סוכן על הכוונת

הזאב

הזאב הוא מרגל מושלם, בשל היותו יצור סתגלני מאוד, שמסוגל לפעול באותה יעילות הן כפרט בלהקה והן כבודד.

אין זה חריג שזאב מתרחק מהלהקה למרחק גדול, לעתים קרובות אפילו כשמונה מאות קילומטרים. הוא יעשה זאת על מנת למצוא בת זוג או אזור מחיה חדש.

לעתים הזאב נאלץ לעבור מרחקים גדולים בשטח עוין כדי להימלט מפני סכנה, ובמקרים אחרים הוא יעשה את המסע בידיעה ברורה שהוא נוטל על עצמו סכנת חיים.

אולם בין אם הוא נמצא באזור המחיה שלו או בשטח עוין, בין אם הוא בלהקה או לבדו, הזאב הוא יצור אימתני, שקל להמעיט בתבונה ובתושייה שלו.

הזאב פועל מבין הצללים, ועיניו הבוהקות רואות הכול.

ויכולתו לרגל אינה נפגמת כהוא זה.

חלק ראשון

פתח דבר

פוזנן, פולין
יוני 1938

"האיש הקטן ההוא שם... אתה רוצה להגיד לי שזה הוא?"

פרופסור רומן לוֹז'ינסקי עשה את כל המאמצים שקבוצת הגברים אשר מדברת עליו לא תבין שהוא שומע אותם. הוא היה מספיק רחוק כדי שהם יחשבו כך. אבל הוא הסתייג מכך שהם תיארו אותו כ"קטן". נכון שתוספת של כמה סנטימטרים לא היתה מזיקה, אבל הוא הניח תמיד שהוא קרוב לגובה הממוצע.

"כן, גנרל בריגָדי, המפקד, זה הוא."

"אלוהים אדירים, לא ציפיתי שהוא יהיה אחד... מהם. הוא נראה כמו חייט!"

"אני יכול להבטיח לך, המפקד, לוז'ינסקי הוא אחד מטובי..."

לוז'ינסקי לא קלט את המילים האחרונות והסתובב לרגע להסתכל על קבוצת הגברים, וחיוך תמים על פניו. הוא היה יכול לשמוע אותם ממרחק כה גדול מכיוון שרוח חזקה נשבה לכיוונו מהרחבה שליד שדה התעופה של פוזנן־לָוויצָה ונשאה את מילותיהם למרחק גדול. הרוח, ואמא שלו: היא מתה כשהיה בן שבע ודיברה תמיד בלחישה. היא הורישה לו מגיל צעיר שמיעה חדה במיוחד. הכינוי שדבק בו בילדותו היה ניֶיטוֹפּז'.

העטלף.

הקבוצה צעדה לאט לעברו. החבר שלו מאיור ויטולד ז'ימנסקי צעד בראש לצד גנרל בריגָדי, האיש שוויטולד הזהיר אותו מפניו, האיש שתיאר אותו קודם כ"אחד מהם".

הוא זכר את אזהרותו של ויטולד. "הוא אחד האישים החשובים בחיל האוויר הפולני, רומן — בבקשה, אל תירתע... מההתנהגות שלו. הוא בוטה — ובעל דעות... מיושנות."

"אתה מתכוון לכך שהוא לא אוהב יהודים, ויטולד?"

"אל תדאג, רומן, הוא ישתף פעולה ברגע שהוא ישמע על הפרויקט שלנו ועל התפקיד שלך בו. תשמור על קור רוח ואל תבלע את הפיתיון שלו."

הקבוצה הלכה והתקרבה: מאיור ז'ימנסקי, מרשל חיל האוויר שרומן כבר פיתח כלפיו סלידה, חברו הטוב של רומן, לוּטֶנֶנט סטניסלב מקובסקי, שני גברים מ-PZL, יצרנית המטוסים המובילה בפולין, ועמיתו מהאוניברסיטה, בולֶסלב פיוטרובסקי, שכהרגלו התאמץ להיבלע ברקע.

"המפקד, הרשה לי להכיר לך את פרופסור רומן לוז'ינסקי מאוניברסיטת פוזנן. רומן, תכיר בבקשה את גנרל בריגדי סטניסלב וישנייבסקי, מרשל־משנה חיל האוויר הפולני."

וישנייבסקי הנהן לעבר הפרופסור, שהושיט לעברו את היד לשלום.

"פרופסור רומן לוז'ינסקי הוא אחד האקדמאים המבריקים שלנו בתחום האלקטרוניקה, המפקד."

מרשל־משנה חיל האוויר רטן. "אתה מתכוון לכך שהוא אחד האקדמאים הפולנים המבריקים או שהוא אחד האקדמאים המבריקים בפולין? הם לא אותו דבר, אתה יודע."

"ייתכן מאוד, המפקד, אבל לפרופסור לוז'ינסקי תרומה אדירה להיבטים חיוניים בפיתוח ה-PLZ.37. הוא אחראי במיוחד לעבודה חשובה הקשורה ליכולות ההפצצה וליעילות המטוס החדש."

מאיור ז'ימנסקי השתתק לרגע כשמטוס חלף לידם בנסיעה על הקרקע, והקבוצה הצטופפה כדי להגן על עצמה מפני הרעש ומשב הרוח. גנרל בריגדי וישנייבסקי הנהן מבלי להסיר את עיניו מהפרופסור, כשהוא מנסה לאמוד אם ניתן לבטוח בו.

"יש פה יותר מדי רעש," הוא אמר בסופו של דבר, כאילו שרעש בשדה תעופה הוא מטרד בלתי צפוי.

ומישהו הוסיף, "וגם רוח", וז'ימנסקי העיר שמדובר ברוח רעה והקבוצה פרצה בצחוק של יודעי דבר, מפני שבימים אלה אנשים דיברו רק על זה — על הרוח הרעה שנושבת באירופה, במיוחד מכיוון גרמניה לעבר פולין. המדינה קיבלה עצמאות רק ב-1919, והכול שאלו את עצמם עד מתי היא תישאר כזאת, עד מתי היטלר יאפשר לה להישאר עצמאית.

הם עברו לחדר הישיבות. הקירות שם היו מכוסים בשרטוטים של ה-PLZ.37 בשלבי פיתוח שונים.

גנרל בריגדי וישנייבסקי התרווח בכיסא עור השמור לו, הצית סיגר עבה ונטל לעצמו כוס וודקה ממגש שהועבר בחדר. הוא סיפר איזו בדיחה על האיסור לשתות ולטוס וכולם צחקו, חלקם בהתלהבות מעט מוגזמת.

בזמן שהם התיישבו במקומותיהם, הבחין רומן לוז'ינסקי שמנהל שדה התעופה הצטרף אליהם, גבר עגלגל בשם קונרד לוּבּנַאוּאֶר שנהג להופיע כשאיש לא הזמין אותו, כמו למשל לפגישה הזאת. הוא השתייך למיעוט הגרמני הגדול בפוזנן ודיבר עם מבטא מובהק. לובנאואר ישב בקצה השולחן, לצד לוטננט מקובסקי. מגש הוודקה היה מונח לידו, והוא כיבד את עצמו בכוס אחת ולאחריה בכוס נוספת.

ז'ימנסקי ביקש מאחד מנציגי PZL לתת עדכון קצר היכן הדברים עומדים וחזר על המילה "קצר" כשהאיש דחף את הכיסא שלו אחורה ונעמד בתנוחה רשמית, כמו קצין הנואם לגייסות שלו.

הוא דיבר על כך שהפיתוח של ה-PZL.37 התחיל בשלהי 1934 ושאבות־הטיפוס המוקדמים יוצרו במרוצת 1935. ההתקדמות היתה טובה, אם מביאים בחשבון את העליות והמורדות הבלתי נמנעים הכרוכים בפיתוח מטוס, וביוני 1936 התקיימה בהצלחה טיסת המבחן הראשונה של האב־טיפוס של ה-PZL.37.

"אתה מתכוון לזה שהוא לא התרסק!" מרשל־משנה חיל האוויר צחק וביקש כוס וודקה נוספת, והאיש מ-PZL נראה כועס על ההפרעה למצגת המוקפדת שהכין.

"אכן, אדוני. ייצור ה-PLZ.37 התחיל זמן קצר אחרי זה, ותוך כדי כך המשכנו להכניס שינויים ולשפר את ביצועי המטוס. כפי שאפשר לראות מהשרטוטים והתצלומים, אדוני, ה-PLZ.37 הוא מטוס דו־מנועי שתוכנן לשמש כמפציץ בינוני, ובנוי ממתכת. יש לו צוות של ארבעה. אנחנו חושבים עכשיו —"

"מה שאתם מבקשים, ז'ימנסקי, הוא שאני אורה לחיל האוויר להזמין אלוהים יודע כמה יחידות מהמטוס הזה, שנראה נחמד למדי, מבלי שאנחנו יודעים בדיוק איזו תועלת הוא יביא לנו."

מאיור ז'ימנסקי סימן ללוטננט מקובסקי להעביר כוס וודקה נוספת למרשל־משנה חיל האוויר. "התרשמנו מאוד מה-PZL.37, המפקד. אנחנו מאמינים שיש לו פוטנציאל להיות אחד ממטוסי ההפצצה הבולטים בעולם, אנחנו בדעה שהוא מתקדם בהרבה מכל מטוס אחר בר השוואה. במצב הקשה הנוכחי, המפקד, כולנו יכולים להסכים שחיוני שלרשות פולין יעמדו כל האמצעים הדרושים לה כדי להגן על עצמה, והמטוס הזה ייתן לנו יתרון משמעותי. הוא מסוגל לשאת עשרים פצצות במשקל כולל של 2,200 קילוגרם, ואנחנו שואפים להגדיל את המשקל הכולל לכ-2,600 קילוגרם. גם עם מטען כזה ה-PZL.37 יוכל לטוס במהירות של כארבע מאות קילומטר לשעה לטווח שמתקרב ל-2,600 קילומטר עם..."

מאיור ז'ימנסקי עצר להסדיר את הנשימה, ומבטיהם של כל הנוכחים הופנו לעבר גנרל בריגדי וישנייבסקי. הוא הנהן, ורומן לוז'ינסקי חשב ששמע אותו ממלמל, "מרשים."

"והמטרה היום היא למלא אותי בוודקה עד שאסכים שחיל האוויר הפולני ירכוש מאות יחידות מכלי הטיס המרשים הזה, המטוס המופלא בעולם?"

"המטרה היום, המפקד, היא לעדכן אותך בהתפתחות חשובה בעניין ה-PZL.37, אנחנו חושבים שהיא תסייע לקבוע שזהו מטוס ההפצצה היעיל ביותר בעולם."

"זאת טענה מרחיקת לכת, ז'ימנסקי."

"אני יודע, המפקד. מאז סיום המלחמה הגדולה, אחד המאפיינים החשובים בפיתוח מטוסים צבאיים הוא שהם מתוכננים במטרה למלא משימות ייעודיות: באופן כללי, זה אומר מטוסי קרב ומטוסי הפצצה. מטבעם, מטוסי הפצצה נוטים להיות אטיים ובעלי יכולת תמרון מוגבלת, אבל המגבלה העיקרית היא שהטלת פצצות ממטוס היא לא עניין מדויק במיוחד."

"זאת בלשון המעטה."

"אבל, אנחנו מאמינים שייתכן שמצאנו דרך לפתור את הבעיה הזאת ב-PZL.37. כאן פרופסור לוז'ינסקי נכנס לתמונה. רומן, אולי אתה רוצה להסביר?"

מבלי לקום, לוז'ינסקי רכן קדימה והשיב ישירות לקצין הבכיר, שישב מולו.

"כפי שוויטולד אמר, חוסר הדיוק של הפצצות אוויריות הוא בעיה ידועה. זה לא באמת מפתיע, דמיינו מטוס שטס בגובה עשרים אלף רגל ובמהירות ארבע מאות קילומטר לשעה מטיל פצצה במשקל מאה קילוגרם — בתנאים כאלה קשה מאוד לדייק. הרשו לי לתת לכם דוגמה. תחשבו על בית שניצב באמצע שדה גדול. גם אם המטוס טס בגובה נמוך מאוד — מתחת לעשרת אלפים רגל — הסיכוי שיפגע בבית קלוש. זה יהיה הישג אם הפצצה תצליח לפגוע בשדה.

"המחלקה לאלקטרוניקה יישומית מתקדמת באוניברסיטת פוזנן התבקשה לבדוק אם אנחנו יכולים למצוא לכך פתרון. עמיתי, מר בולסלב פיוטרובסקי, הנוכח כאן, ואני בחנו את הבעיה."

פרופסור לוז'ינסקי ביקש מלוטננט מקובסקי להעביר לו ארגז, וממנו הוא הוציא שתי קופסאות: אחת בגודל קופסת ביסקוויטים, השנייה קטנה ממנה.

בזמן שסידר אותן, הוא הבחין במנהל שדה התעופה, לובנאואר, רושם הערות בקדחתנות, מה שנראה לו משונה, אם כי לא יותר משונה מעצם נוכחותו בפגישה. לוז'ינסקי מיקם את שתי הקופסאות מולו ומתח לצדן כבל חשמל ארוך ואנטנה.

"אנחנו קוראים להן קופסאות טָטרָה, אדוני, זה היה רעיון של בולסלב."

"אם יורשה לי להסביר?" אמר בולסלב. "אולי ידוע לכם שבהרי הטטרה קיימת מסורת של יצירת קופסאות עץ עם פיתוחים מורכבים. הן יפות למראה, אבל מה שיותר חשוב, הקופסאות האלה הן גם חידה: כדי לפתוח אותן צריך לפצח מנגנון מכני מתוחכם — למשל לסובב אחת מרגלי הקופסה לכיוון מסוים ורגל אחרת לכיוון הנגדי. חשבנו שאופי הקופסאות ההן הוא שם הולם לפרויקט הסודי הזה, אדוני."

"מדובר רק באב־טיפוס, אבל..." רומן לוז'ינסקי הסיר את המכסה וחשף מערכת כבלים חשמליים מחוברים לרכיבים אלקטרוניים שונים. "הרעיון הוא למקם את הקופסה הגדולה קרוב ככל האפשר למטרה. אם תסתכלו פה, תראו פתח המאפשר לחבר את הכבל שיוצא מהקופסה לאנטנה, בדומה לזאת כאן. הרעיון הוא שהקופסה תשדר אות באמצעות האנטנה. הקופסה הקטנה מיועדת להיות מותקנת ב-PZL.37. הקופסה שבמטוס קולטת את האות מקופסת הטטרה שעל הקרקע: כשהאות נקלט בעוצמה מוגדרת מראש, המטילן יודע שזהו העיתוי האופטימלי להטלת הפצצות."

גנרל בריגדי וישנייבסקי סימן שיעבירו לו את הקופסה. הוא בחן אותה בקפידה והרים אותה כאילו כדי לאמוד את משקלה. "היא גדולה, לא?"

"נכון, אדוני."

"ברור שיהיה צורך להקטין את מידות הקופסה, שלא תבלוט. אם הכוונה להסתיר אותה במטרה שמתוכננת להיות מופצצת, משהו בגודל כזה ימשוך תשומת לב."

"אכן, אדוני, ואנחנו עובדים עכשיו על מִזעוּר שלה. וזאת לא הבעיה היחידה. גובה האנטנה שאיתה אנחנו עובדים עכשיו מגיע למטר וחצי, וברור שזה יותר מדי. אנחנו חייבים למצוא דרך להקטין אותה לשישים סנטימטר לכל היותר. אבל יש עניין נוסף, אדוני."

"עניין נוסף?"

"תקרת גובה הטיסה של ה-PZL.37 מגיעה לעשרים ושלושה אלף רגל. אבל בשלב הזה האות שמשודר מקופסת הטטרה המרכזית אינו מגיע ליותר משנים־עשר אלף רגל. זה גובה נמוך מאוד בשביל מטוס הפצצה שטס מעל מטרה המוגנת על ידי אש נגד מטוסים. אנחנו עובדים על הגדלת טווח האות לכעשרים אלף רגל, אם כי זה מתברר כבעייתי."

"כמה זמן כל זה ייקח לכם?"

רומן לוז'ינסקי הסתכל על בולסלב פיוטרובסקי, והוא נטל את רשות הדיבור. "קשה לומר, אדוני, מפני שמדובר בניסוי וטעייה — ביצוע התאמות, בדיקות, ושוב התאמות כנדרש. פרופסור לוז'ינסקי יצטרך לעבוד על זה במשרה מלאה, ונזדקק גם לצוות טכנאים שיעבדו לצדו, ורצוי גם שיהיה לנו בית מלאכה ייעודי לפרויקט."

"אז על כמה זמן אנחנו מדברים, פיוטרובסקי?"

"אולי שנה, אדוני, עד שנהיה בטוחים שכל המערכות עובדות."

"שנה? האם פולין יכולה להרשות לעצמה המתנה של שנה? רק תסתכלו על ההתנהגות של המטורף בברלין. אני בספק אם עומד לרשותנו כל כך הרבה זמן."

פיוטרובסקי השתעל ואמר שהוא בהחלט מבין, אבל שבעזרת המימון המתאים אפשר יהיה...

להפתעת כולם מרשל־משנה חיל האוויר הנהן ואמר שהוא מבין היטב שאם הפרויקט יצליח זאת תהיה פריצת דרך וחשוב שלא להיחפז. "תשלחו לי בבקשה תקציב מפורט עד לסוף־השבוע. ואני אדרוש לקבל עדכונים חודשיים."

עם סיום הפגישה הוא קרא אליו את לוז'ינסקי. "אני מעודד מאוד ממה שראיתי."

"תודה, אדוני." לוז'ינסקי הבחין שלובנאואר, מנהל שדה התעופה, הופיע לצדו.

"אתה תלווה את הפרויקט הזה עד סיומו, אני מקווה, לוז'ינסקי?"

הפרופסור לא הבין את פשר השאלה, אבל השיב בחיוב.

"טוב, אני מקווה שאין לך כוונה לנסוע לאנשהו, אה?"

פרק 1

ברלין
מארס 1943

"אני צריך לראות את המסמכים שלך, בבקשה, פראו פון נַאוּנדורף."

הרכבת רק יצאה לדרכה מהתחנה בשטוטגרט כשהגבר שהציג את עצמו כקצין גסטפו אמר שמדובר בבדיקה שגרתית, אבל סופיה שמה לב לכך שהיא היחידה מבין ארבעת הנוסעים בקרון המחלקה הראשונה שנדרשת להציג את מסמכיה. לא היה לה ספק שאת השם שלה מסר לו איש משטרת הרכבות שעמד מאחוריו. השוטר תשאל אותה לראשונה זמן קצר לפני שהרכבת הגיעה לנירנברג והוא נראה לה אז חשוד, אבל היא ייחסה זאת להיותה, באופן מובן, מתוחה, ובכל מקרה, שום דבר לא קרה.

עד עכשיו.

היא חייכה במתיקות כאילו שמדובר באי־נוחות, אבל אמרה שהיא כמובן מבינה לגמרי, פתחה את תיק היד, שלפה ממנו תיקייה עם כל המסמכים שלה והעבירה אותם אחד־אחד לידי הגסטפו. תעודת הזהות שלה — הקֶנקָרטה, הדרכון שלה — הרַייזֶפָּס, וחשובים מכול, אישורי הנסיעה שלה: האישור לצאת מגבולות הרייך, האישור לשוב בחזרה ומכתב חתום על ידי בריגַדֶפיהרר אס־אס קונרָד בּוּש, המצהיר שפראו פון נאונדורף נוסעת לציריך בעניינים רשמיים וכי יש לסייע לה בכל דרך אפשרית. המכתב נשא מגוון חותמות מרשימות, אם כי לא די, כך התברר, כדי להרשים את קצין הגסטפו.

"מה מטרת הנסיעה שלך לציריך, פראו פון נאונדורף?"

היא ניסתה שלא להפגין קוצר רוח. תא הרכבת היה מחומם יתר על מידה, וכיוון שהחליטה לנסוע רק עם מזוודה אחת, היא לבשה עליה את מעיל הפרווה שלה, ונמנעה מלהסיר אותו בגלל כמות התכשיטים שהיא ענדה מתחתיו.

"מדובר בעניין חסוי."

קצין הגסטפו שתק, כנראה מתוך ציפייה שהיא תוסיף פרטים.

"העובדה שמדובר בנסיעה מטעם האס־אס אמורה לספק אותך." שאר הנוסעים בתא הרכבת זעו באי־נוחות. "אבל אם זה לא מספק אותך, אני מציעה שתיצור קשר עם בריגדפיהרר אס־אס קונרד בוש בפרינץ־אלברכט־שטראסה. אני משוכנעת שהוא יניח את דעתך."

חיוך נוסף, הפעם פחות מתוק.

קצין הגסטפו הודה לה, הסביר שהוא רק ממלא את תפקידו ואיחל לה נסיעה טובה, אבל לאורך שארית הדרך סופיה פון נאונדורף הרגישה כמו עבריינית נמלטת.

ככל שהם התקרבו לגבול השווייצרי, היא הבינה שזה אכן מה שהיא עכשיו: עבריינית נמלטת.

חושך מוחלט שרר כשסופיה פון נאונדורף התעוררה שלושה ימים קודם לכן, בבוקר יום שלישי התשעה במארס. היא הביטה מעבר לצד הריק של המיטה אל השעון הגדול עם הלוח הירוק הזוהר שניצב על שידת הלילה.

השעה היתה שתיים.

אף על פי שהלילה היה שקט, המחשבה הראשונה שחלפה בראשה היתה כשל כל תושב ברלין שמתעורר באישון ליל: הפצצה אווירית. היא קמה מהמיטה, הסיטה את הווילון, הרימה במקצת את יריעת ההאפלה וראתה שמים גדולים, חשוכים, מוארים באור ירח קלוש, ונקיים מזרקורים להתגוננות מהפצצות ליליות וממטוסי אויב. ההפצצה האווירית הגדולה האחרונה אירעה בדיוק שבועיים קודם לכן. למרות ששהתה באותו הלילה מחוץ לעיר, זה עדיין היה נושא שיחה מרכזי, גם אם הדברים נאמרו רק בלחישה ורק לאוזניים שעוררו ביטחון.

שכנה גילתה לה שלדברי אחיה, העיר הופצצה על ידי קרוב לשלוש מאות מטוסים בריטיים. אשתו של עמית של בעלה באס־אס — שהחשיבה אותה לחברה — סיפרה לה שהיא שמעה שלמעלה משבע מאות אזרחים נהרגו, וסופיה שמעה את המספר הזה מעוד אנשים.

מה אם הם יגיעו עם אלף מפציצים, סופיה? היינריך אומר שזה עלול לקרות בכל יום — או לילה!

היא מזגה לעצמה כוס מים וסידרה מחדש את הכרית, אבל לא הצליחה להירדם שוב. היא הצליחה לנמנם קצת בין השעה ארבע לחמש, ובחמש וחצי שקלה לקום ולהכין לעצמה ספל תה, אבל המשרתת שלה נטתה להתעורר מכל רעש קטן, והדבר האחרון שהיא רצתה בימים הקרובים היה לעורר בה חשד כלשהו.

היא לא הופתעה מכך שקשה לה לישון. בחודשים האחרונים, מאז שהאנגלי הגיע לברלין, היא ניהלה חיים מסוכנים. אבל אלה התגמדו בהשוואה לסיכון שהיא עומדת ליטול על עצמה. תחילה עליה לארגן את הפגישה, ואחר כך היא תצטרך לטפל בה בזהירות רבה, באופן שלא יעורר חשד מיותר.

זה ממש לא היה מפתיע שהיא בקושי ישנה.

המשך הפרק בספר המלא