תאילנד אהובתי

1

ארזת לבד?

"סוואדי־קה," חייכה לקראתי בובת חרסינה יפהפייה, לבושה במדי דיילת הדוקים בצבע סגול. מה נסגר עם הדיילות האלה, איך יש להן גזרה דקיקה כזאת, הן לא אוכלות?

"היי," עניתי לה בישראליות מחוספסת, כל כך רחוקה מהעידון החינני שלה.

נראה אותה במקומי, נאבקת עם הטרולי הכבד הזה. כמובן ששוב דחסתי לתוכו מעל ומעבר, וגלגליו הסוררים התנקמו בי.

"את חייבת ללמוד לנסוע קל," התנגן קולו של רן בראשי, "את לא צב שצריך לסחוב את כל הבית שלו על הגב." כמה אני שונאת תוכחות כאלה, בייחוד כשהן צודקות. ורן הרי תמיד בצד של הצודקים, בעיקר בכל מה שקשור לענייני נסיעות. בתוך רבע שעה הוא מארגן לעצמו מזוודה ארוזה למופת, ובאופן מרגיז היא גם קלילה להפליא. משקל עודף, רוכסן שלא נסגר עד שלא מתיישבים עליו עם כל הכובד, גב תפוס ושרירי זרוע שכואבים מרוב להרים ולהוריד את המזוודה הכבדה לאורך הדרך, לא אצלו. במזוודה הקלה שלו, שהרבה פעמים גם נלקחה כמטען יד, יש לו את כל מה שצריך לשהייה של כמה ימים מחוץ לבית. אף פעם לא שמעתי אותו מתלונן שחסר לו משהו. תמיד מדיף ריח של אפטר שייב רענן, לבוש בחולצה נקייה מגוהצת, נכנס למקלחת עם כפכפים כנגד כל מיני חולירעות שאולי השאיר מי שהיה שם לפניו, ואני גם יודעת בוודאות שהוא מחליף תחתונים כל יום. אז לאן כל זה נכנס בתיק הקטן והקל שלו?

*

עכשיו, כשאני מאורגנת יפה בתוך הכיסא ליד החלון, חגורה בחגורת הבטיחות, הטלפון על מצב טיסה והנשימה סדירה יותר, אני יכולה סוף־סוף להציג את עצמי. נעים מאוד, אני לילך. בת שלושים ותשע. יש לי עוד כמה חודשים ליהנות מהקידומת שלוש לפני שאצטרך לנקוב במספר השערורייתי – ארבעים. אומנם אני מרגישה בערך כמו בת מאה, אבל אני נראית צעירה יותר. בפעם האחרונה שדמותי נשקפה אליי מהמראה, אפילו החמאתי לעצמי, את נראית טוב לילך, חתיכת־חתיכה. נכון שיש לי מבט עצוב, אבל זה דווקא עושה את העיניים ליותר מעניינות, לא? לפעמים אני מדמיינת לי אביר מסוקס שמתחיל איתי בתור לשטיפת מכוניות או בסניף של הדואר, ואשר שואל ישר לעניין "למה יש כל כך הרבה עצב בעיניים היפות האלה?" ואז אני מתלבטת אם לספר לו על מקורות העצב ולגרום לו מייד לברוח ממני או פשוט להכחיש מכול וכול – "עצב? מה פתאום, מה לי ולעצב? אולי סתם נכנס לי גרגר אבק לעין." אבל כן, העיניים שלי באמת עצובות ויש להן סיבות טובות. עוד מעט תכירו אותי, ותבינו.

*

במקצועי אני פיזיותרפיסטית. לא שזה קשור למשהו, אני לא יודעת למה בכלל אני דוחפת את זה כאן, אבל אולי אם פתאום יקום מישהו מהנוסעים במטוס וישאל בקול רם "יש כאן במקרה פיזיותרפיסט בקהל?" אז שתדעו שאני פה. מושב 37A.

פעם, כשאחליט מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, אולי אוכל להגיד "פיזיותרפיסטית לשעבר". אני ממש לא אוהבת את העבודה שלי. כל היום להתעסק במכאובי גוף ונפש. אני מבקשת סליחה מכל חבריי למקצוע, זה לא אתם, זו אני. אתם נהדרים. אתם מתקנים, מצילים, משפרים איכות חיים. זו רק אני שנמאס לה לפגוש כאב של אחרים. יש לי מספיק משלי.

*

אתם בטח שואלים מה אני עושה כאן. האמת שגם אני שואלת את זה, והתשובה לא ברורה לי. חברתי סיסי אומרת שכנראה קיבלתי קריאה לקום ולנסוע, מעין צו 8, שחתומה עליו מחלקת הלב. קריאות כאלה, היא הוסיפה בטון ששמור ליודעי ח"ן בלבד, מתבהרות רק בדיעבד, ממרחק הזמן. "סעי ותראי, הכול יכול להיות. ואולי כלום, אז מקסימום תחזרי שזופה."

*

עובדתית אני טסה בפעם הראשונה בחיי לתאילנד, ובכלל למזרח. ועוד לבדי. מי שמכיר אותי יודע שזה מ'זה מוזר, בלשון המעטה. בשבילי נסיעה לחו"ל זה אירופה. תמיד אירופה. תנו לי לונדון כמה פעמים בשנה ולא אגיד די. אני משתגעת על התור הארוך לכרטיסי תיאטרון בלסטר סקוור, על תפוח אדמה אפוי בקובנט גרדן ועל קריאות ה"מיינד דה גאפ" ברכבת התחתית. ופריז המהממת, אין, אין עליה בעולם. אני לא מחליפה את אירופה בשום חומה סינית או שוק צף.

*

במשך השנים שבהן רן טס למזרח כמדריך טיולים, היו לי הרבה הזדמנויות להצטרף אליו, ותמיד סירבתי.

"כשתחזור נטוס לאמסטרדם," תכננתי וגם ביצעתי.

או "אני עושה לך הפתעת יום הולדת בטברנות של סלוניקי," הבטחתי וקיימתי.

ולפעמים הייתי מנחיתה עליו למשל, "הזמנתי לנו קרוז באיים הקנרים."

ורן זרם. הוא אהב לרצות אותי, "רק תגידי, אני איתך."

רן שלי, בעלי, נזר הבריאה.

*

רגע, שלא תקבלו את הרושם שמדובר בזוג בליינים מעופפים שחונקים את העולם בנסיעות הלוך ושוב סתם כך בשביל הפלז'ר. זה לא שבילינו את רוב זמננו בטיסות ובמלונות פאר, לוגמים שמפניות ומתענגים על מעדני שף וסיורים פרטיים.

זה ממש לא כך.

את עיקר הזמן שלנו באחת־עשרה שנות הנישואין בילינו דווקא בניסיונות בלתי פוסקים להביא ילדים לעולם. בטח תגידו "יופי של פעילות מהנה, איזה כיף לכם."

אבל לא. זה לא היה כיף.

כשה"פרו ורבו" נכנס לנו דרך הדלת, הרומנטיקה ברחה דרך החלון. כל הנסיעות המשותפות היו רק פרסי הניחומים על כישלון נוסף של עוד הפריה מלאכותית – איבדתי את המעקב – וחימום מנועים לקראת הסבב הבא. "אתם מתוחים מדי, לחוצים מדי," אמר לנו בכל פעם רופא אחר, שאליו עברנו לאחר שהתייאשנו מהקודם.

"פיזית, הכול בסדר אצלכם, רק תירגעו. קחו חופשה קטנה, ואז נחזור וננסה שוב."

אז לקחנו חופשה קטנה, חזרנו, וניסינו, שוב ושוב ושוב.

עד אותו היום שבו רן הרים ידיים. ויתר על החלום, ויתר עלינו.

"אני לא מסוגל יותר למלא אפילו עוד מבחנה אחת בזרע מזורגג," הוא צעק בטון שהדביק אותי למזרן.

את הצעקה הזו, שאף פעם לא שמעתי כמוה יוצאת מפיו, ליווה אגרוף מחץ אל ראש המיטה המרופד. האגרוף פער בו חור, עם קרעי בד וספוג, חור שחור שנותר במשך חודשים ארוכים כעדות חיה לנקודת השבר.

זו הייתה נקודת הזמן שבה התקווה הסתלקה מחיי. כי לא משנה כמה פעמים נכשלנו, תמיד קיוויתי שתהיה הפעם הבאה. אבל אם השחקן הראשי יורד מהמגרש, לא תהיה הפעם הבאה. לא יהיו חיים חדשים

*

אחרי סצנת האגרוף, התעקשתי שלא לתקן את המיטה ולא להחליף אותה, למרות תחנוניו של רן. הוא התנצל מיליון פעמים, ואני הבנתי וקיבלתי את ההתנצלות וסלחתי והכול, אבל את החור רציתי להשאיר. הייתי זקוקה למשהו מוחשי שיזכיר לי את הרגע.

במשך השבועות שבאו אחר־כך החור המכוער היה הדבר האחרון שראיתי מדי לילה לפני שעצמתי את עיניי הרטובות.

*

סיפור בנאלי.

זוג שרוצה להביא ילדים, לא הולך להם, ביג דיל, דרכיהם נפרדות מסיבה כזו ואחרת, האישה מחליטה, בלי לדעת למה, לקפוץ ראש לתוך ארץ טרופית חמה שנמצאת בתחתית רשימת העדיפויות שלה, ו...

כמה משעמם.

אבל זה לא הסיפור, לא כולו. חכו ותראו לאן הוא עוד יתגלגל. הדקו חגורות, אנחנו ממריאים.

2

זיכרונות צפים

במטוס הצפוף שוטף אותי גל של רחמים עצמיים. זה קורה לי כשאני לא מספיק ברורה לעצמי, הולכת לאיבוד. אחרי הגל של הרחמים מגיע לרוב הצונאמי של הבכי, אני מכירה את התסריט הקבוע.

כדי להרוויח זמן, אני מעוררת ויכוח קטן ביני לבין עצמי. כאילו יצור דו־ראשי מנהל טורניר פינג פונג במגרש המחשבות שלי. טיק־טק, טיק־טק, הכדור הולך ובא, רגע אצל זה ורגע אצל האחר.

פעם הוא מתריע – תתביישי לך, מה זה עכשיו לבכות כמו תינוקת ליד כל כך הרבה אנשים זרים במטוס.

ופעם הוא מנחם – תבכי חמודה, תבכי, אסור לעצור בכי, הבכי מרפא. אם לא תוציאי אותו החוצה זה ילך ויגדל לך בתוך הבטן.

לי? בתוך הבטן?

הזעקה שכמעט מתפרצת ממני מוחה בזעם – אצלי בבטן שום דבר לא יכול לגדול.

בייחוד עכשיו, כשרן כבר לא איתי.

אני מוציאה מהתיק את חבילת הטישו, שתהיה בהישג יד, מרגישה איך תכף אצטרך אותה.

*

האישה עבת הבשר שישבה משמאלי גלשה מעבר לתחום המושב שלה ומפעם לפעם תקעה בי בהיסח הדעת את מרפקה. הינה, זה קרה שוב. אבל כיוון שעיניה עצומות, הסקתי שזה לא משום שראתה אותי מוחה דמעה או מקנחת את האף, אלא כנראה שזה רפלקס מתוך שינה.

למזלי הטוב ממדי הגוף הנוכחיים שלי די מצומקים. מתוך אחוות שמנות נצמדתי יותר לחלון כדי לאפשר לה מרחב מחייה.

פעם הייתי גדולה כמעט כמוה. ישבתי חנוטה בתוך מושבי מטוס צרים, נאבקת עם חגורות בטיחות שאף פעם לא מספיק ארוכות, ומקללת את כל חברות התעופה על תאוות הבצע שלהן – לדחוף עוד מושב לכל שורת כיסאות כדי למקסם רווחים.

*

היו ימים שבהם דמיתי לסופגנייה תפוחה. אבל במקום ריבה השפריץ ממני מיץ מרה.

אם למשל מישהו היה תוקע בי מבט עקום שכאילו אומר "מה לא בסדר איתך, אישה? תראי איך את נראית, קחי את עצמך בידיים ותורידי במשקל," הייתי מאחלת לו בלב שכל הנשים בחייו, אימא שלו, אשתו, בנותיו ואפילו נכדותיו, יצטרכו כולן להזריק לעצמן הורמונים ועוד הורמונים עד שייראו כמוני ואף שמנות ממני.

הייתי רעה, אני יודעת, מה אשמות הנכדות שלו. חוץ מרעה, הייתי גם לא לגמרי כנה. כי נכון שההורמונים שיחקו בגוף שלי וניפחו אותו, אבל היה להם גם גיבוי מסיבי מצד אין ספור חפיסות של שוקולד חלב עם אגוזים וצימוקים – הכי טעים – אריזות ליטר של גלידת פיסטוק או קרם עוגיות, פחזניות עם קצפת, עוגות טריקולד ומוסים עתירי שמנת, שלא לדבר על סניף הממתקים מהדיוטי פרי שנפתח אצלנו במזווה.

כל נסיעה שלי או של רן או של שנינו ביחד, הסתיימה עם סטוק של שוקולדים ממבצעי ארבע פלוס אחד, מלא קיט־קאט, מארס, באונטי, סניקרס וחבריהם למדף.

אז כבודם של ההורמונים במקומו מונח, אבל השמועה אומרת שגם חִנְגות פרועות באמצע הלילה תורמות להצטברות הקילוגרמים.

בעיקר זכורים לי הלילות הארוכים כשרן היה בנסיעות ואני אכלתי את הלב, קצוץ דק־דק, בצלחת עמוקה של בדידות, ומעליו זילוף גס של רוטב ייאוש תהומי. הייתי חייבת להעביר את הטעם עם משהו מתוק, ואם הבטן לא מתנפחת עם ילד, שלפחות תתנפח עם ממתקים.

*

עכשיו כל זה כבר לא ממש חשוב. אני רזה, שש מידות פחות בבגדים. כל שמלות האוהל והטוניקות שלי, שהסתירו טפח ועוד טפחיים, נתרמו לגמ"חים בקהילת הקודש הסמוכה לביתי, שם היה להן שימוש אינטנסיבי בקרב כל ההריוניות הסדרתיות. את מה שהיה קצת חשוף, בלי שרוולים ולא התאים למפלס הצניעות של נשים חסודות, השארתי בפתח הסניף של ויצ"ו.

*

היום של האגרוף למיטה היה נקודת המפנה שבה הקילוגרמים החלו לנשור ממני. ואפילו בלי מאמץ. הפסקתי לאכול. הלסתות כמעט שכחו איך ללעוס. הרופאים קשקשו משהו על דיכאון וקוקטייל כדורים אבל אני ידעתי שהם מבלבלים במוח. לא היה להם מושג על מה שמתרחש בנבכי הנפש של נשים מיואשות כמוני. ברור שהם יודעים לקבע רגל שבורה או לצנתר עורק סתום, אבל אני רציתי בייבי. תינוקי כזה שיש לו כאבי בטן של גזים, כזה שפולט חמיצות על הכתף שלי, שמחייך חיוכים מקסימים תוך כדי שינה כשהוא מדבר עם מלאכים, ואחר־כך אצבעותיו הקטנטנות לופתות בחוזקה את הבוהן שלי. זה החומר שממנו היו עשויים החלומות שלי. ואם את זה הרופאים לא מצליחים לתת לי, אז באימ'שלהם שיעזבו אותי במנוחה, אני כבר אסתדר לבד.

*

הכרתי את התהליכים הפנימיים שהתבשלו בי ולא נלחמתי בהם. ידעתי שהתיאבון שנסגר נועד לעזור לי לעבור פאזה גם בגוף וגם בנפש. כמו גולם שמתעטף בשכבות הגנה, התכנסתי פנימה והכנתי את עצמי להיוולד מחדש כפרפר יפה כנפיים. בגוף רזה, עם ראש ולב שוויתרו על האופציה להיות אימא.

חתיכת משבר, אבל החלטתי שלא להילחם בטחנות רוח. ידעתי שכל מה שהייתי צריכה זה רק זמן כדי לעבד את המציאות החדשה שלי ולהתחיל לרקום חלום חדש, כי מה אנחנו בלי אף חלום.

*

נתתי לעצמי את הזמן להתאושש. את האנרגיה שהתפנתה לי מהחיים ללא שגרת הטיפולים השקעתי בלתכנן את העתיד. לאט־לאט הוא התחיל להצטייר בצבעים בהירים יותר. אני אחזור לטפח את רן, כל כך הזנחתי אותו בשנים האחרונות. התייחסתי אליו כאל בנק זרע המהלך על שתיים, הטחתי בו את כל התסכולים שלי, והוא כמו סלע איתן ספג הכל באהבה.

זה קצת עצבן אותי. היה לי הרבה יותר קל אם היה רב איתי, מתנגח, כועס, מאשים חזרה.

אבל לא רן. הוא יכול היה לתת שיעורים למהטמה גנדי ולאימא תרזה, אפילו לישו עם הלחי השנייה.

החלטתי להראות לו כמה אני נהדרת. ארד במשקל, בי נשבעתי, אהיה שוב הפצצה שהוא הכיר. אפנק אותו, אהיה מצחיקה וכיפית כמו פעם, אחפש לנו בילויים משותפים. נצא לריטריט זוגות, נעשה מסיבת עצמאות מדהימה לכל החברים, אולי אפילו ניסע ביחד לתאילנד שהוא כל כך מתלהב ממנה ואני פחות.

*

במשך כמה חודשים התוכניות האלה מילאו אותי במרץ מחודש, ושוב הייתי מוכנה להסתער על החיים. נרשמתי למכון כושר ויצאתי מדי ערב להליכות ארוכות. השלתי קילוגרמים, הסתפרתי, קניתי בגדים חדשים, התאפרתי שוב. נראיתי פצצה.

אני אחזיר לרן ולי את הימים הטובים כשעוד לא חשבנו על ילדים. מי בכלל אמר שאנחנו חייבים להיות הורים? איפה כתוב שכל אחד צריך? שכנעתי את עצמי שבלאו הכי יש יותר מדי בני אדם על כדור הארץ.

שיתפתי את רן בתובנות החדשות שלי, ולא היה מאושר ממנו. התחלנו לתכנן עתיד חדש רק לשנינו, עתיד בלי ילדים.

יומיים אחר־כך הוא מת.