יהודים מדברים עם הרייך

פתח דבר

ינואר 2020, מוסד "יד ושם", ירושלים. נציגים מ־74 מדינות הגיעו לכנס בין־לאומי במלאת 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. האווירה מתוחה מאוד. מתחת לפני השטח מתחוללת "מלחמת נרטיבים": נציגי המדינות מציגים את האופן שבו הם רואים את מה שקרה במלחמה, "מה עשינו אנו" להצלת העולם בכלל והיהודים בפרט. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מוכיח בנאומו את מדינות מזרח אירופה על התנהלותן בעת ההיא ומדגיש את הפשעים שביצעו הכוחות הלאומניים בליטא, בלטביה, באסטוניה, באוקראינה ובפולין. פולין עצמה מחרימה את האירוע במחאה על הדומיננטיות של פוטין והנרטיב הרוסי השולט באירוע.

מדינת ישראל, ממשלת ישראל ויד ושם – אינם נוכחים בכנס. הנרטיב הציוני למאורעות מלחמת העולם השנייה והשואה נותר סטטי כמעט לחלוטין בעשורים שעברו מאז, כמעט שלא חודש. הוא משמש היטב את ישראל והציונות עשורים ארוכים ומונח בבסיס קיומן הפוליטי, ההיסטורי והחברתי. העובדה שמדינת ישראל ורבים מאזרחיה כבר נמצאים בנקודת זמן אחרת ומביטים על מאורעות השואה מפרספקטיבה שונה, אינה גורמת לשינוי או עדכון של הנרטיב הפורמלי. לעיתים מתפרסם מאמר כלשהו או שמתחיל דיון או נשמעת אמירה כזאת או אחרת המאתגרת את הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, אולם נראה כי בישראל ישנו נרטיב שהתקבע למעמד של קאנון, כמעט טאבו, והוא פוגע ביכולת שלנו להבין באופן מדויק ורלוונטי את השיח והדינמיקה בין יהודים ובין גרמנים לפני, בזמן ולאחר השואה.

רגע לפני שאחרוני האנשים החיים שחוו את מלחמת העולם השנייה עוזבים את העולם, מבקש ספר זה לתת מבט נוסף על המאורעות ולהציע עמדה אחרת לאירועי התקופה ההיא באמצעות הצצה על השיח בין דמויות בזירות השונות באמצעות קריאת תיעוד ראשוני שהותירו אחריהן. הניסיון להביא את הדברים בשם אומרם, כפי שנכתבו בזמן התרחשותם וממקור ראשון בלבד אמור להאיר באור חדש את היכרותנו את רוח התקופה ההיא, ולסלק את הערפל הפרשני שהלך והתעבה במרוצת השנים.

לעיתים נראה שהכול כבר נאמר ונכתב על סיפור שואת יהודי אירופה, אך עדיין הסיפורים נראים כאילו הם לקוחים מעולם אחר, אולי "פלנטה אחרת" שעליה דיבר הסופר יחיאל די־נור (קצטניק): דרמה קיצונית, חריגה בממדיה ובעוצמתה, כמעט דמיונית. מלאכתו ומיומנותו של ההיסטוריון היא לפשפש, לחפש ולסדר את העובדות והנסיבות באופן אופטימלי. מנגד, סופר כמו ש"י עגנון כמעט שלא כתב דבר על אירועי השואה, ונראה כי מדובר היה מבחינתו באירוע דרמטי עד כדי כך שתיאורו באמצעים ספרותיים יגרום לכל יצירה להחוויר לעומת המאורעות עצמם.

מהותו של ספר זה היא הניסיון לבדוק את אופיו ופשרו של הדיאלוג שהתקיים בין יהודים לנאצים בשנות הרייך השלישי. ננסה לערוך סקירה כרונולוגית שאת ראשיתה בחרנו למקם ערב עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, וסיומה (השרירותי, שנקבע מפאת קוצר היריעה) בחתימת הסכמי השילומים ומימושם ומשפט אייכמן במחצית הראשונה של שנות השישים.

נקדים ונאמר שלתנועה הציונית הייתה התעוזה לבוא בדין ובדברים עם הנאצים, אך היא לא הייתה הגוף היהודי היחיד שעשה זאת. גופים יהודיים ציבוריים כמו גם יהודים פרטיים באו בדין ובדברים עם נאצים ושותפיהם ברמות שונות. היו לכך מניעים שונים ונסיבות שונות ומשונות. התנועה הציונית של שנות השלושים והארבעים לא יכלה להיחשב כגוף המייצג את כל העולם היהודי, ולכן אין להתפלא שהתקיימו דיאלוגים רבים בין נאצים ליהודים שלא היו בהכרח בעלי זיקה לציונות או לרעיונות פוליטיים אחרים. יתר על כן, לא כל שיח היה בהכרח פוליטי או בעל חזון כזה או אחר.

כיוון שמדובר באחת התקופות הדרמטיות ביותר בעידן המודרני, הרי שמטבע הדברים, הדיאלוג הזה תמיד מתרחש באווירה של דרמה ההולכת ומתגברת. זכורים דבריו של נשיא התנועה הציונית חיים ויצמן בתום הקונגרס הציוני ה־21, ב־16 באוגוסט 1939 בז'נבה. הקונגרס נקטע בגלל הידיעה על חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שהפך את המלחמה לבלתי־נמנעת. ויצמן פנה אל הצירים המודאגים בפשטות, ביידיש ואמר: "[...] אנו מוקפים אפלה ואיננו רואים דבר מבעד לעננים. בלב כבד אני נפרד מכם... אם כמו שאני מקווה, נישאר בחיים ועבודתנו תימשך, מי יודע אולי יזרח עלינו אור חדש מתוך האפלה השחורה והסמיכה... נשוב וניפגש. נשוב וניפגש בעמלנו המשותף למען ארצנו ועמנו... יש דברים שאינם יכולים שלא להתרחש, דברים שבלעדיהם אי אפשר לתאר את העולם. שארית הפליטה תוסיף לעבוד, להילחם, לחיות, עד שיאיר השחר על ימים טובים יותר. לקראת השחר הזה אני מברך אתכם. מי ייתן וניפגש שוב בשלום..."¹

בתודעה התרבותית והלאומית שלנו מושרשת התפיסה שהיהודים באשר הם, ציונים ולא ציונים כאחד, חתרו תמיד בכל הכוח להצלת בני עמם. עמדה זו מצאה את ביטויה גם בחוק הקובע קריטריונים להענקת אות חסיד אומות עולם מטעם יד ושם. כידוע, יהודי – מציל גדול ככל שהיה – איננו זכאי לאות.

ניקולס וינטון, לדוגמה, היה היהודי הבריטי שהביא להצלתם של 669 ילדים יהודים גרמנים ואינו זכאי לתואר הישראלי, והדברים נכונים גם ביחס למצילים יהודים נוספים שנמחקו מן התודעה. הנרטיב הציוני הניח שיהודי אינו זכאי לפרס ולהכרה על הצלה שביצע. זוהי פעולה טבעית ומובנת מאליה שאין להעניק עליה פרסים. אך יש להקדים ולומר: לא תמיד כך היו פני הדברים. שאלת ההצלה והמאמצים לסייע ליהודים הנרדפים אינה כה ברורה ומובנת והדברים יוצגו בהרחבה בהמשך. די אם נצטט את המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק שאמר ביוני 1934, ערב יציאתו לווינה לניתוח שממנו לא שב: "מרגיש אני כי גם תל אביב שלנו והיישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב והאסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם, להכין להם פינה וצל קורה של דירה בכלל, ולו יהא בצריפים, ניצלנו את אסונם למען בצע כסף... העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות. הסימן השני למחלה הוא הספסרות הבזויה, האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סימא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות... והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבי המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות".²

אחריות רבה הייתה מוטלת על כתפיו של היישוב היהודי בארץ ישראל, אך ביאליק שולל את הפרספקטיבה הרומנטית הרואה ביישוב נקודת אור באפלת אירופה, שבה קיימת ישות יהודית המשנסת מותניים במאמץ מירבי לסייע להצלת אחיה הנרדפים.

בחרנו להציג את השיח היהודי גרמני באופן שהוא ברובו הגדול כרונולוגי. חשבנו שגישה כזאת תְשמר קונטקסט היסטוריציסטי של הדברים (מה יכלו המדברים לדעת בזמן שדיברו). תקוותנו היא שכך יהיה נוח יותר לבחון את אופן התפתחות הדברים.

פרק 1
מסורת של דיאלוג
תחילת המאה ה־20
1914–1933

כיצד ניתן לתפוס בכף היד את רוחה של תקופה, את אותו יסוד מכונן בתודעה של מה שקרה, את אותם דברים ומאורעות הנתפסים בעיני החברה, העם והלאום כסיפורים וכיסודות שהתרחשו ומהווים סימן לבאות, ולכל הפחות – ציוני דרך שימתחו קו מן העבר להוויית ההווה והעתיד? שאלה זו עולה באופן אינטואיטיבי בהקשר ליהודי אירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כיצד לא חשו בסימנים של האסון הגדול הקרב ובא? כיצד לא הצליחו לשים את אצבעם על הסכנה האורבת מצד העם והמדינה הגרמנית נאצית? היסטוריונים – גדולים ככל שיהיו – יכולים רק לסדר את המאורעות בזה אחר זה ולהציגם כ"סיבה ומסובב", אך עדיין עלינו להודות כי רצף המאורעות חולל אסון בקנה מידה תנ"כי.

שאול פרידלנדר, בעצמו ניצול שואה וחוקר רדיפת היהודים בשואה מודה כי למרות בקיאותו בכל העובדות, הפרטים והתיאוריות הרוקחות את הסיפור ההיסטורי, עדיין עולה בו התדהמה: "אני לא יכול להגיד שאני מבין את מה שקרה... אני יכול להסביר את זה, ללמד את זה, אבל כאשר אני יושב עם עצמי לבדי, אני עדיין מוכה תדהמה".³

אך ישנם בנמצא רמזים לחידת המאורעות במפגשים של היהודים עם העם הגרמני בין מלחמות העולם, מפגשים יום־יומיים שמזמנים החיים ולא רק אירועים היסטוריים מכוננים. קל וחומר אצל אותם אחדים, אנשי רוח שיכולים לחוש באותם הדברים הדקים שמרחפים באוויר ויכולים לאתר את הרמזים המשמשים כרמז לבאות. ייתכן שאירועים היסטוריים מונומנטליים כאלה לא אמורים להיות מוסברים רק בכלים היסטוריים. אפשר שאירועים מסוג זה חייבים חיפוש נוסף לרוחב, ולפחות לבקש את טביעת העין של גדולי הדור בעלי ההתבוננות הרוחנית יותר.

שמואל יוסף הלוי צ'צקס – (ש"י) עגנון (1887–1970)

יורשו של ביאליק כסופר הדור, שמואל יוסף עגנון מביא לידי ביטוי באישיותו, בסיפור חייו, בידיעותיו ובאבחנותיו עולם שלם של אינטראקציה יהודית גרמנית במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, ובכך הוא מהווה דמות מושלמת לבחינת הסוגיה: אינטלקטואל יהודי דתי הבקיא בתולדות עמו ובהוויה של הזרמים השונים ביהדות אירופה; גאליציאנער המכיר ומוקיר את גרמניה ואת הציונות. מצעירותו הוא קרא כל ספר שהיה בנמצא, למד גרמנית ושלט בה כאוטודידקט. בהמשך היגר לגרמניה כפי שעשו רבים מבני דורו שביקשו להגיע לברלין – ליבה של אירופה בכל הקשור לפריחה של הספרות והתרבות הגרמנית.⁴ נוכחותו של עגנון בגרמניה נמשכה 12 שנים, במהלכן הצליח ליצור פריצת דרך ביצירתו ובמעמדו הספרותי. אלמלא פקדה את ביתו שרפה ב־1924 ייתכן ששהייתו בגרמניה הייתה מסתיימת בצורה אחרת.

עגנון הותיר שתי יצירות עיקריות העוסקות בנושא היחסים בין היהודים לגרמנים. הן מחוברות מבחינת הרצף הסיפורי, הזמן והמקום ומתעדות את שהייתו בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה. האחת, הסיפור "עד הנה" שפורסם עוד בימי חייו של עגנון כספר בפני עצמו בעריכתו.⁵ עגנון החשיב מאוד את יצירתו זו שכן היא נושאת גם את שם הכרך השביעי בקובץ יצירותיו. היצירה השנייה שנועדה לתאר את חלקה השני של תקופת שהותו בגרמניה פורסמה הרבה אחרי מותו כשבתו אמונה ירון בחרה לשחרר מעזבונו של אביה טקסט שפורסם תחת הכותרת "בחנותו של מר לובלין" – יצירה לא גמורה שדרשה מלאכת עריכה מורכבת.⁶ "גם היום, מעל ארבעים שנה לאחר שפורסם 'בחנותו של מר לובלין' עדיין מרחפת מעליו עננה של אי־בהירות המסרבת להתפוגג. הספר מספר את סיפוריהן של עשרות דמויות המאכלסות את הפרקים הרב־גוניים והססגוניים של הספר – יהודים וגרמנים, גברים ונשים, צעירים וזקנים, מכל שכבות החברה שהמספר פגש בימי שבתו בלייפציג בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפורים אומנם כבשו את לב הקוראים, אבל לא נתנו מענה ברור לשאלות – מה בסופו של דבר הייתה אמורה להיות התמה המרכזית של חטיבת פרוזה זו אם מחברה היה זוכה להביאה לידי גמר? מהו הציר המרכזי שסביבו היו עתידים להתארגן ולהסתדר הפרקים שעגנון פרסם בחייו והפרקים שאמונה ירון פרסמה מן העיזבון ולא זכו להתפרסם כחלק מחטיבת פרוזה לכידה אחת?"⁷

אכן חידה שפתרונה סבוך ביותר גם במישור ההיסטוריוגרפי ולא רק כחידה ספרותית: מדוע עגנון לא פרסם את ספרו זה, איך מנע מקוראיו את יצירתו האותנטית של הרומן שהינו בעל חשיבות עצומה מעבר להיותו יצירה ספרותית ייחודית? ידו האחת כתבה יצירה המתארת את שותפות הגורל הנקשרת בין יהודים לגרמנים ומתוארת על ידי עגנון כדבר פוזיטיבי, הליך טבעי ולכל הפחות מחויב המציאות. בעיותיו האמיתיות של העם היהודי נמצאות הלאה משם, מזרחה מגרמניה, באזורי פולין, במרחב של גליציה, במחשכי הקהילות השוקעות כגון בוצ'אץ', עיירת הולדתו. ידו השנייה ביקשה לגנוז את היצירה מאחר שיש בה קוצר ראייה היסטורי,⁸ ממש אותו עיוורון שפקד את כלל יהודי גרמניה שלא השכילו לכמת את הנסיבות ולברוח מגרמניה כל עוד יכלו לעשות זאת.⁹

היצירה "בחנותו של מר לובלין" איננה מזהה את תוצאת האדים האפלים העולים ממעמקי הרוח הגרמנית כפי שניבא היינריך היינה: "[...]הנצרות – וזוהי תרומתה היפה ביותר – מיתנה במידה כלשהי את תשוקת הקרב הברוטאלית של הגרמנים, אלא שלא עלה בידה להרוס אותה, ואם ישתבר באחד הימים הקמע המביית, הוא הצלב, שוב תסתער במלוא עוזה פראותם של הלוחמים הישנים, שיגעון הקרב (...) המחשבה מקדימה את המעשה כפי שהברק מקדים את הרעם. הרעם (Donner) הגרמני הרי הוא גרמני ולפיכך אינו גמיש במיוחד והוא מתקרב באיטיות כלשהי; אלא שהוא בוא יבוא, וכאשר תשמעו אותו רועם כפי שלא קרה אף פעם בדברי ימי העולם, אז דעו: הרעם הגרמני הגיע סוף־סוף אל יעדו. בהישמע הרעש הזה ייפלו העיטים מתים מן השמים, והאריות במדבריות אפריקה הרחוקים יסתתרו במאורותיהם המלכותיות. בגרמניה יוצג מחזה שלידו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי־מזיקה".¹⁰ 99 שנה לפני עלייתם לשלטון של מי שעתידים יהיו לשרוף את ספריו, היינה הזהיר את הצרפתים כי עליהם לפחד מגרמניה מאוחדת.

דמותו ויצירתו של עגנון עשויות לשמש צופן לנקודת מבט אודות היחסים בין העם הגרמני לעם היהודי בחלון הזמן שבין מלחמות עולם: עגנון מהווה את הדמות היהודית הקלסית של ה"אוֹסְטְיוּדֶן" שנולד בשטעייטל בגליציה המזרחית, ורוח הקדמה וההשכלה מושכת אותו מערבה לגרמניה, לטובת מימושו העצמי. ברלין היא הכרך הגדול והשפה הגרמנית היא השפה הגדולה. בממד נוסף, עגנון ביצירתו עוסק בתיאור העולם היהודי במזרח אירופה. ביקורו הראשון בגרמניה והמפגש עם שלמה זלמן שוקן מהווה ציון דרך משמעותי בכל הנוגע לעתידו הספרותי כמו גם לעתידו האישי. שוקן – הסוחר היהודי שבעצמו היגר בצעירותו מהמזרח והפך לגרמני עשיר ומצליח, איש המעשה והרוח. שוקן היה האיש שזיהה את כישרונו של עגנון והיה לפטרון, המו"ל, האיש המעורב בפרטים האינטימיים האישיים, וגם מי שנחשב כבעל השפעה על יצירתו של עגנון.¹¹

עגנון עזב את בית הוריו בגליציה המזרחית בגיל 20 (1907) ממניעים ציוניים. בארץ בחר לגור ביפו העות'מאנית, שבה החל להתפתח גרעין של יישוב יהודי חדש. הוא הפך עד מהרה לכוכב של יהודי יפו – סופר צעיר ומצליח הנהנה מהערצת הסובבים אותו, אך עד מהרה הרגיש שיפו צרה למידותיו ועליו לעזוב. ידידו הסופר י.ח. ברנר ניסה להניאו מכוונה זו... והוא ענה לו במילותיו של היינה, "נכסף אני למרורים". ד"ר ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי של התנועה הציונית ובמקורו גרמני – הוא ששכנע את עגנון לנסות בברלין. עגנון לימד אותו עברית באופן פרטי. רופין צירף אותו לנסיעתו לברלין באוקטובר 1912, סידר לו לגור בבית אחותו ברחוב קאנט 37, שרלוטנבורג. לפתע מצא את עצמו הסופר היהודי הגליציאני בליבו של כרך של שני מיליון תושבים, ובתוך קהילה יהודית של כמאה אלף איש.¹² הוא הגיע לזמן בלתי־מוגבל וכאשר פרצה מלחמת העולם (כעבור פחות משנתיים) הוא נתקע בגרמניה, ובשל אזרחותו האוסטרו־הונגרית אף נקרא לשירות צבאי והתאמץ מאוד להשיג פטור. אומנם הוא כינה את שהייתו בגרמניה "ירידה מארץ ישראל", אולם גם כשתמה המלחמה ונפתחו הגבולות הוא לא מיהר לשוב לפלשתינה. בשנות המלחמה עלה מעמדו הספרותי בחוגים יהודיים, וסופרים רבים החלו להגיע לעיר כפליטים מהמהפכה הבולשביקית שהתחוללה ברוסיה בשלהי המלחמה. בסיפור "עד הנה" עגנון מתאר את המתח בעולם היהודי הגרמני מנקודת מבטו כציוני המוצא את עצמו בגרמניה: "[...]מחמת צוק העיתים ירדו מנכסיהם בעלי בתים מישראל (יהודים גרמנים) והתחילו להשכיר חדרים. כל הימים שדרתי בגרמניה מנעתי עצמי כשאר רוב חברי מלדור אצל יהודי גרמני, שיהודי גרמניא פטריוטים גרמנים היו ולא היה ישר בעיניהם שאנו מפרסמים את יהדותנו וגרם הדבר לוויכוחי דברים".¹³ יהודי גרמניה אינם מסבירי פנים באופן כללי ליהודים מן המזרח ואינם רוצים להיות מזוהים עימם ומשתדלים להתנער מהם. עגנון, כיהודי ציוני, וגם אוסטיודה גליציאני, מתאר תהום פעורה בינו לבין יהודי גרמניה, "הגרמנים", שנהוג לכנות בהכללה "יהודי האמנציפציה".¹⁴ בשתי היצירות דמותו שלו עומדת כקטליזטור של רוח הזמן בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה.

גם בחייו האישיים בחר עגנון להעמיק את קשריו בגרמניה. הוא רכש את ביתו הראשון בוייסבאדן הסמוכה לפרנקפורט, וממנה עבר לעיירת הנופש הסמוכה באד הומבורג. ייתכן שהתכוון להתיישב בגרמניה באופן קבוע.¹⁵ "מעולם לא ראיתי אותו פתוח לב, קורן מרצון טוב ושופע גאוניות כמו בימים ההם", כתב גרשום שלום שהיה נוהג להתאכסן אצלו כשביקר במקום.¹⁶

מייד בתום מלחמת העולם הראשונה הוא התחתן עם אסתר לבית מארקס: "...הציניקנים סברו שנישואיו של עגנון לנסיכה האריסטוקרטית לבית מארקס היו חלק מתוכנית ארוכת טווח ומחושבת היטב של הסופר הגליציאנר, ה'אוֹסְטיוּדֶה' דל אמצעים, שביקש להתבסס בחברה עילית של יהודים גרמנים בעלי השכלה וכסף". אך הללו שהתמידו בקריאת המכתבים שהותירו השניים, ואיסוף עדויות שבכתב ובעל פה, הבינו כי פרשת חייהם המשותפים לוותה באהבה גדולה ובקורבן גדול. אלזה־אסתר מארקס נולדה בקניגסברג בשנת 1889. אביה, גאורגה מארקס, היה מנהל ה'דויטשה בנק' בקניגסברג ואחד מראשי הקהילה האורתודוקסית בעיר. הם נפגשו לראשונה בשנת 1913 בבית אחיה של אסתר, סוחר הספרים משה מארקס. שמואל יוסף צ'צ'קס היה בחור צעיר ושאפתן, חובב ספר, שמצא את דרכו לביתו של מארקס בשל חיבתם המשותפת לספרים. צ'צ'קס הצעיר שימש במשך זמן מה מורה לעברית של אסתר ושל אחותה רבקה. כשנפגשו שוב, כמה שנים לאחר מכן, הייתה אסתר בת 28, צעירה יפיפייה ואצילית, נמרצת ודעתנית, ובעיקר – מרדנית. כמה חודשים קודם לכן, למורת רוחו של אביה, ביטלה את אירוסיה לצעיר מבטיח, פרוון עשיר ונאה מלייפציג. בחירתה בבחור הדלפון שידע לספר סיפורים כה יפים הכעיסה את אביה, והוא התנגד בכל תוקף לנישואיה עם הבחור שדיבר גרמנית גרועה והיה, בעיניו, חסר מקצוע וחסר אמצעים.¹⁷ אבל האדון מארקס נותר נדיב וסייע לבני הזוג ברכישת ביתם הראשון בווייסבאדן הסמוכה לפרנקפורט. בהמשך עברו לעיירת הנופש הסמוכה באד הומבורג. ייתכן שהתכוונו להתיישב בגרמניה באופן קבוע.¹⁸

עגנון זיהה בגרמניה מרחב נוח לחיים יהודיים, ליצירה ולהקמת משפחה. גרמניה הייתה בעיניו עדיפה עשרות מונים על הקהילות היהודיות במזרח שצפויות לחורבן. אסתר היא שתבקש מעגנון שוב ושוב לחזור ולעלות לארץ ישראל, בעיקר בתום מלחמת העולם וראשית השלטון הבריטי בארץ.

אסתר מארקס עגנון

הקשר בין עגנון לאסתר הוא דוגמה למתחים בין היהודים המזרחים ליהודים הגרמנים. ההבחנה היא בין יהודי מזרחי – ה"אוֹסְטיוּדֶן", לעומת "היהודי הגרמני האותנטי" – דור שלישי להגירה, הבקיא בשפה הגרמנית ובתרבות הגרמנית וכבר רואה את עצמו כגרמני בן הדת היהודית. האבחנה הזו נשענת בעיקר על משך זמן השהות שהמשפחה שוהה בגרמניה וטיב מצבה הכלכלי.

עמוס אילון בספרו העוסק ביהודי גרמניה בשנים 1743–1933, פותח את הסיפור בכניסתו של הנער משה מנדלסון, מי שיהיה המייסד של תנועת ההשכלה והנאורות בעולם היהודי לעיר ברלין, דרך שער רוזנטל המותר לכניסה ליהודים ולבקר, ומסיים את הספר בבריחתה החפוזה של חנה ארנדט מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון.¹⁹ תור הזהב של יהודי גרמניה נמשך, ובמובנים רבים הועצם – עד עליית הנאצים לשלטון ב־1933. גרמניה נתנה לעגנון כל מה שאדם ואיש רוח יכול לבקש. את הסכנה לו ולשכמותו, בני דת משה, יהודים גליציאנים או יהודים גרמנים יש למצוא במקום אחר, בבוצ'אץ', עיר הולדתו, שם אירע אסון נורא ליהודים בימי המלחמה.

האסון היהודי מתואר בסיפור שקיעתה של בוצ'אץ', ביצירה "אורח נטה ללון". שם החורבן היהודי חתום מבחינתו של עגנון כבר בתום מלחמת העולם הראשונה.²⁰ מדובר ביצירת המופת המתעדת את ביקורו בעיירת הולדתו בגליציה בשנת 1930. הספר מתאר קהילה יהודית מידלדלת, ענייה, נטושה, שוקעת, עיירה וקהילה שגורלן נחרץ. לקורא הפחות בקיא בנסיבות ההיסטוריות, נדמה כי מדובר באסון השני, קרי בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. גרשום שלום ראה ביצירה ספר גאוני המתאר קהילה שדינה נגזר, "מיתת היהדות בגליציה לפני שנרצחה".²¹ כאן מתועד במבט אנושי והיסטורי סופה של קהילה יהודית באירופה שהיא עיירת הולדתו של עגנון, המזהה את מותה של יהדות אירופה קודם למה שנהוג להציג כחורבנה של יהדות מזרח אירופה.²² רבים סבורים כי ספר זה הוא שהקנה לעגנון את הזכייה בפרס נובל לספרות.²³

נראה שכפי שלעיתים אנחנו נדרשים למשוררים על מנת לשקף אירועים היסטוריים ולפענח את רוחה של המציאות, כך לעיתים כדאי להסביר את בחירתם של סופרים וניואנסים ביצירתם על בסיס החוויות ההיסטוריות שחוו. ההסברים ליצירה "בחנותו של מר לובלין", (שפורסמה בתשל"ה 1974–1975 כחלק ממפעל העריכה והטיפול בכתבים הלא גמורים של עגנון), מתמקדים במישור הפענוח הספרותי והתאולוגי. כאמור, התכנים העוסקים בקשרים שבין היהודים הגרמנים לעם הגרמני מחייבים לתת פרשנות המבוססת גם על פרספקטיבה היסטורית, ובמילים אחרות – לתור אחר רמזים לאסון הקרב ובא מידי הגרמנים.

המו"ל מציג תקציר ומבוא לספר "בחנותו של מר לובלין" בתיאור הבא: "[...] ברומן זה אנו פוגשים את עגנון הצעיר, המספר את סיפורו בגוף ראשון, בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה. עגנון מתאר את שהותו בלייפציג ומציג לפנינו עשרות דמויות מכל שכבות החברה, שעימן בא במגע. כל אדם סיפור בפני עצמו, כל אדם עולם ומלואו. אנו פוגשים את היהודים הגאליציאנים שהתיישבו בלייפציג באלפיהם, מנסים להתקבל כפטריוטים בחברה הגרמנית וכואבים את ניתוקם ממורשתם ומן הסביבה שבה גדלו. על כל אירועי הסיפור מעיבה המלחמה שהגרמנים פתחו בה בקלות דעת פושעת ובהרגשה שניצחון מזהיר מובטח להם, אך התקוות הגדולות נכזבות, המלחמה קוצרת בנוער הגרמני מאות אלפים וגם בעורף נהרסים סדרי החיים. המחסור והמצוקה מתפשטים ומתגברים מיום ליום, אך האנשים, וביניהם גם היהודים, אינם חשים בתבוסה הקרבה. עניין מיוחד יש בדמויות הגרמנים. אין עוד סופר יהודי כעגנון שהשכיל לרדת לעומקן של הנפשות הנפתלות של הגרמנים. הוא מציג אותם כתוצר של היסטוריה גרמנית ארוכה, ומגלה בקיאות מפתיעה בנבכיה ובסיבוכיה. לא חסרות גם צעירות גרמניות המחזרות אחרי הסופר העברי הצעיר. דמויותיהן של גרטי, ליזה ולוטה מוסיפות סממנים מבדרים לשורה ארוכה של נערות צעירות, צמאות לאהבה או לאהבהבים, המאכלסות כה רבים מסיפורי עגנון".²⁴ ניתן למצוא בספר ובתיאוריו של עגנון את גרמניה, את מה שתהיה ארצות הברית של אמריקה עבור העולם היהודי. לייפציג שלו היא ניו יורק, עיר האפשרויות הבלתי־מוגבלות. הסוחר מלובלין הוא מקבילו של עגנון, יהודי מן המזרח שנע מערבה לגרמניה על מנת להיטיב את גורלו. לייפציג וגרמניה טובות לסוחר מלובלין כמו לעגנון. גם הסוחר מלובלין נישא לבת טובים מן היהודים הגרמנים הוותיקים. עגנון הוא אורחו של מר לובלין וזה האחרון מסייע לו להסדיר עם פקיד העירייה את אשרת השהייה שלו בעיר, ואין זה דבר של מה בכך על רקע המלחמה.

היחסים הטובים ויחסי הקרבה באים לידי ביטוי לאורך הרומן בדמויותיהם של עושה הבובות, זקן גרמני נרגן, שנותן את בובותיו במתנה כדי לשמח את ליבו של תינוק יהודי בימי חוליו.²⁵ משפט בייליס מוזכר כאירוע שיכול להתרחש בארצות החשוכות ולא בגרמניה שבה "רואים את היהודים כאזרחים לכל דבר".²⁶ עגנון מתאר את תהליך ההשתלבות של היהודים במראה החיצוני ובלשון הדיבור, ומשווה בין יהודי ברלין ליהודי לייפציג. "אם רואה אתה יהודי (בלייפציג) מראיתו מטעה אותך..."²⁷ הדברים מגיעים לידי כך שעגנון תוהה בינו לבין עצמו לגבי מוצאם, מאחר שהם כה דומים לגרמנים, כמו גם מר לובלין עצמו ואשתו שהיא בעלת חזות ארית. דמות נוספת המתוארת ברומן היא איזולדה, נערה גרמנייה קתולית המביטה במראה ומוצאת דמיון והיפוך בין מראה הגרמניות היהודיות והגרמניות האריות ולרגע נדמה לה שהיהודיות נראות אריות, ולהפך.

המשך בספר המלא