מדרגות נעות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מדרגות נעות
מכר
מאות
עותקים
מדרגות נעות
מכר
מאות
עותקים

מדרגות נעות

4.2 כוכבים (105 דירוגים)
ספר דיגיטלי
27
ספר מודפס
55 מחיר מוטבע על הספר 88

עוד על הספר

דניאל רנטפה פרץ

דניאל רנטפה פרץ התגוררה מעל עשור בניו יורק והייתה בעלים של משרד נדל"ן במרכז מנהטן. היא מתגוררת כיום בישראל עם בעלה ושלוש בנותיה. בעלת תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים. הספר הוא פרי אהבתה לכתיבה ולעיר הגדולה שתמיד תישאר חקוקה בליבה.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

“צעדתי מאזור ווֹל סטריט לכיוון באטרי פארק לצד ההדסון... לעולם לא אתרגל למראה הזה, אני חושבת לעצמי, ועם כל הגעגועים שצפו בי לארץ, למשפחה ולחברים, אני לא יכולה אפילו לדמיין שאני עוזבת את העיר המטורפת הזאת. אנחה משתחררת ממני – נראה שנועדתי להיות חצויה.”

מאז ומתמיד חלמה שירה לעבור לניו־יורק ולהגשים את פנטזיית הנעורים שהתגבשה בראשה בעקבות צריכה בלתי פוסקת של קומדיות רומנטיות והתענגות על מגזינים אמריקאיים.

כסוכנת נדל"ן מצליחה באחד המשרדים הבולטים בעיר, שירה מבלה את זמנה ברחובות העיר הסואנת כשהיא מצוידת בסטייל, מוטיבציה גבוהה ומבטא אמריקאי מדויק שאימצה לעצמה. אך כאשר פנטזיית הקומדיה הרומנטית שאליה השתוקקה מתהווה לנגד עיניה, צצות סוגיות ושאלות עמוקות שאיתן עליה להתמודד.

זהו רומן עכשווי סוחף ומענג העוסק בגילוי עצמי, קריירה,
עצמאות ואהבה אשר מעביר בדיוק רב ובתיאורים סוחפים את החוויה הניו-יורקית במלוא הדרה.

מדרגות נעות הוא ספר הביכורים של דניאל רנטפה פרץ שהתגוררה מעל עשור בניו יורק והייתה בעלים של משרד
נדל"ן. היא מתגוררת כיום בישראל עם בעלה ושלוש בנותיה. הספר הוא פרי אהבתה לכתיבה ולעיר הגדולה שתמיד תישאר חקוקה בליבה.

פרק ראשון

פתח דבר

אנחנו נוסעים על רחוב ויצמן, השעה מאוחרת יחסית והעיר הרדומה ממילא, שקטה לחלוטין בחלקה הדרומי. חלונות הפג'ו הכסופה פתוחים לרווחה וריח של לחות קיצית באוויר. מהרדיו בוקע שיר קיטשי לגמרי של סטייסי אוריקו, There's Gotta Be More to Life, ואני שרה בקול ועפה.

"נשמע כאילו יש לשיר הזה משמעות מעבר בשבילך," שי אומר.

הוא צודק. שיר פופ קיטשי, לא עמוק במיוחד, ועם זאת ממש התחברתי אליו. חולפות כמה שניות שבהן אני פשוט לא שם. אני בניו־יורק, צועדת וחוצה רחובות ושדרות, עולה על הסאבווי, עוצרת בסטארבקס, מתענגת על הלבד, בעיקר, אבל לא רק, כי זה כל כך נורמלי ומקובל.

יש בי מעין דיסוננס, מצד אחד אני כל כך אוהבת אנשים ורגילה להיות בחברה כמעט כל הזמן, ומצד שני נעים לי גם להיות לבד. החברויות והקשרים שבחיי הם חלק בלתי נפרד מתפיסת האושר שלי, לא שאני תלויה באחרים, אבל היחסים העמוקים שנרקמו עם אנשים שונים בחיי חשובים לי מאוד. ועם זאת יש בי חלק שרוצה לנוח. לתחזק את כל הקשרים האלה זו עבודה לא פשוטה – החברות מהתיכון, מהעבודה, מהלימודים, המשפחה, דגש חזק על אימא שלי, ושי. לפעמים יש לי הרגשה שניהול הקשרים האלה הוא סוג של עבודה נוספת בשבילי נוסף לכול. אני זו שסומכים עליה שתשמר אותם ותיזום מפגשים, ובו בזמן אני בזוגיות כבר שבע שנים ועובדת בשתי עבודות כדי לממן את לימודי התואר הראשון שלי.

אז כן, כיף לי ואני מאושרת על כך שזכיתי להיות מוקפת בחברות, בבן זוג מדהים ובאימא שהיא כמו חברה, אבל אני בת 25 והכול כל כך צפוי. אני מביטה קדימה והכול ידוע מראש. אנחנו נסיים את התואר, נעבור לגור יחד, נמצא עבודה, נתחתן, נביא ילדים וזהו. אין הפתעות ואין תפניות בעלילה. הגבר הראשון שאי פעם הייתי איתו יהיה בעלי. לא משנה עד כמה הוא מדהים, והוא מדהים, אין ספק, טוב לב, תומך, חכם בטירוף, אמביציוזי, נאמן, כיפי, יפה תואר, ואוהב אותי כל כך, ועם זאת, אני כבר רואה את עצמי כמה שנים קדימה נשאבת לאותם הרהורים של גיל 30 – מה היה קורה אילו...

"לאן נעלמת לי?" קולו של שי קוטע את חוט המחשבה שלי.

"מה?" אני מגיבה כמישהי שהתעוררה כרגע משנתה. "וואו, סליחה. נכנסתי לרגע למצב בהייה," אני עונה בחיוך נבוך, מקווה שלא פיתח איזו מיומנות של קריאת מחשבות בדקות האחרונות.

"אז מה אמרנו? הולכים לסרט?" אני מנסה להשיב את רצף השיחה ולהתנער מהעובדה שברור לי שימינו יחד ספורים.

פרק 1

"בוקר טוב!" עמוס מברך את כולם בכניסתם למשרד לישיבת הבוקר. לא ברור למה אני כל כך אוהבת את הישיבות האלה של ימי רביעי. כולם בלי יוצא מן הכלל רואים בהן תיק מעיק, ורק אני מתמוגגת מההתייצבות הזו ב־9:00 בדיוק, כשבמקביל ישנה פריסה של ארוחת בוקר בחדר הישיבות. זה כנראה חלק מהניסיון שלי להיאחז בכל טיפה של מסגרת שאני יכולה למצוא באורח החיים הכאוטי כסוכנת נדל"ן במנהטן.

"יש לך פגישות היום?" כריס שואל בעודנו מלקטים פריטים לצלחת.

אין יותר אמריקאי מכריס, הוא האוֹל אמריקן גָאי הטיפוסי. בלונדיני, כחול עיניים ויפה תואר. הוא מרכיב משקפי ראייה לעיתים, מה שמוסיף לסקס אפיל המסתורי שלו. הוא עבר מאוהיו לניו־יורק לפני שלוש שנים, חי בצ'לסי ועוסק בנדל"ן בעודו חולם להגשים את עצמו כמוזיקאי.

"כן, שתיים האמת, פיננשיאל דיסטריקט ואפטאון," אני משיבה.

"חרוצה," הוא עונה בחיוך נבוך מעט.

מהות התקשורת בינינו לא כל כך ברורה לי, בטוח שזה יותר מיחסי משרד קורקטיים, סוג של חביבות הדדית הגובלת לעיתים בפלירטוט, אבל אני לא מצליחה להניח את האצבע בדיוק.

"קדימה כולם, לעזוב הכול, מחשבים, בייגלס, בואו נתחיל," עמוס אומר בקול פורמלי.

עמוס, כפי שהשם מסגיר, גם הוא ישראלי, על אף הניסיון להסתיר את המבטא ככל שרק יוכל. לא שאני שופטת, גם אני פיתחתי מבטא אמריקאי משהו, שיישמע לכל ישראלי ממוצע מתיימר מעט, לא מאלו שכבר לא זוכרים את השפה וחייבים לשלב ארבע מילים באנגלית בכל משפט באופן לא משכנע, אבל כזה שממש לא מסגיר את היותי מהגרת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עמוס ייסד את החברה לפני כעשור וחצי וכעת ישנם שני משרדים בעיר. המשרד שבו אני עובדת ממוקם בצ'לסי שבלב מנהטן.

במהלך הישיבה עמוס מזכיר לנו שהחודש נושא עימו המון הזדמנויות עבור כולנו, כאילו שאנחנו לא זוכרים שאותו הדבר נאמר גם בחודש שעבר וגם בזה שלפניו, כמה אנחנו חייבים להיות בפִּיק סְטֶיְיט כדי להגיע לתוצאות ולהיות עקביים במאמצי הפרסום והשיווק שלנו. זה באמת כישרון לדקלם את אותה מנטרה על בסיס שבועי ולגרום לה להישמע כקונספט חדשני ומהפכני. הישיבה מסתיימת אחרי מעגל הכוח המביך משהו, שבו כולנו עומדים יחד ומוחאים כפיים בנמרצות בניסיון להעלות את רמת האנרגיה והמורל במשרד. אני מסתובבת לעבר המחשב שבעמדתי ומארגנת את רשימת הדירות שתכננתי להראות ללקוח של השעה 12:00. יש לי בדיוק שעה ורבע להתאפס לפני שאני יוצאת לכיוון הסאבווי ולהספיק לשתות קפה בדרך. עם הזמן הגעתי למסקנה שאני לא ממש מתענגת על קפה, אבל משהו בריטואל הזה של שתיית קפה בדרך לפגישה קוסם לי וגורם לי להרגיש ניו־יורקרית טיפוסית.

העבודה שלי משתנה מיום ליום, השגרה היא היעדר שגרה ודפוס קבוע, וכדי לא ללכת לאיבוד אני מנסה ככל שאפשר ליצור איזושהי רוטינה והתנהלות קבועה. אני קמה בשעה קבועה, מגיעה בכל בוקר מוקדם למשרד ויוצרת לו"ז קבוע מבחינת פרסומים ולקוחות שאני פוגשת.

"ג'ון בשעה 12:00 בפינה הצפון־מזרחית של רחוב 73 והשדרה השלישית," אני קוראת מתוך הפולדר שיצרתי לקראת הפגישה. יש לי חמש דירות להראות ומשם אחתוך לאזור המִיטְפָּקִינְג, שם קבעתי דרינק עם עמית, השותף והבסטי שלי. אני אוספת את חפציי, מוודאת שיש לי מספיק כרטיסי ביקור, ארנק וסלולרי.

"ביי כריס, סִי יוּ לֶיְיטֶר," אני אומרת בחיוך ומתקדמת בלי לחכות לתגובה, שולחת נשיקה באוויר לאמילי שבעמדת הכניסה ויוצאת מהמשרד.

ההמתנה למעלית, כרגיל, אורכת כמה דקות, מה שמאפשר לי לעבור שוב על רשימת הדירות ולסדר בראש את מסלול הפגישה עם כל הדגשים שאעלה בדרך – הבר השכונתי, תחנות הסאבווי הקרובות, החנויות שבסביבה... המעלית מגיעה ואני יוצאת מהבניין אחרי איחולי "המשך יום נעים" לדורמנית שבלובי. אני על רחוב 18 והשדרה השישית, צועדת לי בנחישות בנעלי העקב, שהן כנראה כמה סנטימטרים מעל הגובה המומלץ לבריאות הגב שלי, אבל זו הקרבה שאני מוכנה להקריב בשביל תחושת הביטחון שהן מעניקות לי והשלמת הלוק הכללי. בעודי צועדת על השדרה השישית לכיוון הסאבווי אני נהנית מהבריזה הקלה שמלטפת את פניי וממזג האוויר הנעים יחסית, על אף הלחות והחום. ריח שאי אפשר להגדירו במילים נישא באוויר ומעיד בבירור שזהו יום קיץ ניו־יורקי. צפירה של אמבולנס נשמעת ברקע מלווה בצפצופים של נהגי מוניות מיוזעים ומתוסכלים. אני עוצרת בסטארבקס על רחוב 22 ומזמינה לי קפה טוּ גוֹ.

"גרנדה אמריקנו עם חלב דל שומן בבקשה."

זו שפה בפני עצמה לדעת להזמין בסטארבקס, ועברתי כמה ניסיוניות כושלים עד שעליתי על זה. מסתבר שחלק מהז'רגון נוגד לחלוטין את האינטואיציה. גְרַנְדֶה, הוא לא גדול אלא בינוני, וטוֹל הוא האופציה הקטנה ביותר. גוֹ פִיגֵר. נסיעה קצרה בסאבווי ואני יוצאת לכיוון נקודת המפגש. שבע דקות לפני הזמן, אני חושבת לעצמי ומחייכת בעודי מחפשת ספסל לשבת עליו בזמן ההמתנה. קצב החיים הבלתי פוסק במנהטן מביא לפיתוח מיומנות בלתי נתפסת של ניהול זמנים. אני מסוגלת לתזמן כל דבר על הדקה כולל מרווח ביטחון של כמה דקות לשינויים בלתי צפויים. חשוב לי תמיד להקדים לפגישות ולא להגיע ברגע האחרון, זה מקנה לי תחושת ביטחון ועוד כמה דקות כדי להתאפס. ב־12:01 אני קולטת בחור שסורק את השטח ומאשרת לעצמי שזה הוא.

"היי... ג'ון?" אני שואלת בחיוך.

"כן... שירה?" היסוס קל ניכר בקולו.

"כן, נעים להכיר!" אני אומרת בחביבות ומושיטה את היד ללחיצת ידיים רשמית מלווה בחיוך הדדי.

לא משנה כמה פגישות אקיים וכמה לקוחות חדשים אפגוש על בסיס יומי, תמיד אחוש את המבוכה ההתחלתית הזו שמלווה את רגעי ההיכרות הראשונים.

"יצא לנו טוב עם מזג האוויר, יום מהמם היום, לא חם מדי," אני מציינת בהתלהבות, תמיד טוב להיעזר בנושאים ניטרליים כמזג האוויר כדי לשבור את הקרח.

"כן, בהחלט," הוא עונה בחיוב.

"טוב, אז נתחיל עם הדירה הראשונה. היא בבניין ממש מולנו, יש לנו פגישה במשרד הליסינג שם בעוד כמה דקות," אני מכריזה בביטחון.

בדרכינו לבניין הוא מספר שזוהי הדירה הראשונה שאליה יעבור בגפו, עד עכשיו תמיד חלק דירות עם שותפים, והוא ממש מתרגש מהפרק החדש הזה בחייו. חשבתי לעצמי שזה סימן נהדר שהוא נפתח כך, הוא מרגיש בנוח וזה תמיד עוזר בתהליך ומעלה את הסיכויים שהוא ידבק בי כסוכנת שלו. התחרות בעיר כל כך אינטנסיבית ולכולם יש גישה לאותו מאגר מידע ולאותן דירות בשוק השכירות, כך שבסופו של דבר האינטראקציה הבין־אישית הזו היא שקובעת. במהלך הפגישה גיליתי שהוא רווק, בן 32. שׁוֹקִינְג, אני חושבת לעצמי, איך קורה ששמונים אחוז מהלקוחות שלי הם גברים רווקים? לא שאני מתלוננת, אבל זה קטע, יכול להיות שאני מזמנת את זה? נוֹאט טוּ סֵלְף, להפסיק או שדווקא לדבוק בקריאת ספרי הניו־אייג' שלי כגון כוחו של התת־מודע.

הפגישה מסתיימת בערך אחרי שעתיים. היא הייתה ממש מוצלחת. על סמך הפידבק שהוא נתן לי קבענו שאראה לו עוד כמה דירות מחר ונתקדם משם. אנחנו נפרדים בחיוך ואני מרגישה התרגשות קלה מהעובדה שנתראה מחר, מנסה להבין אם מהפוטנציאל הגבוה של סגירת עסקה או מזה שאראה אותו שוב.

תתאפסי! לא לשכוח את החוק – לא חושבים על אף לקוח בקטע רומנטי עד שתמה האינטראקציה העסקית, שיננתי לעצמי בהחלטיות והבנתי שאצטרך לדחות את הדרינק עם עמית, אני חייבת לחזור למשרד ולתאם פגישות נוספות לפני הפגישה איתו מחר. אני נכנסת לתחנת הגְרַנְד סֶנְטְרָל, שם הסתיימה הפגישה, ויורדת במדרגות הנעות, מחליטה הפעם שלא לדהור קדימה ופשוט לעמוד ולהמתין בסבלנות עד שאגיע לקצה המסילה.

חודש יולי והלחות האין־סופית של ניו־יורק בחודשי הקיץ לא מאכזבת גם הפעם, בתוספת נגיעה של חימום גלובלי, בתחנת הסאבווי יש הרגשה של סאונה יותר מתמיד. ריח זיעה חריף בוקע מהאדון שלפניי, ויש נגיעות של ריח שתן באוויר כמצופה מתחנת סאבווי מרכזית בגבולות העיר הסואנת. אני סורקת את השטח כאילו שעברתי איזו הכשרה מקצועית במוסד בגלגול קודם, מנסה לפענח אם מישהו נראה חריג היום, נושם בצורה מואצת או לובש בגד הנראה גדול ממידותיו הטבעיות. כרגיל, זיהיתי לפחות שתיים–שלוש דמויות חשודות וחישבתי את סיכויי ההישרדות שלי ברגע שיפעילו את חגורת הנפץ בהסתמך על המרחק בינינו.

אני לא חרדתית, יש לי סלידה עזה מהמילה הזו, שמעוררת חרדה בפני עצמה, אבל כן עוברות לי מחשבות מלחיצות בראש לעיתים, למי לא? לא נראה לי שאפשר לגדול בארץ, להיות בשנות העשרה במהלך שנות התשעים כשכל שבוע אוטובוס אחר מתפוצץ ולא לחשוב על הסבירות שמישהו עם מטען יחליט ללחוץ על ההדק בקרבתי.

פורים 1996 נצרב לי בזיכרון, היינו בביתה של שגית לוי ועשינו חילופי משלוחי מנות בשיטת הענק והגמד. התכנון היה להגיע לתחנה המרכזית בעירנו ויחד לנסוע באוטובוס לדיזנגוף סנטר, בימים שההַארְד רוֹק קפה היה ההיילייט של העיר, או כך לפחות חשבנו. כל ההתרגשות נגדעה באיבה כשמהמרקע בקעו קולות של מבזק חדשות המבשר על עוד מחבל שהתפוצץ במרכז תל אביב. אז איך אפשר עכשיו, כמעט שבע שנים אחרי ה־11 בספטמבר, כשהכחדת הכופרים היא האג'נדה הקיומית של תאי דאעש ואל קאידה ברחבי העולם, שלא לחשוב על זה?

שרדתי, אני על הסִיקְס טְרֵיְין. אני לא מתכוונת להיכנס ללחץ גם בקרון, גם ככה אין לי לאן לברוח כרגע. "סְטֵנְד קְלִיר אוֹף דֶה קְלוֹסִינְג דוֹרְס," קולו של הכרוז מכריז על רחוב 34 כתחנה הבאה. אני מנסה לבדוק אם יש לי מזל עם הוויי פיי כדי להזמין מקום להיום בערב, לדייט השבועי שלי עם עמית. עמית הוא החברה הכי טובה שלי פה בעיר, ובאופן מפתיע הוא לא הומו, וכן, זו מערכת יחסים אפלטונית לגמרי, יותר כמו יחסי אח–אחות ממש קרובים. למען האמת, כשחושבים על זה, חיי החברה שלי בניו־יורק דלים בהרבה מאלו שהיו לי בארץ, שם הייתי מוקפת חברות הזמינות כמעט בכל עת, אבל הם לא היו מביישים אף סיטקום אמריקאי טיפוסי, מין הכלאה קסומה של "וויל וגרייס" ו"חברים".

אורן, אחי, שמי שהכיר אותנו כשרק הגענו לעיר לפני כמה שנים היה בטוח שאנחנו תאומים, מתגורר לא רחוק ממני, בווסט וילאג'. יש את הבסטי הגיי, אדווין, הידוע בכינויו אדי, ועמית כמובן, שהוא על תקן הבסטי הסטרייט שלי. היו לי כאן עוד כמה חברות מאוד קרובות אבל במהלך השנים הן חזרו לארץ בשאיפה להקים משפחה ולבסס את עצמן. ועל אף הצמצום במצבת החברים היום־יומית, אני מרגישה שלמה.

סיפור האהבה שלי עם ניו־יורק החל עוד הרבה לפני הביקור הראשון שלי שם. כבת לאב דֵּנִי ואימא תמנייה שתקשרו רוב הזמן באנגלית, תמיד הייתי חשופה לשפה. אומנם אבי הוא לא בדיוק האדם הכי תקשורתי, אבל עדיין התקשורת, גם אם מינימלית, באנגלית בשנות ההתבגרות שלי הספיקה לעורר אצלי את הכמיהה העזה לצאת מגבולות ארצנו הקטנה. כבר מגיל צעיר הייתי אובססיבית לקומדיות רומנטיות, בייחוד לאלו שסיפורן מתגולל על רקע התפוח הגדול. אימא שלי תמיד התייחסה אליי ואל אורן כאל אנשים בוגרים, ואפשרה לי, למרות שהיו מי שהרימו גבה, לצפות בתכנים פחות הולמים לגילי. מובן שלא מדובר בפורנו רך, אבל כבר בגיל 12 צפיתי ב"אישה יפה" כשאימא שלי מכסה את עיניי בסצנות הנועזות. איכשהו כל הנתונים האלה יצרו אצלי כמיהה בלתי מוסברת ליצור תסריט הוליוודי משל עצמי.

הייתי נוסעת לדיזנגוף סנטר וקונה לעצמי מגזינים אמריקאיים רדודים במיטב כספי, בימים שרק פתחו את דַאנְקֶן דוֹנַטְס, מה שלימים נכשל נחרצות. וכמו אוטודידקטית אמיתית שנחושה להיות מושכלת לפני כל סיטואציה, שיננתי טיפים שיכינו אותי לנשיקה הראשונה שלי מ"טִין מגזין" האמריקאי. עד היום, בגיל 29, הגיליון הספציפי על הנשיקה הראשונה עדיין אצלי, הוא כבר החליף כמה גלגולי צבעים וכעת הוא צהוב על סף המתפורר. כבר בגיל 16 הייתה לי תוכנית והיה לי ברור שאחיה בניו־יורק בצורה כזו או אחרת. בימים ש"דוסון קריק" כיכב על המסכים ו"נו דאוט" הוציאו את "דונט ספיק", רועי, שהיה החבר "הרציני" הראשון שלי, קיבל ממני הצעות נישואים בלתי פוסקות בזכות האזרחות האמריקאית שלו, שנענו בסירוב מנומס.

"יש!" אני מחייכת לעצמי, שריינתי מקומות להיום בערב, סְפַּיְיס מַרְקֶט במיטפאקינג בשעה 19:00. זה משהו שלא היה קשה לי להתרגל אליו, הדרינקים המוקדמים אחרי העבודה. בכל פעם שאני מגיעה לביקור בארץ, בשעה 21:00 רק מחליטים לאן יוצאים, ומסיימים את הערב בחצות במקרה הטוב. איך מתנהלים ככה? אולי הזדקנתי? אבל להיות מחוץ למיטה בשעה 23:00 נשמע לי כרגע כמו עינוי סיני. ללא ספק עוד סממן ששנות העשרים עוד רגע מאחוריי.

הרכבת עוברת את התחנה ברחוב 23, מישהו עובר בקרון ומדיף את ריח הבושם הכחול של פולו ראלף לורן, ואני נזרקת אחורה בזמן. מדהים עד כמה ריח ומוזיקה יכולים לתפקד כמכונת זמן קסומה שזורקת לסיטואציות כל כך רנדומליות וספציפיות בעבר שלא נראו ראויות לזכור בו ברגע. קראתי שהמוח יוצר התניה בין הסיטואציה לבין אותו ריח שאפף או מוזיקה שנשמעה ברקע. ואני מוצאת את עצמי חושבת על שי, לא חשבתי עליו כבר כל כך הרבה זמן.

המשך הפרק בספר המלא

דניאל רנטפה פרץ

דניאל רנטפה פרץ התגוררה מעל עשור בניו יורק והייתה בעלים של משרד נדל"ן במרכז מנהטן. היא מתגוררת כיום בישראל עם בעלה ושלוש בנותיה. בעלת תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים. הספר הוא פרי אהבתה לכתיבה ולעיר הגדולה שתמיד תישאר חקוקה בליבה.

ראיון "ראש בראש"

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
105 דירוגים
72 דירוגים
7 דירוגים
10 דירוגים
9 דירוגים
7 דירוגים
14/9/2024

וואו. איזה ספר סוחף!! עלילה רומנטית וכיפית. לא הצלחתי להניח את הספר (ואת החיוך שעלה לי ממנו). כתיבה קלילה, מצחיקה ומרגשת. עשה חשק מטורף לניו יורק ולעוד ספר כזה..

4
31/7/2024

איזה כיף של ספר! צ'יק ליט מתוק ורומנטי ביותר! נהניתי לטייל בנבכי נפשה של שירה ובניו-יורק, שם העלילה מתרחשת, ולחיות דרכה את החלום. התלבטתי יחד איתה בין הנאמנות לארץ לבין החלומות שרוצים להגשים.. מתוק, קליל וחשוף.

4
28/6/2024

ספר מעולה וסוחף. הסופרת ניחנה בכישרון אמיתי לתאר בפרטי פרטים את הרגשות והחשבות של שירה לאורך כל העלילה. והתיאורים של ניו יורק סוף הדרך. אין ספק שמחכה לספרים נוספים פרי עטה של דניאל רנטפה פרץ

4
5/1/2025

הספר הזה על ניו יורק, אבל הוא כל כך ישראלי. כמו שישראלי מזהה ישראלי בחו”ל ומרגיש קצת בית, אז כאן קראתי על ניו יורק אבל הרגשתי בבית. דניאל הסופרת הצליחה להביא לנו את ניו יורק באופן מעורר השראה. הקורא ממש מרגיש שהוא צועד יחד עם שירה בעיר, נכנס לקנות קפה, שומע את המולת ההמון, נפעם מנוף מרגש או אווירה מפעימה. אנחנו נכנסים עם שירה ממש לתוך העבודה שלה, חווים איתה לחצים ומתח וגם התרגשות ותחושת הצלחה. אני חושבת שהספר מצליח בצורה ממש מבריקה לתת לקורא לצעוד יחד עם הדמות הראשית ולחוש חלק מתוך הסיפור. בחיי שלרגעים הרחתי את הקפה מבית הקפה הקרוב, הבטתי בנוף, נסעתי ברכבת התחתית ומיהרתי ברחוב ההומה. הספר גם קצת כמו הדמות הראשית מתקתק הכל ורץ בקצב גבוה, מאד ענייני ובלי בלבולי מוח וחפירות מיותרות. זה שואב את הקורא וגרם לי לסיים את הספר במהירות כי רציתי לראות מה מתרחש בהמשך. אין אירועים דרמטיים בסיפור הזה, אבל יש הצצה לחיים אחרים ומרתקים ולראש של בחורה שמגשימה את עצמה ואת החיים שלה באופן מוחלט. הסוף קצת פתוח ומשאיר לקורא את היכולת לדמיין מה קורה משם. אני לא מתחברת לזה בדר”כ אבל זה מאד התאים כאן בעיני. לסיכום : לדעתי זה ספר אסקפיזם מקסים! הכתיבה ממכרת ומאפשרת חוויה אמיתית, יחד עם הדמות הראשית, לעולם שלא בטוח שכולנו נחשפנו אליו. הספר מתאר שגרה, תהיות, התלבטויות ושאלות מעיניה של בחורה שחיה את החלום של עצמה וכמה זה לא תמיד קל ובטוח. ספרות ישראלית עכשיווית רומנטית ומרגשת, מומלץ בחום!

3
4/9/2024

כיף לשבור שגרה עם ספר כזה קליל וסוחף. נהניתי מאוד מהקריאה שארכה כיום בלבד.

3
25/7/2024

וואו, כמה שנהנתי! ספר קליל, תוסס וכיפי בדיוק כמו ניו יורק, העיר בה מתרחשת העלילה. יכולתי להרגיש חלק מהוייב המדהים של העיר ואהבתי מאוד את הדמות של שירה והמסע שהיא עוברת בספר, בעיקר עם עצמה. מומלץ ביותר!!!

3
11/6/2024

קריאה מהנה, זורמת ומרגשת. דניאל מצליחה להמחיש את הייחודיות של החוויה הניו יורקרית אך בו בזמן את החוויות האנושיות שכולם יכולים להזדהות עימם. מומלץ בחום!

3
28/4/2024

אהבתי ממש! פשוט מעולה וכייפי! ממש נהנתי לקרוא!!! והסוף... אוו הסוף... הלב שלי מרגרינה :)

3
25/4/2024

ספר מקסים מקסים, קליל וכייפי לקריאה. לוקח אותך למסע של התלבטויות, החלטות והגשמת חלומות וכל זה בניו יורק המהממת. קראתי בנשימה אחת ובהחלט אקרא שוב.

3
23/4/2024

שילוב מושלם של עלילה מרתקת וקלילות שסוחפות עד לניו יורק המהממת!! ספר קסום שעושה חשק לעוד!

3
13/4/2024

וואוו. ספר קליל וסוחף מאוד. לא הצלחתי להניח אותו וסיימתי תוך יומיים. הלוואי שיהיה המשך. ממליצה מאוד

3
5/4/2024

ספר מעולה! סיימתי אותו תוך 3 ימים..הוא קליל, זורם ועושה מצב רוח טוב ! ממליצה בחום לקרוא:)

3
11/4/2025

ספר נפלא! קולח, משעשע ומרגש. נשאבתי עם שירה שובת הלב אחר ההתרגשויות שלה, הקטנות והגדולות, השיחות והפגישות שלה וההתלבטויות שלה, על רקע אהבתה הכפולה - לישראל ולניו יורק. ספר מלא באהבה ובתקווה שנעים וכייף לקרוא ולהיסחף איתו.

2
10/4/2025

ספר מקסים וסוחף! ממש נהניתי מהכתיבה. העלילה מתרחשת בניו יורק, העיר הכי כיפית שיש, ואפשר יחד עם שירה, הדמות הראשית, ממש להריח את הקפה והמאפים ולשמוע את המולת העיר. שירה היא בחורה שמגשימה את החלום שלה, והמסע שלה כתוב בפרטי פרטים מרגשים ששואבים אותך פנימה. למרות שאין בסיפור אירועים דרמטיים, הוא נותן הצצה לחיים אחרים, לשגרה ולתהיות של בחורה שחיה את חייה במלואם, וזה מרגיש כמו בית. אמריקאי אבל הכי ישראלי שיש. זה ספר אסקפיזם ישראלי עכשווי, רומנטי ומרגש שמאפשר לך להיכנס לעולם שלא בטוח שכולנו נחווה, ולהרגיש חלק מהסיפור. מומלץ בחום למי שמחפש חוויה אמיתית וכתיבה שנוגעת בלב!

2
31/1/2025

ספר מקסים ושובה שלקח אותי לטיול בניו יורק, דרך כתיבה קולחת, מלאת קסם ואלגנטיות✨ יכולה ממש להרגיש את שירה, ישראלית שחיה בניו יורק, יכולה להרגיש את הרצון שלה לחופש ומימוש עצמי. הסיפור מזכיר לי תקופת חיים שלי והשם ׳מדרגות נעות׳ מייצג לחלוטין. תודה על הרצון שוב לחזור לניו יורק.🙏🏻💙

2
21/1/2025

אהבתי מאוד! תיאור העיר ניו יורק היה כל כך מדויק, יכולתי להרגיש את התזזיתיות של הגיבורה ואת הדינמיקה של העיר, התחברתי ואהבתי את האמביציה שלה לעשות קריירה בנדל״ן ואהבתי את הדינמיקה ואת מערכות היחסים בין הגיבורה לבין חבריה, גם מערכת היחסים עם אמא שלה מעניינת. התחושה לאורך הקריאה היא כזו שבא לך להגיע לניו יורק, לאכול, לטייל ברחובות. הצלחת להעביר את חוויית החיים הסוערים והכייפים בעיר מהזווית של הגיבורה אבל בסוף הכי אהבתי שזו דמות שבוחרת להישאר נאמנה לעצמה.

2
13/1/2025

ספר מתוק ושובה לב. מבקש ומוצא את האהבה שבלב, את הריגוש ואת הקסם. התמסרתי לשירה ויחד איתה בנעלי עקב צעדתי וקיפצתי ברחובות העיר האהובה עלי כל כך. סיכלתי רגליים בברים וצעדתי אוחזת בידי את כוס הקפה. תודה דניאל על רומן נפלא שמאפשר לחוש בו זמנית את ישראל הנהדרת ואת ניו יורק האהובה. תודה על הנאה גדולה 🩷

2
19/8/2024

שם הספר: מדרגות נעות מאת: דניאל רנטפה פרץ הוצאה: עצמית שנת הוצאה: 2024 מספר עמודים: 208 עמודים מודפסים כולל תודות. ז'אנר: פרוזה מקור, סיפורת, רומן קומי. שירה חיה את החלום האמריקאי שלה, עובדת כסוכנת נדל"ן מצליחה בניו יורק ומממשת את הפנטזיה הרומנטית שגררה מהילדות בגדול. בתחילת היום מארגנת לה את הפגישות לאותו יום, את הלקוחות הפוטנציאלים ואז יוצאת חדורת מטרה ומוטיבציה שמגיעה עד השמיים ומסתערת על שוק הדירות הפנויות ועל רווקים פוטנציאלים. כאשר הפנטזיה קורמת עור וגידים, צצות סוגיות ותהיות עמוקות שאיתן עליה להתמודד. הרומן עוסק בחשיבותם של תזמון, ערכים, קריירה, עצמאות, זוגיות ומשפחה ומעביר בדיוק רב ובתיאורים סוחפים את החוויה הניו-יורקית במלוא הדרה. הסיפור כתוב בגוף ראשון ומובא לקוראים דרך עינייה של שירה. הכתיבה קולחת ועוסקת מעבר לחיים היום יומיים, עבודה, חיי חברה, בשאלה שלדעתי כל אחד שחיי בגולה שואל את עצמו...."האם אחזור לחיות בארץ, או אוותר על כל הזכרונות והמורשת שגדלנו עליה ואמשיך הלאה בארץ ניכר?" אוסיף ואומר " דע מאיפה באת ולאן את הולך" ממליץ שמואליק קטלן אפריל 2024

2
8/8/2024

הכתיבה טובה, הסיפור זרם. מפעם לפעם צצים עניינים רומנטיים שמתבלים את העלילה. אהבתי את הדינמיקה שנוצרה עם דמויות המשנה, זה נתן איזון טוב בעלילה והפך את הגיבורה לאנושית ונגישה. אם בא לכם טיול ברחובות של אחת מהערים הגדולות בעולם, וזאת מבלי להוציא סכום עתק על טיסה ובזבוזים, וגם לחסוך יממה של טיסות, מוזמנים לצלול לעלילה זו.

2
7/8/2024

עפתי ברמות ממש, הרגשתי שאני הגיבורה עצמה עם הנופים, העלילה אני מאוהבתתת

2
26/7/2024

מדובר בספר ביכורים קליל ומקסים, 👌 שנקרא בשעות בודדות, בהחלט אסקפיזם טהור❣ העלילה מרתקת וזורמת, כזו שסוחפת ומנתקת מכל המחשבות המטרידות. סיפור ארצישראלי על כל המשתמע, חוצה גבולות, יבשות ותרבויות, על המסע שעושה האדם במרדף אחר האושר. סיפור שהוא מסע של גיבורה ראויה להערצה, שעשתה הכול כדי להגשים את חלומה.💪 הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורה. "כולנו עושים את אותם הדברים, אבל ההבדל הוא הדרך שבה אנו בוחרים לעשות אותם". אני נהניתי במיוחד,💙💙💙💙💙 מזמינה גם אתכם. רק עם מי צריך לדבר כדי שנקבל עוד מהסופרת⁉🙏💙 יפעת ארניה

2
12/7/2024

ספר כיפי וקליל, עושה חשק לארוז מזוודה ולהתחקות אחר כל הרחובות והאתרים, המסעדות, בתי הקפה, הבארים וגגות הבניינים בהם מבלה שירה במשך ארבע שנים בניו יורק כסוכנת נדל"ן מצליחה. הספר כתוב בסגנון מהיר, מדלג בקצב האמריקאי האופייני לעיר הגדולה ומספק את מלוא החוויה בשפה המתובלת היטב בביטויים ובסלנג המקומי, חיזוק נהדר ואותנטי לשלל האירועים. שירה והעיר הגדולה. על מלא. מומלץ בחום!

2
8/6/2024

התחלתי לקרוא את הספר לפני יומיים בעקבות המלצה של חברה ונסחפתי בקריאה. העלילה שאבה אותי והרגשתי שוב בניו-יורק אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי בה. נהניתי מאוד. מומלץ בחום!

2
19/5/2024

צללתי לעולם מקביל בניו יורק! הספר סחף אותי מהחיים שלי לחיים התוססים שעיר הגדולה והאייקונית הזו. צללתי וקראתי את הספר כולו ביום אחד, אסקפיזם מושלם מהחיים שלי.

2
14/4/2024

ספר זורם וסוחף! שאב אותי לעיר הכי כיפית בעולם! תודה על החוויה והמסע אותו עברתי עם גיבורת הספר!

2
8/4/2024

וואו!! איזה ספר כייפי, קולח ומהנה. אסקפיזם במיטבו. מצפה כבר לספר הבא!

2
4/4/2024

כיפי, קליל, עם ווייב ניו יורקי סוחף. כמו שצ'יק ליט אמיתי צריך להיות. מומלץ מאוד

2
1/4/2024

נהנית מהספר הזה כל כך! במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מחייך, מתרגש ומדמיין את עצמי, כמו הדמויות, מתהלך ברחובות של ניו יורק הגדולה והתוססת. מעבר להכול - הספר הזה גרם לי לחשוב על הזהות שלי, הבחירות שעשיתי ועוד אעשה, והמסע שכולנו עושים בחיים אחרי אהבה ובית. אל תפספסו!!

2
28/3/2025

ספר זורם וכיפי לקריאה. מכניס לתחושה של להיות בניו יורק ומעורר שאלה של איך היו נראים החיים האלטרנטיביים שלנו. מומלץ!

1
27/3/2025

ספר פרוזה עם נגיעות של קומדיה רומנטית. קליל, כיפי ועם ווייב של סקס אנד דה סיטי. במילה - נהנתי :) בפסקה - שירה מחליטה שהחיים שלה צפויים מידי ולכן היא עוזבת את החבר, והמשפחה וטסה לארה"ב. כמה שנים אחרי, היא חיה את החלום האמריקאי. עובדת בחברת נדלן מצליחה, יוצאת לדייטים במקומות שאנחנו מכירים רק מסרטים בטלוויזיה ולוגמת פינו גריג'יו להנאתה. אבל האם היא באמת מצאה את מקומה, או שמשהו עדיין חסר? שווה קריאה ❤️

1
26/3/2025

קראתי בשקיקה וסיימתי תוך שעות ספורות, כתיבה קולחת ומרגשת. מאוד נהניתי

1
28/1/2025

איזו חוויה ניו יורקית כייפית עברתי עכשיו.אם עד עכשיו לא התחשק לי ניו יורק עכשיו ממש כן מומלץ לכל מי שמחפש לברוח רגע לסיפור של שירה

1
27/10/2024

כזה ספר כיפי קליל וסוחף! אהבתי את התיאורים לאורך כל הספר, תענוג אמיתי

1
18/10/2024

ספר ביכורים זורם ומענג, עם וויבים של ניו יורק. לא רומן רומנטי קלאסי, אלא יותר רומן עכשווי שעוסק בגילוי עצמי ובתהליך ששירה עברה עם עצמה. עוסק בזוגיות ואהבה, אך גם עוסק בקריירה, עצמאות, משפחה ורילוקיישן.

1
9/10/2024

מקורי ומיוחד עם אווירה של נוי יורק שעושה כיף על הנשמה

1
2/10/2024

ספר קסום על שירה כמעט בת 30 שלא מוותרת על תפקיד חייה ועל עתידה ולבסוף משיגה את מבוקשה . ספר מקסים קראתי בנשימה אחת

1
29/9/2024

ספר קליל, קולח וכייפי, נטפליקסי במובן הטוב. שירה חיה את החלום, היא סוכנת נדלן מצליחה בניו יורק, מוקפת חברים מפרגנים ובעלת מלתחה מהממת וחיי חברה תוססים, אבל בסופו של דבר, הלב, המשפחה, הבית, תמיד בישראל. גיבורת הספר היא ללא ספק העיר ניו-יורק, שמתוארת כחגיגה חברתית וקולינרית. אסקפיזם כייפי מאוד.

1
18/9/2024

ספר כייפי שנקרא בשקיקה ואפשר להריח ולנשום בו את מנהטן על האפשרויות שבה, הבילויים, החברויות והאהבה.. הו, האהבה…מומלץ!

1
17/9/2024

וואו! ספר קליל, קולח ואסקפיזם כיפי, ספר שיש בו קצת מהכל והרבה מניו יורק. נהניתי כל כך. לאוהבי סקס והעיר הגדולה. חבל שאין מספיק ספרים כאלה בארץ. מומלץ!

1
15/9/2024

הסיפור הוא סיפור חייה של שירה, הדיסוננסים בחיי היומיום. העיר ניו יורק היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהעלילה. הייתי אומרת שהספר הוא גם סוג שיר אהבה לעיר התוססת שלא נחה לרגע. תמיד רחוק מרגישים קרוב יותר. הסיפור מובא בגוף ראשון ובשפה קולחת וסוחפת. מסתבר, שטיימינג הוא הכל בחיים. אם יש עיר שבכיף הייתי עושה אליה רילוקישיין, וחוזרת אליה, התשובה היא דפנטלי ניו יורק. נהניתי לחזור דרך עיני הסופרת למקומות האהובים.חמדתי את התיקים של שירה, ובהחלט הייתי מצורפת אליה לשופינג. החיים הם כמו מדרגות נעות, פעם אתה למטה ופעם למעלה. חשוב שיהיה מי שילווה אותך בדרכך בכל צד- תמיד.🙏 מומלץ לקריאה‼️

1
14/9/2024

סיפור מהמם כתיבה מהממת לא מורגש שזה ספר ביכורים התחלתי נסחפתי ולא יכולתי לעצור עד לסיום אהבתי מאוד וממליצה מאוד

1
11/9/2024

ספר פשוט נפלא. מתוק, שנון, מרגש וסוחף. ממש עושה חשק לטייל עם שירה ברחובות ניו יורק. וחייבת להוסיף שגם עפתי על הכריכה 🤩💜 יאללה דניאל, מתי יוצא הספר הבא???

1
9/9/2024

ספר קליל וכיפי שמתרחש בניו יורק, ממש נהנתי לקרוא, סוחף ומרתק, ממליצה בחום 🩵

1
4/9/2024

ספר נהדר שמשתף בהרחבה מחשבות אישיות שיש לכל אחד מאיתנו אבל מעטים מעיזים להציף (ויש הרבה שלא מודעים לעצמם מספיק כדי לדעת שהם חושבים כך). הפגיעות האמיצה של הסופרת מאפשרת להתחבר לספר בקלילות והנאה.

1
19/6/2024

כתיבה קלילה וסוחפת. היה פשוט כיף להתנתק לרגע, במיוחד בתקופה הזו.

1
19/5/2024

מושלם! ממש סחף אותי!

1
15/5/2024

מקסים!

1
15/4/2024

ספר כיפי וקליל, ממש נהנתי

1
12/4/2024

ספר שנקרא בנשימה אחת!!! זורם, סוחף מרגיש כל כך אמיתי לכל מי שחולמת על ניו יורק-מומלץ....

1
5/4/2024

מסע עם שירה, ישראלית בניו יורק, הנחושה לכבוש את העיר הגדולה וכשהפנטזיה כמעט מתממשת צצות סוגיות ושאלות שהיא צריכה לפתור. ספר מקסים.

1
1/4/2024

קראתי את הספר תוך שלושה ימים!! סחף אותי מאוד. עשה לי חשק לבקר את ניו יורק (אם לא לעבור אליה)

1
1/4/2024

בעודי נסחפת לאוירה, מדמיינת את עצמי ממש כמו שירה מטיילת ברחובות ניו יורק, חיה את החלום בעיר הגדולה, השוקקת, המטריפה בעולם, מציפה אותי גם תחושה רומנטית. נסחפתי לרומן, לריגוש, לחלום שלא הגשמתי אבל חוויתי דרכך. אז תודה על ספר מופלא, מחכה לסרט😉 ולספר ההמשך❤️

1
5/5/2025

בדרך כלל אני פחות נוטה לספרים שהם slice of life, אבל פה ממש אפשר היה להרגיש את החיים של בחורה צעירה ומוצלחת בניו יורק. הרומנס לקח צעד אחורה ונחשפנו לחשיבה של שירה על האני העצמי שלה. הספר הרגיש מאוד בוגר, שירה בסוף שנות ה20 שלה והיא מרגישה אינטליגנטית ואמיתית. זאת אולי הערה מוזרה להגיד אבל הרבה פעמים דמויות נשיות בספרים מרגישות לי לא רציניות מספיק, לא חושבות מספיק או סתם מתנהגות בילדותיות מוגזמת. אני מסתכלת עליהן ואומרת לעצמי באיזה קטע מישהי בגיל הזה תתנהג ככה? התהיות של שירה מרגישות אמיתיות, שקולות, מחשבות שהיו יכולות לעבור לך בראש אם תיתקלי באותה צומת דרכים בה היא נתקלה. מאוד אהבתי את השיח על אימהות, על ילדים, ועל להספיק דברים בחיים. כאמא לתינוקת בת כמעט שנה, מאוד מאוד התחברתי למה שהיא אומרת. אולי הרומנס הוא לא העיקר אבל הוא מופיע, וגם פה דווקא מעניין לראות איך הוא לא העיקר בחייה של שירה. היא עצמה העיקר, סיימתי את הספר עם חיוך ענק על הפנים והאמונה שאני צריכה לסמוך על עצמי יותר.

13/4/2025

ספר שהוא פשוט עונג צרוף, כיף וזורם. נהניתי לשוטט עם שירה ברחובות ניו יורק, ולחוות את האסקפיזם המושלם

12/2/2025

הדמות הראשית בספר היא ניו יורק, וכל מי שאוהב את העיר הזאת ירגיש שהוא מתהלך בה ונושם אותה תוך כדי הקריאה. ספר קליל עם גיבורה מקסימה שקל לאהוב.

9/2/2025

ספר ממש fun! תחושת האנרגיה של ניו יורק מאוד אותנטית. שנון ועם חוש הומור, מאד נהניתי.

16/1/2025

ספר נהדר

13/1/2025

רומן מעניין, קליל וכיף לקריאה. עשה חשק לטייל בניו-יורק ולהתחקות אחר גיבורת הספר. ממליצה.

11/1/2025

מומלץ בחום! רומן כיפי ומרגש. סיפור על הגשמה עצמית, מלא בקסם של ניו יורק שמהווה חלק בלתי נפרד מהעלילה והופכת כמעט לדמות בפני עצמה. הכתיבה זורמת עם הרבה הומור ורגש.

18/12/2024

זה סיפור קליל וכייפי על שירה, בחורה בת 30 כמעט שמחליטה להגשים חלום ולטוס לנסות את מזלה בתפוח הגדול. היא עוזבת חיים די נוחים וצפויים מראש, נפרדת מבן זוגה הותיק שי ומתחילה את הרפתקת חייה כשלצידה אח שלה. אפשר לומר שהיא חיה את החלום, מצטיינת בעבודתה בחברת הנדל"ן ומנהלת קשרים חברתיים מוצלחים בסך הכל אך לכל אורך הסיפור, היא חצויה בין אהבתה לישראל והגעגועים לחברותיה ובעיקר לאימה שנשארה מאחור. היא מאד זורמת ונהנית מהחיים החדשים שיצרה לעצמה, אבל עוד לא החליטה מה נכון בשבילה: האם לצאת עם אמריקאי באמת יספק אותה? מישהו שלא היה בצבא, לא מכיר את הסלנג ולא חולק את אותו מטען תרבותי כמו מישהו ישראלי? הזדהיתי עם המשפט של שירה: "אתה יודע מה אני תמיד אומרת - להגיע בזמן זה לאחר" - עמוד 111 ( פשוט בול אני ! ) שמחתי ללמוד שבסטארבקס, '"גרנדה, הוא לא גדול אלא בינוני, וטול הוא האופציה הקטנה ביותר" - עמוד 12 ( מידע חיוני ביותר ! ) והעיקר? תזמון הוא הכל בחיים. כמה שזה נכון. הספר הזכיר לי את מעלליי בניו יורק מלפני כמה עשורים טובים, ולגמרי עשה לי חשק לחזור אליה וליהנות מהמסעדות, מהטייקאווי, מהרופטופס וממלא אלכוהול! ואיך לא חשבתי על להגניב יין לקולנוע? זה ממש סטארט-אפ (-; תיאורי הרחובות, הפארקים וההמולה הניו'יורקית ממש מועברים באופן מושלם אל הקורא שמרגיש עד מהרה חלק מה"סט". השפה קלילה והעלילה קולחת בכיף עם סוף מפתיע. אסקפיזם במיטבו!

12/11/2024

נשאבתי לספר התנתקתי מהמציאות, הרגשתי כאילו אני בניו יורק. מחכה לספר הבא. תודה, רוני

9/11/2024

מרגש זורם חסר היה לי האיחוד בין שירה לשי אם היה בכלל הייתי שמחה

10/10/2024

אחד הספרים המהנים שקראתי לאחרונה.

25/9/2024

מדרגות נעות כשמו כן הוא ,קליל זורם כייפי ומהנה, שלי אף נגמר מהר .עשית לי בהחלט חשק לעוד .... בספר תמצאו פרוזת מקור טובה , עם נגיעות של קומדיה ורומנטיקה ישראלית על שלל תיאוריה המחשיקים של דניאל בהן ניכרת אהבתה לעיר הגדולה ניו יורק , והחשוב מכל שלקחתי שלעיתים הדרך חשובה מרתקת אף יותר מהיעד ובפרט כדרך חיים ❤🙏מצפה כבר לספרה הבא !

21/9/2024

וואו, איזה ספר סוחף, נהניתי מכל רגע!

18/9/2024

חמוד ביותר!

18/9/2024

אחד הטובים! קליל וכיפי וגרם לי לגעגועים עזים לניו יורק האהובה

21/4/2025

ספר ממש חמוד, ומלא תיאורים. שירה היא דמות ממש מקסימה, והיה מהנה לראות את ההתלבטויות שליוו אותה לאורך כל הספר. הסוף פתוח וזה קצת מבאס, אבל מעבר לזה היה ממש כיף ומהנה לקרוא את הספר❤️❤️

12/1/2025

ספר שהוא כולו אסקפיזם ניו יורקי מתובל בנדל״ן וסטרבאקס. התיאורים והקצב שואבים ומעבירים חוויה של חיים בעיר הגדולה מכל הכיוונים - הגשמה עצמית, חיי אהבה, קריירה, געגועים והתלבטויות להמשך. קליל, זורם ונטול דרמות.

22/12/2024

מבחינתי, הסופרת לגמרי הצליחה להעביר את ההווי והחוויה של העיר. אני באופן אישי מעולם לא ביקרתי בה, אבל אין לי ספק שהסיפור הזה הגביר לי את החשק לבקר שם. טיילתי עם שירה ברחובות, ברכבת התחתית, בפארקים, ברוף טופ, בברים מגניבים ובדירות שוות עם הנוף המוכר. אם לא לטייל על אמת, לפחות לטייל עם שירה... ספר כייפי, לא ארוך, ספר שבהחלט לקח אותי רחוק מפה.

3/11/2024

ספר ביכורים מקסים עם וויב חזק של ניו יורק סיטי שעושה חשק לטוס לשם 😊

9/10/2024

סיפור אהבה לניו יורק. העיר מתוארת בפרוטרוט שמאפשר להרגיש את העיר דרך הרחובות, הקפה, הבתים וההרגלים. הדמויות והיחסים ביניהן משניים לחוויה של העיר הגדולה. ספר חמוד וקליל

18/7/2024

ספר לאוהבי העיר ניו יורק. התיאורים המדוייקים גורמים לקורא להרגיש שהוא מטייל ברחובות העיר ומיד אח"כ לרוץ לקנות כרטיס טיסה. אהבתי.

21/3/2025

חביב. ספר טיסה קלאסי, לא עמוק במיוחד ומעביר את הזמן בנעימים. קומדיה רומנטית לפי כל הכללים. כן נחמד ללכת בראש ברחובות ניו יורק יחד עם הגיבורה ועם המחברת.

17/1/2025

ספר לכל מי שמתגעגע לניו יורק ולמה שהעיר יש לה להציע דרך עיניים של ישראלית שמתחבטת בין עבר לעתיד. קליל וחמוד

7/12/2024

קצת משעמם וילדותי.. יותר מידי תיאורים של מה אכלה, מה שתתה… לא התחברתי

8/10/2024

פחות אהבתי. עלילה חלשה. כיף להסתובב בניו יורק דרך הספר אבל לא זרם לי. מצטערת.

18/9/2024

נחמד, סוף פתוח משאיר אוךך עם ......

12/9/2024

חביב. עריכה לא היתה מזיקה

11/8/2024

אני מתנצלת, אבל הספר פשוט לא כתוב טוב. אומנם כביכול קולח, אבל נטול עלילה אמיתית. נראה יותר ספר זכרונות מאשר פרוזה

17/9/2024

ספר חמוד. לא קורה בו יותר מדי.

1
4/5/2025

סתמי

7/2/2025

ספר די רדוד שבעיני ממש לא מצליח להעביר רגשות של כלום, קצת מרגיש כמו רשימת מכולת של מעשים, מיקומים, רחובות ומסעדות בניו יורק. הפריע לי גם שימוש מוגזם באנגלית בעברית (למשל, ..."שאני אובר מתאמצת ונהיית לגמרי סושיאלי אוקווארד"), ובעברית כאילו סלנגית ("לא סתם אכלתי סרט"). כתיבה מאוד לא בשלה ובוגרת.

1/8/2024

ספר בינוני, הזכיר לי קצת רשימת מכולת, תיאור של מעשים והתקדמות איטית ולא מעניינת במיוחד. אחת מהפעמים הבודדות שעזבתי ספר בלי לסיים

8/4/2024

הכרחתי את עצמי לסיים

26/3/2025

יותר מדי תיאורים של חנויות, מקומות ותחנות תחתית של ניו יורק ופחות מדי עלילה. שפה יבשה ונוקשה שלא מצליחה לסחוף. לא התחברתי ולכן לא ממליצה. יש אחרים טובים ממנו

19/9/2024

ספר נטול רגש כתוב טכני מאוד כאילו מישהו מקריא תפריט

14/9/2024

לא התחברתי. הרגשתי כאילו אני קוראת דו"ח פעילות. גם השפה לא זרמה לי והסוף... בעצם אין סוף. סתם נגמר.

27/8/2024

יותר מדי תיאורי ג’י פי אס של מנהטן... מעט מדי עלילה רומנטית. לא התחברתי לספר.

10/5/2024

לא הצלחתי לסיים את הספר ובאמת שניסיתי מרוב תיאורים לא רלבנטיים לא מזהים עלילה אחד הספרים המיותרים ביותר שרכשתי פשוט בזבוז זמן וכסף

מדרגות נעות דניאל רנטפה פרץ

פתח דבר

אנחנו נוסעים על רחוב ויצמן, השעה מאוחרת יחסית והעיר הרדומה ממילא, שקטה לחלוטין בחלקה הדרומי. חלונות הפג'ו הכסופה פתוחים לרווחה וריח של לחות קיצית באוויר. מהרדיו בוקע שיר קיטשי לגמרי של סטייסי אוריקו, There's Gotta Be More to Life, ואני שרה בקול ועפה.

"נשמע כאילו יש לשיר הזה משמעות מעבר בשבילך," שי אומר.

הוא צודק. שיר פופ קיטשי, לא עמוק במיוחד, ועם זאת ממש התחברתי אליו. חולפות כמה שניות שבהן אני פשוט לא שם. אני בניו־יורק, צועדת וחוצה רחובות ושדרות, עולה על הסאבווי, עוצרת בסטארבקס, מתענגת על הלבד, בעיקר, אבל לא רק, כי זה כל כך נורמלי ומקובל.

יש בי מעין דיסוננס, מצד אחד אני כל כך אוהבת אנשים ורגילה להיות בחברה כמעט כל הזמן, ומצד שני נעים לי גם להיות לבד. החברויות והקשרים שבחיי הם חלק בלתי נפרד מתפיסת האושר שלי, לא שאני תלויה באחרים, אבל היחסים העמוקים שנרקמו עם אנשים שונים בחיי חשובים לי מאוד. ועם זאת יש בי חלק שרוצה לנוח. לתחזק את כל הקשרים האלה זו עבודה לא פשוטה – החברות מהתיכון, מהעבודה, מהלימודים, המשפחה, דגש חזק על אימא שלי, ושי. לפעמים יש לי הרגשה שניהול הקשרים האלה הוא סוג של עבודה נוספת בשבילי נוסף לכול. אני זו שסומכים עליה שתשמר אותם ותיזום מפגשים, ובו בזמן אני בזוגיות כבר שבע שנים ועובדת בשתי עבודות כדי לממן את לימודי התואר הראשון שלי.

אז כן, כיף לי ואני מאושרת על כך שזכיתי להיות מוקפת בחברות, בבן זוג מדהים ובאימא שהיא כמו חברה, אבל אני בת 25 והכול כל כך צפוי. אני מביטה קדימה והכול ידוע מראש. אנחנו נסיים את התואר, נעבור לגור יחד, נמצא עבודה, נתחתן, נביא ילדים וזהו. אין הפתעות ואין תפניות בעלילה. הגבר הראשון שאי פעם הייתי איתו יהיה בעלי. לא משנה עד כמה הוא מדהים, והוא מדהים, אין ספק, טוב לב, תומך, חכם בטירוף, אמביציוזי, נאמן, כיפי, יפה תואר, ואוהב אותי כל כך, ועם זאת, אני כבר רואה את עצמי כמה שנים קדימה נשאבת לאותם הרהורים של גיל 30 – מה היה קורה אילו...

"לאן נעלמת לי?" קולו של שי קוטע את חוט המחשבה שלי.

"מה?" אני מגיבה כמישהי שהתעוררה כרגע משנתה. "וואו, סליחה. נכנסתי לרגע למצב בהייה," אני עונה בחיוך נבוך, מקווה שלא פיתח איזו מיומנות של קריאת מחשבות בדקות האחרונות.

"אז מה אמרנו? הולכים לסרט?" אני מנסה להשיב את רצף השיחה ולהתנער מהעובדה שברור לי שימינו יחד ספורים.

פרק 1

"בוקר טוב!" עמוס מברך את כולם בכניסתם למשרד לישיבת הבוקר. לא ברור למה אני כל כך אוהבת את הישיבות האלה של ימי רביעי. כולם בלי יוצא מן הכלל רואים בהן תיק מעיק, ורק אני מתמוגגת מההתייצבות הזו ב־9:00 בדיוק, כשבמקביל ישנה פריסה של ארוחת בוקר בחדר הישיבות. זה כנראה חלק מהניסיון שלי להיאחז בכל טיפה של מסגרת שאני יכולה למצוא באורח החיים הכאוטי כסוכנת נדל"ן במנהטן.

"יש לך פגישות היום?" כריס שואל בעודנו מלקטים פריטים לצלחת.

אין יותר אמריקאי מכריס, הוא האוֹל אמריקן גָאי הטיפוסי. בלונדיני, כחול עיניים ויפה תואר. הוא מרכיב משקפי ראייה לעיתים, מה שמוסיף לסקס אפיל המסתורי שלו. הוא עבר מאוהיו לניו־יורק לפני שלוש שנים, חי בצ'לסי ועוסק בנדל"ן בעודו חולם להגשים את עצמו כמוזיקאי.

"כן, שתיים האמת, פיננשיאל דיסטריקט ואפטאון," אני משיבה.

"חרוצה," הוא עונה בחיוך נבוך מעט.

מהות התקשורת בינינו לא כל כך ברורה לי, בטוח שזה יותר מיחסי משרד קורקטיים, סוג של חביבות הדדית הגובלת לעיתים בפלירטוט, אבל אני לא מצליחה להניח את האצבע בדיוק.

"קדימה כולם, לעזוב הכול, מחשבים, בייגלס, בואו נתחיל," עמוס אומר בקול פורמלי.

עמוס, כפי שהשם מסגיר, גם הוא ישראלי, על אף הניסיון להסתיר את המבטא ככל שרק יוכל. לא שאני שופטת, גם אני פיתחתי מבטא אמריקאי משהו, שיישמע לכל ישראלי ממוצע מתיימר מעט, לא מאלו שכבר לא זוכרים את השפה וחייבים לשלב ארבע מילים באנגלית בכל משפט באופן לא משכנע, אבל כזה שממש לא מסגיר את היותי מהגרת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. עמוס ייסד את החברה לפני כעשור וחצי וכעת ישנם שני משרדים בעיר. המשרד שבו אני עובדת ממוקם בצ'לסי שבלב מנהטן.

במהלך הישיבה עמוס מזכיר לנו שהחודש נושא עימו המון הזדמנויות עבור כולנו, כאילו שאנחנו לא זוכרים שאותו הדבר נאמר גם בחודש שעבר וגם בזה שלפניו, כמה אנחנו חייבים להיות בפִּיק סְטֶיְיט כדי להגיע לתוצאות ולהיות עקביים במאמצי הפרסום והשיווק שלנו. זה באמת כישרון לדקלם את אותה מנטרה על בסיס שבועי ולגרום לה להישמע כקונספט חדשני ומהפכני. הישיבה מסתיימת אחרי מעגל הכוח המביך משהו, שבו כולנו עומדים יחד ומוחאים כפיים בנמרצות בניסיון להעלות את רמת האנרגיה והמורל במשרד. אני מסתובבת לעבר המחשב שבעמדתי ומארגנת את רשימת הדירות שתכננתי להראות ללקוח של השעה 12:00. יש לי בדיוק שעה ורבע להתאפס לפני שאני יוצאת לכיוון הסאבווי ולהספיק לשתות קפה בדרך. עם הזמן הגעתי למסקנה שאני לא ממש מתענגת על קפה, אבל משהו בריטואל הזה של שתיית קפה בדרך לפגישה קוסם לי וגורם לי להרגיש ניו־יורקרית טיפוסית.

העבודה שלי משתנה מיום ליום, השגרה היא היעדר שגרה ודפוס קבוע, וכדי לא ללכת לאיבוד אני מנסה ככל שאפשר ליצור איזושהי רוטינה והתנהלות קבועה. אני קמה בשעה קבועה, מגיעה בכל בוקר מוקדם למשרד ויוצרת לו"ז קבוע מבחינת פרסומים ולקוחות שאני פוגשת.

"ג'ון בשעה 12:00 בפינה הצפון־מזרחית של רחוב 73 והשדרה השלישית," אני קוראת מתוך הפולדר שיצרתי לקראת הפגישה. יש לי חמש דירות להראות ומשם אחתוך לאזור המִיטְפָּקִינְג, שם קבעתי דרינק עם עמית, השותף והבסטי שלי. אני אוספת את חפציי, מוודאת שיש לי מספיק כרטיסי ביקור, ארנק וסלולרי.

"ביי כריס, סִי יוּ לֶיְיטֶר," אני אומרת בחיוך ומתקדמת בלי לחכות לתגובה, שולחת נשיקה באוויר לאמילי שבעמדת הכניסה ויוצאת מהמשרד.

ההמתנה למעלית, כרגיל, אורכת כמה דקות, מה שמאפשר לי לעבור שוב על רשימת הדירות ולסדר בראש את מסלול הפגישה עם כל הדגשים שאעלה בדרך – הבר השכונתי, תחנות הסאבווי הקרובות, החנויות שבסביבה... המעלית מגיעה ואני יוצאת מהבניין אחרי איחולי "המשך יום נעים" לדורמנית שבלובי. אני על רחוב 18 והשדרה השישית, צועדת לי בנחישות בנעלי העקב, שהן כנראה כמה סנטימטרים מעל הגובה המומלץ לבריאות הגב שלי, אבל זו הקרבה שאני מוכנה להקריב בשביל תחושת הביטחון שהן מעניקות לי והשלמת הלוק הכללי. בעודי צועדת על השדרה השישית לכיוון הסאבווי אני נהנית מהבריזה הקלה שמלטפת את פניי וממזג האוויר הנעים יחסית, על אף הלחות והחום. ריח שאי אפשר להגדירו במילים נישא באוויר ומעיד בבירור שזהו יום קיץ ניו־יורקי. צפירה של אמבולנס נשמעת ברקע מלווה בצפצופים של נהגי מוניות מיוזעים ומתוסכלים. אני עוצרת בסטארבקס על רחוב 22 ומזמינה לי קפה טוּ גוֹ.

"גרנדה אמריקנו עם חלב דל שומן בבקשה."

זו שפה בפני עצמה לדעת להזמין בסטארבקס, ועברתי כמה ניסיוניות כושלים עד שעליתי על זה. מסתבר שחלק מהז'רגון נוגד לחלוטין את האינטואיציה. גְרַנְדֶה, הוא לא גדול אלא בינוני, וטוֹל הוא האופציה הקטנה ביותר. גוֹ פִיגֵר. נסיעה קצרה בסאבווי ואני יוצאת לכיוון נקודת המפגש. שבע דקות לפני הזמן, אני חושבת לעצמי ומחייכת בעודי מחפשת ספסל לשבת עליו בזמן ההמתנה. קצב החיים הבלתי פוסק במנהטן מביא לפיתוח מיומנות בלתי נתפסת של ניהול זמנים. אני מסוגלת לתזמן כל דבר על הדקה כולל מרווח ביטחון של כמה דקות לשינויים בלתי צפויים. חשוב לי תמיד להקדים לפגישות ולא להגיע ברגע האחרון, זה מקנה לי תחושת ביטחון ועוד כמה דקות כדי להתאפס. ב־12:01 אני קולטת בחור שסורק את השטח ומאשרת לעצמי שזה הוא.

"היי... ג'ון?" אני שואלת בחיוך.

"כן... שירה?" היסוס קל ניכר בקולו.

"כן, נעים להכיר!" אני אומרת בחביבות ומושיטה את היד ללחיצת ידיים רשמית מלווה בחיוך הדדי.

לא משנה כמה פגישות אקיים וכמה לקוחות חדשים אפגוש על בסיס יומי, תמיד אחוש את המבוכה ההתחלתית הזו שמלווה את רגעי ההיכרות הראשונים.

"יצא לנו טוב עם מזג האוויר, יום מהמם היום, לא חם מדי," אני מציינת בהתלהבות, תמיד טוב להיעזר בנושאים ניטרליים כמזג האוויר כדי לשבור את הקרח.

"כן, בהחלט," הוא עונה בחיוב.

"טוב, אז נתחיל עם הדירה הראשונה. היא בבניין ממש מולנו, יש לנו פגישה במשרד הליסינג שם בעוד כמה דקות," אני מכריזה בביטחון.

בדרכינו לבניין הוא מספר שזוהי הדירה הראשונה שאליה יעבור בגפו, עד עכשיו תמיד חלק דירות עם שותפים, והוא ממש מתרגש מהפרק החדש הזה בחייו. חשבתי לעצמי שזה סימן נהדר שהוא נפתח כך, הוא מרגיש בנוח וזה תמיד עוזר בתהליך ומעלה את הסיכויים שהוא ידבק בי כסוכנת שלו. התחרות בעיר כל כך אינטנסיבית ולכולם יש גישה לאותו מאגר מידע ולאותן דירות בשוק השכירות, כך שבסופו של דבר האינטראקציה הבין־אישית הזו היא שקובעת. במהלך הפגישה גיליתי שהוא רווק, בן 32. שׁוֹקִינְג, אני חושבת לעצמי, איך קורה ששמונים אחוז מהלקוחות שלי הם גברים רווקים? לא שאני מתלוננת, אבל זה קטע, יכול להיות שאני מזמנת את זה? נוֹאט טוּ סֵלְף, להפסיק או שדווקא לדבוק בקריאת ספרי הניו־אייג' שלי כגון כוחו של התת־מודע.

הפגישה מסתיימת בערך אחרי שעתיים. היא הייתה ממש מוצלחת. על סמך הפידבק שהוא נתן לי קבענו שאראה לו עוד כמה דירות מחר ונתקדם משם. אנחנו נפרדים בחיוך ואני מרגישה התרגשות קלה מהעובדה שנתראה מחר, מנסה להבין אם מהפוטנציאל הגבוה של סגירת עסקה או מזה שאראה אותו שוב.

תתאפסי! לא לשכוח את החוק – לא חושבים על אף לקוח בקטע רומנטי עד שתמה האינטראקציה העסקית, שיננתי לעצמי בהחלטיות והבנתי שאצטרך לדחות את הדרינק עם עמית, אני חייבת לחזור למשרד ולתאם פגישות נוספות לפני הפגישה איתו מחר. אני נכנסת לתחנת הגְרַנְד סֶנְטְרָל, שם הסתיימה הפגישה, ויורדת במדרגות הנעות, מחליטה הפעם שלא לדהור קדימה ופשוט לעמוד ולהמתין בסבלנות עד שאגיע לקצה המסילה.

חודש יולי והלחות האין־סופית של ניו־יורק בחודשי הקיץ לא מאכזבת גם הפעם, בתוספת נגיעה של חימום גלובלי, בתחנת הסאבווי יש הרגשה של סאונה יותר מתמיד. ריח זיעה חריף בוקע מהאדון שלפניי, ויש נגיעות של ריח שתן באוויר כמצופה מתחנת סאבווי מרכזית בגבולות העיר הסואנת. אני סורקת את השטח כאילו שעברתי איזו הכשרה מקצועית במוסד בגלגול קודם, מנסה לפענח אם מישהו נראה חריג היום, נושם בצורה מואצת או לובש בגד הנראה גדול ממידותיו הטבעיות. כרגיל, זיהיתי לפחות שתיים–שלוש דמויות חשודות וחישבתי את סיכויי ההישרדות שלי ברגע שיפעילו את חגורת הנפץ בהסתמך על המרחק בינינו.

אני לא חרדתית, יש לי סלידה עזה מהמילה הזו, שמעוררת חרדה בפני עצמה, אבל כן עוברות לי מחשבות מלחיצות בראש לעיתים, למי לא? לא נראה לי שאפשר לגדול בארץ, להיות בשנות העשרה במהלך שנות התשעים כשכל שבוע אוטובוס אחר מתפוצץ ולא לחשוב על הסבירות שמישהו עם מטען יחליט ללחוץ על ההדק בקרבתי.

פורים 1996 נצרב לי בזיכרון, היינו בביתה של שגית לוי ועשינו חילופי משלוחי מנות בשיטת הענק והגמד. התכנון היה להגיע לתחנה המרכזית בעירנו ויחד לנסוע באוטובוס לדיזנגוף סנטר, בימים שההַארְד רוֹק קפה היה ההיילייט של העיר, או כך לפחות חשבנו. כל ההתרגשות נגדעה באיבה כשמהמרקע בקעו קולות של מבזק חדשות המבשר על עוד מחבל שהתפוצץ במרכז תל אביב. אז איך אפשר עכשיו, כמעט שבע שנים אחרי ה־11 בספטמבר, כשהכחדת הכופרים היא האג'נדה הקיומית של תאי דאעש ואל קאידה ברחבי העולם, שלא לחשוב על זה?

שרדתי, אני על הסִיקְס טְרֵיְין. אני לא מתכוונת להיכנס ללחץ גם בקרון, גם ככה אין לי לאן לברוח כרגע. "סְטֵנְד קְלִיר אוֹף דֶה קְלוֹסִינְג דוֹרְס," קולו של הכרוז מכריז על רחוב 34 כתחנה הבאה. אני מנסה לבדוק אם יש לי מזל עם הוויי פיי כדי להזמין מקום להיום בערב, לדייט השבועי שלי עם עמית. עמית הוא החברה הכי טובה שלי פה בעיר, ובאופן מפתיע הוא לא הומו, וכן, זו מערכת יחסים אפלטונית לגמרי, יותר כמו יחסי אח–אחות ממש קרובים. למען האמת, כשחושבים על זה, חיי החברה שלי בניו־יורק דלים בהרבה מאלו שהיו לי בארץ, שם הייתי מוקפת חברות הזמינות כמעט בכל עת, אבל הם לא היו מביישים אף סיטקום אמריקאי טיפוסי, מין הכלאה קסומה של "וויל וגרייס" ו"חברים".

אורן, אחי, שמי שהכיר אותנו כשרק הגענו לעיר לפני כמה שנים היה בטוח שאנחנו תאומים, מתגורר לא רחוק ממני, בווסט וילאג'. יש את הבסטי הגיי, אדווין, הידוע בכינויו אדי, ועמית כמובן, שהוא על תקן הבסטי הסטרייט שלי. היו לי כאן עוד כמה חברות מאוד קרובות אבל במהלך השנים הן חזרו לארץ בשאיפה להקים משפחה ולבסס את עצמן. ועל אף הצמצום במצבת החברים היום־יומית, אני מרגישה שלמה.

סיפור האהבה שלי עם ניו־יורק החל עוד הרבה לפני הביקור הראשון שלי שם. כבת לאב דֵּנִי ואימא תמנייה שתקשרו רוב הזמן באנגלית, תמיד הייתי חשופה לשפה. אומנם אבי הוא לא בדיוק האדם הכי תקשורתי, אבל עדיין התקשורת, גם אם מינימלית, באנגלית בשנות ההתבגרות שלי הספיקה לעורר אצלי את הכמיהה העזה לצאת מגבולות ארצנו הקטנה. כבר מגיל צעיר הייתי אובססיבית לקומדיות רומנטיות, בייחוד לאלו שסיפורן מתגולל על רקע התפוח הגדול. אימא שלי תמיד התייחסה אליי ואל אורן כאל אנשים בוגרים, ואפשרה לי, למרות שהיו מי שהרימו גבה, לצפות בתכנים פחות הולמים לגילי. מובן שלא מדובר בפורנו רך, אבל כבר בגיל 12 צפיתי ב"אישה יפה" כשאימא שלי מכסה את עיניי בסצנות הנועזות. איכשהו כל הנתונים האלה יצרו אצלי כמיהה בלתי מוסברת ליצור תסריט הוליוודי משל עצמי.

הייתי נוסעת לדיזנגוף סנטר וקונה לעצמי מגזינים אמריקאיים רדודים במיטב כספי, בימים שרק פתחו את דַאנְקֶן דוֹנַטְס, מה שלימים נכשל נחרצות. וכמו אוטודידקטית אמיתית שנחושה להיות מושכלת לפני כל סיטואציה, שיננתי טיפים שיכינו אותי לנשיקה הראשונה שלי מ"טִין מגזין" האמריקאי. עד היום, בגיל 29, הגיליון הספציפי על הנשיקה הראשונה עדיין אצלי, הוא כבר החליף כמה גלגולי צבעים וכעת הוא צהוב על סף המתפורר. כבר בגיל 16 הייתה לי תוכנית והיה לי ברור שאחיה בניו־יורק בצורה כזו או אחרת. בימים ש"דוסון קריק" כיכב על המסכים ו"נו דאוט" הוציאו את "דונט ספיק", רועי, שהיה החבר "הרציני" הראשון שלי, קיבל ממני הצעות נישואים בלתי פוסקות בזכות האזרחות האמריקאית שלו, שנענו בסירוב מנומס.

"יש!" אני מחייכת לעצמי, שריינתי מקומות להיום בערב, סְפַּיְיס מַרְקֶט במיטפאקינג בשעה 19:00. זה משהו שלא היה קשה לי להתרגל אליו, הדרינקים המוקדמים אחרי העבודה. בכל פעם שאני מגיעה לביקור בארץ, בשעה 21:00 רק מחליטים לאן יוצאים, ומסיימים את הערב בחצות במקרה הטוב. איך מתנהלים ככה? אולי הזדקנתי? אבל להיות מחוץ למיטה בשעה 23:00 נשמע לי כרגע כמו עינוי סיני. ללא ספק עוד סממן ששנות העשרים עוד רגע מאחוריי.

הרכבת עוברת את התחנה ברחוב 23, מישהו עובר בקרון ומדיף את ריח הבושם הכחול של פולו ראלף לורן, ואני נזרקת אחורה בזמן. מדהים עד כמה ריח ומוזיקה יכולים לתפקד כמכונת זמן קסומה שזורקת לסיטואציות כל כך רנדומליות וספציפיות בעבר שלא נראו ראויות לזכור בו ברגע. קראתי שהמוח יוצר התניה בין הסיטואציה לבין אותו ריח שאפף או מוזיקה שנשמעה ברקע. ואני מוצאת את עצמי חושבת על שי, לא חשבתי עליו כבר כל כך הרבה זמן.

המשך הפרק בספר המלא