, וגם אוף-סייט, בדיסק און קי. אבל העדפתי להראות לו מהענן, אני לא צריך וירוסים.
"יש כאן מחשב?"
מיכל קמה ממקומה. "אני אצא לשתות משהו", היא זרקה לפרופסור בדרכה החוצה.
"אתה יכול להשתמש בשלה".
ניגשתי למחשב, פתחתי דפדפן אנונימי, והתחלתי להתחבר. לא יכולתי להימנע מלהציץ על המסמך הפתוח שנשאר על המסך. מה שמיכל כתבה.
'חד בצורה יוצאת דופן', 'איזון מדויק בין אסרטיביות לכנות', 'להמליץ להתמקד בו יותר בניסוי', והדובדבן שבקצפת: 'אטרקטיביות למין השני: 9'.
אולי היא כתבה גם דברים רעים, אבל כמובן שלא שמתי לב אליהם. קלאסי אני, אבל למי אכפת, פשוט נהניתי מהמחמאות. נראה שאני הולך לחבב את המיכל הזו.
"נו, מצאת?" המהם אלי הפרופסור בזמן שעיניו רפרפו בטלפון שלו.
"תן לי שנייה".
לאחר דקה מצאתי את מה שחיפשתי. קטע קצר מבלוג שכתבתי אבל בסוף לא פרסמתי, משהו בעל קונוטציה פסיכולוגית אבל ממש לא אישי. הגשתי לו את המחשב והוא קרא במהירות.
"בסדר, אני רואה שיש לנו עם מה לעבוד. זה יהיה מספיק להיום. גלעד דיבר איתך לגבי לו"ז להמשך?"
מיכל חזרה אל החדר.
"הוא אמר שישלח הודעה", עניתי, ואז יצאתי בחיוך בלתי נשלט.
בנות בדרך כלל התעלמו מקיומי, ותמיד ניסיתי להבין למה. אני נראה די טוב, לא הייתי ביישן מדי, אין לי ריח רע, ואני בטח לא טיפש. אולי פשוט לא ידעתי לזרום.
לי עצמי היתה טבלת אקסל דמיונית ודפוקה במוח, שמשקללת את כל הנתונים היבשים על כל בחורה בסביבה. עכשיו נשאר לי רק לבחור את מי מחבבים יותר, ולהיכנס ללופ הידוע של מתי-אראה-אותה-שוב, הנה-היא-מסתכלת-עלי, ואיך אפשר בלי כמה-יפה-השיער-שלה-כשהוא-מתנופף-ככה.
מעורר רחמים? בהחלט. עצוב? אולי. יימשך ככה לנצח? מקווה שלא.
בכל מקרה, מיכל כרגע זינקה לראש טבלת האקסל הדימיונית שלי.
*
"מה זאת אומרת? אין לך מושג על מה הניסוי?" שאל אותי טל בזמן שהלכנו לכיוון הקפיטריה. זו היתה הפסקה ארוכה, ואין כמו קפה במחיר מופקע כדי להירגע מהרצאה משעממת.
"לא ממש הבנתי עד הסוף", עניתי תוך כדי תשלום על הקפה. "אבל נראה לי שאמשיך איתו. ראיתי שם מישהי חמודה".
"מגניב! הפעם האחרונה שאמרת ראיתי מישהי חמודה היתה בתיכון. ספר, ספר".
"שמע, זה בערך הכל", עניתי לו בזמן שהתיישבנו.
"אז מה פתאום אתה מזכיר את זה? אתה רואה עשרות כאלו כאן באוניברסיטה בכל יום".
שתקתי לעצמי. נקודה מעניינת.
"לפעמים אני תוהה אם אתה באמת בל"ח כמו שאתה חושב".
"הביטוי הזה נאמר על בנות, טל".
"אפשר לקחת אותו לשתי הכיוונים. אתה לא מכיר בנים לחוצי חתונה?"
צחקתי, אבל התעצבנתי. "אם אתה לא רוצה שאני אדבר, אז לא צריך..."
"די, דוד, בדיחה קטנה לא הרגה אף אחד".
"הבדיחות שלך הורגות את הפתיחות שלי".
טל סיים את הקפה, והציץ לרגע בטלפון שלו. "אוי, נראה שהקדימו את המבחן בקומבינטוריקה. לא טוב".
"מה זה קומבינ...?"
"סוג של מתמטיקה".
הוא המשיך להתעסק בטלפון. מזל שאני לא לומד מדעי המחשב.
"טוב, נראה שאצטרך ללמוד למבחן הזה גם בסוף השבוע", הוא נאנח. "איפה היינו?"
"המתמחה של הפרופסור".
"אה. מה תפס לך את העין?"
"היא נראית שונה מהשאר".
"מה זאת אומרת?"
"לא יודע. משהו בפנים שלה".
"דיברת איתה?"
"לא ממש".
"כמובן שלא", הוא נאנח. "אז מה אתה מתכנן לעשות?"
"לא יודע, אתה המומחה".
הוא הבליע חיוך. "את האמת? אם הייתי אתה, אולי באמת לא הייתי מדבר בכלל".
"תסביר".
"אם תדבר תהרוס את הסיכויים שלך. אתה תמיד נשמע מתחכם מידי".
"אז איך אני אמור להרשים אותה? להחליק לעברה פתק שכתוב בו היי, אני דוד, מה נשמע? – זה מגוחך!"
"תלוי בנסיבות, וברור שלא בניסוח הזה", הוא עצר לרגע, "אבל אמרת שהיא הסטז'רית של הפרופסור ההוא, לא?"
"ההוא שמתכנן לעשות ניקיון פסח במוח שלי בחודשים הקרובים..."
לגמתי את שארית הקפה שלי באיטיות. לא ממש הבנתי לאן הוא חותר.
"שמע", הוא אמר אחרי שקמנו מהכיסאות והלכנו, "אולי זה יכול לעזור לך איתה".
"איך בדיוק? היא נחשפת לכל החולשות שלי, לכל הברגים הרופפים!"
"והיא תיחשף גם לחוזקות. זה תלוי בך, ובמה אתה בוחר לשתף אותם בניסוי הזה".
"לא נראה לי שהחוזקות שלי מעניינות אותם".
"אל תדאג, הם יגיעו גם לזה".
"אם אתה אומר. איזה חוזקות הם יגלו לדעתך?"
"מה עם הגרסאות האלטרנטיביות לשירים שכתבת? זה היה די חמוד".
"כאילו שאני הולך להראות את זה למישהו".
"אל תתבייש לחשוף את עצמך. זה בדיוק מה שהם רוצים, זה ייתן לך נקודות אצלם".
"זה כאילו שאני עומד שם למבחן, מבין?"
הוא חייך.
"אני שונא מבחנים".
*
בערב ישבתי עם הלפטופ בסלון וגללתי במהירות שחזור של מבחן משנה שעברה. הסיכום הארוך עד כאב של הקורס בפסיכולוגיה התפתחותית היה פתוח לצידו.
מבחנים לא אהבתי, אבל כן אהבתי ללמוד להם. למזלי לא תמיד הייתי צריך לחרוש, אבל הייתי אחד מהמסכמים הבכירים בקורס הזה, ולא רציתי לשבור את המוניטין שלי.
"יש מצב שאתם מנמיכים קצת?" קראתי לעבר שלומי וניב, שצפו בטלוויזיה המעפנה שירשנו מהדיירים הקודמים.
"למה שלא תלך לחדר שלך? זה סרט של נולאן", השיב שלומי. חבל שלא הלכתי גם לתואר בקולנוע.
"אין לי מזגן בחדר, ואני ממש מנסה להתרכז", השבתי להם, אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא נכון. לא ממש התרכזתי.
הטלפון שלי צפצף, וגרם לי לעזוב את המחשב. התראה מהטוויטר.
הרמתי את המכשיר, קראתי את הקומנט, והתחלתי להטיח את אצבעותיי במסך, מקליד במהירות.
למרות חוסר התוחלת שבדבר, נהניתי ממש מחוויית העליונות של דיונים עם משתמשים אנונימיים ברשת. אין כמו לנצח בוויכוח.
אחרי שסיימתי לפרט ולנמק את דעותיי הנחרצות בנוגע לרפורמה, המלחמה והכלכלה, החלטתי ללכת לכיוון המטבח, לחפש משהו לארוחת ערב. עברתי ליד הטלוויזיה, שאת עוצמתה לא טרחו להנמיך לבקשתי.
"יש לו אח תאום, זה כל הקסם", זרקתי לעבר ניב ושלומי, שהיו עדיין באמצע הסרט. "שים לב לכפפות שפאלון תמיד לובש, גם לו חסרה אצבע".
החבר'ה הרימו את העיניים מהמסך. קלטתי ניצוץ של הבנה בפניו של שלומי, ואז כעס.
"היית חייב לספיילר לנו את הסרט, אה?" הוא רטן.
"בפעם הבאה תנסו להתחשב קצת יותר".