חרשתא

1.

שדים לא נוטים חסד למילה הכתובה, מעבר להתעללות בקוראים האנושיים בצורת פריעת עמודים וקיפול "אוזני חמור" אקראיות וחסרות הסבר. לכן ברור לכול המחסור הגדול בעדויות על האירועים שהתרחשו בעקבות מותו של אשמדאי השלושה־עשר. אם היו שדים שהעלו על הכתב את חוויותיהם, התיעוד יימצא כנראה בספריות של דור או צפת, ואף שד שמכבד את עצמו לא יקום מהספה כדי לקרוא אותן.

עד היום איש או שד אינו יודע איך החָרָשְׁתָא עשתה זאת. לפניה היו עשרות שניסו, וגם אחריה היו עוד שניים או שלושה ניסיונות שהעלו חרס. מקובל לכנותה "חרשתא", מכשפה בארמית, פשוט משום שאין תואר הולם יותר. אילו היתה יודעת שמכנים אותה כך, בוודאי היתה מזדעזעת מבהונותיה הנעולות סנדלי שורש ועד לקצות חולצת הבסיס שלה וטוענת ש"זה ממש 'לא תיקום ולא תיטור'." אך לפני שנודעה בקרב דרי מעלה ודרי מטה, היא היתה בסך הכול בת אולפנה לשעבר שמנסה לשרוד את השירות הלאומי בשיניים ובציפורניים.

***

האוויר בקומת הגלריה של אולם קריאה יהדות בספרייה הלאומית בירושלים היה דלוח, וריח מתקתק של ספרים ישנים מילא אותו. לספרנים היתה התנגדות עזה להדלקת מזגנים גם בתחילת ספטמבר כשהחום עולה מעלה ונאגר תחת הגג כשמיכת פוך חונקת. בשעה רבע לשבע הספרנית הצעירה בדלפק שברה את השקט הקדוש בשלושה צלצולי פעמון, והאולם נתמלא בחריקות כיסאות של פרופסורים, סטודנטים ושוחרי דעת שפסקו ממלאכת החקירה העיונית והשיבו בעל כורחם את גוויותיהם לעולם הזה.

הספרנים החלו ללקט את הספרים המיותמים שנותרו על השולחנות הארוכים. הקוראים האחרונים אספו את מיטלטליהם משמירת החפצים ויצאו מבעד לדלתות הזכוכית, שעוטרו בכרזות על אירועי התרבות של החודש בסימן אוסף קערות ההשבעה של הספרייה. דוד ממחלקת ההשאלה בקומת הכניסה הלך הביתה כבר בשש, ופיה של המעלית הקטנה שהעבירה את הספרים בין הקומות נשאר פעור כבאמצע פיהוק. הבניין כולו רחש בתנועת ההולכים ובהכרת טובה לקראת סגירת המקום.

גם עובדי הקפטריה של הקומה התחתונה, שמעולם לא נודעה בקפה איכותי במיוחד, החלו לסגור את הדוכן, והתחלקו במטלות הניקיון ושטיפת הכלים. אף אחד מהם לא הבחין בבחורה הנמוכה שחלפה על פניהם ונכנסה למסדרון שמעליו תלוי השלט "כניסה למורשים בלבד", המסדרון שהוביל לארכיונים ולמחסנים שבקרביה של הספרייה.

לא היה לאופיר צורך להתגנב. היתה לה הליכה שקטה, מתנצלת ושפופת כתפיים באופן טבעי. היא לבשה חצאית ג'ינס ארוכה שנגררה על הרצפה וחולצה כחולה עם תחרה זולה, שנלבשה מעל לחולצת בסיס בגוון אפרפר של בגד שכובס יותר מדי פעמים. על גבה נשאה תיק עצום בגוני שחור וסגול של אגודת השירות "נחשון", ועיניה האפורות היו ממוקדות מטרה באופן שלעיתים עורר באנשים שעבדו איתה אי־נוחות.

בסוף המסדרון עמדה המעלית, ובלוח המקשים שלה נקבעו שבעה כפתורים. כל הקומות מעל הספרה "אפס" היו נגישות לכלל הציבור, אבל ארבע הקומות שמתחתיה דרשו מפתח ייחודי. מפתח שאופיר שאלה כאשר מנהלת הארכיב נכנסה לשאוב בפינת ההנקה שבמטבחון העובדים. המפתח פתח את קומה מינוס שלוש, אבל מינוס ארבע, שאליה ביקשה אופיר להגיע, סירבה גם למפתח.

לכך אופיר לא ציפתה. הפעולה ההגיונית ביותר במצבה היתה לפנות לאחור, לוותר. אולם הרהור כפירה זה לא עלה בליבה כלל.

אדרבה, בעיני רוחה יכלה לראות גל של עפר ואפר מקיף אותה מכול עבר, ועיניים זקנות דוחקות בה להמשיך. המעלית שקעה מטה מטה אל מתחת לפני האדמה, אל תוך מבוכי הספרייה, ואופיר איתה, ראשה מחשב ומנסה למצוא דרך אל הקומה התחתונה והמוגנת ביותר של הבניין.

כאשר המעלית נפתחה, מצאה את עצמה במסדרון קצר, מסויד מדי, ודלת אש אפורה שעליה שלט: "מחלקת נדירים".

אופיר נכנסה פנימה וחלפה בין יער של כונניות אפורות, עמוסות ספרים וארגזים. האוויר היה כבד ויבש, תוצר של צווי השימור הנוקשים. היא לא העזה להדליק את האור, כדי לא למשוך תשומת לב, ורק האור הירוק הזרחני של שלט ה"יציאה" האיר את דרכה. היא עקפה את השולחן הקטן והעמוס של הספרן התורן ולחצה על הכפתור שזימן את מעלית הספרים.

המעלית נעה באיטיות טרחנית, נושפת ומתנשפת כבהתקף אלרגיה תמידי. כאשר נעצרה נפתחו הדלתות הקטנות שעליהן כתוב בשחור "מיועד למשא סחורה בלבד". אופיר טיפסה לתוך המעלית הקטנטנה והצטופפה בה ביחד עם התיק הגדול והכבד שלה. הדלתות סגרו עליה, והיא עצרה את נשימתה, מקווה שמשקלו של התיק לא יכריע את הכף וימנע מן המעלית להמשיך לתפקד כראוי. דפיקות ליבה מילאו את החלל הצפוף והדהדו בין קירות הפלדה שסגרו עליה ומשכו אותה אל המרתף הנסתר של הספרייה הלאומית.

לבסוף הדלתות נפתחו, אולם רק חשכה קידמה את פניה. ידה נשלחה אל הקיר, מגששת ומחפשת את מתג התאורה. מגע פרוותי ולח גרם לה לפלוט "שמע ישראל!" ואז היא מצאה את המתג ולחצה עליו.

המרקם המשונה שנגעה בו קודם לכן התגלה כסחבת רצפה שנתלתה על מעקה הברזל. החדר שבו מצאה את עצמה היה רחב ידיים, אך תחת התאורה החיוורת של תנאי השימור יכלה לראות שניצבו בו כונניות ספורות בלבד. היא התפתלה אל מחוץ למעלית, נעמדה ובחנה את המדפים. על כל מדף ניצבו קופסאות מרופדות וארגזים שנצרו בתוכם גלילים של עור במצבי התפוררות שונים. חלק מן המגילות היו מקוטלגות ונשאו שמות כמו "ספר הישר", "ספר מלחמות ה'" ו"ספר הרפואות — גניזת חזקיהו". בחלק מן השלטים היו יותר סימני שאלה מאשר מילים, וכן ציונים של שם התורם או מקור הרכישה.

היא עברה מדף־מדף ובחנה את התוויות עד שנעצרה מול אחת שכתוב עליה "חותם שלמה". אופיר אחזה בלולאת הפלסטיק ופתחה את הקופסה. היא ציפתה לאזעקה או לאורות אדומים שיחלו להבהב בכל הבניין. דבר לא קרה.

היא הרימה את המגילה. המרקם הפריך והשברירי של הקלף גרם לאצבעותיה לעקצץ. היא חשה התעלות דתית כמעט. הנה עכשיו הכול יחזור להיות כפי שהיה בעבר, הכול הסתדר, בהשגחה עליונה מושלמת, איש לא תפס אותה ואיש לא גילה אותה. אולי השם רצה שכך יהיה, והיה בעזרה. אבל כשידיה, שאחזו במגילה, התרחקו מן המכל, החיישן שהוצמד לשולי הקלף החל להבהב, וקול אזעקה עולה ויורד החריש את אוזניה. ידיה חיבקו את המגילה לחזה בדחף מיידי. מגיע לך, אמר הקול הנבזי בראשה. היא מיהרה לרסן את מחשבותיה ופחדיה המשתוללים.

היו לה רק רגעים ספורים לפני שמערך האבטחה של הספרייה ירדוף אחריה והמצלמות במסדרון יידלקו ויתעדו אותה. לכן מיהרה לחזור לעבר מעלית הספרים הקטנה ונדחקה פנימה. בזמן שהמעלית הזעירה עלתה ונאנקה תחת משקלה, אופיר התפתלה בתוך החלל הקטנטן כדי להוציא מן התיק שלה קופסה גלילית מאלומיניום וקרטון והכניסה בעדינות את המגילה לתוכה. ביתה החדש של המגילה היה מכל שחור שהוטבעו עליו בצבע זהב דמות של אייל מעל המספר "15", ומתחתם היה כתוב "Glenfiddich". קודם שקיבל מעמד מכובד זה, שימש מכל הוויסקי הישן שלקחה אופיר מאביה כלי אחסון למסרגות, פקעות חוטים ותחילותיהן המוצלחות יותר או פחות של כיפות, שהועברו כעת למשכנן החדש בכיס תרמילה.

היא דחפה את הגליל עם מטענו יקר הערך לתיקה העצום, וברגע שנפתחו דלתות המעלית מעדה החוצה במהירות ואז קפאה במקומה.

אופיר מצאה את עצמה עומדת בקומת הכניסה מול שלושה מאבטחים, שנראו מופתעים כמעט כמותה. ראש החבורה, שימי, היה גבר גדול בעל מראה אבהי וכיפה סרוגה המסתירה קרחת הולכת ומתרחבת, שתפש את עיקר תפקידו כהארת פנים לנכנסים והערת פנים למי שלא הפקיד את החפצים שלו. אפילו עזות מצחם של סטודנטים ופרופסורים הסבורים שהם מעל החוק לא הצליחה לשבור את רוחו.

"מה את עושה שם?" שאל שימי.

הדחף לשקר היה עז, אבל אופיר לא היתה משקרת אפילו אם חייה היו תלויים בכך. "רק לקחתי ספר בהשאלה."

נראה שתשובתה הקלה עליו מאוד והוא הרים את מכשיר הקשר השחור שלו. "אזעקת שווא, זו בת השירות של הספרייה. אפשר לחזל"ש?"

בזמן שמכשיר הקשר רישרש קיוותה אופיר שאולי האירוע יסתיים ללא השלכות וחלפה על פני המאבטחים בהליכה הרגועה ביותר שיכלה לסגל לעצמה. מחשבותיה היו טרודות כל כך בשאלה איך להניח רגל אחת אחרי השנייה באופן בלתי מחשיד עד שלא שמה לב לשני המגנומטרים שניצבו בכניסה לספרייה, וקול צפצוף היסטרי ודק נשמע כשהקוד של המגילה נקלט על ידי המכשירים.

שלושת המאבטחים תלו בה עיניים גדולות.

שימי מסר את מכשיר הקשר לחברו שעמד משמאל, "תוודא איזה פריט זה בדיוק." לעמיתו מימין הורה בקול כבד, "תקרא לפרופסור שטרן." אף אחד לא אהב לערב את פרופסור שטרן.

לה עצמה הוא אותת בידו והוביל אל עבר גרם המדרגות המתעקל של הקפטריה. בקומה התחתונה הוא העביר את כרטיס העובד שלו על פני המכשיר הקבוע בקיר, והדלת נפתחה בקול צפצוף אלקטרוני גבוה אל מאחורי הקלעים של הספרייה, אל משרדי העובדים.

"אני לא רוצה לעשות עלייך חיפוש שיהיה לא נעים לשנינו," הוא אמר כאשר סגר את דלת המשרד של מנהלת הכספים פנינה. הוא חייך במבוכה, כמקווה שאולי היא מכירה את הפרוטוקול יותר טוב ממנו. "בואי, תני לי את מה שלקחת, נחזיר אותו למקום, והכול יישכח."

אופיר התיישבה מאחורי שולחן הפורמייקה הלבן ובחנה בביקורתיות את לוח השעם שננעצו בו פתקי נייר עם משפטים כמו "כל יום שלא חייכת בו — הוא יום מבוזבז".

מעבר לקיר הגבס הדק היא שמעה את צעדיו השועטים של פרופסור שטרן, המנהל האקדמי של הספרייה. הוא פתח את הדלת אבל אז שימי מיהר ללחוש, "הכול בשליטה," וטרק את הדלת בפניו. לא היה לאופיר ספק ששימי מקווה שלא יהיה צורך לערב את המנהל האקדמי, למען שלוות הנפש של כל הנוכחים.

"לא גנבתי שום דבר."

שימי חייך בסלחנות, "חבל עלייך, את צעירה, אין לך עבר פלילי, תחזירי לי את הגנבה ואני אגיד למשטרה שבדרך שזו היתה טעות, שג'וק הדליק את האזעקה או משהו."

צעדיו הכבדים והדורסניים של פרופסור שטרן על השטיח ליוו דפיקה על הדלת וקול עמום, "שימי, מצידי תקרע את התיק ותמצא את זה."

שימי נד בראשו וסימן לה להתעלם. "את רוצה אולי לדבר עם ההורים שלך? הם בטח יסבירו לך למה עדיף שנפתור את זה כאן בינינו."

אופיר נדה בראשה, "הם בבוסטון."

"את כמו חיילת בודדת?" הוא שאל באותו טון אבהי.

"לא," אופיר ענתה מהר, קולה צורם בעלבון, "סבתא שלי עברה שבץ, אז ההורים נסעו לטפל בה."

"אני מצטער לשמוע. אולי יש לך כאן מישהו אחר? אחים? דודים?"

"ארבעה אחים, אבל הם לא יכולים לטפל בזה." בבתים של אלדד ואריאל בטח כבר סיימו את ארוחת הערב והמקלחות, ועתה הם רק התעסקו במקרים של ילדים סוררים שזחלו ממיטותיהם וביקשו "עוד כוס מים" וניסו לגנוב דקות ערות אחרונות לפני שיתכנסו לשינה.

הקול הנוהם מן הצד השני של הדלת הורה, "תתקשר לרכזת שלה!"

אופיר ושימי החליפו מבטים. היא שקלה את האפשרויות הניצבות בפניה, ואז החליטה שהיא מעדיפה לחשוף את הטלפון שלה מאשר את המגילה שבתיקה. המכשיר שהניחה על השולחן היה אייפון חדש, בגוון נחושת ורדרד וממוגן במגן פלסטיק קשיח ומנצנץ. היא פתחה אותו וחייגה לליבנת, הרכזת שהיתה אחראית על בנות השירות של המוסדות הממשלתיים באזור גבעת רם. כאשר שימי עדכן אותה בנימוס הדובי החביב שלו על שהתרחש, קיבל בתגובה צעקות שהדהדו בכל החדר אף שהמכשיר לא היה מוגדר על רמקול: "זו לא בעיה שלי, זו בעיה של הרכזת של האגודה של הילדה! מה זה הדבר הזה?! איפה 'נחשון' מוצאים אותן?! תתקשר לרכזת השנייה שלה, הילדה הזאת היא הבעיה שלה! לא שלי!"

אופיר חייכה במרירות. בת שירות היתה תמיד עבד לשני אדונים. מעליה נהגו לריב בכל עת גם רכזת מקום העבודה וגם רכזת האגודה שהגיעה דרכה. בדרך כלל הן רבו עליה: כל אחת היתה בטוחה שהשנייה גוזלת ממנה ידיים עובדות באמתלות ותירוצים בסגנון "אבל יש עכשיו אורייתא" או "אז מה אם היא זכאית על פי חוק לשלושה ימי חופש בשביל הפסיכומטרי? עם ישראל צריך אותה עכשיו בסידור המחסנים של בניין האגודה."

להצלחה רכזות רבות, אך הכישלון הוא של בת השירות שנפלה בין הכיסאות.

"אני רוצה להתקשר למישהו," קטעה אופיר את הדממה המזועזעת של שימי.

"למי?" קולו מלא תקווה.

"לרב שלי."

"במצבך עדיף שתתייעצי עם עורך דין ולא עם רב," הוא ענה וחייך, מרוצה מן השנינות של עצמו.

"שאלת אותי למי אני רוצה להתקשר, ואני רוצה להתקשר לרב שלי."

מבחוץ שוב רעם הקול, "שימי, קח ממנה כבר את מה שהיא גנבה ומצידי תן לה חמישים שקל ושתקנה לעצמה רומן רומנטי בסטימצקי במקומו."

המאבטח נאנח והפנה את ראשו לעבר הדלת, "בואי, תני לי את מה שלקחת, אחרת אצטרך להכניס את פרופסור שטרן."

אופיר לא הגיבה, יודעת ששימי לא יעשה דבר כזה כי כל העובדים בספרייה חששו מהאגרסיביות של הפרופסור המכובד, שהיתה עשויה להיות מופנית גם אל נוכחים לא מעורבים ולהחמיר כל מצב או מחלוקת. במקום זאת עברה להתרכז במכשיר שלה. מאחר שהבינה היטב שלא תוכל לנהל שיחת טלפון ראויה, היא פתחה את ההודעות והחלה להקליד על המסך.

כששימי התרומם היו בתנועת גופו לאות ואכזבה, אך היא לא הגיבה ולו בהנד עפעף. אופיר נותרה לבדה. צליל הנעילה מאחוריה לא עורר בה חרדה, אלא תחושת הקלה שלא תיאלץ להתמודד עוד עם נוכחותו של אדם נוסף.

היא הסירה את תיקה והניחה אותו על ברכיה. ידיה שלפו את המגילה מקופסת הוויסקי בעדינות אוהבת ופרשו אותה על ברכיה. היא ידעה שהנוסחה הנכונה צריכה להיות כאן היכנשהו. עיניה סרקו בזריזות שורות של אותיות ושרטוטים פשטניים למראה. אם רק תמצא אותה בזמן.

מעבר לקיר הגבס קולותיהם של שימי ושל פרופסור שטרן דקרו בגבה וזירזו אותה. "אתה מבין שהיא גנבה כתב יד שהשווי שלו מוערך בעשרות מיליוני שקלים?! זו מגילה עתיקה שהושקע הון בשימורה ובהגנה עליה!"

שימי מלמל משהו שלא הצליחה לשמוע, ואז פרופסור שטרן שאג שוב, "לא, זו היתה תרומה אנונימית לאוסף של הספרייה!"

אצבעותיה איבדו מן העדינות שלהן כאשר גלגלה את המגילה אנה ואנה בחיפוש אחר השורה הספציפית שהיתה זקוקה לה.

מאחוריה מפתח החליק בקול מתכתי לתוך המנעול. אדרנלין החל לשעוט בדמה, ותנועותיה נעשו נוקשות ומסורבלות יותר.

בתחתית הקלף, ליד החיישן שהסגיר אותה, היא מצאה את שחיפשה. היא שחררה את החיישן בעדינות ממקומו, מבלי לפצוע את המגילה, ושוב השליכה את התיק על גבה. לאחר מכן הגתה בקול את האותיות שכמעט בלתי אפשרי לנחש כיצד יש להגותן, ואת המשך המשפט, "וַיֵּצֵא, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, שֶׁתְּקַפְּלוּ לִי אֶת הַדֶּרֶךְ בְּלִי הֶזֵּק רמ"ח אֵיבָרִים".

משב רוח הכה בה, אף על פי שעמדה בחדר סגור, ערמת תלושי השכר והמסמכים שנחה על השולחן נפרעה ועפה בחדר, הדפים צנחו סביבה אל רצפת השטיח בשלווה נוצתית. כאשר נפלו מטה הם פגעו והחליקו מעל משהו מוצק שעמד במרכז החדר והתגבש מתוך הרוח — עצם בלתי מוחשי וזכוכיתי שהתגבש לצורת פנים מעורטלת ומופתעת כמעט כמותה.

המציאות נעשתה לא יציבה ונמסה מסביבה ואז בבת אחת האוויר ברח מריאותיה.

כאשר המאבטח שימי ופרופסור שטרן פתחו את הדלת, חדר מנהלת הכספים היה ריק מאדם. מסביב לכיסא שבו ישבה אופיר היו מטבעות, כמה כרטיסים מגנטיים וטלפון נייד.

המסך של הנייד היה פתוח על שיחת הודעות:

כבוד הרב, שלום, האם מותר לשאול ספר קודש ללא ידיעת הבעלים?

כן, אם מחזירים אותו מהר וללא פגע.