קרה או לא קרה - מתוך כשהרוח משנה כיוון

זה התחיל כמו עוד כאב בעצמות. אי־אפשר להתעלם, גם לא להדחיק, עוד קצת ויעבור. לא עבר, התגבר. בתוך הכאב הרע התיישבה גם ההקלה שמביאה שמחת ההחלטה. זהו, לא מושכת יותר. נגמר הזמן. על החיים ועל המוות. הנורא כבר קרה, מה עוד יכול לקרות לי. ככה אני נואמת בלי קול מול מראה מתקלפת בשירותים דוחים, והיא מחזירה לי את פרצופי מנוקד סימני שאלה וסימני קריאה כמו הדפסה שיצאה משליטה. משום מקום צפה לה תמונת אגם שווייצרי ביום חורף קר במיוחד. אני מטיילת עם חברים, הם קופצים למים. בתחילה נשמעת צְרחה מכווצת איברים ואחריה שכשוך שמחתו של הגוף. אני עומדת יחידה על האדמה, זקופה ויבשה. אדי הכפור שעולים מהאגם מקפיאים את מעט ההרפתקנות שהיתה בי. "תפשירי את האומץ", הציע ארי וקולו ממרח שוקולד. נדמה לי שזו היתה דרכו לחזר אחרי. "שימי בכף היד קצת מי קרח מהאגם, תניחי על הלחיים, על העיניים, תרגישי את הלא נורא, הקרח ירגיל את הגוף לקור, שחררי שפתיים ותקפצי למים. חמים כאן". משהו בהטיית ראשו לעברי במין נדיבות והביטחון בקולו הזיזו את הקיפאון. הנחתי, התרגלתי וקפצתי. אין לי מושג מאיזה חומר הורכבה רשימת הפעלים הזאת, אבל ארי סימם אותי בלחן מילותיו הטובות, ולרגע הייתי מלכת הלבבות האמיצים. גם עכשיו אני מנסה להפשיר מעצורים. כמה, עד מתי ולמה להיות תקועה עם עצמי בתוך עצמי? מה יש לי להפסיד? מתקשרת ודי. אפס בושה. נשימה, הרפיה וביצוע. אני מצמידה את הטלפון לאוזני הימנית כמאהב דביק, משחררת שלום חלוש, "אני מדברת עם יואב?"