מונה ליזה ממין זכר

על הספר

נתי רותם הוא מספר סיפורים יחיד במינו ומעולה בסוגו. כשאתה מתוודע אל הפכים הקטנטנים של החיים שהוא מגולל בפניך מלוא הטנא — חייו, חייך שלך, חיינו — דומה עליך שאינך קורא.ת סיפור, אלא שהמספר מסב אתך כחבר נפש לשולחן על ספל קפה, משיל מעל דבריו הכובשים ולשונו הנגישה את מעטה הרצינות המתנשאת לפרקים הנספחת למושגים "ספרות" ו"בידיון", וחולק אתך כממתיק סוד חוויות שהן ספק אותנטיות, ספק פרי דימיונו הקודח, ספק מפי השמועה. והכל באהבת אדם (בייחוד נשים בעלות עיניים כחולות, המתגלות לרוב כשונות מן הדימוי הרומנטי שיצרו בעולם משאלותיו של המספר) וברוח טובה. יש כאן מלוא הטנא זכרונות נוסטלגיים על ילדות פולנית, אך גם קונדסית, ממזרית ומאוד צברית; סיפורי אהבות לא ממומשות; אנקדוטות על חברות אמת שסופן טראגי; וידויי כשל יומיומיים המוכרים לכולנו; אגדות אורבניות ומאוד מאוד ישראליות, ונתי רותם מיטיב להסוות מה כאן אמת ומה כאן בדיה, אבל גם מבהיר לך שזה בעצם לא משנה. זאת ועוד: נתי הוא אמן יצירת המתח, הסקרנות, והמסתורין האופף לעתים את המקריות המדהימה ממנה נטווה מרקם קיומנו. לעתים מזומנות מוליך נתיבו הפתלתול של "הסיפור" לפואנטה לא צפויה, אבל לעתים הסוף הוא פרום, מפתיע בהעדר ההפתעה שבו, בחוסר הסופיות, כפי שאכן קורה בשיחות בין חברים. נדמה לי ש"מונה ליזה ממין זכר" היא "ילקוט הכזבים" של עידננו הפוסט־מודרני. מיטב הסיפור כזבו, גם אם הוא אמת לאמיתה...

פרופ' גד קינר קיסינגר — משורר ואיש תיאטרון

מונה ליזה ממין זכר. ואכן: כתיבתו של נתי רותם הופכת סדרי עולם. הוא מגלה לנו ביד אמן שהבנאלי משעשע, שהמצחיק עצוב ושהפאם פטאל שסיחררה את ראשך עם רשף עיניה הכחולות, רגע לפני, היא בעצם אשה קטנה וטרחנית הגורמת לך לנוס כל עוד נפשך בך.

ואם כבר מישהי שעמדה בכל המבחנים, עד מהרה תגלה שבכדי לשמר את הזוגיות, עליך להניא נשים זרות מלשים קץ לחייהן וזה רק תחילתו של המהפך. נשים מטורללות, גברים מפוחדים ולהיפך.

נתי לעולם לא יתן לרגעים הקטנים המזדרזים לחלוף על פנינו, מבלי שניתן דעתנו עליהם־לחמוק מתחת ידיו. הוא יחבק אותם באהבה, יטפח אותם, לעתים ילוש אותם כרצונו ויגרום לנו להרגיש מבוישים על כי לא השגחנו בהם.

מיקי בהגן — סופר, יוצר קולנוע ומוסיקאי.

הסיפור המופלא הנושא את שם הספר ופותח אותו "מונה ליזה ממין זכר", הינו יצירה פיוטית המתעלה ומנפצת חסמים מלאכותיים שיצרו בני אדם, בין גזעים ולאומים. זהו ספרו השני של נתי רותם, אדריכל מהבולטים בישראל, צייר וסטיריקן המשתמש בכל כישוריו על מנת לארוג מרקם של ספורים קצרים החודרים באירוניה דקה אל מחוזות ילדותו "הפולנית", כמו גם חדירה לעומק החווייה הישראלית. היגון המסרב להיעלם על אובדן חברו הטוב ביותר, בפיגוע, משרטט באופן טולסטואי מדהים, בריאליזם את חווית תחושת המוות. נשימות אחרונות כשחלה בקורונה, לצד סיפורים מושחזים, מלאי הומור על החיים שהאקראי המתעתע הוא מעבר לכל דמיון.

יצחק רובין — סופר ויוצר קולנוע

מונה ליזה ממין זכר

בצעירותי ציירתי ורשמתי. בעיקר פורטרטים וקריקטורות. בכל פעם שנתקלתי באדם שלפניו פיזיונומיה מעניינת, שמראה פניו סקרן אותי, נהגתי להתנחל על העורק הצווארי שלו בניסיונות לשכנעו שיסכים לשבת לפניי מבלי לזוז. ומשניסיונותיי לא נשאו פרי, הייתי מהדק אחיזתי בו, עד שהיה מכריז בקול רם וצלול: ״רוצה אני״.

בשנות השבעים, התגוררתי במשך תקופה קצרה בביתם של חברים בירושלים, בשכונת נחלאות, למעשה הייתה זו מעין קומונה שכל חבריה היו יוצרים מתחומים שונים.

ברחוב מגוריהם עבד פועל ניקיון מבוגר למדיי. במושגים שלי באותה תקופה, בהחלט קשיש. פניו היו טובים ומאירים. בכל פעם שנפגשנו, החלפנו חיוכים ומחוות של מימיקה בצירוף כמה מילים בערבית שידעתי ועוד כמה בעברית שהוא הכיר.

אך מעבר לתקשורת המילולית והמחוות הגופניות, הייתי מתבונן ארוכות בפניו, מרותק לחלוטין. ארשת פניו הייתה מין שילוב נדיר של נחישות והבעה מיוסרת. עיניו העצומות לכדי סדקים צרים, כאילו הציצו על העולם ממקום מסתור. וכל זה מלווה בחיוך דק הנסוך דרך קבע על פניו המצומקות.

ככל שנקפו הימים, הלכה ובשלה בתודעתי, ההכרה שחיי לא יהיו שלמים ושנפשי לא תדע מנוח, כל עוד לא ארשום פורטרט של האיש שאפילו את שמו לא ידעתי, למרות שהיה חלק בלתי נפרד מחיי. לא היה לי שמץ של מושג כיצד אעשה זאת, אך לא היה ספק בליבי שיום אחד אעשה זאת, על אפם ועל חמתם של...אין לי מושג של מי...

לא ידעתי כיצד אשכנעו. במילים לא יכולתי, בהעדר שפה לתקשורת בסיסית שהיא קצת מעבר לברכות נימוסין. להפריע לו כשהוא במסלול הניקיון, לא רציתי שכן זו פרנסתו וחששתי לסכנה.

זו כבר הייתה אובססיה. רישום של פניו האניגמטיים. בדמיוני ראיתי את הרישום תלוי בתערוכות ובמוזיאונים שעה שכל המבקרים מגדירים אותו כמונה ליזה ממין זכר.

אנשים נשואי פנים, מבקשים לרכוש את יצירת האמנות ששמעה יצא בכל קצווי הארץ ואף לעולם הרחב ואני מסרב למכור. הם מציעים מחיר דמיוני ואני עומד בסירובי. ״לאמנות שלי אין מחיר...״

בוקר אחד קמתי נחוש. ידעתי שהיום זה היום. מין התגלות שהייתה לי בלילה. ראיתי את האור ושמעתי את הקול הפנימי. הלכתי לקיוסק שבמעלה הרחוב וקניתי בקבוק אורנג׳דה וחפיסת סיגריות טיים. הסיגריה הנצחית שהייתה נעוצה, דרך קבע בזווית פיו, שעה שאחז בידיו מטאטא גדול. חזרתי לחצר הבית והמתנתי לו בדריכות. אפילו את שמו לא ידעתי. וכמדי יום ביומו הוא הגיע. החלפנו ברכות וחיוכים מלווים במחוות הגופניות והמימיקות שהיו חלק בלתי נפרד משפת התקשורת שלנו.

הוא טאטא את המדרכה כשהסיגריה הנצחית נעוצה בזווית פיו ושתי ידיו עוסקות במלאכתו בקפדנות יתירה. המשיך בדרכו כשמפעם לפעם מתעכב ליד אחד הבתים ברחוב ואוסף את הלכלוך. הצצתי עליו מבעד לגדר. ליוויתי אותו במבטי ועקבתי אחר תנועתו.

משהגיע לפינת הרחוב הקרובה התחלתי ללכת בעקבותיו. פנה אל עבר הרחוב הסמוך ואני בעקבותיו. מפעם לפעם נכנסתי לחצרות בניינים בכדי שלא יבחין בי. כך במשך כשעתיים. עד שהגיע לנקודת סיום, שם חיכה טנדר. הוא קרב אל הטנדר והניח את כלי עבודתו בתא המטען שבאחורי הטנדר, יחד עם הפועלים האחרים והחל לפסוע אל עבר הרחוב הראשי. כנראה לתחנת האוטובוס. החשתי צעדי עד שהתקרבתי אליו וכאילו במקרה חלפתי על פניו. מבטינו נפגשו. נראה מעט מופתע, אך כמו תמיד שמח לקראתי. ניסיתי גם אני להראות מופתע מהמפגש המפתיע עמו. החלפנו חיוכים וברכות שאליהן נלוו המחוות הגופניות שהיו שגורות בינינו. הזמנתי אותו לבוא אתי לביתי, בתנועות ידיים מלווות בכמה מילים. בעברית ובערבית. לא ממש הבין מה אני רוצה משארית חייו, אך נענה להזמנתי והצטרף אליי לדרך הקצרה עד לביתי.

הצבעתי על כיסא שעמד בחצר ובמחוות ידיי הזמנתי אותו לתפוס מקומו. הוא התיישב, עדיין לא מבין למה לצפות. נתתי לידיו את בקבוק האורנג׳דה וחפיסת הסיגריות שהוצאתי מהבית. היה מופתע למדיי אך הגיב במחוות יד ובחיוך של שמחה.

התיישבתי על כיסא מולו כשבידי האחת בלוק ציור ובשנייה פחם רישום. לשמחתי הוא היה קצת מבוהל מהסיטואציה הלא מוכרת לו ולא חייך. זה בהחלט הקל עלי לרשום את פניו המיוחדים, שחיוך עלול היה לגרוע מייחודיות הבעתם.

התרגשות גדולה מילאה אותי. התרגשות שהלכה וגברה ככל שהרישום הלך ונעשה דומה לו. הבעת פניו הייחודית, שמעולם לא הצלחתי לתאר או להגדיר במילים, קנתה לה אחיזה על גבי הגיליון של בלוק הציור. וככל שביטאה את ראייתי אותה, אושר גדול הציף אותי.

לכשסיימתי, הראיתי לו את הרישום. התבונן ארוכות כשהחיוך על פניו הולך ומתרחב. ניכר עליו שזיהה, או לפחות נראה לו מוכר. לאחר מכן התבונן לעברי. לא ממש ידע מה עושים עכשיו. האמת היא שגם לי לא היה ניסיון קודם בסיטואציה של קתרזיס עם שותף.

הצעתי לו קפה, אך הוא סירב. לחצתי את ידו ארוכות ונפרדתי ממנו ב״שוקראן יא זאלאמה. מה סאלאם״. השיב בברכה ויצא לדרכו. התמוגגתי מהפורטרט כמה ימים ולבסוף תחבתי אותו לתיק עבודות. הצטרף לעוד רישומים וציורים שגם הם ריגשו אותי עד דמעות בעבר הלא רחוק.

חלפו להן שנתיים ומצאתי עצמי בחיפה לומד אדריכלות בטכניון. בכל שבת אותה עשיתי בחיפה, הייתי מוזמן לארוחת צהריים אצל דודה ברוניה ודוד נתן.

באחד הימים כשהתבוננתי בתיק העבודות שלי, נפל מבטי על הפורטרט שכמעט נשתכח מזיכרוני. החלטתי לתת אותו כמתנה לדודים. ידעתי ששם יזכה לחיי נצח. מה גם שישמח אותם. מסרתי אותו למסגור ובשבת הענקתי להם את המתנה ברוב טקס.

לא היה קץ לאושרה של דודה ברוניה חשוכת הילדים שהייתה גאה בי כאילו הייתי בנה לכל דבר. גם דוד נתן נראה שמח לאחר שקיבל הוראה מאשתו... תלו את התמונה במרכז קיר הסלון בין ציורי הפרחים לילד הבוכה.

עם השנים, דוד נתן, הלך ונעשה דומה לפורטרט. הוא החל לחבוש קסקט זהה בדיוק לשלו. גם את הסיגריה הנצחית שלו החל להחזיק בזווית פיו. תווי פניו נעשו יותר ויותר דומים לשלו. מה גם שהדוגמן לא חייך מרוב בהלה, ממש כמו דוד נתן, המבוהל דרך קבע. ממש דוריאן גריי לעניים.

באחד מביקוריי את הדודים, הצטרף אליי בני שהיה אז כבן חמש. לפתע נעצר מול הפורטרט. התבונן בו ממושכות ואז שאל אותי: ״אבא, מתי ציירת את דוד נתן?״

אהבה נכזבת

למרות השנים שחלפו. למרות השיבה שזרקה בשערה ופניה שחרשו קמטים, היא לא חדלה מלהרטיט מיתר בליבי, במיוחד כששמעתי את קולה שנותר צלול ואף נוספו לו גוונים ועומק.

משהתוודעתי אליה לראשונה, שערה השחור הארוך וגון עורה הכהה משהו הסעירו את ליבי בכל פעם שהתבוננתי בה. העובדה שמניין שנותיה היה גדול משלי ביותר מעשור, לא הרתיעני.

גם לא הידיעה על הזוגיות ארוכת השנים שהיא מקיימת עם אדם מאד מפורסם. הייתי מוכן להיאבק עליה גם מולו. לקחתי את זה כמשימת חיים.

לא היה לי שמץ של מושג כיצד אפגוש אותה אך זה לא ריפה את ידי כהוא זה. גם לא את מחשבות השווא על חיים משותפים, לרבות הקלישאה בדבר הזדקנות יחד. אפילו את מספר הטלפון שלה לא ידעתי, אבל התנחמתי בכך שקרוב לוודאי שאין לה עדיין טלפון, כפי שגם לנו עדיין לא היה בבית. הימים, ימי המתנה ממושכת לקו טלפון, שיכולה הייתה להגיע לשמונה ואף לעשר שנים.

ככל שנקפו הימים נודע לי שאינני לבד במערכה הזאת. בכל יום נודע לי על עוד ועוד בנים מהכיתה שמאוהבים בה אנושות. כנראה שגם להם לא היה טלפון בביתם וקרוב לוודאי שגם לא ידעו את מספר הטלפון שלה.

הם לא ידעו על אהבתי הגדולה אליה שכן, בשונה מהם, שמרתי אותה בסודי סודות. לא שתפתי איש בסוד האינטימי שלי. לעומת חברי לכיתה שהרבו להג על אהבתם זו ואפילו תיארו פנטזיות ארוטיות בקשר אליה. תיאורים שהרתיחו את דמי. כיצד הם מעזים לפנטז על אהובתי שלי? אינם יודעים שהיא נאמנה ולעולם לא תבגוד בי.

בסודי סודות אספתי כמה תמונות שלה אותן השגתי בדרך לא דרך. גם אותן הטמנתי במסתורים שונים בכדי שהוריי לא ישאלו שאלות מיותרות.

חלפו להן השנים. גדלתי, בגרתי, אהבתי, נאהבתי ואפילו ילדיי נולדו לי. אך היא מעולם לא התאיידה מראשי, מליבי או מתודעתי. בכל פעם שראיתיה, החסרתי פעימה. כבר לא הייתה צעירה. שיבה זרקה בשערה, אבל פניה היפים וקולה המיוחד המשיכו להסעיר את נפשי. לעולם לא אשכח את ג׳ון באאז...