חופש - האומץ להיות עצמך

מבוא

שלושה ממדים של חופש

חופש הוא תופעה בת שלושה ממדים. הראשון הוא חופש פיזי: אתה יכול להיות משועבד פיזית. במשך אלפי שנים נמכרו בני אדם בכיכר השוק כמו חיות או ככל סחורה אחרת עוברת לסוחר. תופעת העבדות הייתה נהוגה בכל מקום בעולם. עבדים לא זכו לזכויות אנושיות. הם לא התקבלו למעשה כבני אדם, הם נחשבו תת־אדם. ובני אדם עדיין סובלים במקומות שונים בעולם מיחס תת־אנושי. בהודו ישנם בני מעמד הסודרָה, הטמאים. רבים מבני הודו חיים עד היום בשעבוד. יש עדיין חלקים בארץ זו שבהם האנשים האלה אינם יכולים לרכוש השכלה, ומנועים מלעסוק במקצועות אחרים מאלה שנקבעו במסורת לפני חמשת אלפים שנה. אפילו נגיעה בהם נחשבת כמקור טומאה. עליך להתרחץ מיד אחרי שאחד מהם נגע בך באקראי. אפילו אם לא נגעת בו ממש, רק בצל שלו – גם אז עליך לטבול מיד באמבט. ובכל רחבי העולם, גופה של האישה אינו נחשב שווה לגופו של הגבר. היא לא חופשייה כמו הגבר. בסין הייתה לבעל במשך מאות שנים זכות להרוג את אשתו בלי להיענש, כי האישה הייתה רכושו. כשם שאתה יכול לשבור את הכיסא שלך או לשרוף את ביתך – כי זה הכיסא שלך, זה הבית שלך – אותו דבר היה נכון לאשת איש. בחוק הסיני לא היה עונש לבעל שהורג את אשתו, כי היא נחשבה חסרת נשמה. היא הייתה רק מנגנון רבייה, מעין מפעל לייצור ילדים.

כך שיש שעבוד פיזי ויש חופש פיזי – מצב שבו גופך אינו כבול, אינו מקוטלג כנחות מגופו של מישהו אחר, אלא יש שוויון בכל הנוגע לגוף. אבל אפילו כיום החופש הזה אינו קיים בכל מקום. התופעה הזאת הולכת ופוחתת, אך לא נעלמה לגמרי.

חופש של הגוף פירושו שאין הבדלה בין שחור ללבן, בין גבר לאישה, אין הבדלה מכל סוג שהוא בכל הנוגע לגופו של אדם. אף אחד אינו טהור, אף אחד אינו טמא; כולם אותו דבר מבחינת הגוף.

זה הבסיס הראשוני של חופש.

כל האופן שאנחנו מגדלים ילדים הופך אותם לעבדים –עבדים לאידיאולוגיות פוליטיות, אידיאולוגיות חברתיות, אידיאולוגיות דתיות. אנחנו לא נותנים להם הזדמנות לחשוב בעצמם, לחפש בכוחות עצמם.

אחר כך ישנו ממד שני: חופש פסיכולוגי. מעטים מאוד בעולמנו חיים בחופש פסיכולוגי. שכן אם אתה מוסלמי, אתה לא חופשי פסיכולוגית. אם אתה הינדי, אתה לא חופשי פסיכולוגית. כל האופן שאנחנו מגדלים ילדים הופך אותם לעבדים – משועבדים לאידיאולוגיות פוליטיות, אידיאולוגיות חברתיות, אידיאולוגיות דתיות. אנחנו לא נותנים להם הזדמנות לחשוב בעצמם, לחפש בכוחות עצמם. אנחנו אונסים את תודעתם לתבנית מסוימת. אנחנו ממלאים את הכרתם בדברים שאפילו אנחנו לא התנסינו בהם. הורים מלמדים את ילדיהם שיש אלוהים – והם עצמם לא יודעים מהו אלוהים. הם מספרים לילדיהם שיש גן עדן ויש גיהנום כשהם עצמם לא יודעים דבר על גן עדן ועל גיהנום.

אתם מלמדים את ילדיכם דברים שאתם בעצמכם לא יודעים. אתם רק מתנים את המיינד שלהם, כי המיינד¹ שלכם הותנה על ידי הוריכם. בדרך הזאת המחלה עוברת מדור לדור. חופש פסיכולוגי יהיה אפשרי כשילדים יורשו לגדול, יקבלו עזרה לצמוח ולהתפתח לקראת יתר אינטלקט, יתר אינטליגנציה, יתר מודעות, יתר ערנות. אף אמונה לא תינתן להם. לא ילמדו אותם דת או אמונה מסוג כלשהו, רק ייתנו להם תמריץ רב ככל האפשר לחפש את האמת. ומן ההתחלה יזכירו להם: "האמת שלכם, הגילוי שלכם, התובנה שלכם, זה מה שישחרר אתכם. שום דבר אחר לא יוכל לעשות את זה בשבילכם."

אמת לא יכולה להיות שאולה מבחוץ. אי אפשר ללמוד אותה מספרים. איש אינו יכול לתת לך את זה. עליך לחדד בעצמך את האינטליגנציה שלך כך שתוכל להתבונן בחיים ולמצוא אותה. אם נותנים לילד להישאר פתוח, לא תחום, ערני, ונותנים לו את התמריץ הדרוש לחיפוש, הוא ייהנה מחופש פסיכולוגי. ועם חופש פסיכולוגי באה אחריות עצומה. לא צריך להקנות לו את זה, או ללמד אותו; זה מתלווה כצל לחופש פסיכולוגי. והוא יהיה אסיר תודה לך. אחרת, כל ילד כועס על הוריו, כי הם הרסו אותו: הם שללו ממנו את חירותו, הם התנו את תודעתו. עוד לפני שהוא שאל שאלה כלשהי, הם מילאו את מוחו בתשובות שכולן כוזבות – כי הן לא מבוססות על התנסותו האישית.

אמת לא יכולה להיות שאולה מבחוץ. אי אפשר ללמוד אותה מספרים. איש אינו יכול לתת לך את זה. עליך לחדד בעצמך את האינטליגנציה שלך כך שתוכל להתבונן בחיים ולמצוא אותה.

כל העולם כולו חי בשעבוד פסיכולוגי.

והממד השלישי הוא הפסגה העילאית של החופש – הידיעה שאתה אינך הגוף, ואינך השכל, אלא אתה הכרה טהורה בלבד. הידיעה הזאת באה דרך מדיטציה. מדיטציה מפרידה אותך מגופך, מפרידה אותך מן המיינד, ובסופו של דבר אתה נותר כהכרה טהורה, כערנות טהורה. זה חופש רוחני.

אלה שלושת הממדים הבסיסיים של חופש הפרט.

לקולקטיב אין נשמה, לממד הקיבוצי אין תודעה משלו. לכלל אין אפילו גוף; זה שם בלבד. זאת רק מילה, ותו לא. לקולקטיב אין צורך בחופש. כשכל האינדיבידואלים יהיו חופשיים, הקולקטיב יהיה חופשי. אבל אנחנו מתרשמים מאוד ממילים, עד כדי כך שאנחנו שוכחים שלמילים אין כל ממשות. הקולקטיב, החברה, הקהילה, הדת, הכנסייה – כל אלה מילים. אין שום דבר ממשי מאחוריהן.

זה מזכיר לי קטע משעשע מתוך עליזה בארץ הפלאות. עליזה מגיעה לארמון המלכה. כשהן נפגשות המלכה שואלת אותה, "פגשת שליח בדרך לכאן? ראית מישהו?"

הילדה אומרת, "אף אחד."

המלכה חושבת ש"אף אחד" הוא שמו של מישהו. היא שואלת, "אבל אם כך, מדוע אף־אחד לא הגיע לכאן עדיין?"

הילדה אומרת, "גברתי, אף־אחד הוא אף אחד!"

המלכה אומרת, "אל תהיי טיפשה!

ברור שאף־אחד הוא אף־אחד, אבל היה עליו להגיע לפנייך. מסתבר שאף־אחד הולך לאט יותר ממך."

עליזה אומרת, "זה לגמרי לא נכון! אף אחד אינו הולך כמוני!"

חופש ממשהו אינו חופש אמיתי. חופש לעשות כל מה שאתה רוצה לעשות,גם זה אינו החופש שאני מדבר עליו. החזון שלי מדבר על החופש להיות עצמך.

וכך נמשך הדו־שיח עוד ועוד. בכל מהלך השיחה בין השתיים, "אף אחד" הופך בפיה של המלכה למישהו ממשי, ועליזה לא מצליחה לשכנע את המלכה ש"אף־אחד" הוא אף אחד.

הקולקטיב, הכלל, החברה – כל אלה מילים בלבד. מה שקיים באמת הוא האינדיבידואל. אחרת, הייתה בעיה. מהו החופש של מועדון רוטרי? מהו החופש של מועדון ליונס? אלה רק שמות, ותו לא. אלה אינן ישויות.

הקולקטיב הוא רעיון מסוכן מאוד. בשם הקולקטיב הקריבו תמיד את הפרט, את האמיתי. אני לגמרי נגד הדבר הזה.

אומות הקריבו מאז ומתמיד את האינדיבידואל בשם האומה – ו"אומה" היא רק מילה. הקווים ששרטטתם על המפה לא קיימים בשום מקום על האדמה. הם רק משחק שהמצאתם. אבל במלחמות על אותם קווים דמיוניים על המפה מתו מיליוני בני אדם – בני אדם ממשיים שמתים למען קווים לא ממשיים, שלא קיימים במציאות. ואתם הופכים אותם לגיבורים, גיבורים לאומיים!

רעיון הקולקטיב צריך לעבור לגמרי מן העולם. אחרת נמשיך בדרך זו או אחרת להקריב את האינדיבידואל. הקרבנו את האינדיבידואל אפילו בשם הדת, במלחמות דתיות. מוסלמי שנהרג במלחמת "קודש" דתית, ב"ג'יהאד", יודע שמקומו בגן עדן מובטח. הוא שמע מן המטיף במסגד ש"אם אתה מת למען האיסלם, יש לך מקום של כבוד בגן עדן, עם כל ההנאות שחלמת עליהן אי־פעם. והאיש שהרגת יגיע אף הוא לגן עדן, כי הוא נהרג בידי מוסלמי. זאת זכות מבחינתו, כך שאין לך צורך להרגיש אשם שאתה הורג בן אדם." הנוצרים יצאו למלחמות צלב – אף הן מלחמות קודש – והרגו מיליוני בני אדם, שרפו בני אדם בעודם בחיים. אותו דבר קרה בכל הדתות, בכל הארצות, ולשם מה? לשם איזו קיבוציות – נצרות, בודהיזם, הינדואיזם, קומוניזם, פשיזם, מה שלא תרצה. כל אחת מהמילים האלה מייצגת קיבוציות מסוימת, ובשם אותה קיבוציות אפשר להעלות את האינדיבידואל קורבן.

אין כל סיבה לקיבוציות להתקיים בכלל: די באינדיבידואלים. ואם האינדיבידואלים יגיעו לחופש פנימי כל אחד בפני עצמו, ויהיו חופשיים פסיכולוגית ורוחנית, באופן טבעי הקולקטיב יהיה חופשי פסיכולוגית ורוחנית.

הקולקטיב מורכב מאינדיבידואלים, לא להפך. נאמר שהפרט הוא חלק מן הכלל, שהאינדיבידואל הוא רק חלק מן הקולקטיב. זה לא נכון. האינדיבידואל אינו רק חלק מן הקולקטיב. הקולקטיב אינו יותר ממילה סמלית שמציינת אינדיבידואלים שנפגשים יחד. הם אינם חלק משום דבר; הם נשארים עצמאיים. הם נשארים בלתי תלויים אורגנית, הם לא הופכים לחלק מן הכלל.

אם אנחנו רוצים באמת עולם של חופש, עלינו להבין שבשם הקיבוציות בוצעו מעשי טבח כה רבים, שהגיע הזמן להפסיק את זה אחת ולתמיד. כל השמות הקיבוציים צריכים לאבד את ההילה ההרואית המפוארת שהייתה להם בעבר, את כל הכתרים שנקשרו סביבם. האינדיבידואל צריך להיות הערך הגבוה ביותר.

חופש ממשהו אינו חופש אמיתי. חופש לעשות כל מה שאתה רוצה לעשות, גם זה אינו החופש שאני מדבר עליו. החזון שלי מדבר על החופש להיות עצמך.

זאת לא שאלה של חופש ממשהו. חופש כזה לא יהיה חופש, כי הוא עדיין ניתן לך מבחוץ; יש לו סיבה. הדבר שהרגשת תלוי בו עדיין חבוי בחופש הזה שלך. אתה מחויב לו. בלעדיו, לא היית חופשי.

גם החופש לעשות כל מה שאתה רוצה אינו חופש, כי ההשתוקקות, השאיפה, הרצון "לעשות" משהו נובע מן המיינד – והמיינד הוא השעבוד שלך.

החופש האמיתי נובע מערנות נטולת בחירה, אבל כשיש ערנות נטולת בחירה החופש אינו תלוי בדברים ואינו תלוי בעשייה כלשהי. החופש שנובע מערנות נטולת בחירה הוא החופש פשוט להיות עצמך. ואתה כבר ממילא עצמך, אתה נולדת עם זה. מכאן יוצא שזה לא תלוי בשום דבר אחר. איש אינו יכול לתת לך את זה, ואיש אינו יכול לקחת את זה ממך. חרב יכולה לערוף את ראשך, אך אינה יכולה להסיר מעליך את החופש שלך, כי הוא עצם הווייתך.

זאת דרך אחרת לומר שאתה ממורכז, מעוגן בעצמי הקיומי הטבעי שלך. אין לכך כל קשר עם החוץ.

חופש מדברים תלוי בחיצוני. חופש לעשות משהו תלוי אף הוא בחיצוני. חופש להיות טהור לגמרי צריך לא להיות תלוי בשום דבר מחוץ לך.

אתה נולד כחופש. הבעיה היחידה היא שהותנית לשכוח את זה. שכבות על גבי שכבות של התניות הפכו אותך לבובה על חוט, והחוטים הם בידי מישהו אחר. אם אתה נוצרי, אתה בובה. החוטים שמפעילים אותך נמצאים בידי אלוהים שאינו קיים, ולכן, רק כדי לתת לך תחושה שאלוהים קיים, נוצר מנגנון שלם של נביאים, משיחים, נציגי האלוהים. הם לא מייצגים אף אחד, הם בסך הכול בני אדם אגואיסטיים – ואפילו האגו רוצה להפוך אותך לבובה. הם אומרים לך מה לעשות, הם נותרים לך עשרה דיברות. הם נותנים לך את אישיותך – שאתה נוצרי, יהודי, הינדי, מוסלמי. הם נותנים לך ידע לכאורה, ידע כוזב. ובאופן טבעי, תחת המעמסה הגדולה שהם מתחילים להעמיס עליך מראשית ילדותך – הנטל ההימלאיי שאתה נושא – תחתיו, חבוי ומודחק, קבור העצמי הטבעי שלך. אם אתה מסוגל להיפטר מכל ההתניות, אם אתה מצליח להבין שאינך קומוניסט או פשיסט, שאינך נוצרי או מוסלמי...

אתה נולד כחופש.הבעיה היחידה היא שהותנית לשכוח את זה.

לא נולדת נוצרי או מוסלמי; נולדת כהכרה תמה וטהורה. לחזור לאותו טוהר, לאותו תום, לאותה הכרה, זה מה שאני מתכוון כשאני מדבר על חופש.

חופש הוא החוויה העילאית של החיים. אין דבר גבוה מזה. ומתוך מצב של חופש, פרחים רבים יכולים לפרוח בתוכך.

אהבה היא פריחה של חופש. חמלה היא עוד לבלוב של חופש.

כל מה שבעל ערך בחיים פורח במצב התם והטבעי של הווייתך. אז אל תקשר חופש עם עצמאות. עצמאות היא מעצם הגדרתה חופש ממשהו, חופש ממישהו. אל תקשור חופש עם עשיית דברים שאתה רוצה לעשות, כי זה המיינד שלך, לא אתה. כשאתה רוצה לעשות משהו, מתאווה לעשות משהו, אתה כבול לרצון שלך ולמאוויים שלך. בחופש שאני מדבר עליו, אתה פשוט הנך – חי במצב של שקט, שלווה, יופי והתעלות.