על כמה בתים

1

רוב הציע שניסע בכביש מספר אחת. "יש לנו זמן עד הטיסה, יום שבת היום, אין פקקים, נוכל לפחות ליהנות מהדרך," אמר לאט, כמי שכבר נהנה מהדרך, וניסה להכניס משב רוח קל בתוך האוויר שעמד בינינו במשך כמה ימים. לא השבתי לו. פלטתי המהום של מחשבה בנושא, כדי להרוויח זמן, והוא החל לזמזם שיר שלא זיהיתי, כפי שהוא תמיד עושה כשהוא לא שקט. אם היה מכיר אותי באמת, חשבתי, הוא היה יודע שזאת הדרך שנשבעתי לעצמי שלא אסע בה יותר. אך מניין לו לדעת? מעולם לא סיפרתי לו על כך, גם את זה הסתרתי ממנו. היתה זו הדרך שנסענו בה משדה התעופה בסן פרנסיסקו לסנטה קרוז כשעקרנו לכאן מניו יורק. כולם אמרו שאסור לנו לוותר על הדרך היפה והסוערת, שעוברת לאורך קו החוף של קליפורניה, וכשיצאנו משדה התעופה ונכנסנו למכונית השכורה, רוב הציע שניסע בה ואני הנהנתי. על אף שהיתה ועודנה דרך עוצרת נשימה, כבר אז החלטתי, שהנסיעה הזאת תהיה חד־כיוונית, ושלעולם לא נחזור בה, בעיקר אם ניסע שוב לשדה התעופה. רוב לא הבין מדוע אני לא מוכנה לנסוע בה, כפי שלא הבין מדוע אני לא מוכנה לטוס לניו יורק, המקום שבו נפגשנו. הוא קרא לניו יורק ברגע של רגשנות, שדי זרה לשנינו, "הבית של האהבה שלנו", ואני חשבתי על בית אחר ועל אהבה אחרת, שמסרבת להישכח. בעיקר חשבתי עד כמה אין לו מושג, עד כמה הוא לא מכיר את הדרכים שלקחתי בחיי, אלו שחשבתי שלא אוכל לחזור בהן יותר, כאילו היו קללה שאני עלולה להפעיל אם רק אפסע בהן שוב. נזכרתי בדליי המים שהאנשים בשכונה שבה גדלתי נהגו לשפוך על הכביש לאחר כל מכונית שנושאת את יקיריהם למקומות שהם רוצים שיחזרו מהם. "שתחזרו כמו המים," אמרו, ורק במשפחה שלי לא עשו זאת, לא בגלל שזה מנהג מיושן, אלא כי מי רצה שנחזור לבית הזה? אפילו כוח להעמיד פנים לא היה לנו. "תלכי ואל תחזרי," אמרה לי סבתא לפני ששלחה אותי לניו יורק. "לכי ואל תחזרי," אמרתי לעצמי, כשעזבנו את ניו יורק והגענו לכאן. "שמרי על הדרך שנסעת בה נקייה ואל תיסעי בה יותר," הבטחתי, ולא הסברתי זאת לרוב בכל הפעמים שהתחמקתי מלנסוע בה. בכל זאת, הפעם נכנעתי לכוח עלום ולא ממושמע, המבשר אולי את תבוסתי הראשונה בקרבות שנכונו לי על חירותי ושפיותי, ושמעתי את עצמי אומרת, "אוקיי, בוא ניסע הפעם דרך כביש אחת." אולי אצליח ליהנות מהדרך, חשבתי בניסיון להמיס את טעמה המר של מי שלא עמדה במילתה, אולי אקח את הנופים הללו איתי לישראל, לבית הרועש והאבל, שלא הייתי בו שמונה־עשרה שנים, ואצליח לשאוב מהם שלווה.

עלינו וירדנו בכביש הצר והמתפתל, הרים ירוקים וסלעים זהובים מימין, אוקיינוס אינסופי משמאלנו, סוער מתמיד, ריק מגולשים, והשמש, כמו תמיד בחודשי הקיץ, מתמהמהת מלהאיר. השעה היתה רק שבע בבוקר, והשמש לא מתעוררת לפני שתים־עשרה בצהריים, היא מתנהלת באיטיות ולוקחת את הזמן, כמו המוכרים בבתי הקפה, בסופרים ובחנויות. כבר התרגלתי לקצב הזה, למדתי לעמוד בתורים בשלווה, להשתהות ולהתמסר לרגעים מבלי להמתין לסוף שלהם, אך באותן דקות במכונית, חוסר שקט מוכר ורחוק התעורר מתרדמה כמעט נצחית, החל לפעפע בעורקיי, להפריע את קצב פעימות הלב, וכל הנופים המרהיבים בדרכנו, שתליתי בהם את תקוותי, לא הצליחו לייצב אותו. ניסיתי להתרכז ברשימות המאורגנות של חיי, אולי הן יחזירו את הסדר על כנו. חשבתי על המייל האישי אך הלקוני ששלחתי לכל אחד ואחת ממטופליי, שאומר שאיאלץ להיעדר בשבועיים הקרובים. התנצלתי על האופן הפתאומי והבטחתי שנחזור לשגרה המבורכת מיד בתום השבועיים. כולם השיבו שקיבלו את המייל, ובין הרוב הנשי שפוקד את הקליניקה שלי המתהדרת בצניעותה, שדלתה נושאת את השלט ״ג׳ולי בק — דיקור סיני וצמחי מרפא״, רק שתי מטופלות ותיקות, ניו יורקריות לשעבר, הרהיבו עוז והוסיפו משהו כמו "מקווה שהכול בסדר." למען האמת, לא ביקשתי שאלות, הזדהות או בוודאי רחמים, אך כמו תמיד, גם כשאני לא רוצה לשתף, פרח נבול וישן של עלבון זוקף את גבעולו מתוך ערוגת רחמיי העצמיים ומצמיח עוד עלים של אכזבה.

רוב העביר תחנות ברדיו, מבקש למצוא מוזיקה שתהלום את המעמד, באופן שאינו מתפשר, וגם לא ממהר. התבוננתי בו, באיש הנוהג לצידי, נינוח ושקט באופן מתריס למדי, וידו המבקשת לנחם מונחת על ירכי. יומיים לפני כן חזר הביתה מאוחר בלילה, מתנדנד וסמוק, והביא עמו ריח של בושם ויין יקרים. ידעתי שהיוקר של זו שהם שייכים לה, הוא שמכעיס אותי יותר מהזרות, ודמיינתי מרצה עטורת מאמרים ופרסים מסטנפורד או מברקלי. חיפשתי מילים קשות עבורו, שיחשפו אותו במערומיו, שינעצו בו אשמה ועלבון ושילבישו עליי תפקיד חדש שלא ידעתי שקיים אצלי, של האישה הנבגדת, אולי לא בפעם הראשונה, של זו שמוצלחת ממנה תפסה את מקומה, אבל הייתי עייפה מדי, ואולי לא היה לי באמת אכפת. כשהתעוררתי בבוקר, ולאחר שיחת הטלפון הפתאומית שקיבלתי מאתי, אחותי הגדולה והיחידה, התיישבתי במיטה ותפסתי את ראשי, מנסה לעכל את דבריה, חושבת על המשימות הבאות והודפת רגשות זרים. רוב יצא מחדר האמבטיה, מגבת סביב פלג גופו התחתון, ומעליה מתנשאת בטנו הקשוחה, וחזהו הדליל משערות עדיין רטוב מעט. ריח של אפטרשייב חזק אפף אותו ואת החדר כשפגש את מבטי והתבונן בי במבט של אשם. כשאמרתי לו שאתי התקשרה לבשר לי שאבא שלי מת, ושעליי למצוא את הטיסה הראשונה לישראל, נדמה לי שזיהיתי צל של הקלה בעיניו הבהירות.

ללא כל שהות אתי פלטה את המילים מתוכה, "שלומית, את חייבת לבוא הביתה. אני קורעת אותך אם את לא מגיעה הפעם, את שומעת?"

"מה קרה?" שאלתי מנומנמת קצת, ועדיין לא מתרגשת מהדחיפות במילותיה.

"אבא מת ואת חייבת לבוא," אמרה בטון שמבקש לשמור על יציבותו.

"ממה הוא מת?" שאלתי, ומילותיה של אתי, "את חייבת לבוא," מהדהדות ומאיימות בתוכי.

"מות נשיקה, מת בשיבה טובה מוקף באשתו, משפחתו וחבריו," היא שוב ירתה. "ממה מת? אני יודעת? מאלכוהול, מדיכאון, מעצבים, מייאוש. עם כל הבעיות שלו בכבד, בסוף קיבל דום לב באמצע הפיצרייה ומת. ככה זה וזהו," הוסיפה ולא הצליחה להסתיר את הרעד בקולה. היא לקחה אוויר, התעשתה וחזרה לנימה הכועסת והבטוחה שלה. "אני לא קוברת אותו בלעדייך, את שומעת? את לוקחת מטוס עכשיו, ושהבעל המוצלח שלך יישאר שם, אין לו מה לחפש פה. תבואי להלוויה ולשבעה, כמו בת רגילה, תעזרי לי עם כל הסיפור של הבית, ואז תחזרי ליערות שלך עם הדובים והנמרים."

"ואם אני רוצה שרוב יבוא? מה, הוא מפריע לך?" שאלתי, וחשתי את כתפיי מתכווצות, מחפשות מחסה מגשם מילותיה המלגלגות.

"את רוצה שהוא יבוא?" שאלה לאט, טועמת כל מילה ולא מוותרת על הנימה הקנטרנית.

"אה... אני צריכה לשאול אותו, כי האמת שהוא די עסוק עכשיו, הוא גם לא ממש מכיר את המשפחה, אבל אולי הוא ירצה," עניתי, מודעת לכך שנתפסתי.

"נו, את רואה? אז מה את משחקת אותה? שחררתי אותו. הכול בסדר. תבואי את. זה מספיק."

למה תמיד כשהיא כועסת, היא מוציאה את זה עליי? או גם עליי? איך זה שאני אשמה בזה שאבא מת עכשיו, חשבתי בכעס, כשיצאנו משדֵרת עצים שמחפה על דרך קצרה, ושוב נגלה בפנינו האוקיינוס הרחב משמאל. היום עדיין לא התחיל ואני כבר כועסת על כל הקרובים אליי, הבנתי לפתע. ובמקום להמשיך ולשתוק, להפליג על אדי הבושם הזר משלשום בלילה, אמרתי, "שכחתי כמה הדרך הזו יפה." עדיף לבחור רק בן אדם אחד ביום לכעוס עליו, לא צריך להתפזר עם הכעס, נזכרתי בדבריה של סבתא רג'ינה, שמעולם לא קיימה את המשפט שהיא עצמה המציאה, שכן כל כעס אצלה הצמיח כעס אחר. אני מצדי בחרתי לכעוס על אתי. בסוף הדרך, זה האוקיינוס השקט שאליו אחזור, ולא הים התיכון.

"את רואה?" רוב אמר כמעט בשמחה, "אמרתי לך. אני לא מבין למה את מסרבת שניסע בה. מי גר בקליפורניה ולא מחפש הזדמנויות לנסוע בכביש הזה?" ומי מתנהג כל כך בעליזות, כשאבא של אשתו מת? חשבתי ולא אמרתי, נושכת את שפתי, וחושבת שאם אתי היתה כאן, בוודאי היתה הולמת בו במוט הציניות האהוב עליה, קורעת אותו לגזרים. הבחנתי שהתלבט אם להציע לבוא איתי לישראל להלוויה ולשבעה, מנהג שהוא כלל לא מכיר. לבסוף שאל בחצי פה אם אני רוצה שיצטרף אליי, ואני מיהרתי לומר שזה מיותר, שחבל על הזמן שלו ועל הכסף שלנו, שאין לי כוח לעסוק בתרגום ובלהכיר לו משפחה ששנים לא ראיתי. אמרתי את הכול בצורה מהירה והחלטית, אפילו לא זייפתי השתהות של התלבטות. לפחות לא הוספתי הפעם מילים מיותרות כמו ניסע לשם יחד בקיץ הבא או בחגים, כפי שאמרתי לא מעט פעמים בשנים הראשונות, עד שהפסקתי.

ניסיתי לחשוב ממה אני נבהלת, האם מהאינטימיות שתכפה עלינו, האם מלחשוף את הזוגיות שלנו תחת עיניים צרות ושופטות, או מה שהטריד אותי יותר מכול הוא שאחרי שנים של שקרים, האמת שלי תצא לאור בפניו. הרי מאוחר מדי לנסות ולהסביר לו, עדיף להשאיר אותו ואותי כלואים בבועה שיצרתי בעמל רב כשפגשתי אותו לפני כחמש־עשרה שנה, בועה, שלמען האמת איבדה כבר מן הרלוונטיות שלה. כשאתי הגיעה לבקר אותנו, ניסיתי להסביר לה שזה רק העבר שלי שעומד בינינו, והוא הרבה פחות חשוב ומעניין מההווה, שלגביו אני לא משקרת. "לא חייבים לחשוף את כל הגוף, אפשר ליהנות מסקס גם מתחת לשמיכה," אמרתי. "לא כל הבועות חייבות להתפוצץ," הוספתי לנאומי הקטן, והייתי מרוצה מהדימויים שלי, מותר לי להתחרות קצת באתי. אתי התבוננה בי מעט מיואשת ואמרה, "תעשי מה שטוב לך את, זה כבר לא בועה, זה הבית שבנית לך. וסקס מתחת לשמיכה עושים כשרוצים לגמור עם זה,״ הוסיפה.

האמת היא שלא חשבתי שזה כל כך נורא שבכל הזמן שעבר מאז שהכרנו רוב מאמין, בין היתר, שאת המאכלים הערבים לחכו, שעליהם אני טורחת בהנאה רבה במטבח, כמו הסלטים הססגוניים, הדגים החריפים ברוטב האדום הבוהק, והקוסקוס המלא שאני מכינה בעצמי מסולת — למדתי מאמי היקרה. יצרתי עבורו וגם עבורי זיכרונות, שנישא בהם ריח משכר של כוסברה טרייה ושום, עת עמדתי ליד אמי וטעמתי יחד איתה מהסירים. "בהתחלה עמדתי על כיסא גבוה כדי להגיע לשיש," סיפרתי לו, "וככל שעברו השנים, הכיסא הפך לשרפרף קטן, עד שעמדתי לצידה, כתף אל כתף, והכנו תבשילים, תוך כדי האזנה למוזיקה מכל העולם. סיפרתי כיצד התמוגגתי מלהטוטיה, שידיי מעולם לא השכילו ללמוד, כמו חיתוך ירקות היישר אל תוך הסיר עם השמן שקופץ בתוכו משמחה. "מה פתאום קרש חיתוך? לא חבל? הכי טוב לקחת את הבצל והעגבנייה ולעשות מהם קוביות קטנות ישר לתוך הסיר, קרש זה פינוק. מה את חושבת, במרוקו היו קרשים?" חיקיתי אותה באנגלית עם מבטא מרוקאי. רוב צחק, "הלוואי שהייתי טועם את האוכל של אמא שלך, אבל את הבשלנית הכי טובה שהכרתי בחיי, גם אם את משתמשת בקרש. תראי מה נהיה ממני, אמריקאי שאוכל אריסה ולימונים כבושים תוצרת בית עם כל דבר," אמר ונשק לראשי הבוער מבושה. הסיפורים על הממלכה הקולינרית הילכו על שנינו קסם בשנים הראשונות. רוב אהב להשוויץ בפני חבריו ומשפחתו במורשת המפוארת שלי, האוריינטלית והמיוחדת בזרותה, שאני עדיין שומרת עליה, לצד זה שאני כבר אמריקאית לכל דבר. ואני, מוחמאת ושמחה, הסתובבתי בין כולם כמו טווס ששכח שנולד עם נוצות אפורות. ״זה השקר הכי דפוק ששמעתי בחיים שלי, איזו עיראקית מתחפשת למרוקאית,״ אמרה אתי כשסיפרתי לה בזהירות בשיחות הטלפון הארוכות שלנו, ״ועוד למי? לאמריקאי שבכלל לא מכיר את המזרח התיכון ועל הזין שלו מאיפה ההורים שלך. אם את כבר רוצה לשקר, אז תבגדי בו או משהו,״ צחקה. ״אל תתערבי,״ אמרתי לה, ״ככה זה יצא, ועכשיו זה כבר באמת לא מעניין יותר.״

אין לנו כאן חברים ישראלים, ולמען האמת אין כאן כמעט ישראלים בכלל. בכל פעם שאני שומעת במקרה את השפה שלי, השפה שאני כל כך אוהבת, זו שאני עדיין קוראת וכותבת בה, עוד יותר מאשר חולמת בה, אני מתכווצת מגעגוע ומרצון להתרחק בו זמנית. זוהי שפת האם שלי, ואני לא יכולה שלא לתהות, האם זו באמת שפתה של אמא שלי? האם היא לימדה אותי לדבר, האם הקריאה לי סיפורים, האם קראה לי בשמות חיבה עם טעם מתוק של שיבוש, כשהייתי תינוקת וילדה רכה? אין לי אף זיכרון שכזה, ולעיתים אני חושבת, ששפת הכאב שלה היתה השפה היחידה שהיא הצליחה ללמד אותי, מין שפה עקשנית שלא נותנת לי מנוח, נשברת עליי ורסיסיה שורטים את עורי, חודרים שכבה שבחרתי בקפידה, שכאן באמריקה היא בהחלט מספקת. אולי זו הסיבה שאני לא רוצה ישראלים בקרבתי. לא רוצה שיפצעו אותי בשפת הכאב שלהם, ושבמבטם הנוכח, המישיר והבוטח יצליחו לזהות את החורים שנולדתי עימם, אלו המתמלאים בסיפורים שאינם שלי ושמעולם לא היו. "מזל שאת כזו שחורה,״ אתי אומרת, ״עוד היית מספרת לו שאמא שלך ניצולת שואה." בשנים שעברו המשכתי ושדרגתי את התבשילים, הוספתי להם מרכיבים בריאים ושלל תבלינים. הריחות והטעמים כמו התעקשו למלא את הבית שלנו, גם את החלל שהותירו סיפוריי המרגשים שפסקו, כי בשלב מסוים ויתרתי על הסיפורים מבית אמא, שלא היה להם דבר עם ביתי שלי הרחוק, ורוב הפסיק לשאול. הוא לא טיפש, כמה אני יכולה להפליג במסעותיי אחורה לחום המשפחתי המופלא מצד אחד, ומצד שני לא לבקר, ולו פעם אחת, את משפחתי בישראל במשך שמונה־עשרה שנה, או בקושי לשוחח עם אבי בטלפון, אותו אדם שאפילו דמעה לא הזלתי כששמעתי על מותו. הוא בוודאי גם תהה, איזו משפחה "חמה" יכולה לייצר אישה קרה ומחושבת כמוני, שגם ילדים היא מסרבת להביא לעולם.

"אני אתקשר כשאגיע," אמרתי כשהתחבקנו ליד המכונית ולפני כניסתי לבד לשדה התעופה. יד אחת שלי נתלתה סביב צווארו בכבדות והשנייה אחזה במזוודה הקטנה, שתיהן רפויות, חסרות כל רצון להישאר או ללכת. נפרדנו בשפתיים מרפרפות, נוגעות לא נוגעות זו בזו, וללא חיוך. לפני שסובבתי את גבי אליו, הוא אחז שוב בידי, ידו היתה חמה. הוא הישיר את מבטו ואמר, "ג׳ולי, אני באמת מצטער שאיבדת את אבא שלך. אני מקווה שלא יהיה לך קשה מדי לפגוש את כולם אחרי כל כך הרבה זמן," ובעיניו היה מבט שלא הכרתי. רק כשבועיים אחר כך, כשאנחת בחזרה באותו שדה תעופה, אבין שהיו בו חמלה וכנות, שהנוקשה והשקרנית שבי סירבו לזהות.

בזמן הארוך במטוס, ישובה בין שני אנשים זרים, שחייכו אליי בנימוס בכל פעם שמבטינו נפגשו, עצמתי את עיניי וניסיתי להיזכר בשיחה האחרונה שלי עם אבא, מזייפת מחווה נרגשת, שאולי תצליח לחולל נס קטן. זה היה לפני כחודש, בחג שבועות. התקשרתי לאחל לו חג שמח, והוא אמר שהוא בדיוק עומד לצאת לארוחת חג חגיגית אצל אחותו אילנה. "יצאה לי הנשמה עד שמצאתי חולצה לבנה נקייה," אמר. "אתי אמרה לי להביא פרחים, אבל לא הספקתי, אז ביקשתי ממורדי, שיהיה בריא, שיקנה בדרך שלו ויגיד שזה ממני, שאילנה לא תתחיל גם כן להגיד שלא מכבדים אותה." צחקתי כשאמר זאת, מדמיינת את קווי המרירות ליד שפתיה של דודתי, שנמתחים בכל פעם שמישהו אומר או עושה משהו ששוב מוכיח את חוסר השוויון כלפיה בעולם. "אני הגעתי לעולם הזה רק כדי לתת, והעולם הביא אותי לכאן רק כדי שייקח ממני," נהגה להגיד במשך שנים. אבא נשמע פיכח, ולשנינו היה, כנראה, מצב רוח מרומם יחסית, כאילו האווירה החגיגית והלבנה של החג האחרון בשנה הצליחה להחדיר בנו שמחה קטנה, שנראה ששכחנו את שורשיה, הנטועים אי־שם, כשהיתה לי אמא שאהבה את חג השבועות יותר מכל החגים, או שמא עליי לומר, שממנו הכי פחות סבלה. הצחוק שלי עודד את אבא להמשיך ולומר, "רק שלא יריבו לי שתי אלה היום, אתי ואילנה, את יודעת איך הם... למרות שאחותך, איך שהיא רואה את העוגת גבינה של אילנה היא סולחת לה על הכול." שוב צחקתי והמשכנו כל אחד מכיוונו לזרוק ולצוד מילים, עד שהן נגמרו לנו ואיתן גם הצחוק. רק במטוס הבנתי, שהיתה זו אחת השיחות הארוכות שידענו, בשונה מהשיחות הקצרות, שכבר הפסיקו להביך אותנו בזרותן. אם מישהו היה מקשיב לה מהצד, היה בוודאי מדמיין הווי שיכול להיות ידוע רק לאנשים שחולקים את אותה המשפחה, הווי שסוחב עימו חיוכים וקריצות מילדות רחוקה, חמה ונעימה כמו הלח׳יף, שמיכת הפוך של סבתא. ומרגע שהמילה ילדות עלתה בי, קראתי את עצמי לסדר, ודמיינתי את אתי עומדת לידי, מתבוננת בי במבט של, מה נעשה איתך שלומית? ואומרת: "זהו? החמאה התחרטה? אין עוגה? החזרת את עצמך למקרר? ממה נבהלת, תגידי לי?" "לא נבהלתי," אני משיבה לה, "סתם ניסיתי להיות משהו שאני לא, ממתי אני מתערבבת, אני?"