מתוך מחברות ישנות

מתוך המחברת הראשונה,
26.6.2003-29.9.2002

היום חשבתי על זה שהדבר הנורא ביותר בשפָלים שלי הוא זה שבשלב מסוים אין לי לאן להוליך את עצמי במובן זה שבפנים אצלי אין מקום לעצמי. במצב הזה כל דבר כואב מבחוץ ומבפנים. מבפנים — כל זיכרון, כל מחשבה, כל רצון או צורך מעורר בשלב מסוים (מהר מאוד, טווח של שניות או דקות) דחייה עצמית (בא מכאב ומגועל). כל דבר שעולה במוח מתקשר לדברים כואבים, משפילים, מלוכלכים והופך למקור של כאב ונזק.

ההרגשה קשה ביותר לתיאור. אני מנסה להיזכר מה קורה כשהקול השפוי מצליח להוציא הגה — דבר חדש יחסית אצלי — מעניין מאוד, נדמה לי שזה קרה כשההתפרצויות נעלמו (במקביל), לא בטוח, אולי אחרי. נדמה לי שהלב מקשיב לו, אבל לא תופס את המשמעות. נדמה לי שאני מקשיבה, מוכנה להאמין, לא מנסה בכוח אלא מקבלת בפשטות את מה שהקול הזה אומר, אני חושבת שבחיוך אפילו (לא של לעג או סרקזם, לא!)

אבל המשמעות לא נתפסת. כאילו אין משמעות. אני חושבת שהיום, אחרי השפל ששיאו היה רביעי־חמישי־שישי שעבר (בכי כמעט בלי הפסקה, היסטריה, פחד בלתי נשלט) המצב שונה מבכל פעם אחרת. קודם כול, במבט לאחור, כמה שהשפל האחרון היה מדהים בעוצמתו, מפחיד בעוצמתו ובתזמונו (פיטורים, תאונה, לחץ, בלגן, אני בהיסטריה של לשלוח לטום וייטס את החבילה, פיצויים, הקלטות, הכנה להקלטות, הקלטה, כסף לא נכנס, היסטריה של להביא את החבילה של טום וייטס לגמר, שולחת את החבילה...), עדיין עברתי אותו בשלום יחסי. אני חושבת שהגורם היה העובדה שבשלב מסוים הרפיתי. בפחד, חשש זאת לא מילה מתאימה כאן. בפחד. אבל הרפיתי בסופו של דבר.

העוצמה הייתה מפחידה כי הרגשתי שזה לא ייגמר אף פעם. לא השפל, אלא הכול. כל החיים האלה שלי. וישב לי בראש משפט שאלה, דביק קצת אולי אבל פשוט נתקע לי בראש: Is this life? It feels like a slow suicide. שזה די רדוד. אבל הכוונה שאם זה ממשיך ככה, אם זה ימשיך ככה, החיים לא נראים משהו מפתה במיוחד.

*

מעניין אם לכתבים האלה יש ערך מקצועי לפסיכולוגים וכולי. אם כן, אני מורישה את הכתבים האלה אחרי מותי למדע. למיכל, שתחליט מי יפיק מזה הכי הרבה תועלת. היא גם יודעת כמה אני רוצה לעזור.

מזעזע במצב הזה כמה אתה לא מסוגל להפיק תועלת משום דבר. לא מדיבור, לא מהקשבה. לא ממראה מרהיב או מרגש, לא מאהבה. אפילו האוכל נוטה להתקלקל מהר יותר.

וגם — דבר חדש — המחשבה שאני לא טובה מספיק. באמת לא טובה מספיק. לא מוכשרת מספיק, לא חכמה מספיק. חשש אמיתי שכל מה שאומרים עליי, כל מה שחושבים עליי האנשים הטובים שאוהבים אותי, פשוט אשליה שנבנתה לאורך החיים שלי. פחד מוות. בעיקר בגלל ההרגשה הקשה של חוסר היכולת ללמוד. המוח רוצה רק דברים לא מעייפים, לא חשובים. אני לא מסוגלת לקרוא ספר. בקושי רב אני מסוגלת לראות סרט טוב. לא תמיד. הקול השפוי: אם תרפי, תוכלי ללמוד. בשביל זה אני צריכה להרפות ולהאמין. טוב. נראה.

*

ניסיתי לרגע לחשוב — רציתי לכתוב: "אילו הייתה לי משאלה אחת להגשים, הייתי רוצה ש...". ונדמה לי שרציתי להתכוון לאיזו שהיא יכולת מנטלית, אבל לא הצלחתי לחשוב. נדמה לי שמשהו צף וחסם את האפשרות שלי לדעת. כי התשובה קיימת, בטוח, אבל למה אני צריכה לחשוב כל כך הרבה? למה אני לא יודעת?

אני חושבת שהתכוונתי לומר שהערפול הזה, ששורר ביני ובין הרצונות והצרכים/המקורות לשאיפות שלי, גורם לי להסתכל על עצמי כעל אדם פחוּת ערך. לא משתייכת ל"גאונים", גאוני הרגש, המחשבה, בטח שלא גאוני השכל. רחוקה מלהיות פסגה כלשהי. כאילו אני יודעת שזאת נכות מולדת. לא נכות, אלא חיסרון של תכונה שהיא מהותית בהרכבת התודעה של אדם "איכותי".

*

כל תחום אצלי מגיע (או הגיע — מפחיד) לשיא מסוים שאותו לא עברתי.

כשעבדתי ב[חנות התקליטים] סופּר זאוס, א' (הכלב) אמר את המשפט: "רות... רות, היא פשוט לא רוצה ללמוד". נחרדתי במקום, והזיכרון מחריד אותי עד היום. השיקוף של חוסר היכולת הספציפי הזה שלי בעולם האמיתי היה מפחיד בצורה מטורפת. איזו תקווה יכולה להיות לאדם כמוני?

*

מה שגרם לי לרצות להתחיל לכתוב היה סצנה קצרה ביותר. נכנסתי לחנות סטימצקי וראיתי ספר גדול בכריכה רכה ונעימה עומד בתצוגה בערֵמה עם עוד שלושה כמותו. העטיפה משכה אותי וגם הכותרת "יומניה של סילביה פלאת'". כמובן שמעבר לזה שהשם היה מוכר לי ו"נחשב", וזה שאני יודעת שהיא קשורה לכתיבה, אין לי שמץ של מושג מי הייתה סילביה פלאת'. זכרתי שהיא נודעה בקיצוניות מסוימת (שאין לי מושג מהי, אבל היא מתקשרת לאופל, במובן אפלה כניגוד למשהו חיוני — כלומר קשור במעמקים ובמחשכים). פתחתי באחד העמודים הראשונים וקראתי, "שירה היא דם שפוך..." ועוד כל מיני כאלה, אבל לא המשכתי מעבר לסוף המשפט הבא. סגרתי את הספר ואמרתי לעצמי: טוב, בטח יש שם הרבה יותר מזה. אבל אם היא יכולה לכתוב "שירה היא דם שפוך", גם אני יכולה לכתוב יומן.

זה מצחיק ומבולבל, אבל אם למחוק את המילה "יומן" זה נראה קצת יותר הגיוני.

אם היא יכולה לכתוב דברים כל כך פשוטים ומובנים מאליהם, גם אני יכולה לכתוב.

והחלטתי לקנות מחברת פשוטה בכריכה קשה ועט, ולהתחיל.

*

ביום שני בבוקר ניגנתי בפסנתר ולא הלך לי, אז עברתי לאקורדיון והחלטתי לעשות רצף של היצירות האהובות עליי. אהובות עליי יחסית — זה קשור לזה שאני מסוגלת לנגן אותן.

התחלתי עם הצ'רדש (של מונטי) ואחר כך עברתי לריקוד ההונגרי מס' 5 של ברהמס. כשהגעתי לקטע שהמנגינה מתחלפת אחזה בי התרגשות איומה. הבנתי במכה שאין אדם בעולם שהיה נהנה כמוני מהעובדה שאני מנגנת את זה באקורדיון. והרגשתי מכת צער והתרגשות ופרצתי בבכי שנמשך שנייה בדיוק. לא בכיתי, רק פרצתי בבכי ואז נעצרתי. זה הפסיק לבד, לא שבלעתי אותו או משהו. כי ההבנה הזאת והרגשות שאיתה היו דבר אחד, ואבא שלי ואני במציאות היינו דבר אחר לגמרי. כשסיפרתי את זה לצ' אמרתי לו שבכל הדבר הזה המחשבה וההבנה, הצער, הבכי פשוט לא היו קשורים בשום דרך לאבא שלי.

כדי להסביר יותר טוב מאיפה הידיעה שהוא היה מרגיש ומתרגש כמוני (באותה עוצמה בכל אופן), סיפרתי לו על הפעם שהוא שמע אותי שרה את "קלון". אני זוכרת את הפנים שלו ואת ההרגשה. הצער שלי וכל הסיפור של הידיעה שהוא היה מרגיש וכולי קיימים במקום כל כך רחוק, שהכאב נמשך שנייה בדיוק, שזה היה הזמן שלי להבין שהצער שאחז בי הוא בדיוק כמו צער שאוחז בי אחרי שאני רואה סצנה עצובה בסרט טוב ממש או קוראת סיפור טוב ממש. בכל אופן לא משהו שקשור לחיים האמיתיים.

התחלתי לכתוב את זה ופתאום הבנתי כמה דברים כבר עברתי היום.

*

אני חושבת שהתעוררתי בסדר היום כי אתמול נרדמתי עם מחשבה על מקום שבו אני רוצה להיות, דבר שלא הצלחתי לעשות בימים הקודמים. דמיינתי את עצמי במקום פתוח, שהאדמה בו כהה, פורייה ולחה, ומזג האוויר צלול וקריר. ראיתי את השעה כאחר צהריים מאוחרים מאוד — ליד עץ גדול כל כך, שאני לא יכולה להקיף את הגזע שלו. זה היה איזשהו נוף אירופי. האוויר שם היה אחר וכחול. ואז חשבתי שזה מקום מאוד מרוחק ויכול להיות שאין שם אמצעים (אין לי שם אמצעים) לחיות. קשה להסביר. כאילו אי אפשר להיות אמן במקום כזה.

השמיים האלה שהורגים אותי. כשאני פותחת את העיניים ואין שמיים, רק לחץ אפור שסוגר מלמעלה, אני מתה במָקום.

המשך בספר המלא