עידן המידות הרעות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עידן המידות הרעות
מכר
אלפי
עותקים
עידן המידות הרעות
מכר
אלפי
עותקים

עידן המידות הרעות

4 כוכבים (85 דירוגים)
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

זהו עידן המידות הרעות, עידן שבו כסף, תאווה וכוח הם חזות הכול.

דלהי, שלוש לפנות בוקר, מרצדס שנוסעת במהירות מופרזת סוטה בחדות ועולה על המדרכה, ובן רגע חמישה אנשים מוצאים את מותם. המכונית שייכת לאדם עשיר מאוד. לאחר שהאבק שוקע נותר רק משרת המום שלא מצליח להסביר את סדרת הפעולות המוזרה שהובילה לתאונה. הוא גם לא מסוגל לחזות את השתלשלות האירועים האפלה שבפתח.

בצל אחוזות מפוארות, עסקאות מפוקפקות ובחישה פוליטית מחושבת, משתלבים שלושה מסלולי חיים: אג'אי הוא המשרת שנולד לעוני ומתקדם במעלה ההיררכיה של נותני השירותים של המשפחה; סאני הוא היורש הפלייבוי שחולם להאפיל על אביו בכל מחיר; ונֵדה היא העיתונאית הסקרנית שנלכדת בין מוסר ואתיקה לבין מאווי הלב ותשוקה, ונסחפת לתוך עולם שבו רק הכסף מדבר. כולם פיונים בתוכנית זדונית המונעת על ידי רדיפה אחר עונג, תאוות בצע ונקמה. האם החיבור ביניהם יאפשר נתיב מילוט או יניע הרס נוסף?

דרך הכפרים המאובקים של אוטר פרדש אל האנרגיה העירונית של דלהי, עידן המידות הרעות הוא סיפור אֶפּי, גדוש אקשן, על משפחות פשע, על חברויות שווא, על רומנטיקה אסורה והשלכותיה ומעל לכול – על כוחו המשחית של העושר.

"מהמם חושים!... לאחר שלא הצלחתי להניח מידי את הספר, עכשיו כל מה שאני רוצה לעשות זה לגרום לאחרים להתמכר."
- וושינגטון פוסט

"אפוס בסדר גודל קולנועי... קאפור היא טוות סיפורים מלידה."
- ניו יורק טיימס

פרק ראשון

ניו דלהי, 2004

חמישה דרי רחוב שוכבים מתים לצד כביש הטבעת הפנימי של דלהי.

זה נשמע כמו התחלה של בדיחה חולנית.

אם זאת אכן בדיחה, איש לא סיפר להם.

הם מתים במקום שבו ישנוּ.

כמעט.

גופותיהם מוטלות במרחק של עשרה מטרים משם לאחר שנגררו בידי המרצדס הממהרת שעלתה על המדרכה ודרסה אותם.

זה קורה בחודש פברואר. שלוש לפנות בוקר. שש מעלות.

חמישה־עשר מיליון נפשות מכורבלות במיטותיהן ושקועות בשינה.

ערפל חיוור של גופרית ממלא את הרחובות.

ואחת מבין המתים, ראג'יני, היתה בת שמונה־עשרה. בזמן התאונה היא היתה בחודש החמישי להריונה. בעלה, ראג'ש, בן עשרים ושלוש, ישן לצדה. שניהם שכבו על הגב, עטופים בשמיכות כבדות שכיסו את ראשיהם ואת כפות רגליהם ונראו גם כך כמו גופות אלמלא הסימנים שרמזו אחרת: תרמיל הגב שמתחת לראש, הסנדלים שסודרו יפה לצד הזרועות.

תעלול אכזרי של הגורל: בני הזוג הגיעו לדלהי רק יום קודם לכן. הם חיפשו מחסה יחד עם קרישנה, אִיאד וצ'וֹטוּ, שלושה מהגרי עבודה שהגיעו מאותו מחוז באוּטַר פְּרָדֶש. בכל יום שלושת הגברים האלה התעוררו לפני עלות השחר והלכו ברגל עד לשוק העבודה בפארק קאמפני בּאג, שם הם ניסו למצוא כל עבודה שתזכה אותם בשכר יומי כלשהו - טבחים במסעדות דהאבּה זולות, מלצרים בחתונות, פועלי בניין - כדי שיוכלו לשלוח כסף לקרוביהם בכפר, לממן חתונה של אחות, שכר לימוד של אח, תרופה לילית של אב. חיים מיום ליום, משעה לשעה, הפועלים העניים הנאבקים על הישרדותם. חוזרים לישון על המדרכה החשופה הזאת אחרי רדת החושך, לצד כביש הטבעת, סמוך לניגָמבּוֹד גְהאט. סמוך לשכונות העוני ההרוסות של גדת היאמוּנה, השכונות שהיו פעם ביתם.

אבל העיתונים אינם מתמקדים בשלושת הגברים האלה. שמותיהם נעלמים עם שחר, כמו הכוכבים.

 

ניידת משטרה ובה ארבעה שוטרים מגיעה לאתר התאונה. הם יוצאים מהניידת, רואים את הגופות ושומעים את קריאות הקהל הזועם שהתקבץ כעת סביב המכונית. מישהו עדיין נמצא שם בפנים! בחור צעיר, יושב זקוף מאוד, זרועותיו כרוכות סביב ההגה, עיניו עצומות חזק. האם הוא מת? האם כך הוא מת? השוטרים הודפים את האספסוף ומציצים פנימה. "הוא ישן?" שואל אחד מהם את עמיתיו. לשמע המילים הנהג מסובב את ראשו ואז, כמו מין מפלצת, פוקח עיניים. השוטר מחזיר לו מבט וכמעט קופץ מרוב בהלה. יש משהו מעורר אימה בפניו היפות והחלקות של הנהג. עיניו פעורות במבט רושף, אבל פרט לכך כל שערה במקומה. השוטרים פותחים את הדלת, מנופפים חזק באַלותיהם ומורים לו לצאת. לרגליו מונח בקבוק ריק של בּלאק לייבּל. הוא בחור רזה, עם גוף של מכוני כושר, לבוש בחליפת ספארי מבד גברדין אפור, שערו מסורק בפסוקת מוקפדת עד למילימטר האחרון ומשומן במקצועיות. מתחת לצחנת הוויסקי יש עוד ריח: קוּל ווֹטר של דווידוֹף, לא שהשוטרים יודעים זאת.

זה מה שהם יודעים: הוא לא אדם עשיר, לא אדם עשיר בכלל, אלא העתק, אדם שלבושו נועד לחקות לבוש של עשירים: אדם שמשרת אותם. הבגדים, הטיפוח, המכונית, הם אינם יכולים להסתיר את העוני המהותי שאליו הוא נולד; ריח העוני חזק מכל ריח של ויסקי או בושם.

כן, הוא משרת, נהג פרטי, "בוי".

גרסה שְׂבעה ומבויתת של האנשים ששוכבים מתים על המדרכה.

וזאת לא המרצדס שלו.

וזה אומר שאפשר לפגוע בו.

 

הוא מתייפח בלי הפסקה כשהשוטרים גוררים אותו החוצה. הוא מתכופף ומקיא על המוקסינים שלרגליו. שוטר אחד מכה אותו באלה ומושך אותו מעלה. שוטר אחר עורך חיפוש על גופו, מוצא את הארנק שלו, מוצא נרתיק כתף ריק, מוצא קופסת גפרורים של מלון שנקרא "פּאלאס גראנד", מוצא תופסן שטרות שמחזיק עשרים אלף רופי.

של מי המכונית הזאת?

מאיפה בא הכסף?

ממי גנבת אותו?

חשבת שתצא לחגוג קצת עם המכונית?

של מי הוויסקי הזה?

איפה האקדח, צ'וּטיה מטומטם אחד?

אידיוט, בשביל מי אתה עובד?

בארנקו יש כרטיס בוחר, רישיון נהיגה, שלוש מאות רופי. מסמכיו אומרים ששמו אָגַ'אי. שם אביו הָארי. הוא נולד באחד בינואר 1982.

והמרצדס? היא רשומה על שם מישהו ששמו גָאוּטם ראטהוֹר.

השוטרים מתייעצים בינם לבינם: השמות נשמעים מוכרים. והכתובת - רחוב אוֹרַנגזֶבּ - מדברת בעד עצמה. רק העשירים ובעלי הכוח גרים שם.

"צ'וּטיה," נובח אחד השוטרים ומנופף במסמכים של המכונית. "זה הבוס שלך?"

אבל הצעיר הזה ששמו אג'אי אינו מסוגל לדבר מרוב שכרות.

"מטומטם אחד, לקחת לו את המכונית?"

אחד השוטרים ניגש הצדה ומסתכל על המתים. עיניה של הבחורה פקוחות ועורה כבר מכחיל בקור. היא מדממת מהמרווח שבין רגליה, שבו החלו פעם חיים.

 

בתחנה אג'אי מופשט מבגדיו וננעל עירום בחדר קר ונטול חלונות. הוא מתעלף מרוב שכרות. השוטרים חוזרים לחדר ושופכים עליו מי קרח והוא מתעורר בצעקה. הם מושיבים אותו על כיסא, מצמידים את כתפיו לקיר ומפשקים את רגליו. שוטרת נעמדת על ירכיו עד שזרם הדם שלו נפסק והוא צווח בכאב ומתעלף שוב.

 

למחרת המקרה כבר מפורסם ברבים. התקשורת מזועזעת. בהתחלה בגלל הבחורה ההרה. בערוצי החדשות מתאבלים עליה. אבל היא לא היתה פוטוגנית ואף לא היה צפוי לה שום עתיד מזהיר. לכן התקשורת עוברת להתמקד ברוצח. מקור מאשֵר שהמכונית היא מרצדס הרשומה על שם גאוּטם ראטהוֹר, ואלה בהחלט חדשות מרעישות - הוא דמות מוכרת בחוגי החברה של דלהי, שחקן פולו, מספר סיפורים ואף נסיך, בן אצולה אמיתי, בנו הראשון והיחיד של חבר הפרלמנט מהראג'ה פְּרָסאד סינג ראטהור. האם גאוּטם ראטהוֹר נהג במכונית? זאת השאלה שכולם שואלים. אבל לא, לא, האליבי שלו ללא רבב. הוא נָפַש אתמול בלילה הרחק מדלהי. הוא היה במלון שבתוך ארמון־מבצר ליד ג'איפּוּר. מיקומו הנוכחי אינו ידוע. אבל הוא פרסם הצהרה ובה הביע את הזעזוע שחש ושלח תנחומים למתים ולמשפחותיהם. הנהג, כך חשפה ההצהרה שלו, החל לעבוד אצלו רק לא מזמן. נראה שהוא לקח את המרצדס ללא ידיעתו של גאוּטם. לקח בקבוק ויסקי ואת המרצדס ויצא לסיבוב אסור.

הצהרה של המשטרה מאשרת את הדברים: אג'אי, עובד של גאוּטם ראטהוֹר, גנב בקבוק ויסקי מביתו של ראטהוֹר בזמן שמעסיקו נעדר מהבית, לקח את המרצדס לסיבוב ואיבד שליטה.

הסיפור נהפך לעובדה.

הוא מתבסס בעיתונים.

הדוח הראשוני מוגש רשמית.

אג'אי, בנו של הארי, נעצר על פי תקנה A304 בחוק העונשין של הודו. גרימת מוות ברשלנות. גזר דין מרבי: שנתיים.

 

הוא נשלח אל בית המשפט ההומה אדם ומוצב מול השופט המחוזי, שמחליט כעבור שתי דקות לשלוח אותו למעצר עד תום ההליכים בלי אפשרות לשחרור בערבות. הוא עולה יחד עם שאר האסירים על אוטובוס שייקח אותם אל בית המעצר טיהאר. הם עוברים את תהליך המעצר על פי תור; יושבים בשורות על ספסלי עץ באולם הכניסה, מוקפים בכרזות המפרטות את כללי ההתנהגות וממוסמרות אל קירות גבס לחים ומחוררים. כשמגיע תורו, הוא נלקח אל תוך משרד צפוף שבו ממתינים לו פקיד ורופא של בית המעצר, חמושים במכונת כתיבה ובסטתוסקופ. חפציו מוצגים שוב: ארנק, תופסן שטרות ובו עשרים אלף רופי, קופסת הגפרורים ועליה השם "פאלאס גראנד", נרתיק הכתף הריק. הכסף נספר.

הפקיד לוקח עיפרון ומתחיל למלא את הטופס.

"שֵם?"

האסיר בוהה בהם.

"שם?"

"אג'אי," הוא אומר, וקולו בקושי נשמע.

"שם האב?"

"הארי."

"גיל?"

"עשרים ושתיים."

"עיסוק?"

"נהג."

"דבר בקול רם."

"נהג."

"מי המעסיק שלך?"

הפקיד מסתכל מעל מסגרת משקפיו.

"מה שם המעסיק שלך?"

"גאוטם ראטהור."

עשרת אלפים רופי נלקחים מתוך הערימה, ואת השאר הוא מקבל בחזרה.

"שים את זה בגרב," אומר הפקיד.

 

בתום תהליך הקבלה הוא נשלח אל בית המעצר מספר אחת ובדרך עובר מהחצר למבנה המגורים, ושם נלקח לאורך מסדרון טחוב עד לתא רחב שבו גרים בצפיפות רבה עוד תשעה עצירים. בגדים תלויים על סורגי התא כמו בדוכן בשוק, והרצפה בפנים מכוסה במזרנים מרופטים, שמיכות, דליים, צרורות, שׂקים. בפינה יש בור כריעה קטן שמשמש כשירותים. אף שלא נשאר בתא מקום, הסוהר מצווה שיפנו לו חלל קטן על הרצפה הקרה, סמוך לשירותים. אבל אין שום מזרן מיותר. אג'אי פורש על רצפת האבן את השמיכה שקיבל. הוא מתיישב בגבו אל הקיר ובוהה נכחו במבט ריק. כמה מחבריו לתא ניגשים ואומרים לו את שמותיהם, אבל הוא אינו אומר דבר, אינו מכיר בקיומו של איש. הוא מתכרבל לכדור ונרדם.

 

כשהוא מתעורר הוא רואה איש גוהר מעליו. זקן חסר שיניים לוטש בו עיניים קדחתניות. יותר משישים שנה על כדור הארץ, הוא אומר. יותר משישים שנה. הוא נהג ריקשה ממונעת מבּיהָאר, או לפחות היה לפני שנעצר. הוא ממתין כאן למשפטו כבר שש שנים. הוא חף מפשע. זה אחד הדברים הראשונים שהוא אומר. "אני חף מפשע. טוענים שאני סוחר סמים. אבל אני חף מפשע. נקלעתי למקום הלא נכון. איזה סוחר ישב בריקשה שלי, אבל הוא ברח והשוטרים לקחו אותי." הוא מוסיף ושואל במה אג'אי מואשם, כמה כסף מוחבא עליו. אג'אי מתעלם ממנו ומתהפך לכיוון הנגדי. "איך שאתה רוצה," אומר הקשיש בעליצות, "אבל כדאי שתדע, אני יכול לארגן כאן דברים. בשביל מאה רופי אני יכול להשיג לך עוד שמיכה, בשביל מאה רופי אני יכול להשיג לך ארוחה יותר טובה." "עזוב אותו," קורא אדם אחר בתא, צעיר כהה ושמנמן מאָליגָאר, שמחטט בין שיניו בחתיכת עץ נִים. "אני אַרווינְד," אומר הצעיר השמן. "אומרים שהרגתי את אשתי, אבל אני חף מפשע."

 

בחצר, בשעת ההפסקה. מאות עצירים יוצאים מהתאים ומתקהלים. גברים אומדים אותו במבטיהם. הוא מפורסם למדי. כולם שמעו על הרוצח במרצדס. הם רוצים להתבונן בו מקרוב, לפסוק בעצמם אם הוא חף מפשע או אשם, לראות כמה הוא קשוח, כמה הוא מפוחד, להחליט לאן הוא יכול להשתייך. הם לא נזקקים ליותר מדקה כדי להבין שהוא אחד החפים מפשע, השעיר לעזאזל של בוס עשיר. אנשים מנסים לחלץ ממנו את האמת. מה הבטיחו לו כדי שיקבל על עצמו את האשמה? משהו מתוק? כסף כשהוא ישתחרר? או שהבנים והבנות שלו יישלחו ללמוד? או שזה הגיע מהכיוון השני? איימו על המשפחה שלו? החיים שלו בסכנה? או שאולי הוא פשוט נאמן?

נציגים מהכנופיות השונות שמנהלות את בית המעצר ניגשים אליו בחצר, בחדר האוכל, במסדרונות, מנסים לגייס את תמיכתו, מדברים בשבח הכנופיה שלהם. כנופיית צ'אוָואני, כנופיית סיסוֹדיה, כנופיית בּידי, כנופיית הָאדי, כנופיית אָטֶה. כנופית בָּוָואניה המבעיתה. כנופיית אָצַ'ארְיָה, החבורה של משפחת גוּפּטה. כאדם חף מפשע, כאדם שאינו מורגל בחיי הפשע, הוא יהיה זקוק להגנה. אם לא יבחר לעצמו כנופיה בקרוב, הוא יהיה מטרה לסחיטה. בלי תמיכה של כנופיה מישהו יאנוס אותו בקרוב, סוהר יעביר אותו לתא לבד עם עציר אחר, הוא ייהפך לשעשוע שלו, אף אחד לא יבוא כשהוא יצרח. והם ייקחו את כל הכסף שלו. הם אומרים זאת בתור עצה ניטרלית של יודעי דבר, כאילו לא הם עצמם מאיימים עליו. מושכים אותו לכאן ולכאן. כמה כסף יש לך? תצטרף לכנופיה שלנו. תצטרף לכנופיה שלנו ותזכה להגנה. יהיו לך טלפון נייד, פורנוגרפיה, עוף. תקבל פטור מ"מסיבת הטירונים" שמחכה לך. תצטרף לכנופיה שלנו ותוכל לזיין, תוכל לאנוס. הכנופיה שלנו הכי חזקה. כדאי לך להצטרף אלינו לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא מתעלם מכל אחד מהנאומים. כשהוא חוזר לתאו, הוא מגלה שמישהו לקח לו את השמיכה.

 

הוא ממילא מעדיף להיות לבד ולהישאר עם הכאב. המראה המחריד של המתים מלווה אותו גם כאן בפנים והוא מתאבל עליהם באותה תדירות שבה הוא נושם. הוא מסרב לכל הכנופיות, הודף מעליו את כל השליחים עם נאומי הפיתוי שלהם. וכך, ביום השני, מחוץ לבית המרקחת, כשהוא לבד, זמן קצר לאחר שנקרא לבדיקה אצל הרופא, שלושה גברים מתא אחר סוגרים עליו. הם מוציאים לשון ושולפים את התערים ששמרו בתוך פיהם; הם מסתערים עליו, חותכים את פניו ואת חזהו ואת הזרועות שהוא מרים כדי להגן על עצמו. הוא רואה בחתכים כפרה ואינו מבטא את הכאב בשום צורה. לבסוף סבלנותו פוקעת, נפערת כמו חור סודי ברצפה. הוא שולח את שורש כף ידו ומנפץ את האף של התוקף הראשון, תופס בזרוע של התוקף השני ושובר אותה במרפק. את השלישי הוא משליך מטה לרצפה. הוא לוקח את אחד התערים שלהם, מקרב אותו ללשון של האיש וחותך אותה באמצע, ואז פותח חזק את הלסת של העציר המצווח.

 

מוצאים אותו גוהר מעליהם, מגואל בדם, והעצירים מייללים בכאב בזמן שהוא מושלך לבידוד כשהוא המום כולו. הסוהרים מכים אותו, אומרים לו שיישאר שם זמן רב. ברגע שהדלתות נטרקות הוא מתחיל להשתולל, והוא נוהם ומכה ובועט בקירות. צועק בלי שפה. מילים שאין להבין. הוא אינו יכול לשלוט בעולמו.

 

הוא מדמיין את הסוף. את כל מה שהוא ואת כל מה שעשה. אבל לא. למחרת בבוקר הדלת נפתחת ונכנסים סוהרים חדשים. הם אומרים לו לבוא איתם. קודם כול הוא יתקלח. הוא רועד ועירום וחשוף. כשהם מתקרבים, הוא קופץ את אצבעותיו לאגרוף, בגבו אל הקיר, ערוך להילחם. הם צוחקים ומשליכים לעברו בגדים נקיים.

 

הוא נלקח אל משרדו של מנהל בית המעצר. הכיבוד נדיב: פירות טריים חתוכים, לחם פָּרַטהָה, כוסות לאסי. זה נראה כמו גן עדן. המנהל מזמין אותו לשבת. "קח סיגריה. תתכבד. נעשתה טעות. לא סיפרו לי," הוא אומר. "אם היו מספרים לי, זה לא היה קורה. באמת, אף אחד לא ידע, אפילו לא החברים שלך. אבל הדברים ישתנו. עכשיו ייקחו אותך לחברים שלך כאן. תהיה חופשי, במסגרת הסביר. והעניין המצער הזה עם שאר העצירים, נשכח מזה. אפשר להעניש אותם. רק שהענשת אותם בעצמך, לא?! חתיכת הצגה עשית שם. אה, והכסף, הוא שלך. היית צריך להגיד משהו. היית צריך להבהיר את העניין. לפחות היית צריך להגיד לנו. למה לא אמרת לנו?"

אג'אי נועץ מבט באוכל, בחפיסת הסיגריות.

"מה לא אמרתי לכם?"

המנהל מחייך.

"שאתה איש של וָאדְיָה."

סקירות וביקורות

ספרות בעידן "תור הזהב של הטלוויזיה" בהיותו חצי תסריט-חצי רומן, המציאות ב'עידן המידות הרעות', כמו בטלוויזיה, מוקצנת מעט, מפושטת מעט, מאופרת מעט. בחלקו הוא מאולץ, לא לגמרי אמין, אבל שיצטלם נהדר

דרמה טלוויזיונית על קאסטות בהודו. מתוך הסרט 'נער החידות ממומביי'

בנרטיב היסטוריוגרפי מקובל בתולדות הציור מייחס את התפרצות היצירתיות בתחום מסוף המאה ה־‭19‬ עד לאמצע המאה ה־‭20‬ לתגובת האמנות הוותיקה להופעת הצילום. הציור נאלץ להגדיר את עצמו מחדש, לא כייצוג ישיר ו"פשוט" של המציאות, כי את זה עושה טוב יותר המצלמה. באופן מעט פחות חלק ניתן להתאים את הנרטיב הזה גם לספרות בעידן הקולנוע. המודרניזם בספרות - ג'ויס, פרוסט או קפקא שפעלו בשליש הראשון של המאה ה־‭- 20‬ מבטא הסטה של ז'אנר הרומן מתיאור חברתי־חיצוני מקיף, בסגנון הריאליסטי של בלזק, דיקנס, טולסטוי וזולא, לתיאור מופנם של חיי הנפש, זרמי התודעה וחיי החלום. הסיבה שביחס לספרות הנרטיב הזה חלש היא שהחומר שממנו עשויה הספרות מלכתחילה, קרי השפה, אינו נוגע רק, ואולי אף לא בעיקר, לתיאור חיצוני של המציאות, אלא מצטיין בתיאור חיי הנפש הפנימיים, דבר מה שאינו הפורטה של האמנות השביעית. עשרות שנים לפני הופעת הקולנוע, באמצע המאה ה־‭,19‬ טען שופנהאואר שגדולת הז'אנר היא בתיאור חיי הפנים הנפשיים והרומנים המצטיינים מתאפיינים בעלילה חיצונית דלה יחסית (הוא מנה את 'טריסטרם שנדי', 'וילהלם מייסטר', 'ז'ולי, או אלואיז החדשה' ו'דון קיחוטה').

אני מקדים כל זאת לביקורת על 'עידן המידות הרעות' כי הוא דוגמה מובהקת ליצירת ספרות בעידן "תור הזהב של הטלוויזיה" (עם מירכאות, כי ההייפ מוגזם ומתייחס ברובו לתוצרת שהינה בידור מהוקצע ואינטליגנטי מאוד ותו לא). בעידן הזה נדחפות יצירות ספרות רבות לא לחדד את ההבדלים בינן לבין הסדרות הטלוויזיוניות כי אם להיכתב מראש כמעין תסריט (ואכן הרומן כבר נמכר לצורכי הפקת סדרה).

והתסריט מוצלח ושרירי. קראתי את הספר עב הכרס במהירות ובמתח. קאפור היא עיתונאית וסופרת הודית שכתבה את ספרה זה באנגלית. הספר ראה אור בשנה שעברה וזכה לתשומת לב חיובית בעיתונות האמריקאית. ביד בטוחה של מספרת סיפורים מיומנת, ותוך יצירת תחושת היכרות עם המציאות שהיא מתארת, משרטטת קאפור עולם של אימפריית עושר, שחיתות שלטונית ופשיעה, שמקורה במדינת אוטר פרדש שבצפון הודו, אך שהתפשטה משם לבירה ניו־דלהי. שלושה גיבורים ראשיים יש לרומן: סאני ואדיה, צעיר יפה תואר, בן למשפחה של עשירים חדשים, שמנסה להפוך את עצמו לפטרון הכוחות היצירתיים בבוהמה של ניו־דלהי וחי בצילו של אביו המסתורי והקשוח; אג'אי, בן למשפחה מקאסטה נמוכה, שאביו העני המרוד נרצח בידי בריונים מקומיים באוטר פרדש, והוא נמכר בידי אמו לעבדות ילדים במרומי ההימלאיה, שם פגש בסאני והפך לעוזרו הנאמן; ו־נדה, עיתונאית צעירה מניו־דלהי, בת למשפחה שאמצעיה מוגבלים אבל ששייכת לאליטה הישנה והתרבותית של הודו. נדה וסאני מתחברים, מתאהבים. קאפור פורשת לנגד עינינו את הודו העכשווית, לא זו שאנו רואים בעיני רוחנו כשאנחנו חושבים על "הודו". באחד הרגעים ברומן נדה משוחחת עם אנגלי שתוהה אם היא מהודו או מישראל. כשהיא אומרת שהיא מהודו הוא מתחיל להשתפך על הבהגווד גיטא ועל כך ש"מי שמבקר בהודו פעם אחת משתנה לתמיד", על כך ש"הכל שם כל כך הרבה יותר עמוק". נדה בזה לו. ניכר שקאפור כתבה את ספרה בין היתר נגד התפיסה הזו. הודו של הרומן מלאה מרץ ושאפתנות ("זו המאה של הודו", קורא סאני), הודו ניאו־ליברלית, ובו־ זמנית הודו רקובה, שרומסת את ענייה, שהון חובר בה לשלטון ולרמיסת כוחו של העיתון. אגב, העדות על ירידת כוחה של התקשורת הנשכנית במניעת שחיתויות ועבריינות שלטוניות בעידן הניאו־ליברלי חשובה במיוחד לנו בישראל, כאשר יש אצלנו צניחה מספרית תלולה בפתיחת הליכים משפטיים נגד שחיתות שלטונית. זו הודו שרוח היזמות שבה קרובה מאוד ולעיתים זהה ל"יזמות" של עבריינים אלימים (אם אינני טועה, דניאל בל, הסוציולוג היהודי־אמריקאי, הוא זה שכתב על מקומו המרכזי של המאפיונר בתרבות האמריקאית כמשקף הקצנה בלבד של האמונה הליברלית ב־‭.(self made man ‬

המוקד העלילתי של הרומן, שבמהלך מרכזי בתוכו מפגינה קאפור כושר המצאה עלילתי מרשים ואף מעניין פסיכולוגית, הינו תאונה שבה מרצדס מפוארת רומסת חמישה חסרי בית בכביש הטבעת של הודו. אג'אי נדרש להחליף את הנהג העשיר הדורס ולהקריב את עצמו לטובת בעלי הכוח.

אז מה הבעיה אם מדובר ברומן מותח הכולל מידע חשוב על הודו העכשווית וביקורת חברתית? אין בדיוק "בעיה". אלא שזה לא בדיוק רומן. כלומר לא באותו מובן ש'שידוך הולם' של ויקראם סת, למשל, הוא רומן ריאליסטי על הודו (ורומן משובח). בהיותו חצי תסריט־חצי רומן, רכיב הפעולה כאן גובר על רכיב העולם הפנימי של הדמויות. ואכן כמו בטלוויזיה, המציאות מוקצנת מעט, מפושטת מעט, מאופרת מעט. הרשע, למשל, נצבע בצבעים צעקניים מדי או מצועף מדי בצעיפי מסתורין. האופי הטלוויזיוני במובן הרע של המילה בא לידי ביטוי בסוף "החזק", כלומר ולפיכך החלש, של הרומן, כאשר נדחסת כל העלילה למסיבת חתונה גדולה, הכוללת קוקאין ותלבושות מסורתיות וכל שועי המדינה ואולי גם פשיטה משטרתית דרמטית. הכל מאולץ, לא לגמרי אמין, אבל שיצטלם נהדר.

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 22/03/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
"עידן המידות הרעות" משלב מותחן אקשן, סאגה משפחתית וביקורת חברתית רונן טל הארץ 30/07/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ספרות בעידן "תור הזהב של הטלוויזיה" בהיותו חצי תסריט-חצי רומן, המציאות ב'עידן המידות הרעות', כמו בטלוויזיה, מוקצנת מעט, מפושטת מעט, מאופרת מעט. בחלקו הוא מאולץ, לא לגמרי אמין, אבל שיצטלם נהדר

דרמה טלוויזיונית על קאסטות בהודו. מתוך הסרט 'נער החידות ממומביי'

בנרטיב היסטוריוגרפי מקובל בתולדות הציור מייחס את התפרצות היצירתיות בתחום מסוף המאה ה־‭19‬ עד לאמצע המאה ה־‭20‬ לתגובת האמנות הוותיקה להופעת הצילום. הציור נאלץ להגדיר את עצמו מחדש, לא כייצוג ישיר ו"פשוט" של המציאות, כי את זה עושה טוב יותר המצלמה. באופן מעט פחות חלק ניתן להתאים את הנרטיב הזה גם לספרות בעידן הקולנוע. המודרניזם בספרות - ג'ויס, פרוסט או קפקא שפעלו בשליש הראשון של המאה ה־‭- 20‬ מבטא הסטה של ז'אנר הרומן מתיאור חברתי־חיצוני מקיף, בסגנון הריאליסטי של בלזק, דיקנס, טולסטוי וזולא, לתיאור מופנם של חיי הנפש, זרמי התודעה וחיי החלום. הסיבה שביחס לספרות הנרטיב הזה חלש היא שהחומר שממנו עשויה הספרות מלכתחילה, קרי השפה, אינו נוגע רק, ואולי אף לא בעיקר, לתיאור חיצוני של המציאות, אלא מצטיין בתיאור חיי הנפש הפנימיים, דבר מה שאינו הפורטה של האמנות השביעית. עשרות שנים לפני הופעת הקולנוע, באמצע המאה ה־‭,19‬ טען שופנהאואר שגדולת הז'אנר היא בתיאור חיי הפנים הנפשיים והרומנים המצטיינים מתאפיינים בעלילה חיצונית דלה יחסית (הוא מנה את 'טריסטרם שנדי', 'וילהלם מייסטר', 'ז'ולי, או אלואיז החדשה' ו'דון קיחוטה').

אני מקדים כל זאת לביקורת על 'עידן המידות הרעות' כי הוא דוגמה מובהקת ליצירת ספרות בעידן "תור הזהב של הטלוויזיה" (עם מירכאות, כי ההייפ מוגזם ומתייחס ברובו לתוצרת שהינה בידור מהוקצע ואינטליגנטי מאוד ותו לא). בעידן הזה נדחפות יצירות ספרות רבות לא לחדד את ההבדלים בינן לבין הסדרות הטלוויזיוניות כי אם להיכתב מראש כמעין תסריט (ואכן הרומן כבר נמכר לצורכי הפקת סדרה).

והתסריט מוצלח ושרירי. קראתי את הספר עב הכרס במהירות ובמתח. קאפור היא עיתונאית וסופרת הודית שכתבה את ספרה זה באנגלית. הספר ראה אור בשנה שעברה וזכה לתשומת לב חיובית בעיתונות האמריקאית. ביד בטוחה של מספרת סיפורים מיומנת, ותוך יצירת תחושת היכרות עם המציאות שהיא מתארת, משרטטת קאפור עולם של אימפריית עושר, שחיתות שלטונית ופשיעה, שמקורה במדינת אוטר פרדש שבצפון הודו, אך שהתפשטה משם לבירה ניו־דלהי. שלושה גיבורים ראשיים יש לרומן: סאני ואדיה, צעיר יפה תואר, בן למשפחה של עשירים חדשים, שמנסה להפוך את עצמו לפטרון הכוחות היצירתיים בבוהמה של ניו־דלהי וחי בצילו של אביו המסתורי והקשוח; אג'אי, בן למשפחה מקאסטה נמוכה, שאביו העני המרוד נרצח בידי בריונים מקומיים באוטר פרדש, והוא נמכר בידי אמו לעבדות ילדים במרומי ההימלאיה, שם פגש בסאני והפך לעוזרו הנאמן; ו־נדה, עיתונאית צעירה מניו־דלהי, בת למשפחה שאמצעיה מוגבלים אבל ששייכת לאליטה הישנה והתרבותית של הודו. נדה וסאני מתחברים, מתאהבים. קאפור פורשת לנגד עינינו את הודו העכשווית, לא זו שאנו רואים בעיני רוחנו כשאנחנו חושבים על "הודו". באחד הרגעים ברומן נדה משוחחת עם אנגלי שתוהה אם היא מהודו או מישראל. כשהיא אומרת שהיא מהודו הוא מתחיל להשתפך על הבהגווד גיטא ועל כך ש"מי שמבקר בהודו פעם אחת משתנה לתמיד", על כך ש"הכל שם כל כך הרבה יותר עמוק". נדה בזה לו. ניכר שקאפור כתבה את ספרה בין היתר נגד התפיסה הזו. הודו של הרומן מלאה מרץ ושאפתנות ("זו המאה של הודו", קורא סאני), הודו ניאו־ליברלית, ובו־ זמנית הודו רקובה, שרומסת את ענייה, שהון חובר בה לשלטון ולרמיסת כוחו של העיתון. אגב, העדות על ירידת כוחה של התקשורת הנשכנית במניעת שחיתויות ועבריינות שלטוניות בעידן הניאו־ליברלי חשובה במיוחד לנו בישראל, כאשר יש אצלנו צניחה מספרית תלולה בפתיחת הליכים משפטיים נגד שחיתות שלטונית. זו הודו שרוח היזמות שבה קרובה מאוד ולעיתים זהה ל"יזמות" של עבריינים אלימים (אם אינני טועה, דניאל בל, הסוציולוג היהודי־אמריקאי, הוא זה שכתב על מקומו המרכזי של המאפיונר בתרבות האמריקאית כמשקף הקצנה בלבד של האמונה הליברלית ב־‭.(self made man ‬

המוקד העלילתי של הרומן, שבמהלך מרכזי בתוכו מפגינה קאפור כושר המצאה עלילתי מרשים ואף מעניין פסיכולוגית, הינו תאונה שבה מרצדס מפוארת רומסת חמישה חסרי בית בכביש הטבעת של הודו. אג'אי נדרש להחליף את הנהג העשיר הדורס ולהקריב את עצמו לטובת בעלי הכוח.

אז מה הבעיה אם מדובר ברומן מותח הכולל מידע חשוב על הודו העכשווית וביקורת חברתית? אין בדיוק "בעיה". אלא שזה לא בדיוק רומן. כלומר לא באותו מובן ש'שידוך הולם' של ויקראם סת, למשל, הוא רומן ריאליסטי על הודו (ורומן משובח). בהיותו חצי תסריט־חצי רומן, רכיב הפעולה כאן גובר על רכיב העולם הפנימי של הדמויות. ואכן כמו בטלוויזיה, המציאות מוקצנת מעט, מפושטת מעט, מאופרת מעט. הרשע, למשל, נצבע בצבעים צעקניים מדי או מצועף מדי בצעיפי מסתורין. האופי הטלוויזיוני במובן הרע של המילה בא לידי ביטוי בסוף "החזק", כלומר ולפיכך החלש, של הרומן, כאשר נדחסת כל העלילה למסיבת חתונה גדולה, הכוללת קוקאין ותלבושות מסורתיות וכל שועי המדינה ואולי גם פשיטה משטרתית דרמטית. הכל מאולץ, לא לגמרי אמין, אבל שיצטלם נהדר.

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 22/03/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
"עידן המידות הרעות" משלב מותחן אקשן, סאגה משפחתית וביקורת חברתית רונן טל הארץ 30/07/2024 לקריאת הכתבה >
עידן המידות הרעות דיפטי קאפור

ניו דלהי, 2004

חמישה דרי רחוב שוכבים מתים לצד כביש הטבעת הפנימי של דלהי.

זה נשמע כמו התחלה של בדיחה חולנית.

אם זאת אכן בדיחה, איש לא סיפר להם.

הם מתים במקום שבו ישנוּ.

כמעט.

גופותיהם מוטלות במרחק של עשרה מטרים משם לאחר שנגררו בידי המרצדס הממהרת שעלתה על המדרכה ודרסה אותם.

זה קורה בחודש פברואר. שלוש לפנות בוקר. שש מעלות.

חמישה־עשר מיליון נפשות מכורבלות במיטותיהן ושקועות בשינה.

ערפל חיוור של גופרית ממלא את הרחובות.

ואחת מבין המתים, ראג'יני, היתה בת שמונה־עשרה. בזמן התאונה היא היתה בחודש החמישי להריונה. בעלה, ראג'ש, בן עשרים ושלוש, ישן לצדה. שניהם שכבו על הגב, עטופים בשמיכות כבדות שכיסו את ראשיהם ואת כפות רגליהם ונראו גם כך כמו גופות אלמלא הסימנים שרמזו אחרת: תרמיל הגב שמתחת לראש, הסנדלים שסודרו יפה לצד הזרועות.

תעלול אכזרי של הגורל: בני הזוג הגיעו לדלהי רק יום קודם לכן. הם חיפשו מחסה יחד עם קרישנה, אִיאד וצ'וֹטוּ, שלושה מהגרי עבודה שהגיעו מאותו מחוז באוּטַר פְּרָדֶש. בכל יום שלושת הגברים האלה התעוררו לפני עלות השחר והלכו ברגל עד לשוק העבודה בפארק קאמפני בּאג, שם הם ניסו למצוא כל עבודה שתזכה אותם בשכר יומי כלשהו - טבחים במסעדות דהאבּה זולות, מלצרים בחתונות, פועלי בניין - כדי שיוכלו לשלוח כסף לקרוביהם בכפר, לממן חתונה של אחות, שכר לימוד של אח, תרופה לילית של אב. חיים מיום ליום, משעה לשעה, הפועלים העניים הנאבקים על הישרדותם. חוזרים לישון על המדרכה החשופה הזאת אחרי רדת החושך, לצד כביש הטבעת, סמוך לניגָמבּוֹד גְהאט. סמוך לשכונות העוני ההרוסות של גדת היאמוּנה, השכונות שהיו פעם ביתם.

אבל העיתונים אינם מתמקדים בשלושת הגברים האלה. שמותיהם נעלמים עם שחר, כמו הכוכבים.

 

ניידת משטרה ובה ארבעה שוטרים מגיעה לאתר התאונה. הם יוצאים מהניידת, רואים את הגופות ושומעים את קריאות הקהל הזועם שהתקבץ כעת סביב המכונית. מישהו עדיין נמצא שם בפנים! בחור צעיר, יושב זקוף מאוד, זרועותיו כרוכות סביב ההגה, עיניו עצומות חזק. האם הוא מת? האם כך הוא מת? השוטרים הודפים את האספסוף ומציצים פנימה. "הוא ישן?" שואל אחד מהם את עמיתיו. לשמע המילים הנהג מסובב את ראשו ואז, כמו מין מפלצת, פוקח עיניים. השוטר מחזיר לו מבט וכמעט קופץ מרוב בהלה. יש משהו מעורר אימה בפניו היפות והחלקות של הנהג. עיניו פעורות במבט רושף, אבל פרט לכך כל שערה במקומה. השוטרים פותחים את הדלת, מנופפים חזק באַלותיהם ומורים לו לצאת. לרגליו מונח בקבוק ריק של בּלאק לייבּל. הוא בחור רזה, עם גוף של מכוני כושר, לבוש בחליפת ספארי מבד גברדין אפור, שערו מסורק בפסוקת מוקפדת עד למילימטר האחרון ומשומן במקצועיות. מתחת לצחנת הוויסקי יש עוד ריח: קוּל ווֹטר של דווידוֹף, לא שהשוטרים יודעים זאת.

זה מה שהם יודעים: הוא לא אדם עשיר, לא אדם עשיר בכלל, אלא העתק, אדם שלבושו נועד לחקות לבוש של עשירים: אדם שמשרת אותם. הבגדים, הטיפוח, המכונית, הם אינם יכולים להסתיר את העוני המהותי שאליו הוא נולד; ריח העוני חזק מכל ריח של ויסקי או בושם.

כן, הוא משרת, נהג פרטי, "בוי".

גרסה שְׂבעה ומבויתת של האנשים ששוכבים מתים על המדרכה.

וזאת לא המרצדס שלו.

וזה אומר שאפשר לפגוע בו.

 

הוא מתייפח בלי הפסקה כשהשוטרים גוררים אותו החוצה. הוא מתכופף ומקיא על המוקסינים שלרגליו. שוטר אחד מכה אותו באלה ומושך אותו מעלה. שוטר אחר עורך חיפוש על גופו, מוצא את הארנק שלו, מוצא נרתיק כתף ריק, מוצא קופסת גפרורים של מלון שנקרא "פּאלאס גראנד", מוצא תופסן שטרות שמחזיק עשרים אלף רופי.

של מי המכונית הזאת?

מאיפה בא הכסף?

ממי גנבת אותו?

חשבת שתצא לחגוג קצת עם המכונית?

של מי הוויסקי הזה?

איפה האקדח, צ'וּטיה מטומטם אחד?

אידיוט, בשביל מי אתה עובד?

בארנקו יש כרטיס בוחר, רישיון נהיגה, שלוש מאות רופי. מסמכיו אומרים ששמו אָגַ'אי. שם אביו הָארי. הוא נולד באחד בינואר 1982.

והמרצדס? היא רשומה על שם מישהו ששמו גָאוּטם ראטהוֹר.

השוטרים מתייעצים בינם לבינם: השמות נשמעים מוכרים. והכתובת - רחוב אוֹרַנגזֶבּ - מדברת בעד עצמה. רק העשירים ובעלי הכוח גרים שם.

"צ'וּטיה," נובח אחד השוטרים ומנופף במסמכים של המכונית. "זה הבוס שלך?"

אבל הצעיר הזה ששמו אג'אי אינו מסוגל לדבר מרוב שכרות.

"מטומטם אחד, לקחת לו את המכונית?"

אחד השוטרים ניגש הצדה ומסתכל על המתים. עיניה של הבחורה פקוחות ועורה כבר מכחיל בקור. היא מדממת מהמרווח שבין רגליה, שבו החלו פעם חיים.

 

בתחנה אג'אי מופשט מבגדיו וננעל עירום בחדר קר ונטול חלונות. הוא מתעלף מרוב שכרות. השוטרים חוזרים לחדר ושופכים עליו מי קרח והוא מתעורר בצעקה. הם מושיבים אותו על כיסא, מצמידים את כתפיו לקיר ומפשקים את רגליו. שוטרת נעמדת על ירכיו עד שזרם הדם שלו נפסק והוא צווח בכאב ומתעלף שוב.

 

למחרת המקרה כבר מפורסם ברבים. התקשורת מזועזעת. בהתחלה בגלל הבחורה ההרה. בערוצי החדשות מתאבלים עליה. אבל היא לא היתה פוטוגנית ואף לא היה צפוי לה שום עתיד מזהיר. לכן התקשורת עוברת להתמקד ברוצח. מקור מאשֵר שהמכונית היא מרצדס הרשומה על שם גאוּטם ראטהוֹר, ואלה בהחלט חדשות מרעישות - הוא דמות מוכרת בחוגי החברה של דלהי, שחקן פולו, מספר סיפורים ואף נסיך, בן אצולה אמיתי, בנו הראשון והיחיד של חבר הפרלמנט מהראג'ה פְּרָסאד סינג ראטהור. האם גאוּטם ראטהוֹר נהג במכונית? זאת השאלה שכולם שואלים. אבל לא, לא, האליבי שלו ללא רבב. הוא נָפַש אתמול בלילה הרחק מדלהי. הוא היה במלון שבתוך ארמון־מבצר ליד ג'איפּוּר. מיקומו הנוכחי אינו ידוע. אבל הוא פרסם הצהרה ובה הביע את הזעזוע שחש ושלח תנחומים למתים ולמשפחותיהם. הנהג, כך חשפה ההצהרה שלו, החל לעבוד אצלו רק לא מזמן. נראה שהוא לקח את המרצדס ללא ידיעתו של גאוּטם. לקח בקבוק ויסקי ואת המרצדס ויצא לסיבוב אסור.

הצהרה של המשטרה מאשרת את הדברים: אג'אי, עובד של גאוּטם ראטהוֹר, גנב בקבוק ויסקי מביתו של ראטהוֹר בזמן שמעסיקו נעדר מהבית, לקח את המרצדס לסיבוב ואיבד שליטה.

הסיפור נהפך לעובדה.

הוא מתבסס בעיתונים.

הדוח הראשוני מוגש רשמית.

אג'אי, בנו של הארי, נעצר על פי תקנה A304 בחוק העונשין של הודו. גרימת מוות ברשלנות. גזר דין מרבי: שנתיים.

 

הוא נשלח אל בית המשפט ההומה אדם ומוצב מול השופט המחוזי, שמחליט כעבור שתי דקות לשלוח אותו למעצר עד תום ההליכים בלי אפשרות לשחרור בערבות. הוא עולה יחד עם שאר האסירים על אוטובוס שייקח אותם אל בית המעצר טיהאר. הם עוברים את תהליך המעצר על פי תור; יושבים בשורות על ספסלי עץ באולם הכניסה, מוקפים בכרזות המפרטות את כללי ההתנהגות וממוסמרות אל קירות גבס לחים ומחוררים. כשמגיע תורו, הוא נלקח אל תוך משרד צפוף שבו ממתינים לו פקיד ורופא של בית המעצר, חמושים במכונת כתיבה ובסטתוסקופ. חפציו מוצגים שוב: ארנק, תופסן שטרות ובו עשרים אלף רופי, קופסת הגפרורים ועליה השם "פאלאס גראנד", נרתיק הכתף הריק. הכסף נספר.

הפקיד לוקח עיפרון ומתחיל למלא את הטופס.

"שֵם?"

האסיר בוהה בהם.

"שם?"

"אג'אי," הוא אומר, וקולו בקושי נשמע.

"שם האב?"

"הארי."

"גיל?"

"עשרים ושתיים."

"עיסוק?"

"נהג."

"דבר בקול רם."

"נהג."

"מי המעסיק שלך?"

הפקיד מסתכל מעל מסגרת משקפיו.

"מה שם המעסיק שלך?"

"גאוטם ראטהור."

עשרת אלפים רופי נלקחים מתוך הערימה, ואת השאר הוא מקבל בחזרה.

"שים את זה בגרב," אומר הפקיד.

 

בתום תהליך הקבלה הוא נשלח אל בית המעצר מספר אחת ובדרך עובר מהחצר למבנה המגורים, ושם נלקח לאורך מסדרון טחוב עד לתא רחב שבו גרים בצפיפות רבה עוד תשעה עצירים. בגדים תלויים על סורגי התא כמו בדוכן בשוק, והרצפה בפנים מכוסה במזרנים מרופטים, שמיכות, דליים, צרורות, שׂקים. בפינה יש בור כריעה קטן שמשמש כשירותים. אף שלא נשאר בתא מקום, הסוהר מצווה שיפנו לו חלל קטן על הרצפה הקרה, סמוך לשירותים. אבל אין שום מזרן מיותר. אג'אי פורש על רצפת האבן את השמיכה שקיבל. הוא מתיישב בגבו אל הקיר ובוהה נכחו במבט ריק. כמה מחבריו לתא ניגשים ואומרים לו את שמותיהם, אבל הוא אינו אומר דבר, אינו מכיר בקיומו של איש. הוא מתכרבל לכדור ונרדם.

 

כשהוא מתעורר הוא רואה איש גוהר מעליו. זקן חסר שיניים לוטש בו עיניים קדחתניות. יותר משישים שנה על כדור הארץ, הוא אומר. יותר משישים שנה. הוא נהג ריקשה ממונעת מבּיהָאר, או לפחות היה לפני שנעצר. הוא ממתין כאן למשפטו כבר שש שנים. הוא חף מפשע. זה אחד הדברים הראשונים שהוא אומר. "אני חף מפשע. טוענים שאני סוחר סמים. אבל אני חף מפשע. נקלעתי למקום הלא נכון. איזה סוחר ישב בריקשה שלי, אבל הוא ברח והשוטרים לקחו אותי." הוא מוסיף ושואל במה אג'אי מואשם, כמה כסף מוחבא עליו. אג'אי מתעלם ממנו ומתהפך לכיוון הנגדי. "איך שאתה רוצה," אומר הקשיש בעליצות, "אבל כדאי שתדע, אני יכול לארגן כאן דברים. בשביל מאה רופי אני יכול להשיג לך עוד שמיכה, בשביל מאה רופי אני יכול להשיג לך ארוחה יותר טובה." "עזוב אותו," קורא אדם אחר בתא, צעיר כהה ושמנמן מאָליגָאר, שמחטט בין שיניו בחתיכת עץ נִים. "אני אַרווינְד," אומר הצעיר השמן. "אומרים שהרגתי את אשתי, אבל אני חף מפשע."

 

בחצר, בשעת ההפסקה. מאות עצירים יוצאים מהתאים ומתקהלים. גברים אומדים אותו במבטיהם. הוא מפורסם למדי. כולם שמעו על הרוצח במרצדס. הם רוצים להתבונן בו מקרוב, לפסוק בעצמם אם הוא חף מפשע או אשם, לראות כמה הוא קשוח, כמה הוא מפוחד, להחליט לאן הוא יכול להשתייך. הם לא נזקקים ליותר מדקה כדי להבין שהוא אחד החפים מפשע, השעיר לעזאזל של בוס עשיר. אנשים מנסים לחלץ ממנו את האמת. מה הבטיחו לו כדי שיקבל על עצמו את האשמה? משהו מתוק? כסף כשהוא ישתחרר? או שהבנים והבנות שלו יישלחו ללמוד? או שזה הגיע מהכיוון השני? איימו על המשפחה שלו? החיים שלו בסכנה? או שאולי הוא פשוט נאמן?

נציגים מהכנופיות השונות שמנהלות את בית המעצר ניגשים אליו בחצר, בחדר האוכל, במסדרונות, מנסים לגייס את תמיכתו, מדברים בשבח הכנופיה שלהם. כנופיית צ'אוָואני, כנופיית סיסוֹדיה, כנופיית בּידי, כנופיית הָאדי, כנופיית אָטֶה. כנופית בָּוָואניה המבעיתה. כנופיית אָצַ'ארְיָה, החבורה של משפחת גוּפּטה. כאדם חף מפשע, כאדם שאינו מורגל בחיי הפשע, הוא יהיה זקוק להגנה. אם לא יבחר לעצמו כנופיה בקרוב, הוא יהיה מטרה לסחיטה. בלי תמיכה של כנופיה מישהו יאנוס אותו בקרוב, סוהר יעביר אותו לתא לבד עם עציר אחר, הוא ייהפך לשעשוע שלו, אף אחד לא יבוא כשהוא יצרח. והם ייקחו את כל הכסף שלו. הם אומרים זאת בתור עצה ניטרלית של יודעי דבר, כאילו לא הם עצמם מאיימים עליו. מושכים אותו לכאן ולכאן. כמה כסף יש לך? תצטרף לכנופיה שלנו. תצטרף לכנופיה שלנו ותזכה להגנה. יהיו לך טלפון נייד, פורנוגרפיה, עוף. תקבל פטור מ"מסיבת הטירונים" שמחכה לך. תצטרף לכנופיה שלנו ותוכל לזיין, תוכל לאנוס. הכנופיה שלנו הכי חזקה. כדאי לך להצטרף אלינו לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא מתעלם מכל אחד מהנאומים. כשהוא חוזר לתאו, הוא מגלה שמישהו לקח לו את השמיכה.

 

הוא ממילא מעדיף להיות לבד ולהישאר עם הכאב. המראה המחריד של המתים מלווה אותו גם כאן בפנים והוא מתאבל עליהם באותה תדירות שבה הוא נושם. הוא מסרב לכל הכנופיות, הודף מעליו את כל השליחים עם נאומי הפיתוי שלהם. וכך, ביום השני, מחוץ לבית המרקחת, כשהוא לבד, זמן קצר לאחר שנקרא לבדיקה אצל הרופא, שלושה גברים מתא אחר סוגרים עליו. הם מוציאים לשון ושולפים את התערים ששמרו בתוך פיהם; הם מסתערים עליו, חותכים את פניו ואת חזהו ואת הזרועות שהוא מרים כדי להגן על עצמו. הוא רואה בחתכים כפרה ואינו מבטא את הכאב בשום צורה. לבסוף סבלנותו פוקעת, נפערת כמו חור סודי ברצפה. הוא שולח את שורש כף ידו ומנפץ את האף של התוקף הראשון, תופס בזרוע של התוקף השני ושובר אותה במרפק. את השלישי הוא משליך מטה לרצפה. הוא לוקח את אחד התערים שלהם, מקרב אותו ללשון של האיש וחותך אותה באמצע, ואז פותח חזק את הלסת של העציר המצווח.

 

מוצאים אותו גוהר מעליהם, מגואל בדם, והעצירים מייללים בכאב בזמן שהוא מושלך לבידוד כשהוא המום כולו. הסוהרים מכים אותו, אומרים לו שיישאר שם זמן רב. ברגע שהדלתות נטרקות הוא מתחיל להשתולל, והוא נוהם ומכה ובועט בקירות. צועק בלי שפה. מילים שאין להבין. הוא אינו יכול לשלוט בעולמו.

 

הוא מדמיין את הסוף. את כל מה שהוא ואת כל מה שעשה. אבל לא. למחרת בבוקר הדלת נפתחת ונכנסים סוהרים חדשים. הם אומרים לו לבוא איתם. קודם כול הוא יתקלח. הוא רועד ועירום וחשוף. כשהם מתקרבים, הוא קופץ את אצבעותיו לאגרוף, בגבו אל הקיר, ערוך להילחם. הם צוחקים ומשליכים לעברו בגדים נקיים.

 

הוא נלקח אל משרדו של מנהל בית המעצר. הכיבוד נדיב: פירות טריים חתוכים, לחם פָּרַטהָה, כוסות לאסי. זה נראה כמו גן עדן. המנהל מזמין אותו לשבת. "קח סיגריה. תתכבד. נעשתה טעות. לא סיפרו לי," הוא אומר. "אם היו מספרים לי, זה לא היה קורה. באמת, אף אחד לא ידע, אפילו לא החברים שלך. אבל הדברים ישתנו. עכשיו ייקחו אותך לחברים שלך כאן. תהיה חופשי, במסגרת הסביר. והעניין המצער הזה עם שאר העצירים, נשכח מזה. אפשר להעניש אותם. רק שהענשת אותם בעצמך, לא?! חתיכת הצגה עשית שם. אה, והכסף, הוא שלך. היית צריך להגיד משהו. היית צריך להבהיר את העניין. לפחות היית צריך להגיד לנו. למה לא אמרת לנו?"

אג'אי נועץ מבט באוכל, בחפיסת הסיגריות.

"מה לא אמרתי לכם?"

המנהל מחייך.

"שאתה איש של וָאדְיָה."