ממליך המלכים 5 - סוס כהה

1

אבוד

ויליאם

ארבעה חודשים לפני כן

מעולם, בכל ימי חייו, ויליאם רונהארט לא הטיל ספק בגבר שהיה או בדברים שהיה עליו לעשות כדי להגיע למקום שבו נמצא. לא היה רגע של מתיחת ביקורת על החלטה או מחשבה שנייה על כיוון שלקח.

עד עכשיו.

עד שמצא את עצמו מביט באמת מרה מכדי לבלוע.

בכל זאת, כשמצמץ ופקח את עיניו, בישופ עדיין עמד בכניסה ומילותיו עדיין הדהדו ביניהם.

וכל הדברים שלא אמר.

רגליו נשאו אותו אל מחוץ לחדר, האוויר הקר צורב כמו סטירה לפנים שלה היה זקוק עד מאוד. עדיין הרגיש כאילו ריאותיו לא פעלו כראוי וליבו עדיין פרפר בחזה שלו. מכל הסיבות שחשד שהובילו לשינוי בקרינה, לרגע לא חשב שהוא היה השורש של כל זה, שהוא היה אחראי לזה. הוא לא חשב שהשמיד חלק גדול בה, ללא כל מחשבה... ועם זה, חלק גדול ממנו.

אבל היא אמרה לו את זה, לא?

במשך כל השנים האלה, שבהן היו רחוקים, הוא לא הבין שכל זה בגללו. היא למדה לתעב אותו ואת האוויר שנשם, והוא המשיך בחייו כאילו כלום לא קרה. העסקים שלו גדלו והתפתחו, הכוח שלו נעשה אין־סופי. היא הייתה באבל.

מעט האוכל שאכל איים לעלות, החומצות שורפות את גרונו בעודו בולע בחוזקה ומנסה להרגיע את האיום.

כמה פעמים שלח את שכירי החרב שלו לעשות עבודות בלי להקדיש מחשבה למה שיעשו ולמי יעשו את זה?

"אז הוא סיפר לך, הא?"

הקול הנשי, רך אך אסרטיבי, הסתנן מבעד לדם הגועש באוזניו. הייתה זו אחותו, אלסי, האדם האחרון שציפה לראות עומד בחזית ביתו הישן. היא לא הייתה שייכת לכאן. ייתכן שהייתה זו מכונית ה'יגואר' לפניה עמדה, צבעה שחור מבריק כמו המכנסיים הצמודים שלבשה, או אולי מקל ההליכה שהחזיקה, שגרמו לה להיראות בריטית כל־כך, ואם זה לא היה מספיק, היו גם שני כלבי דוברמן זהים שישבו משני צדדיה, מחכים לרגע שבו תיתן להם הוראה. השלושה נראו כל־כך מחוץ לקונטקסט, כל־כך לא שייכים, עד שוויליאם היה מוכרח למצמץ כדי לוודא שהוא רואה טוב.

הם לא נעלמו.

אלסי נקשה על האספלט פעמיים בעזרת המקל שלה והחלה להתקדם לעברו. הכלבים נשארו במקומם, עיניהם הכהות והבוחנות נעוצות בה. היא כבר כמעט הגיעה עד אליו כשהמוח שלו הדביק את הקצב והוא החל לעבד את מה שאמרה. "איך את — "

"אחרי ששכירי החרב שלך מצאו אותו בערבות רומניה, אני מודה שהייתי סקרנית לדעת איך הצליח לשרוד זמן רב כל־כך. בנדיבותו, השיב על כמה משאלותיי בדרכנו לכאן."

בעבר, ויליאם היה מתרגז על כך. תמיד שנא שמתערבים בענייניו, אבל עכשיו, במצב שבו נמצא, לא באמת היה לו אכפת. הבושה שלו הייתה גדולה מדי. "מה זה משנה?" שאל בקול נמוך, "מה שעשיתי..."

"הרחוב חשוף מדי, אח יקר," אלסי אמרה בסבלנות, אצבעותיה מתהדקות סביב ראש העורב שבקצה המקל, "אני מציעה שנמשיך את השיחה במקום אחר."

"למה?" שאל, מרים את מבטו אליה, תוהה אם נראה לה אבוד כפי שהרגיש.

היא הביטה בו בסבלנות, כפי שקיט היה עושה. "אתה חשוף כרגע, ויליאם. היא דאגה לכך שהרשויות האמריקאיות יחפשו אותך ובנוסף לכך, מחפשים אותך גם בני ברית ואויבים. יש לנו פחות משעתיים להוציא אותך מהעיר לפני שזה יהיה כמעט בלתי אפשרי, אפילו בשבילי."

הדבר החכם לעשות היה כמובן להקשיב לעצתה, לעזוב מהר ככל האפשר, אבל מחשבותיו היו מבולגנות כל־כך, וככל שהמשיך לעמוד שם כן היה פחות משוכנע שעליו לעזוב. אולי היה עליו להישאר ולהתמודד עם השלכות פעולותיו, כפי שקרינה רצתה.

"בוא לא נשחק את הקדוש המעונה היום," אלסי אמרה, קוראת את הבעתו.

"אלסי..."

"קדימה."

גבותיו של ויליאם נצמדו זו לזו בבלבול, כשהבין רגע מאוחר מדי שההערה האחרונה לא הייתה מיועדת לו, אבל לפני שהספיק לזהות מה קורה הרגיש צביטה בצווארו וגל קור עבר בגופו.

"מה, לעזאזל — "

בישופ זז הצידה, מזרק בידו, הבעתו ניטרלית כפי שתמיד הייתה. "אל תדאג," אלסי אמרה, קולה משתנה קלות, "זה קוקטייל מיוחד שרקחתי, הוא לא יפיל אותך לגמרי, אבל יגרום לכך שתהיה קצת יותר נוח."

ויליאם לא הרגיש את רגליו או את זרועותיו. כלום, בעצם. היה זה כאילו כל גופו איבד תחושה. בישופ תפס אותו לפני שנפל על המדרכה.

"הגיע הזמן שתפסיק לברוח מהבעיות שלך, אח קטן," אלסי אמרה, טופחת על כתפו, "רק אז תוכל ללכת קדימה."

לוויליאם לא היה שמץ של מושג על מה היא מדברת, אבל לא יכול היה לעשות דבר בזמן שנגרר למכונית הממתינה. הדבר האחרון שהספיק לראות לפני שהדלת נסגרה היה את מדרגות הכניסה החרוכות של המקום שאליו לא רצה לחזור לעולם.

הזמן חלף בבליל של נסיעות ושל טיסות. השפעת הסם שאלסי נתנה לו פגה מתישהו במהלך הטיסה. התחושה חזרה לאצבעותיו ורק לאחר מכן ליתר חלקי גופו, אם כי הוא לא טרח לנסות לזוז. הוא לא רצה לעשות כלום. היה פשוט יותר לשבת שם, להעמיד פנים שהעולם לא ממשיך להסתובב כהרגלו.

בישופ ישב בקדמת המטוס וצפה בטלוויזיה ואלסי ישבה מולו והחזיקה בידיה טאבלט. למרבה המזל, היא לא הבחינה בכך שוויליאם התעורר והיה מודע לסביבתו. הוא שמח על כך. זה היה הרבה יותר מהנה עבורו, לא לדבר. הוא לא ידע מה לומר בכל מקרה.

איך אפשר לנסות להבין את כל מה שגילה בעשרים וארבע השעות האחרונות?

הוא ידע שאהבתה של קרינה הפכה לשנאה, ובצדק, אבל לדעת שהוא היה הגורם לכך...

לפני שהספיק לעצור את עצמו, החל לדמיין איך חייו היו נראים לולא היה פנאטי כל־כך. איפה הם היו עכשיו לו היה עוצר לרגע לחשוב לפני שהגיב בכזאת אימפולסיביות?

הם היו מתחתנים, בזה היה משוכנע. והוא היה נותן לה ולילד שלהם חיים שהיא יכלה רק לחלום עליהם.

הוא היה אבא.

מחשבה נפלאה אך מטרידה שהעלתה חיוך על פניו. אבל החיוך נעלם כי הוא עצמו הרס את העתיד שלו, בלי לדעת שזה מה שעשה. לפעמים שכח שהוא יכול להיות בן־זונה אמיתי, לא פחות מכפי שאביו היה.

ויליאם נתן למלנכוליה לסחוף אותו במשך שעות, מביט בחלל ומגלגל את אותן המחשבות שוב ושוב בראשו. רק כשהדיילת חזרה ויידעה אותם שבקרוב ינחתו, חשף את העובדה שהוא ער.

"יופי," אלסי אמרה, מביטה בו. "אתה ער. קיוויתי שלא פישלתי במינון."

ויליאם התעלם ממנה, נזכר בבגידתה. כוונותיה היו טובות, ניסה להזכיר לעצמו, אף שזה היה על חשבונו.

המטוס החל בנחיתה והגלגלים נגעו במסלול. רגליו עדיין היו לא יציבות כשניסה לעמוד לאחר שהמטוס עצר באופן סופי, אבל מבט כועס ששיגר לעבר אלסי ולעבר בישופ מנע מהם להתקרב ולסייע לו. חולשתו הייתה שלו בלבד והוא יתמודד איתה בעצמו.

להיות שוב בוויילס לא הרגיש כמו לשוב הביתה. אולי הייתה זו רק הריקנות שהרגיש, אבל שום דבר לא העניק לו הרגשה מוכרת. לא לחורשת האורנים שדרכה נסעו בין הכפרים, ולא לשלג שנפל בעדינות ושממנו תמיד הוקסם כילד.

שום דבר לא יחזור לקדמותו, בזה היה משוכנע.

כשהגיעו לבית האגם של אחותו עייפותו רק גברה. הוא רצה למצוא מיטה בהזדמנות הראשונה. הוא התעלם מאלסי הקוראת לו ויצא מהמכונית, מתקדם לעבר דלת הכניסה. הוא חלף על פני העוזרת של אלסי שעמדה בכניסה, כנראה כדי לברכם לשלום.

הוא רק הרים את ידו בהכרת תודה כשהאישה אמרה לו היכן נמצא חדר השינה שבו ישהה. כשהיה בפנים, פשט מעליו את בגדיו תוך שהוא מפזר אותם ברחבי החדר, סגר את החלונות והגיף את התריסים עד שהחדר היה חשוך לגמרי ואז, כשהיה לבדו, נתן לעצמו להרגיש הכול.

2

לידה מחדש
ויליאם

ויליאם לא היה בטוח מה השעה כשפקח את עיניו, מטושטש מכדי לגלות עניין בכך שאף שישן, עדיין הרגיש נורא. הוא קם מהמיטה, ניגש לחדר האמבטיה, התפנה ולאחר מכן רחץ ידיים ושטף פנים. בבואתו גילתה לו שהוא עדיין נראה כאילו המוות ריחף מעליו, אבל זה היה עניין ליום אחר.

לשמחתו, מזוודותיו חיכו לו ממש מחוץ לדלת חדר השינה, מחוות טוב לב שעליה יצטרך להודות לאחותו. בדרכה רק ניסתה לעזור לו, וזה לא היה הוגן שהוציא עליה את הכעס שבעצם הרגיש כלפי עצמו.

הוא היה זקוק למשקה. משהו חריף וחזק שירגיע אותו וישכך את חדות הכאב. רק אז יצליח לחשוב בצורה בהירה יותר.

הוא התלבש ויצא מחדר השינה, הולך יחף במסדרון עד שהגיע לסלון. במבט ראשון, נראה היה לו שאלסי עיצבה מחדש את החלל, אם כי רבות מיצירות האומנות היקרות שראה בפעם האחרונה עדיין הוצגו בגאווה. הוא זכר באופן ברור שבפעם האחרונה שהיה כאן היה בר ליד הטלוויזיה, אבל עכשיו לא היה שם דבר מלבד קערה דקורטיבית ובה כדורי זכוכית. משונה.

אך הוא לא העמיק בכך בעודו ממשיך את החיפוש במקומות אחרים. תחילה ניגש למטבח, וחיפש בארונות הנמוכים, שם היה בטוח שראה כמה בקבוקים בפעם הקודמת. הוא לא מצא כלום.

לא היה לו כל צל של ספק שזו הייתה עבודתה של אלסי. ובמצבו הנוכחי, הוא סירב לשחק איתה במשחק הזה. הוא הלך למצוא את אחותו, הרוגז שלו רק גובר כשלא מצא אותה בשום מקום. בסופו של דבר מצא את עצמו על מרפסת העץ האחורית הצופה על האגם.

משם ראה את הכלבים שלה נחים בקצה המזח והניח שאם הם שם, אלסי בוודאי נמצאת שם איתם. אוזניהם התנועעו כשוויליאם התקרב אליהם, עיניהם פונות לכיוונו, אך הם לא זזו מעמדותיהם. נראה ששמרו על מגבת מקופלת באופן מסודר וערמה קטנה של בגדים.

ויליאם חיפש סימן לאחותו במים, אבל פני השטח היו רגועים וחלקים. במשך כמה שניות, לפחות. אז ראה אותה עולה אל פני המים, נושפת אוויר ומסיטה הרחק מפניה את שערה הרטוב. הוא חשב שאולי הביטה לעברו, אך גם אם הבחינה בו ממתין לה על המזח, נותרה ממוקדת בתנועותיה ושחתה בחזרה לנקודה שבה חיכה לה רק לאחר שסיימה.

"התעוררת מוקדם!" קראה בעליזות רבה מדי בהתחשב בשעה המוקדמת ומצב הרוח שבו היה נתון.

ויליאם תמיד השכים קום, אבל היה זה כאילו לא ישן יובלות. כך הרגיש בזמן האחרון. "וודקה," ויליאם אמר במקום ברכת שלום, "אני זקוק לזה."

"כל עוד אינך סובל משחמת הכבד והרופא הורה לך לשתות למען בריאותך, אני לא יכולה לדמיין למה אתה צריך אלכוהול בשעה שש וחצי בבוקר."

אלסי התרוממה מהמים, נעזרת במזח, טיפות מים מטפטפות משערה בעודה מושיטה ידה למגבת ומתחילה להתנגב. "אני יכול לשתות 'בלאדי מרי', אם זה עוזר לך."

היא חייכה בסבלנות כאילו היא מתמודדת עם ילד. ולמה זה הפריע לו בכלל? כן, היא הייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים, אבל היו ימים שבהם פער הגילים ביניהם לא היה מורגש כל־כך. שלא לדבר על כך שהיה משמעותית גבוה ממנה. במובנים רבים, תמיד הרגיש כאילו הוא האח הגדול, אך כעת הרגיש כמו ילד סורר. "ביקשתי יפה."

"למען האמת, היית די גס רוח עם הדרישות שלך, אבל אתה מתאבל אז אני מחליקה לך על זה."

למה האמירה הזאת מוכרחה הייתה להיות כמו בעיטה בחזה? מצב הרוח שלו כבר היה שפוף והוא לא היה זקוק לתזכורת נוספת לסיבה לכך.

"זו הסיבה לכך שאתה לא צריך לשתות," אלסי אמרה באסרטיביות, אם כי לא בחוסר נעימות, "קל להתעלם מכל מה שמכאיב לנו, אך קשה וטוב יותר להתמודד עם זה."

"קל לך לומר," ויליאם אמר, מאבד את סבלנותו.

"אל תעמיד פנים שאיני יודעת מהו אובדן, אח קטן. אנחנו לא צריכים להשוות למי כואב יותר."

הרצאה הייתה הדבר האחרון שהיה מעוניין בו. גם שיחה, בפני עצמה, לא הייתה דבר שבו היה מעוניין. "מוקדם מדי," אמר בהינד ראש.

"לפתור בעיות עם אלכוהול זה אף פעם לא מועיל. זה כמו לשים פלסטר על פצע דקירה. אתה לא מטפל בבעיה, אתה מסתיר אותה."

"ואם זה מה שאני רוצה?"

פלסטר לא יפתור את הבעיה, אבל יקנה לו קצת זמן. זה לא מספיק?

אלסי עטפה את גופה במגבת והחלה להתקדם לעבר הבית, בני הלוויה הנאמנים שלה אחריה. "אני לא יכולה לתת לך לברוח מהדבר הזה, ויליאם. לא משנה כמה זה יכאב."

הוא עמד שם ובהה בה, תוהה אם נקלע לחלום הזייתי שבו אדם אחר באמת אומר לו מה הוא יכול ולא יכול לעשות, מציאות שלא פגש כבר זמן רב. לצערו, זה היה אמיתי מדי ובאותו רגע הבין ששום דבר לא יהיה פשוט יותר לעולם.

מכאן אפשר רק לרדת.

משקה אחד מעולם לא הרג אף אחד, אבל ויליאם לא הבין עד כמה הסתמך על אלכוהול כדי לנהל את מצבי הרוח שלו עד שנמנעה ממנו הגישה אליו.

הוא הלך לחדרו, אבל כשהדממה והבדידות לא הצליחו להילחם במצב רוחו המתדרדר, ירד לסלון והחל לצעוד בו הלוך ושוב. מהר מאוד גם הפעולה הזאת הייתה בעיניו יותר כמו התקף זעם דרמטי, והוא רצה להראות שהוא מסוגל לא לשתות כשבחר בכך.

ככל שהיה לו יותר זמן לחשוב, כן מחשבותיו הלכו לכיוונים שעדיף לו לא היה נוגע בהם. באופן כלשהו, כל מעשה דוחה שאי פעם עשה, מוצדק או שלא, עלה לנגד עיניו והיה עליו להתעמת עם אמיתות מערערות. הזיכרונות המשיכו לעלות והוא רק רצה להימלט מהם. "לא נענשתי מספיק?" שאל, שוכח שהוא לא לבד בסלון, תשומת ליבו נתונה באש הבוערת. העוזרת של אלסי רק מצמצה לעברו, וזה הרגיז אותו אף יותר.

הוא לא דיבר שטויות, אחרי הכול. כל זה היה הגיוני מבחינתו, אבל הבעת פניה ביטאה חוסר ודאות. מה, לעזאזל, היא יודעת, בכל מקרה? הם נפגשו רק פעם אחת ובקושי החליפו יותר משני משפטים. היא לא הכירה אותו ולא ידעה מה עשה.

כשלא השיבה, הפנה את תשומת ליבו ממנה, נחוש שלא לאבד את שפיותו, אפילו שהרגיש שזה הכיוון שאליו הוא הולך. הוא ניסה להיזכר למה התחושה הייתה שונה כל־כך הפעם. לא רק הבהירות של כל זה גרמה לו להיות סבוך כל־כך בתוך עצמו, הוא היה פיכח ושנא כל רגע.

צלצול פעמון הדלת הפתאומי לא הקל על העניינים, במיוחד כשלא היה לו צל של מושג מי עמד מאחוריה.

"ברור," אלסי אמרה וחצתה את החדר בצעדים מהירים, "אני אפתח את הדלת, אל תטריח את עצמך."

הוא שמע את המנעול נפתח ולא הצליח שלא לתהות איזה גיהינום חדש מצפה לו עכשיו. לפי המחסור באלכוהול ראוי כבר היה לו ברור שאחותו תכננה להנחיל לו חוכמה כלשהי במהלך שהותו בביתה, אבל הוא לא תיאר לעצמו שתצליח להרחיק לכת עם הרעיון הזה.

"את בוודאי לונה. שמעתי עלייך רבות."

לו היה זה אפשרי להיבלע בכורסה שעליה התיישב ולשקוע לתוך הרצפה, ויליאם היה בוחר באפשרות הזאת על פני כל אחת אחרת.

קיט ולונה עמדו במפתן. נראה שעמד להיות איחוד של משפחת רונהארט. במצבו הנוכחי הוא לא רצה שום חלק בזה. למעשה, הוא נמנע באופן אקטיבי מאחיו כבר זמן מה. לא היה לו את מי להאשים בריחוק שלהם מלבד עצמו, אבל שניהם היו אנשים גאים, תכונה שירשו מאביהם, ולהודות בטעות היה דבר שאף אחד מהם לא הצטיין בו במיוחד.

"נעים להכיר אותך," לונה בירכה אותה לשלום בחיוכה המוכר, תמיד מרצה את סובביה.

"הוא כאן?"

לפחות קיבל תשובה לשאלה אם קיט עדיין כועס עליו. הסלידה שבקולו נשמעה למרחקים. חוצפה. כאילו אי פעם עשה משהו כדי להכעיס אותו.

"הוא פה והוא שומע אותך, אח יקר," ויליאם רטן. אפשר היה לחשוב שלא חכם להרגיז את המתנקש המיומן והאקטיבי עדיין למרות טענותיו שפרש, אבל ויליאם מעולם לא באמת חשש מפני אחיו, ולא עזרה העובדה שהוא נהנה לעצבן אותו.

קיט העיף מבט חד בוויליאם, עיניו חושפות את כל הרגשות שלו. מעולם לא היה זה טבעי עבורו לחשוף פחד גם כשהייתה לו סיבה לפחד והוא לא יתחיל עכשיו, למרות המתח שהורגש באוויר.

קיט נראה כאילו היה לו מה לומר, אבל לונה, תמיד קול ההיגיון בין שניהם, הניחה את ידה על זרועו. המגע הפשוט מנע ממנו לעשות משהו דרסטי.

שלא כמו שכירי החרב, שנראו כולם כאילו היו מעדיפים לראות את ראשו ערוף מאשר לצאת מהחדר ההוא, לונה הביטה בו בטוב לב. היא מעולם לא הייתה כמו האחרים. אומנם היא הגיעה ל'המאורה' מפני שהוא תמרן אותה, אבל זה היה הרבה יותר מורכב מזה. הוא ראה אותה באופן שונה תמיד, ושלא כמו רוב האנשים, נראה שהיא ראתה בו משהו אחר, מלבד הדברים שבגללם היה ידוע לשמצה.

חלק מאותם הדברים שחשב שקרינה גם ראתה בו פעם.

"טוב לראות גם אותך, ויליאם. אתה נראה לא רע," אמרה לונה.

"אלה שעושים הכי הרבה צרות חיים הכי הרבה זמן, ככה אומרים," קיט רטן.

ויליאם איבד את מעט הסבלנות שלא הייתה לו וצמצם עיניו לעברו של אחיו. "התנצלות תעזור? אני מצטער על כך שלא רצחתי את אימא, קיט. אולי נוכל לתקן את זה עכשיו, אם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר."

המצב היה כזה שוויליאם הרגיש מת מבפנים, ואף שהמחשבה הזאת הייתה קודרת, ויליאם לא היה בטוח שבאמת ירגיש משהו גם אם יוציא לפועל את האיום הזה. שום דבר לא יכאב לו כמו האמת שגילה ומה שעשה שגרם לה.

ברוב הימים אפילו הוא לא היה בטוח למה בחר לחוס על אימו במקום לקבור אותה. הוא הרי לא עשה שום מאמץ לבקר אותה בשנים שחלפו מאז, לא יצר איתה קשר ובדק מה איתה. הוא פשוט הגלה אותה למקום אחר, ולא יידע אף אחד בכך ששם תחיה עד יום מותה. עבור אישה שניזונה מתשומת לב, נראה היה לו שזה עונש ראוי לחיים שחיה.

"זה כבר מוכיח לי שאתה לא מבין כלום," קיט אמר בקול מאופק.

"אז בבקשה ממך," ויליאם אמר במחוות יד תיאטרלית, "תאיר את עיניי, למה אתה כועס עליי עכשיו? תמיד יש לך סיבה, לא?"

קיט פתח את הפה כדי לעשות בדיוק את זה, אבל אלסי כחכחה בגרונה וקטעה את שניהם. "אולי נדון בכל התלונות שלנו מאוחר יותר? האורחים רק הגיעו ונראה לי הוגן שתהיה להם הזדמנות להתמקם לפני הארוחה המשפחתית."

"אני לא רעב," ויליאם וקיט אמרו בעת ובעונה אחת, עדיין מביטים זה בזה.

אלסי המשיכה כאילו אף אחד מהם לא אמר דבר. "ארוחת הערב תוגש בעוד כשעתיים. קייקו תראה לכם את החדר שלכם. לונה? בבקשה תגידי לי אם תצטרכי משהו לאורך השהות שלכם כאן. אשמח לדאוג לכך שיהיה לך הכול."

לונה, שהייתה זו הפעם הראשונה בעצם שנקלעה למריבה של האחים רונהארט, העיפה מבט בכל אחד מהם. "אממ, תודה?"

"אל תדאגי," אלסי אמרה בחיוך קל, מבטאת בקול את מחשבתו של ויליאם מקודם, "מכאן אפשר רק לרדת."

אם יתחמק מארוחת הערב, מה הדבר הכי גרוע שאלסי תעשה?

הוא לא היה ילד, אז להעניש אותו לא ישיג דבר, מאחר שכבר לקחה ממנו את הדבר היחיד שעשוי היה לפתות אותו. המצב היה כזה שהעדיף לגווע ברעב מאשר להתמודד עם הדרמה של משפחתו.

בשעה שבע וחצי נשמעה דפיקה על הדלת, ולאחר שאמר 'כן' מתוח, ראה את אלסי מחייכת מבעד לחריץ שפתחה בה.

"אתה יורד לארוחת ערב?"

"קצת עסוק, אני חושש," השיב במשיכת כתף מתנצלת. הוא החווה בידו על החדר. "עבודתי לעולם איננה נגמרת."

"להתחמק מהעבר רק יוביל לכך שתחזור על אותם הדברים. מוטב להתעמת איתו ישירות מאשר לברוח."

הוא העיף בה מבט. "איזה עוגיות מזל את קוראת בימים אלה?" הצחוק שלה הקליל קצת את מצב רוחו.

"זה נכון. אבל אני בכל זאת רוצה שתצטרף אלינו. נשתה את היין מבציר 52' שאתה אוהב."

זה עורר קצת את העניין שלו. ליין לא הייתה את הצריבה הנפלאה שהייתה לוודקה, אבל הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיות בררן. "ארד בעוד רבע שעה."

אלסי חייכה בהתלהבות, גורמת לו לתהות אם הוא מבין בדיוק למה זה עתה הסכים. נראה היה שהיא זוממת משהו, אבל הוא לא היה בטוח במה מדובר.

ויליאם החליט שלא ייתכן ששווה לפספס יין טוב בגלל זה. הוא התלבש, סירק את שערו, וידא שהוא נראה כמו ג'נטלמן מהוגן ורק אז יצא מחדרו.

קיט ולונה כבר ישבו ליד השולחן, אך הוא לא איבד את מצב רוחו הטוב כשהתיישב והחל למזוג לעצמו כוס יין מהבקבוק שניצב על השולחן. ויליאם עשה מאמץ לא לגמוע את כל תכולת הכוס, אם כי השתוקק לתחושת ה'היי'. בכל זאת, הוא ידע שאם לא יפגין איפוק, ייקחו ממנו את האלכוהול.

קיט הביט בו, אך שמר את הערותיו לעצמו. אחים. מעצבנים וצדקנים.

"יופי," אלסי הכריזה כשנכנסה לחדר האוכל, "כולנו כאן, לעת עתה."

משהו באופן שבו ניסחה זאת גרם לוויליאם להסס כשהרים את הכוס לשפתיו. היא השמיטה משהו במכוון. שיהיה. זאת לא הייתה הבעיה שלו.

לונה שיחקה בקולר הזהב המעוצב שענדה סביב צווארה. היא העבירה את אצבעה בטבעת הקטנה שהייתה תלויה מעל שקע הגרון.

ויליאם הניח שארוחת הערב תגיע במהרה. אלסי דאגה לכך שכולם יתיישבו ליד השולחן לפני יותר מעשרים דקות, אך הזמן הלך והתארך והוא תהה לגבי כוונותיה. הוא לא היה משוכנע, אבל נראה היה לו שהיא מחכה למשהו.

לא ייתכן שזה היה טוב. "אלסי, יש משהו שאת רוצה לספר לנו?" ויליאם שאל, מצליח לשמור על טון ניטרלי ולו רק בגלל היין ששתה בשיטתיות.

חיוכה היה רגוע, אם כי הייתה בו ערמומיות. "אתה לא בוטח בי, אחי?"

"אני לא בוטח באף אחד," השיב ביובש.

בין שמדובר באחותו, בקרוב משפחה אחר או באדם שלא הכיר כלל, ייתן לכל אחד מהם ליהנות מהספק ולא יותר מכך. הוא לא נתן את אמונו בקלות, צריך היה להרוויח אותו. לאור מצבו הנוכחי, הבין שמוטב לא לבטוח באף אחד.

"אסביר הכול בבוא העת," אמרה בעודה קמה ומסדרת את שמלתה. היא התנצלה והלכה לרגע, מותירה את כולם מביטים בה. קיט היה הראשון להפר את הדממה.

"היא זוממת משהו."

"נראה ככה," ויליאם הסכים, מערבל את תכולת כוסו. "אחרת אף אחד מאיתנו לא היה כאן."

השאלה היחידה עכשיו הייתה מה בדיוק תכננה עבורם? הוא הבין שהיא רוצה ששניהם יגשרו על הפערים ויפתרו את המחלוקות ביניהם לטובת מה שעמד לקרות בעתיד הקרוב.

ויליאם עדיין חשב על האפשרויות כשנשמעה דפיקה על דלת הכניסה. זה צריך היה להיות הרמז הראשון לכך שמשהו לא היה כשורה, ולו רק בגלל השעה והעובדה שהאנשים היחידים שהיה מעוניין בנוכחותם כבר ישבו ליד השולחן.

רק כשנכנסה לחדר האוכל אימו, לבושה במעיל פרווה דוחה ועונדת תכשיטים נוצצים, הרגיש את הבטן שלו מתהפכת. הוא חשב 'לעזאזל עם זה' וגמע את שארית היין שבכוסו.

ויליאם תמיד אהב ושנא את אימו, חידה שתמיד הדחיק, מאחר שכך היה קל יותר להתמודד עם זה, הרבה יותר מאשר להתעמת עם הבעיות שהיו לו איתה. קיט, לעומת זאת... יש קו ברור מאוד בין אהבה לשנאה מבחינתו, והוא בהחלט היה בצד השני.

לונה הביטה בו בחשאי, גרונה נע באיטיות עם הבליעה. קיט דמם כמו פסל, הביט בצלחתו הריקה ולאחר מכן הרים את מבטו לעבר האישה שהפכה את ילדותו לגיהינום עלי אדמות. "למה היא כאן?"

אביגיל צקצקה והביטה בו בכעס בזמן שפשטה את מעיל הפרווה בתנועה הפגנתית. "ככה מדברים לאימא שלך?"

חיוכו של קיט לא היה טוב לב כמו החיוך של אשתו. "תאמיני לי כשאני אומר לך שאת תדעי אם אפנה אלייך. אלסי."

"מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלנו ארוחת ערב משפחתית?" אלסי שאלה, כאילו הייתה זו שאלה סטנדרטית ויום־יומית לחלוטין, "אני חושבת שיהיה טוב אם כולנו נתמודד סוף־סוף עם העבר."

זה מה שהיא חשבה? לא היה מספיק יין בעולם כולו.

"סלחו לי," ויליאם הכריז, קם מהכיסא והרים את בקבוק היין, כמעט קורא תיגר על כל מי שיעז לעצור בעדו. אולי אחרי שיהיה לו לילה לעצמו יוכל להתמודד עם זה.

אבל הלילה? אין סיכוי בעולם.

המשך הפרק בספר המלא