יהדותי

פתח דבר

מאת

אהרן אפלפלד

ספרו הצנום של הסופר היהודי־איטלקי אלן אלקאן הוא מסמך אישי ותרבותי מעניין ביותר. בבואנו לדבר על היהודי המתבולל במערב אנו מציינים לרוב את מיעוט זיקתו ליהודים וליהדות, ומדגישים את נטייתו להיטמע בקרב האוכלוסיה בתוכה הוא חי. ואין אלו הכללות שאין להן בסיס. היהודי המתבולל אכן מעמיק להתבולל והדרכים לכך רבות: הוא אינו לומד עברית ולא את מקורות היהדות, מתרחק מן הקהילה ומבית הכנסת, ובסופו של דבר סולל במו ידיו את הדרך אל הטמיעה.

ספרו של אלן אלקאן הוא עדות של היוצא מן הכלל המאשר את הכלל. ובמה יוצא דופן הוא? אלן אלקאן הוא יהודי מתבולל במלוא מובן המילה, אך בה בעת יש לו זיקה ליהדות, וזיקה זו נובעת מחוויית ילדות שהתרחשה ביום הכיפורים. יום הכיפורים אינו מתואר בספרו בפרטים בלתי מוכרים, אך השפעתו הנמשכת לאורך שנים מקשרת את אלקאן אל שבטו ואל אמונת אבותיו, ועושה אותו באורח פרדוקסלי יהודי שמגונן על יהדותו.

היהודי המתבולל, אם לא המיר את דתו, הוא לרוב רציונליסט ואתאיסט מוצהר, אך ראה זה פלא: אלקאן, יש לו זיקה אל אלוהי ישראל, אמנם בלא הפולחן הדתי הנעשה באופן קבוע בבית התפילה. אלקאן דבק במצווה אחת שהיהדות מדגישה לאורך דורות – צדקה. הוא משתדל, כעדותו, לעשות מצווה ככל שהיא מזדמנת לו. ואחרון אחרון, החיבה שהוא רוחש לארץ אבותיו היא מדינת ישראל.

ספרו של אלקאן הוא מסמך וידויי חושף, ובו מתגלה מה שאפשר לכנות: חייו ומצוקותיו של היהודי המתבולל. מה שנראה פחות או יותר מובן מאליו ליהודי חילוני שמתגורר בארץ, נראה קשה וסבוך כשהוא מתגורר כיהודי מתבולל בגולה. יהדותו הגלויה והסמויה היא כל הזמן במוקד, הוא חייב לגונן עליה, ובמיוחד עתה, כשמדינת ישראל מותקפת מכל צד.

היהודי המתבולל, בעמדו מול העולם הלא יהודי כיהודי, חייו כל הזמן במבחן. הוא חייב להשיב לעצמו ולסובבים אותו למה שונה הוא, במה שונה הוא. מהו, לאמיתו של דבר, עולמו היהודי.

השאלות הללו עשויות לא רק להביך, אלא גם להשתיק את פנימיותו. השתקת הפנימיות פירושה ביטול עצמו כיהודי ומחיקת השאריות האחרונות של יהדותו.

ספרו של אלן אלקאן הוא צוהר אל עולמו של היהודי המתבולל. היהודי המתבולל, בדרגות טמיעה שונות, הוא היהודי של ימינו. יהודים שומרי מסורת הם מיעוט, ולעתים מיעוט שבמיעוט בגולה, אסור למעט בחשיבות מאבקם על זהותם. לעתים העימות מביא אותם להכרה ולהעמקה בתודעתם. וכמו שאמר לי פעם יהודי מן האנוסים: "בזכות הסבתא שלי שהדליקה כל ערב שבת נר במרתף, אני מרגיש יהודי בכל אברי."

הקדמה

מאת

הרב אֶליו טוֹאף

המילה "מצווה", מקורה בפועל העברי "לצוות", ומכאן שמצווה היא הוראה שנתקבלה על ידי קריאת התורה ופירושה. מספר מצוות ה"עשה" בתנ"ך הוא 248, ומספר מצוות "לא תעשה" הוא 365. חיי היהודי מתבססים על קיום מצוות אלה. למעשה הן הבסיס לחיי היחיד, המשפחה והעם כולו.

במסגרת חוקי המזון, הימנעות מאכילת בשר בעלי חיים אשר אינם מעלי גירה ומפריסי פרסה נחשבת מצווה. אותו כלל חל על דגים שאינם בעלי סנפירים וקשקשים.

מצוות עשה היא זו המחייבת את היהודי לתת מכספו לעני ולספק אוכל לחסרי כול. מצווה נוספת מורה להלביש את חסר האמצעים ולקנות את כסותו.

במילים אחרות, היהדות מבססת את עצמה על מילוי המצוות. במשך מאות בשנים גזרו הרבנים ממצוות התורה מצוות רבות נוספות, אשר מנהלות את חיי היום יום של האדם היהודי.

הערה

מאת

אלי ויזל

מצווה היא צו עליון. חלקן הגדול של המצוות עוסק ביחסים שבין אדם לאדם, ולא ביחסים שבין אדם למקום. באמצעות התנהגותי הטובה עם חברי אני מתקרב אל האלוהים, ובאמצעות התנהגותי הרעה אני מתרחק ממנו. זהו בסיס המצוות.

בערב יום הכיפורים, המתים קמים מקבריהם ובאים להתפלל עם החיים.

ערב יום הכיפורים. אני יוצא לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי". אכלתי בארבע אחר הצהריים, לפני תחילת הצום: דג, צלי בשר, קִטניות, סלט, עוגת תפוחי עץ ופירות ושתיתי הרבה, כיוון שעד לערב יום המחרת לא יבוא מזון או משקה לקרבי. היהודים האדוקים מתפללים ביום הכיפורים כדי שייסלחו עוונותיהם, אינם עוזבים את בית הכנסת ונועלים נעליים ללא סוליות עור. בתום הצום תוקע הרבי בקרן האיל – השופר. זו תקיעה ארוכה, חזקה, בלתי נשכחת, החודרת לעצמות ומחזירה אותנו לזמנים עברו.

בהיותי נער, נהגתי לעשות את יום הכיפורים עם אבי, ויום זה נראה לי ארוך לאין שיעור. השעות חלפו בעצלתיים, ואני הבטתי ללא הרף בשעון כדי לראות מתי יגיע הצום לסיומו. הגיתי בשקיקה בשעה שבה נחזור הביתה, נשתה את הקפה־לאטה שלנו מלווה בעוגיות היבשות, המכוסות בשכבת קינמון דקה, עוגת השזיפים, מאפה הפַּנטוֹנֶה, עוגת הבְּריוֹש והתפוחים המבושלים.

בבית אימי שברו את הצום עם ה"בְּרוּסקָדֶלָה", יין חם מבושל בציפורן, והלחם שנטבל בו התרכך וקיבל את צבע הארגמן שלו.

ביום הכיפורים אני נסחף באווירת בית הכנסת, אומר את התפילות שמשמעותן אינה מובנת לי, ומכה על חזי בכדי לכפר על כל חטאיי. גם אם איני מצליח לשקוע בתפילה – כוונותיי טובות. קצב התפילה, הנאמרת בנוסח אלזאס־אשכנז, אהוב עלי מאוד. זהו דבר השייך לי כפי שהיה שייך לאבי, לסבי ולאבי סבי. אלה אותן התפילות שאמרו אנשי משפחת אלקאן שהוגלו ונספו במחנות ההשמדה. אני מתרגש בכל פעם מחדש לשמע תפילת הקדיש – תפילה שאפשר לאמרה רק בנוכחות עשרה גברים יהודים בוגרים.

יום הכיפורים, בעיני, הוא יום קסום וטמיר. במשך שנים היה כולו שלי ושל אבי, אחר כך שלי בלבד, ולבסוף שלי ושל אשתי. אנו צמים כאות לחרטה, ויש משמעות מיוחדת לעובדה שיום עצוב זה ולא אחר מאחד את יהודי העולם, גם אלה שאינם דתיים ואינם מאמינים. בחג זה, מאוחדים, זוכרים כולם את היותם יהודים, זוכרים את ההורים, את הסבים ואת שורשיהם.

השנה, בתקופת הימים הנוראים, עשרת הימים המפרידים בין ראש השנה ויום הכיפורים, ניסיתי בפעם הראשונה בחיי לבחון ברצינות את מצפוני. בתקופה זו חלפה בי הרגשה פנימית חזקה של חוסר נוחות.

הקיץ האחרון עבר עלי בתחושה דקה של עצבות. נוצר קרע מסוים ביני ובין אחד מבניי, בעקבות סיבות שאולי הינן חסרות משמעות בעיני אחרים, אך בעיניו הרגישות של אב הן מהוות סימפטומים ברורים וסמליים, גם אם הינם חבויים עמוק. מקרים של אי הבנה עם ילדיך גורמים לרגשות מפלה, לריקנות. אם, בנוסף לכך גם הורים אין לך, לא תמָצֵא לה תקנה, אף לא באהבה עזה וסבלנית של אישה אהובה. ומסיבה זו אין אלה קרעים, אלא חיצים הפוגעים בנו, כיוון שעל בנים לגדול ולהיעשות עצמאיים, אבל עבורנו ההורים הם יישארו תמיד ילדינו, ואנו שואפים שיהיו מושלמים. כבר שכחנו, ללא הצדקה, איך היינו אנו בגילם.

מה משמעותו של יום הכיפורים בשבילי? משמעותו להרגיש יהודי. ומה פירוש "להרגיש יהודי"? להיות אני עצמי. אדם, שבמהלך הזמן הרב שחלף צלח חיים ארוכים ונקודת האחיזה שלו היתה יהדותו. להיות יהודי פירושו לעמוד על המשמר, לעשות ככל האפשר כדי לתת בסיס בטוח כלשהו לעצמך ולאחרים. פירושו לדעת שמסתכלים עליך בחשד, בקנאה ובכבוד מוגזם, ועל כל פנים רואים בך סכנה. להיות יהודי פירושו להיאלץ להתגונן ולהשתדל לפתח בתוכךָ כוח פנימי בכדי שלא ישמידוךָ. להיות יהודי פירושו להמשיך במסורת תרבותית של עם בעל היסטוריה של יותר מ־5000 שנה, אשר אף אחד לא הצליח עדיין, למרות הנסיונות הרבים, להשמידו, להשתיקו. להיות יהודי הוא תרגיל של ענווה. צריך לדעת מלכתחילה שליהודי לא הכול ניתן, כמו שלא הכול ניתן גם לשחורים, לצוענים ולהומוסקסואלים.

השתדלתי תמיד שלא לשכוח את עובדת היותי יהודי, המשתייך לעם אשר, מסיבה זו או אחרת, תמיד היה נתון להערצה, אך מעל לכול לרדיפות, לעג וחוסר סובלנות. העובדה שכך נולדת יכולה להחליש אותך, אך גם לחזקךָ. דעות קדומות גורמות לך ללמוד להתגונן, להיאבק ולרצות להיות ככל האפשר אתה עצמך, ולהשתייך בכל מאודך לאותו עם של רועים נודדים, שנועד על ידי האלוהים להיות "העם הנבחר".

כשאני נמצא במדבר, בארצות המזרח התיכון או בצפון אפריקה, אני מרגיש שמקומות אלה הם כור מחצבתי. משם נסה משפחת אימי, אחרי חורבן בית־המקדש בירושלים, לספרד, ממנה גורשה על ידי איזבלה "הקתולית" לעבר מחוז פּייֵמונְטֶה שבאיטליה, וגם משם אולצה לנוס, בשל חוקי הגזע שהוכרזו ב־1938 על ידי מוסוליני והמלך ויטוריו־אמנואלה השלישי, והיגרה לארצות הברית.

גם משפחת אבי ברחה מירושלים, לעבר גרמניה, ואחר כך לאלזאס1 ומשם לארצות הברית. במשפחתי דיברו שפות רבות: ספרדית, איטלקית, אנגלית, צרפתית וגרמנית, אך השפה היחידה שאיחדה אותה היתה שפת התפילה. "שמע ישראל" שאנו משננים בהקיצנו בבוקר ובערב לפני עלותנו על משכבנו ו"קדיש" שאנו אומרים לאחר מוות, בעיתות התפילה ובטקסי אבל.

את יום הכיפורים אני מבלה מאז ומתמיד בפריס, בבית הכנסת הגדול ברוּ דֶה לה ויקטוּאַר, שם שמור לי מקום קבוע, מקום שהיה של אבי, של סבי ולפניו של אבי סבי, ואשר יהיה יום אחד של בניי ונכדיי. מקומה של סבתי הפך למקומה של אישתי ושל אחותי, ויום אחד יהיה של בִתי ושל נכדתי. אך הסיבה האמיתית הקושרת אותי עד כדי כך לאותו בית כנסת ביום הכיפורים, איננה משום שאני פוגש באנשים מוכרים מאז ילדותי, ולא מפני שפני המתפללים, הרבנים וגבאי בית הכנסת מוכרים לי, אלא נוסח התפילה האלזאסי־אשכנזי, אותה דרך מיוחדת לבטא ולשיר את "אבינו מלכנו", תפילת נעילה של יום הכיפורים. כל מילה ומילה מתפילה זו נספגת בתוכי ומציידת אותי בכוחות להמשיך בדרכי, ובמשך כל השנה ימשיך להדהד בי פנימה קול תרועת השופר של בית הכנסת בפריס.

כשאבי, שהיה נשיא הקהילה היהודית, היה עדיין בחיים, היינו מבקרים ביום הכיפורים בבתי הכנסת השונים של פריס, את יהודי אלג'יר, טוניס, מצרים, יהודי בַּיון,2 היהודים ההולנדים והפולנים. אחר כך, מאוחר אחר הצהריים, היינו חוזרים יחדיו לויקטואר, בית הכנסת שלנו, לתפילת "אבינו מלכנו" ולשמיעת תקיעת השופר.

הוריי היו תמיד קשורים מאוד לקהילות היהודיות שלהם; אבי לקהילת פריס, אימי לזו של טורינו. הם התעניינו בכל הנעשה בהן: מי התחתן, מי התגרש, מי נולד, מי נפטר, מי בריאותו הידרדרה, הלה שעשה מעשה של כבוד ואחר ששגה. לפעמים לקחו חלק במריבה עם פלוני, או עמדו לצידו של אלמוני. הקהילה היתה להם כחלק מהמשפחה. המשותף לשתי הקהילות, קהילת טורינו וקהילת פריס, היא תמיכתן המוחלטת בישראל בתהפוכות הזמנים, לעתים ברגעים הדרמטיים ביותר. למרות השוני ביניהן, היה תמיד דמיון מסוים בין השתיים. בטורינו, למשל, היתה אימי קשורה מאוד לגבאי בשם איזַקוֹ לוי; בפריס היה זה רוּטנר, שַמש בית הכנסת שהיה קרוב מאוד לאבי. איזקו לוי ורוטנר היו אנשים שחוו את ארועי בית הכנסת שלהם על באיו ומבקריו כאילו היו אלה חייהם שלהם. ביום הכיפורים היו השניים נסערים ומודאגים, לא משום שרצו שהתפילות תתנהלנה כסדרן, אלא מפני שקיוו שבית הכנסת יהיה מלא ושהמשפחות העשירות יותר, כמו רוטשילד וּוילדנשטיין בפריס, או בּוֹלַפי ודה־בֶנֶדֶטי בטורינו, יתרמו סכום שווה לזה שתרמו בשנה הקודמת, אם לא סכום גדול יותר, ובעיקר שייתנו יותר כסף לבית הכנסת, לבית הספר היהודי, לבית האבות, לבית תלמוד תורה, ולאו דווקא לישראל.

זכורני היטב, כיצד רוטנר היה בא לדבר עם אבי ולהתלונן על היעדרו של אחד מהתורמים העשירים, אשר יביא לחוסר איזון פיננסי בהשוואה לשנה החולפת, או קבל על אי הצדק שנגרם כשתרומה גדולה יותר ניתנה לישראל ולא לקהילה.

המשך העלילה בספר המלא