העיניים מתרגלות לחושך

1
ידיים שחורות

חשבתי לרגע לצאת ולהתחנן על חיי, אבל נאחזתי בסיכוי שהוא פשוט יסתובב וילך משם. ארבע שניות אחר כך הוא נכנס לחצר של הסוּפר מתנשף ועצבני. נשבע שיכולתי לשמוע את הנשימות שלו, את הפה נוטף ריר מרוב עצבים. נדחקתי עמוק לתוך קרטונייה בחלק האחורי והמטונף של הסופר. לא ידעתי מה יקרה לי אם הוא יתפוס אותי, רק היה לי ברור שזה יכאב. הכי זכרתי את הידיים שלו שהיו שחורות מרוב עיתונים. עכשיו כששמעתי את הנשימות הכועסות שלו בכלל נדפקתי מזה. איזה טמבל אני שברחתי דווקא לפה, סגרתי על עצמי. ניסיתי לעשות עוד צעד אחורה ופנימה לתוך הקרטונייה, אבל כבר לא היה לאן. ריח מסריח של יוגורטים חמוצים וירקות רקובים מילא לי את האף, רציתי להקיא מרוב סירחון או מרוב פחד או מרוב סירחון ופחד. נהג משאית שראה אותי בורח ואת ההוא עם האוברול שרץ אחריי, סימן לו עם הראש בעדינות שאני נמצא מאחוריו. בן של אלף זונות, מה אני לא רואה אותך? הידיים השחורות הסתובב אליי, נזכרתי בימים שהייתי משחק מחבואים עם אבא שלי ואיך הייתי נבהל כשהוא היה מוצא אותי, רק שהפעם לא חיכו לי דגדוגים. גוננתי על הפנים עם הידיים וניסיתי להתגונן גם עם מילים: ״לא עשיתי כלום, עזוב אותי, זה לא אני, מה עשיתי?״ הוא נצמד אליי וניסיתי לנחש למה לצפות, מה זוג הידיים השחורות עומדות לעשות לי, אגרוף לראש? אולי חניקה שתשאיר לי סימנים שחורים על הצוואר, יכול להיות שהידיים יוותרו על התענוג וייתנו לרגליים לבעוט בי. עוד לא סיימתי לסרוק את כל התרחישים האפשריים ונחתה עליי מכה שבחיים לא הייתי חושב שאקבל. לא משנה כמה דמיינתי את עצמי בסיטואציות שאני הולך מכות. דמיינתי סטירות לפנים, בעיטות לצלעות כשאני שוכב מקופל על הרצפה, אגרופים לראש. אבל נגיחה מעולם לא דמיינתי. האיש הגדול הזה פשוט נגח לי בראש כמו יצור מסריח בלי ידיים ורגליים. השיניים שלי התנגשו אחת בשנייה, הלשון שלי, שמשום מה השתרבבה לשם, נחתכה. הרגשתי את הגולגולת שלי. לא יודע אם אי־פעם כאבה לי הגולגולת, ככה בטוח לא. חיכיתי לעוד מכות, חיכיתי למכות הצפויות, לאיזו כאפה לאוזן, אבל שום דבר לא בא. אפילו שאף פעם לא הייתי בבית דפוס של עיתונים ידעתי שככה המסריח הזה הֵריח. ״ילד חרא!״ הוא צעק וירק לי בכיוון הפנים וזה פגע לי בידיים. עמדתי עוד כמה שניות עם כפות ידיים על הפנים, מי יודע, אולי הוא מחכה שאני אוריד אותן כדי לתת לי אחת. רק כשהייתי בטוח שהוא סיים איתי, הורדתי את הידיים לאט. הוא כבר לא היה שם. הייתה לו כמות רוק כאילו מהלילה הוא מושך ליחה בדיוק לרגע ביום שהוא יתקל בילד חרא. אפילו לא ראיתי את הפנים הצועקים שלו. ניגבתי את הרוק המסריח שלו על הקרטונים, בלי להסתכל מה יצא לו שם. איזה מזל היה לי. הראש לא יותר מדי כאב מהנגיחה, רק הלשון דיממה קצת. חזרתי הביתה רועד מאדרנלין. לא משנה כמה גרוע מה שהולך לקרות, לפחד ממה שהולך לבוא תמיד יהיה יותר גרוע. הגולגולת הפסיקה לכאוב לי, היריקה המשיכה. רן ועומר לא נראו באופק. אפילו לא הסתובבו לבדוק מה קורה איתי, המפקירים. בטח כבר הגיעו הביתה הזונות. איך? איך תמיד רן מעלה את הרעיונות המטומטמים האלה שמצחיקים רק אותו, ואני תמיד זה שנדפק?

לידיים השחורות הזה הייתה סיבה טובה להוריד לי נגיחה. הלכנו חזרה מבית ספר, רן, עומר ואני. רן ראה מרחוק מחלק עיתונים שעומד ברמזור באוברול האדום שלו ונותן לנהגים עיתון דרך החלון. ״יש לי רעיון״, הוא אמר, ועומר ואני נדרכנו. כל פעם שלרן היה רעיון ידענו שהוא יבוא עם איזה סיכון. ״אתם רואים את חבילת העיתונים מאחורי התחנה? כשיהיה ירוק בואו נזרוק לו אותה לאמצע הכביש ונברח״. זה היה הרעיון. לא רעיון גדול, אם שואלים אותי, אבל אף אחד לא שאל אותי, לא אותי ולא את עומר. אני די בטוח שכמוני, גם לעומר לא התחשק להסתבך עם האיש הזה, אבל אף אחד מאיתנו לא אמר מילה. בכל פעם שמישהו מאיתנו ניסה להוריד את רן מאיזה רעיון כזה, הוא ישר הפך אותו לפחדן. אז רק ביררנו פרטים: מי ירים את החבילה? לאן בורחים? מה אם הוא תופס מישהו? ״הוא לא יתפוס אף אחד, תרוצו מהר״, רן אמר. קל לו להגיד כי הוא ידע שאפילו שהוא טיפה מלא, הוא רץ מהר יותר משנינו. הוא ידע שאם יתפסו מישהו זה לא יהיה אותו. האיש עם האוברול חייך לנהגים, הוא נראה איש נחמד ולא היה לו מושג מה שלושת הזבלים שאנחנו מתכננים עליו. כשחלפנו על פניו השפלתי מבט כדי שהוא לא יזכור את הפנים שלי, וכפות הידיים שלו היו גדולות ושחורות. עברנו למדרכה בצד השני של הכביש. בזמן שלנהגים היה אור אדום והאיש עם האוברול התקדם בפקק כדי לחלק את כל העיתונים, רן ואני פעלנו לפי התוכנית: הרמנו את החבילה, זרקנו אותה למרכז הכביש כשעומר לידנו ומתצפת בכיוון האיש, להגיד לנו אם הוא קולט אותנו. רכבים שהגיעו מהצד השני התחילו לצפור, והאיש, שרק אז קלט את החבילה על הכביש ואותנו בורחים, צעק לנו: ״יא בני זונות אני תופס אתכם אתם מתים!״ במקום ללכת לחבילה על הכביש הוא זרק את שאר העיתונים מהיד שלו והתחיל לרוץ אחרינו. הגברנו קצב. שמענו צפירות חזקות ממש וחריקה של רכב. קיוויתי שהוא לא נדרס או משהו. כשהיה נדמה שהתרחקנו מספיק, האטנו את הריצה. רן הרחק מלפנים כמעט התגלגל על הרצפה מרוב צחוק, עומר טיפה מאחוריו ואני, עוד יותר איטי, מאחור. רן נפטר מרוב צחוק, עומר ואני צחקנו בעיקר כי הצחוק המטורף של רן הצחיק אותנו. כאילו זה לא קרה לפני חצי דקה הוא כבר התחיל לשחזר את מה שקרה. בדרך כלל, קצת אחרי שאנחנו עושים משהו כזה אני כבר מתחיל להצטער, אבל אני אף פעם לא אומר מילה, אחרת ישר רן קורא לי ״יא חסיד אומות עולם״.

אבל אז, תוך רגע, שמתי לב שמשהו קורה. הכול חלף מולי בהילוך איטי. פתאום קלטתי שרן ועומר רחוקים ורצים ממש מהר, לקח לי עוד שתי שניות להבין מה אני רואה, שתי שניות היו המון זמן. הסתכלתי אחורה וראיתי אותו — האיש עם כפות הידיים השחורות התקדם אליי במהירות ובשקט כמו טורף. התחלתי לברוח בטירוף והוא אחריי. רצתי בשיא המהירות, אבל שיא המהירות שלי היה שיא די איטי. התיק שלי היה כבד, הרגליים שלי היו כבדות, ובעיקר לא היה לי אוויר. ידעתי שהסיכוי היחיד שלי זה להתחבא, אז נכנסתי לאזור הפריקה של הסופר, הרבה אפשרויות להתחבא לא היו שם, וככה מצאתי עצמי בקרטונייה.

כשהגעתי לשכונה הם כמובן כבר לא היו בסביבה. בזמן שאני חטפתי נגיחה בקרטונייה, להם כבר חיממו ארוחת צהריים. למחרת בבית ספר סיפרתי להם מה קרה, רציתי לכעוס עליהם, אבל רן היה כל כך מרותק ונלהב לשמוע, שזה דווקא היה נחמד שיש לי סיפור לספר. משהו קרה, סוף־סוף הוא לא משועמם. הוא שאל שאלות, התעניין איך הרגשתי וקילל את הנהג משאית שהסגיר אותי. סיפרתי על הנגיחה, ואת היריקה החלפתי בברכייה לביצים. לא רציתי לספר שירקו עליי. בדרך חזרה מבית הספר רן רצה קצת להיות נחמד איתי אז הוא נטפל לעומר. ידעתי שזה זמני. היום זה עומר ומחר זה אני. אבל עכשיו זה עכשיו ומחר זה מחר.

״איפה אבא שלך עומר? למה אף פעם לא ראינו אותו?״ לא אהבתי שהוא מתחיל עם השאלות האלה אבל ידעתי שכל מה שאגיד יפנה את האש אליי. רן שאל כמו שרק הוא יכול, בלי ללכת מסביב. כשהוא שואל ככה הוא גם מסתכל בעיניים ונהיה לו טון רציני כזה, מתעניין. זה פותח אותך לדבר איתו ולספר לו דברים שלא היית אומר במצב אחר. זה גורם לך לשכוח שבעוד רגע המידע הזה לא רק עלול לשמש נגדך, הוא ישמש נגדך בוודאות. רן ואני דיברנו בינינו על זה שאבא של עומר הוא בטח סוכן מוסד. בנינו סיפור שלם סביבו וסביב ההגעה שלו לשכונה. ״הוא יבואן. הוא כל הזמן בנסיעות בחו״ל. הוא היה בארץ בפסח ובעוד חצי שנה הוא אמור לסיים שם ולחזור. יכול להיות שיאריכו לו, אני לא ממש יודע״, עומר ענה בחוסר חשק. ״זה הסיפור של כל סוכני המוסד, מסתובבים בעולם, תגיד את האמת, נו״, רן ניסה ללכוד את המבט של עומר, אבל העיניים של עומר היו במקום רחוק. לעומר יש זוג עיניים גדולות בצבע ירוק צהבהב, ולחיים סמוקות כאילו איפרו אותו. הוא תמיד מסופר גלח במכונת תספורת. אני חושב שבשנתיים שהוא גר כאן אף פעם לא ראיתי את השיער שלו באורך של יותר מחצי סנטימטר. ניסיתי להוריד את רן מעליו. ״נראה לך שמותר לו לגלות?״ אמרתי, ״בטח אפילו עומר לא יודע אם אבא שלו מרגל״. אבל רן המשיך לשאול אותו כל מיני שאלות, כאילו שהוא יוכל להתחיל לחבר רמזים ולהגיע בעצמו לתשובה. ״למה עזבתם את הערבה? ולמה לבת גלים?״ עומר אמר שזה קשור לעבודה של אבא שלו, ורן החוקר כבר מצא חור בסיפור, כי אם אבא של עומר עובד בחו״ל מה זה משנה איפה הם גרים. ״בטח אבא שלך חונק עכשיו מישהו עם כרית באיזה בית מלון ואחר כך הולך לשתות קוקטייל בבר כאילו כלום״. עומר חתך בכיוון הבית שלו, נמאס לו מאיתנו. בזה הוא היה חזק ממני, כשרן עצבן אותו יותר מדי הוא ידע פשוט לחתוך לו. אחרי שעומר התרחק רן המשיך לנסות לחבר חלקי מידע: אין להם שֵם על הדלת, לא בתיבת דואר, מספר הטלפון הקווי שלהם חסוי והם תמיד עם תריסים סגורים בבית. לא הבנתי מה הקטע שלו, ואם הוא יגלה שאבא של עומר באמת סוכן מוסד, אז מה? רן אמר גם שפגש את עומר עם אימא שלו פעם אחת בסופר, אמר שהיא דיברה בטלפון בלחש. ברור, היא בטח תדבר עם אבא שלו באמצע מבצע כשהיא ליד המקרר של הגבינות. אולי שואלת אותו מה הוא אוהב בטוסט.

אף פעם לא ראיתי את אימא של עומר, אבל כבר לא פגשנו הורים של אף אחד.

אולי אבא של עומר באמת מרגל, אבא כזה שיופיע פתאום בשכונה כאילו הוא תמיד היה בה, יצא מתוך רכב סתמי שאי אפשר לחשוד בו. יביא לעומר מתנה מאיזו מדינה ערבית, פאזל של מֶכּה או משהו. אבל אם הוא במוסד, הם לא אמורים לגור בשכונה העלובה שלנו. כי אם ככה אולי גם אבא שלי סוכן מוסד, גם הוא גר פה. פעם. אולי זה שהוא עבר להולנד והתחתן שם עם הולנדית ממוצא לבנוני זה רק סיפור כיסוי? אולי זה רק מה שאבא שלי מספר כי אסור לו לספר את האמת? שמעתי שאלי כהן, המרגל שנתפס בסוריה והוצא להורג, התחתן שם והקים משפחה. אני יודע שזה נשמע מופרע, אבל סיפורים על מרגלים חייבים להיות מופרעים, לא?