התנגדות 4 - הוד מלכותה

פרולוג

"אני מתחנן, פני מלאך שלי. אני מתחנן. תחזרי, אעשה הכול. בבקשה, תסמכי עליי!"

"לסמוך עליך? אתה שיקרת לי! נעלת אותי בחדר, ריי!" אני אומרת לו בטלפון והדמעות חונקות אותי.

"רציתי להגן עלייך."

"אתה הסתרת ממני את זה שחטפו את הבן שלי!" אני צועקת, "הבן שלי!"

"אני יכול להחזיר אותו. אני אחזיר אותו אלייך. אני נשבע בחיי, לואר." הוא נשמע נואש. אני לא נותנת לזה להשפיע עליי.

"אני אחזיר אותו," אני אומרת בהחלטיות.

"את תיפצעי. יקרה לך משהו. אני לא יכול לתת לך להיפגע! אני אמות, לואר. אני אמות אם יקרה לך משהו." אני שותקת. אני לא יכולה להבטיח לו שלא יקרה לי כלום כי אני לא יודעת מה יקרה בהמשך. "תסמכי עליי, פני מלאך. תחזרי הביתה, אני אחזיר לך את הבן שלך גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה."

"מאוחר מדי." אני מסתכלת מהחלון על כלי הרכב שנעצרים בפתח האכסניה. יושביהם יורדים מהם ומבטיהם מופנים ישירות לחדר שבו אנחנו נמצאות. "למרות הכול, חשוב לי שתדע שאני אוהבת אותך. אני כועסת עליך, אבל אוהבת אותך."

"מה את הולכת לעשות? לואר! מה קורה שם? איפה את נמצאת?"

אני מנתקת את השיחה בדיוק כשדלת החדר שבו אנחנו שוהות נפרצת. הנייד רוטט בידי כשריי מנסה לחדש את השיחה, אבל אני לא מספיקה לענות.

"לואר! תתכופפי!"

1

לואר — לפני שלוש שנים וחצי

אני נוקשת פעמיים על דלת המשרד של ריי.

"תיכנסי, מיה קארה דה אנג'ל1," הוא קורא מבפנים, כבר מזהה את הנקישות ויודע לשייך אותן אליי או שאולי ראה אותי במצלמות האבטחה.

אני פותחת את דלת המשרד ונכנסת, מוצאת את מנואל ואת גווארו יושבים מול ריי. "גווארו, איך אתה מרגיש?" אני שואלת, מנסה להסוות את הדאגה שבקולי. לא משנה כמה זמן עבר מהפציעה שלו, החשש שהוא לא החלים עד הסוף יהיה בתוכי תמיד. גם הפחד לראות אותו שוב מחוסר הכרה וחסר אונים על המיטה נשאר בי, אך אני מקווה שייעלם עם הזמן.

"אני מרגיש טוב יותר, פִּקֵנְיָה2," גווארו משיב בכינוי שהצמיד לי כשרק הכרנו.

אני מחייכת אליו ואז למנואל שמהנהן לעברי. הקשר שלי עם מנואל הוא קשר של כבוד הדדי ותו לא. אני לא מצליחה לקרוא אותו, אף שניסיתי לעשות זאת פעמים רבות. "אני מפריעה?" אני שואלת את ריי, שנשען עכשיו על הכיסא שלו ומפשיט אותי במבטו.

"כבר אמרתי את זה בעבר, ואגיד את זה שוב ושוב. את לעולם לא תפריעי לי, פני מלאך." הוא מעביר את עיניו ממני למנואל ולגווארו, "סיימנו פה," הוא אומר וסוגר את המחשב הנייד שמול גווארו.

"נשאר עוד לעבור על — "

"סיימנו פה!" ריי קוטע את דבריו של גווארו. מנואל קם מכיסאו.

"אני יכולה לחזור מאוחר יותר," אני מציעה.

"הם יכולים לחזור מאוחר יותר." ריי מסתכל לכיוונם כשהם יוצאים מהמשרד וסוגרים את הדלת. "בואי אליי, פני מלאך."

אני מצייתת ומתקרבת אליו בצעדים איטיים, אבל לא עוקפת את השולחן לעברו אלא נשארת מעברו השני. "באתי כדי שנוכל לדבר." אני שומרת מרחק כי אם אתקרב, במקום לדבר נמצא את עצמנו עושים סקס, כמו בכל פעם.

"אני מקשיב." הוא מחייך ורוכן קדימה מעל שולחן העץ שלו, נשען על אמותיו.

"אני רוצה לבקר את מריאן," אני אומרת.

"אגיד להארי להגיע לכאן."

"לא. אני רוצה לנסוע לניו יורק. אני רוצה לבקר את מריאן." אני מתיישבת על הכיסא שמנואל ישב עליו קודם לכן ונשענת לאחור. "אני רוצה קצת לצאת מכאן. עם כל מה שקרה עם אדריאנה ומנואל, אני צריכה קצת לשנות אווירה."

ריי קם מכיסאו ועוקף את השולחן, אוחז בידיות הכיסא שלי ומפנה אותי אליו. הוא יורד על ברכיו כך שעינינו באותו הגובה.

"אני מעדיף שהם יבואו לכאן, בניו יורק יש לנו פחות חיילים ואני רוצה לדעת שאת מוגנת," הוא אומר וכשאני פותחת את פי להתווכח הוא ממשיך לדבר, "אבל אם את מתעקשת לנסוע, אבוא איתך." הוא מרים את ידו ומזיז קווצה משערי אל מאחורי אוזני כמו שהוא תמיד עושה, אבל הוא לא משחרר את השיער ויורד עם אצבעותיו עד הקצוות, כורך אותן סביב אצבעו. "הכול כדי שתהיי מאושרת."

"אז להגיד למריאן שאנחנו באים? מתי יוצאים?"

הוא עוזב את שערי ומניח את ידו על בטני ההריונית. "אודיע להם שאנחנו מגיעים, אגיד לצוות להכין את המטוס להמראה ונוכל לבלות שם את סוף השבוע הקרוב."

אני מחייכת. "תודה, ריי."

"בחיי, כשאת מחייכת ככה, אני מבין איזה פספוס זה שלא היית על הטיטניק." הוא מרים את השמלה שלי מעט ומנשק בנשיקות קטנות במעלה הרגל שלי לכיוון הירך.

אני צוחקת. "מה הקשר טיטניק?" אני שואלת, אבל מתחילה לאבד ריכוז כי הוא מפשק בידיו את ירכיי ומעביר את לשונו על החלק הפנימי של הירך שלי.

"תחשבי על זה, אם היית על הטיטניק היית יכולה להציל את כל האנשים שמתו שם," הוא אומר בצמוד לעורי, מרוכז במטרתו, להגיע אל בין רגליי. "היית עומדת על הסיפון ומחייכת, וזהו, הקרחון שהרס את הספינה היה פשוט נמס למראה החיוך שלך."

אני צוחקת מהשטויות שיוצאות לו מהפה והוא מרים אליי את עיני הקרחון שאני אוהבת כל־כך. הוא מחייך אליי כשהוא רואה שאני לא לובשת תחתונים. אני אף פעם לא לובשת תחתונים כשאני הולכת למשרד שלו. הוא יודע את זה, ולמרות זאת, הוא תמיד מחייך כאילו זאת הפתעה עבורו. הוא נושף אוויר על הדגדגן הפועם שלי שמשתוקק לבאות.

"ריי..." אני מניחה את ידי על ראשו כדי להצמיד אותו אליי והוא מחייך בגאווה. "אני צריכה אותך."

"מה את צריכה?"

הוא תמיד עושה את זה. מתגרה בי בפה המלוכלך שלו. הוא נושף שוב על איברי שמתכווץ על ריק. "אני צריכה את הלשון שלך."

הוא מלקק את קו המפשעה שלי ומוצץ את פנים ירכי בעוצמה כזאת שאני יודעת שתשאיר סימן. זה מגרה, אבל זה ממש לא מה שאני צריכה.

"הנה הלשון שלי."

הוא מחייך בערמומיות. הוא רוצה שאדבר מלוכלך, אף שהוא יודע כמה אני ביישנית בכל מה שקשור לסקס. "אני צריכה שת..." אני בולעת רוק, "שתלקק אותי. שתגרום לי לגמור."

העיניים שלו נוצצות בשעשוע, הוא עדיין לא סיים את ההתעללות שלו בי. "איפה?"

אני יכולה להרגיש איך הלחיים שלי מאדימות. הצוואר שלי נעשה לוהט והדופק שלי נוסק. "ב... בכוס. אני רוצה שתלקק אותי בדגדגן," אני אומרת לו את מה שהוא רוצה לשמוע, והוא מתנפל עליי, טורף אותי כמו אדם מורעב. ידי מתהדקת בשערותיו ואני צועקת כשהוא מוצץ אותי בחוזקה. בתאווה. אצבעותיו חודרות לתוכי, ואני גומרת סביבן בעוצמה שגורמת לי להתעוור לכמה שניות. אני באופוריה של האורגזמה. רגע, איך הגעתי לשולחן? מתי הוא הספיק לפתוח את החגורה ולהוציא את איברו? מתי —

מחשבותיי נקטעות ואני גונחת בהקלה כשהוא ממלא ומשלים אותי. הוא חודר אליי ומנשק את שפתיי, נותן לי לטעום את עצמי על שפתיו, נושם את האוויר שאני נושמת.

"אני אוהב אותך, מיה קארה דה אנג'ל," הוא גונח כשהוא מתעבה בתוכי וגומר בפנים.

"אני אוהבת אותך, מיה ריי."

סולדד מחכה לנו ביציאה מהמעלית ואנחנו נכנסים לפנטהאוז של הארי ומריאן. היא מחייכת אליי חיוך גדול ומאמצת אותי לחיבוק בין זרועותיה.

"בתי, את נראית קורנת. ההיריון יפה לך, יקירה," היא אומרת כשהיא מתרחקת ממני ומלטפת את לחיי במגע אימהי. אני שמחה שלמריאן יש אותה. מריאן צריכה דמות אימהית בחיים אחרי שהיא נאלצה לשמש אימא עבורי, אף שהיא מבוגרת ממני בשנים ספורות בלבד.

"הבטן שלי לא מפסיקה לגדול, אני חושבת שאתפוצץ באיזשהו שלב." אני מניחה את ידי על בטני.

היא מחייכת אליי. "זה יחלוף. את כבר בסוף," היא מעודדת.

"לואר!" מריאן קוראת מגרם המדרגות שמובילות אל הקומה העליונה. פניה חפות מאיפור ושערה אסוף בקוקו גבוה. היא יפהפייה. אני חושבת שהיא תמיד הייתה היפה מבין שתינו, ריי טוען אחרת, אבל הוא משוחד. "מה אתם עושים כאן? למה לא אמרת שאת באה?" היא מתנפלת עליי בחיבוק, שוכחת שאני בהיריון כנראה, ואני מאבדת את שיווי המשקל. ריי מניח את ידו הגדולה על גבי ומאזן אותי כדי שלא אפול לאחור.

"לכי מפה, אישה," ריי אומר, "את תפילי אותה."

"תסתום את הפה," מריאן משיבה ומחבקת אותי שוב חזק. אני משיבה לה בחיבוק וצוחקת.

לא ידעתי שריי לא אמר לה שאנחנו מגיעים. הייתי בטוחה שכן. "התגעגעתי. אנחנו צריכות לדבר," אני אומרת.

גם הארי יורד במדרגות כשהרמיוני ישנה בזרועותיו ועטופה בשמיכה. מריאן שרואה שמבטי נעוץ מאחוריה, מסתובבת ורואה את הארי. "ידעת שהם באים?" היא שואלת בטון מאשים.

"כן," הוא משיב ונעצר מולנו, "רציתי שזו תהיה הפתעה."

אני עוקפת את מריאן והולכת להארי, מציצה בהרמיוני הקטנה. "היא יפה כל־כך..." אני נוגעת בלחייה הרכה.

הארי מושיט לי אותה, ואני לוקחת אותה אל בין זרועותיי. "היא קטנה כל־כך ויפה," אני לוחשת. הלב שלי מוצף ברגש שמחמם אותי.

"עכשיו היא חמודה ומתוקה כי עדיין יש אור יום, אבל בלילה התינוקת הזאת הופכת לטרוריסטית," מריאן אומרת, וכולנו צוחקים.

"אני אקח אותה ממך בשמחה!" אני הולכת לחדר המגורים ומתיישבת על הספה, מערסלת את הרמיוני לחזי ומזמזמת לה. האחיינית שלי יפהפייה ורכה. אני רוכנת להריח אותה והריח התינוקי שלה גורם לי להיאנח.

"אף אחד לא לוקח אותה, היא הטרוריסטית שלי," מריאן מבהירה ברכושנות וגורמת לכולנו לצחוק שוב. הארי וריי הולכים למשרד של הארי, ומריאן ואני ממשיכות לשבת בסלון. אני מניחה את הרמיוני בעריסה לידנו בזמן שאנחנו מתחילות לדבר.

אני מספרת לה על הקשיים בהיריון, על זה שנהיה לי קשה לנשום מרוב שהתינוק לוקח את כל המקום. אני מספרת לה גם על אדריאנה ועל כריס. העובדה שאני יכולה לשתף אותה מקילה עליי ומרגיעה אותי.

היא מספרת לי על מה שהיא וגווארו התחילו לבנות יחד. אני לא מצליחה לעקוב כל־כך אחר ההסבר שלה, מריאן מסרבת להבין שהקשר היחיד ביני לבין מחשבים זה לראות סרטים, בעדיפות ל'טרזן', הסרט האהוב עליי, אבל הצלחתי לקלוט שמדובר באתר הימורים המופעל ברשת ולא ניתן לעקוב אחר התנועות שלו. אנחנו מדברות עד שסולדד נכנסת לחדר המגורים עם שתי כוסות תה ועוגיות.

"אני הולכת הביתה, תמסרי להארי להתראות בשמי. הכנתי לכולכם ארוחת ערב. כדאי שתתחילו לאכול כדי שהבשר לא יתייבש," סולדד אומרת למריאן.

"תודה, סולדד. מה היינו עושים בלעדייך?" מריאן משיבה.

"אוכלים עוגות שרופות לארוחת הערב." סולדד הולכת לכיוון הדלת, ואנחנו צוחקות.

מריאן בודקת את הרמיוני ואחרי שהיא מוודאת שהכול בסדר ושהיא עדיין ישנה, אנחנו הולכות למשרד של הארי. בחיי, אין לי מושג על מה מריאן מתלוננת. זאת התינוקת הכי קלה ונוחה בעולם. מריאן לא נוקשת על הדלת לפני שהיא נכנסת ואני בעקבותיה.

"סולדד אמרה שאנחנו צריכים לשבת לאכול לפני שהבשר יתייבש," מריאן אומרת להארי ומתיישבת על ברכיו. הוא כורך את ידו סביב מותניה ומצמיד אותה אליו. אני הולכת לכיוון של ריי ומתיישבת על הכיסא לצידו. הוא רוכן ומנשק את לחיי.

"נסיים?" הארי שואל את ריי.

"כן," ריי אומר ומתרומם מכיסאו, מושיט לי את ידו. אני קמה ונעמדת לצידו. הארי נעמד ומעמיד את מריאן לצידו. אני יכולה לראות שהפרענו לריי ולהארי במשהו חשוב.

ריי ואני מתחילים ללכת לכיוון היציאה מהמשרד, "ריי. מילה אחרונה," הארי קורא מאחורינו ואנחנו מסתובבים אליו, "אל תזלזל בשמועות, כשהן מגיעות ממספר מקורות יש להן נטייה להיות נכונות."

אני לא מצליחה להבין על מה הם מדברים ולפי פניה של מריאן, גם היא לא מבינה, אבל אני לא מתערבת בעניינים של ריי כשזה קשור לקרטל. אני יודעת שהוא יעשה את הטוב ביותר עבורנו ועבור האנשים שלו.

סוף השבוע נגמר מהר מדי ואנחנו כבר צריכים לחזור הביתה, לטקסס. מריאן מחבקת אותי בחוזקה לפני שאנחנו עולים למטוס ואני נושקת למצחה של הרמיוני בפעם העשירית היום. "אתגעגע לקטנה הזאת," אני אומרת.

"אז תבואו יותר," מריאן מציעה, אבל היא וגם אני יודעות שזה לא אפשרי עבור ריי להתרחק כל־כך הרבה פעמים מהטריטוריה שלו כשהוא עוד מבסס את מעמדו. אפילו הביקור הזה היה משהו שלא ציפיתי שיקרה.

"אתם תבואו לבקר אותנו," ריי אומר לה ואז פונה להארי, "שמעת? אני באתי לפה פעם אחת, בפעם הבאה תורכם."

הארי צוחק ומהנהן. אני מחבקת את מריאן פעם נוספת ועולה במדרגות למטוס הפרטי של ריי. ריי נשאר לדבר עם הארי כמה שניות נוספות לפני שהוא עולה למטוס ומתיישב לצידי.

"נהנית?" הוא שואל.

"כן. הייתי צריכה את זה, תודה."

"אל תודי לי, מלאכית יפה שלי. היית צריכה להודות לי אם הייתי נותן לך ללכת ממני, אך לעולם לא על זה שאני לוקח אותך לבקר את אחותך." הוא מנשק את צווארי ומסניף את ריחי.

"אני לא רוצה ללכת ממך," אני אומרת.

"גרוע מאוד. אם אני הייתי את, הייתי בורח לקצה השני של העולם. את ראויה ליותר ממני."

"אני לא רוצה אף אחד מלבדך."

"טוב מאוד, מיה קארה דה אנג'ל, מפני שאם מישהו יעז לנסות לקחת אותך ממני, הנשימות שלו יהיו ספורות, והמוות שלו יהיה אלים במיוחד."

רעד עובר בגופי בתגובה לרכושנות שלו. אלוהים אדירים, בטח משהו דפוק בי אם אני נעשית מגורה מהמילים שלו. "חשבתי שאתה לא ראוי לי."

"אין גבר בעולם הזה שראוי לך, בטח לא אני, אבל את שלי ולא אתן לך ללכת."

הוא מצמיד את שפתיו לשלי והלשונות שלנו מסתבכות זו בזו. אני מתרוממת מהכיסא שלי בלי לנתק את שפתיי משלו ומתיישבת עליו ברגליים פשוקות, אבל כשאני רוצה למקם את איברי על שלו, הבטן מונעת ממני.

אני מנתקת את הנשיקה ומסתכלת על הבטן הגדולה בתסכול. אני צוחקת וכך גם הוא. הוא מניח יד על הבטן שלי ומחייך.

"הוא עוד לא נולד וכבר מפריע לנו לעשות סקס," ריי אומר ואני פורצת בצחוק. "נצטרך לקיים שיחה נוקבת כשתצא, חמוד. אנחנו צריכים לחלוק אותה. היא לא רק שלך," הוא מדבר אל הבטן הגדולה שלי ואני מתמוגגת מרוב אהבה.