הנאשמות

ינואר

אדי

בעיני כל פרקליט, שתי מילים הן מטילות אימה יותר מכול. שתי המילים האלה בהו בי בחזרה מצג הטלפון שלי. הן נכנסו בהודעת טקסט לפני שניות אחדות.

הם חזרו.

המושבעים יצאו לארבעים ושמונה דקות בסך הכול.

יש הרבה דברים שאפשר לעשות בארבעים ושמונה דקות. לאכול ארוחת צהריים. להחליף את השמן במכונית. כנראה אפילו לצפות בפרק של סדרת טלוויזיה.

אבל דבר אחד שאי־אפשר לעשות בארבעים ושמונה דקות הוא להגיע לפסק דין הוגן ומאוזן במשפט הרצח המורכב ביותר בהיסטוריה של ניו יורק. זה בלתי אפשרי. בטח יש למושבעים שאלה, חשבתי. לא מדובר בפסק הדין.

לא יכול להיות שזה פסק הדין.

מעבר לרחוב, בפינה של לאפייט, שוכן בית הקפה קוֹרטֶה. מבחוץ הוא נראה מזמין. בפנים מוצאים קפה וכריכים לארוחת בוקר, שולחנות פלסטיק וכיסאות פלסטיק. בדרך כלל שלושה עורכי דין או יותר מצננים את ישבניהם על הכיסאות האלה. תמיד אפשר לדעת מי מהם ממתין להחלטת המושבעים. מי שלא מסוגל לאכול. מי שלא מסוגל לשבת בשקט. מי שמשרה במקום אי־שקט כאילו הוא יושב שם עם מצ'טה בחיקו. נהגתי ללכת לשם כשהייתי ממתין לפסק דין, אבל המראה של עורך דין אחר באזור הדמדומים של ההמתנה הזאת יכול להרחיק כל אחד מהקפה של קורטה. והקפה שם טוב.

לכן, במקום לבהות ברהיטים, לקחתי קפה טייק־אוויי ויצאתי להתהלך בכיכר. אני לא יודע כמה פעמים צעדתי בכיכר פוֹלי. השיא שלי הוא שלושה ימים. זה הזמן שלקח לחבר המושבעים לזכות את אחד מלקוחותי, וכמעט חפרתי תעלה במדרכה עם העקבים שלי. הפעם רק יצאתי מקורטה, עם כוס הקפה ביד, כשקיבלתי את ההודעה.

זרקתי את הכוס החד־פעמית, חציתי את הרחוב והמשכתי סביב הפינה לבניין של בית המשפט הפלילי של מנהטן. הכוכבים והפסים התנפנפו כעשרה מטרים מעל דלתותיו. הדגל היה ישן. הרוחות העזות, הגשמים והזמן לא עשו עמו חסד. צבעיו דהו והוא כמעט נקרע לשניים. קטעי כוכבים אחדים נפרמו ואבדו ברוח. חוטים ענקיים התנחשלו מתוך הפסים האדומים והלבנים וכמעט נשקו למדרכה. היה כסף להחליף אותו. הזמנים היו קשים ונעשו קשים יותר ויותר, אבל הדגל היה בדרך כלל ללא דופי גם כשהגג דלף. חשבתי שמן הראוי לשמור על הדגל הישן - נדמה שהצבעים שדהו בשמש, הפסים והקרעים עולים בקנה אחד עם הזמנים האלה. יכולתי רק לנחש שהשופטים חושבים כמוני. כשילדים מוחזקים בכלובים בגבול, יש מי שהכוכבים והפסים איבדו מזוהרם בעיניו. מעולם לא ראיתי את מדינתי מפולגת כל כך.

עורב ישב על ראש התורן. ציפור שחורה גדולה בעלת מקור ארוך וטפרים חדים. העורבים הראשונים חזרו לעיר ב-2016. בדרך כלל ראו אותם בצפון המדינה, ואיש לא ידע לומר מדוע שבו. הם הקימו את קִניהם גבוה, בפינות של גשרים ומעברים עיליים, ולפעמים אפילו על מגדלי טלפון או חשמל. הם ניזונו מזבל ומהדברים המתים שהתגוללו בפינות הסמטאות בכל העיר.

כשעברתי מתחת לעורב, הוא קרא: קרררעעע, קרררעעע. לא ידעתי אם הוא מברך אותי לשלום או מזהיר אותי.

כך או כך, קריאתו החרידה אותי.

לפני שלקחתי על עצמי את התיק הזה, לא האמנתי ברוע. התמודדתי לפני כן עם גברים ונשים שעשו דברים רעים, אך ייחסתי אותם לחולשות אנוש - חמדנות, תשוקה, זעם, תאווה. אחדים מהם היו חולים. בראש. יכולתי לומר שהם לא היו אחראים לפשעיהם הנוראים.

אנשי הביטחון במבואת בית המשפט סימנו לי לעבור, והמחשבות המשיכו להציק לי. הן חדרו למוחי - זרעו בו ארס. כל מחשבה היתה כטיפת דם נוספת בכוס מים קרים. עד מהרה רואים שם רק אדום.

אצל רוב הרוצחים שנתקלתי בהם יכולתי לנסות למצוא הסבר להתנהגותם. משהו בעברם או במבנה הנפשי שלהם, שבו היה טמון המפתח לשיקול דעתם ולהתנהגותם הפלילית. תמיד יכולתי למצוא נימוק.

הפעם לא היה הסבר קל. שום מפתח.

לא הצלחתי למצוא נימוק הגיוני למקרה הזה. לא ממש. משהו אפל קינן בלב התיק הזה.

משהו נתעב.

ואני הרגשתי את מגעו. הוא ריחף מעל התיק כמו העורבים המרחפים מעל העיר.

צופים.

ממתינים.

ואחר כך צוללים מטה כדי להרוג בטופר חד כתער. אפלים ושחורים, מהירים וקטלניים.

לא היתה דרך אחרת לתאר את זה. לא היתה מילה הולמת יותר. אנשים יכולים להיות טובים. יש דבר כזה, בן אדם טוב. מישהו שעושה מעשים טובים משום שהוא נהנה מהם. ואם כך, מדוע שההפך לא יהיה גם הוא נכון? למה אדם אינו יכול להיות פשוט רע משום שהוא נהנה לעשות מעשים רעים? לא חשבתי על זה כך קודם, אבל עכשיו אני רואה את ההיגיון שבדבר. הרוע אמיתי. הוא שוכן במקומות אפלים והוא עלול לכלות בן אנוש כמו סרטן.

רבים כל כך מתו. ואולי רבים עוד ימותו לפני שזה ייגמר. כשהייתי ילד, בביתנו הקטן והקר בברוקלין, אמי אמרה לי שאין דבר כזה מפלצות. הסיפורים שקראתי בילדותי על מפלצות ומכשפות ועל ילדים שנחטפים מהוריהם ונלקחים אל היער, היא אמרה שאלה רק אגדות. אין מפלצות, היא אמרה.

היא טעתה.

המעליות בבניין בית המשפט הפלילי היו ישנות ואטיות להחריד. אחת מהן העלתה אותי לקומה הנכונה, ואני יצאתי, צעדתי לאורך המסדרון ונכנסתי בעקבות האנשים לאולם המשפט. התיישבתי במקומי ליד שולחן ההגנה, לצד מרשתי. לאחר שהקהל העצום התיישב, הדלתות נסגרו. השופט כבר התמקם במושבו.

הס הושלך באולם כשהמושבעים נכנסו בזה אחר זה פנימה.

הם כבר מסרו את הניירת לפקיד בית המשפט. הם מילאו אותה בחדרם. הלקוחה שלי ניסתה לומר משהו, אבל לא שמעתי אותה בבירור. לא יכולתי. הדם געש באוזני.

בדרך כלל ידעתי לומר מה יפסקו המושבעים. יכולתי לחזות את פסיקתם. וצדקתי בכל פעם ופעם. עוד לפני שלקחתי על עצמי תיק ידעתי אם הלקוח שלי אשם.

במשך שנים רבות הייתי אמן הונאות, לפני שהסבתי את המיומנויות האלה לעריכת דין. נדרשה רק הסתגלות קצרה. אין הבדל גדול בין תחמון סוחר סמים במאתיים אלף דולר ובין תחמון חבר המושבעים כך שיחזרו עם פסק הדין הנכון. אנשים חפים מפשע נכנסים לכלא כל הזמן - אבל לא במשמרת שלי. כבר לא. למדתי לקרוא אנשים - בברים, בדיינרים, ברחובות. הייתי טוב בזה. וכשהגיעה העת לעסוק במקצועי באולם המשפט, ידעתי אם הלקוח שלי אשם כבר בפגישה הראשונה. ומי שהיה אשם וביקש לטעון לחפותו בבית המשפט, איחלתי לו הצלחה ונפרדתי ממנו לשלום. הלכתי בדרך הזאת לפני שנים, והמחיר היה כבד מנשוא. התעלמתי מתחושת הבטן שלי ונתתי ללקוח להשתחרר. הוא היה אשם ואני אפשרתי לו לצאת לחופשי. הוא פגע במישהו. ולכן אני פגעתי בו. מבחינות מסוימות, אני עדיין משלם על הטעות ההיא. אף אחד אינו חף מטעויות. אפשר לרמות כל אחד.

אפילו אותי.

קריאת לקוחות ומושבעים היתה המומחיות שלי. אבל התיק הזה לא היה רגיל. לא היה בו שום דבר רגיל.

לראשונה, לא ידעתי לחזות מראש מה יהיה פסק הדין. הייתי מעורב מדי. להבנתי, הסיכויים של כל צד היו דומים. פסק הדין היה יכול להיקבע בהטלת מטבע. הסיכוי היה חמישים־חמישים. ידעתי מה אני רוצה שיקרה. עכשיו ידעתי מי הרוצחת. אבל לא ידעתי אם גם המושבעים יראו איתי עין בעין. הייתי עיוור ביחס אליהם.

והייתי עייף. לא ישנתי זה שבועות. לא מאז אותו לילה אפל ואדום.

הפקיד נעמד ופנה אל יושב ראש חבר המושבעים.

"בסעיפים שלפנינו, האם הגעתם לפסק דין המוסכם על כולכם?" שאל הפקיד.

"אכן," אמר יושב ראש חבר המושבעים.

חלק ראשון

אחיות
לפני שלושה חודשים

מוקד חירום, תמלול שיחה

מספר אירוע: 19 - 269851

5 באוקטובר, 2018, 23:35:24

שעה: 23:35:24

 

תורן: מוקד חירום ניו יורק. אתם זקוקים למשטרה, למכבי אש או למד"א?

מטלפנת: אני צריכה משטרה ואמבולנס. עכשיו!

תורן: מה הכתובת?

מטלפנת: פרנקלין 152. בבקשה תמהרו, היא דקרה אותו והיא עולה למעלה.

תורן: מישהו נדקר בבית?

מטלפנת: כן, אבא שלי. או מיי גאד, אני שומעת אותה במדרגות.

תורן: המשטרה והאמבולנס בדרך. איפה את נמצאת בבית? איפה אבא שלך?

מטלפנת: הוא בקומה השנייה. בחדר השינה שלו. יש דם בכל מקום. אני... אני בחדר האמבטיה. זאת אחותי. היא עדיין פה. אני חושבת שיש לה סכין. או מיי גאד [לא ברור].

תורן: תישארי רגועה. נעלת את הדלת?

מטלפנת: כן.

תורן: נפגעת?

מטלפנת: לא, לא נפגעתי. אבל היא הולכת להרוג אותי. בבקשה, שיגיעו מהר. אני זקוקה לעזרה. בבקשה תזדרזו...

תורן: הם בדרך. תישארי למטה. אם את יכולה, תצמידי את כפות הרגליים אל הדלת. אוקיי. את תהיי בסדר. תנשמי עמוק, המשטרה בדרך. תישארי רגועה, תישארי בשקט. איך קוראים לך?

מטלפנת: אלכסנדרה אוולינו.

תורן: מה השם של אביך?

מטלפנת: פרנק אוולינו. זאת אחותי, סופיה. היא השתגעה לגמרי. היא ממש חתכה אותו לחתיכות... היא [לא ברור].

תורן: יש יותר מחדר אמבטיה אחד? באיזה מהם את נמצאת?

מטלפנת: בזה שצמוד לחדר השינה של אבא. אני חושבת שאני שומעת אותה. היא בחדר השינה. אוי לא...

תורן: תשמרי על שקט. את תהיי בסדר. המשטרה במרחק של כמה רחובות בלבד. תישארי על הקו.

מטלפנת: [לא ברור]

תורן: אלכסנדרה... אלכסנדרה? את עדיין על הקו?

 

סיום שיחה 23:37:58

 

 

מוקד חירום, תמלול שיחה

מספר אירוע: 19 - 269851

5 באוקטובר 2018, 23:36:14

שעה: 23:36:14

 

תורן: מוקד חירום ניו יורק. אתם זקוקים למשטרה, למכבי אש או למד"א?

מטלפנת: משטרה ופרמדיק. אבא שלי גוסס! אני בפרנקלין 152. אבא, אבא, בבקשה תישאר איתי... הוא הותקף. הוא זקוק לפרמדיק.

תורן: מה שמך?

מטלפנת: סופיה. סופיה אוולינו. פאק, אני לא יודעת מה לעשות. יש כל כך הרבה דם.

תורן: אבא שלך הותקף? הוא נמצא בבית?

מטלפנת: הוא בחדר השינה. היא עשתה את זה. זה היה... [לא ברור].

תורן: יש עוד מישהו בבית? את נמצאת במקום בטוח?

מטלפנת: אני חושבת שהיא הלכה. בבקשה תשלחו לכאן מישהו, אני כל כך מפחדת. אני לא יודעת מה לעשות.

תורן: אבא שלך מדמם? אם הוא מדמם, נסי ללחוץ על הפצע עם איזה בד או מגבת. תלחצי כל הזמן. המשטרה תגיע בעוד רגע. אני רואה שיש עוד שיחה מאותו הבית.

מטלפנת: מה? עוד מישהו התקשר אליכם?

תורן: יש עוד מישהו בבית?

מטלפנת: או מיי גאד! זאת אלכסנדרה. היא בחדר האמבטיה. אני רואה את הצל שלה מתחת לדלת. שיט! היא ממש שם. אני חייבת לצאת. היא תהרוג אותי. בבקשה תעזרו לי, בבקשה... [צעקות]

 

סיום השיחה 23:38:09

1

אדי 

אני שונא עורכי דין.

את רובם. למעשה כמעט את כולם, למעט כמה יוצאי דופן בולטים. אחד מהם הוא המנטור שלי, השופט הארי פורד, ועוד כמה עורכי דין ותיקים שמסתובבים במסדרונות של בנייני בית המשפט הפלילי של מנהטן כמו רוחות רפאים בהלוויות של עצמן. כשביצעתי הונאות לטווח ארוך, לקראת גיל עשרים, הכרתי הרבה יותר עורכי דין מהיום. את רוב עורכי הדין היה קל לרמות, משום שהם עצמם לא היו ישרים.

מעולם לא שיערתי שאהיה אחד מהם. על כרטיס הביקור שבכיסי כתוב "אדי פלין, עורך דין".

אילו אבי, רמאי מוכשר בזכות עצמו, עוד היה בחיים, הוא היה מתבייש בי. יכולתי להיות מתאגרף, אמן הונאות, כייס או אפילו סוכן הימורים. הוא היה מביט בבנו עורך הדין, מניד בראשו ותוהה איפה טעה כהורה.

הבעיה העיקרית בעורכי דין היא שהם נוטים לחשוב יותר על עצמם מאשר על הלקוחות שלהם. הם יוצאים לדרך חדורי כוונות טובות: הם צפו ב"אל תיגע בזמיר", אולי אפילו קראו את ספרה של הרפר לי, ומשתוקקים להיות אטיקוס פינץ' כשיהיו גדולים. הם רוצים לייצג את האיש הקטן. בקטע של דוד וגוליית. אבל אז מתחוור להם שלא יוכלו להתפרנס בכבוד מהעבודה הזאת, שכל לקוחותיהם אשמים ושגם אם יכתבו נאום ברוחו של אטיקוס, השופט לא יקשיב למילה מזורגגת אחת שתצא להם מהפה.

אלה מהם שמשכילים מלכתחילה להבין שמדובר בחלומות בהקיץ מסיקים שעליהם להצטרף למשרד גדול, לקרוע את התחת ולנסות להתקבל כשותפים לפני התקף הלב הראשון. במילים אחרות, הם מבינים שהחוק הוא עסק. ועבור חלקם מדובר בעסק משגשג.

נזכרתי בסכומי העתק שעורכי דין פליליים מרוויחים כשעמדתי בחזית בניין מספר 16 באריקסון פלייס. תחנת המשטרה של הרובע הראשון. מפרצי החניה, השמורים בדרך כלל לרכבי סיור, נתפסו על ידי צי של מכוניות גרמניות יקרות. ספרתי חמש מרצדס, תשע ב־מ־וו ולקסוס אחת.

משהו התרחש בפנים.

נכנסתי לתחנה דרך דלתות המהגוני הצבועות בכחול ולבן, שבורגי ברזל שובצו בקורותיהן המעוטרות. הגעתי לשולחן הטלקומוניקציה והמשכתי אל שולחנו של היומנאי התורן. שם התגלה לעיני הוויכוח במלוא עוצמתו. בלש בלבוש אזרחי, שחולצתו צהובה, תקע אצבע בפניו של סמל בּוּקוֹבסקי, בשעה שכעשרה עורכי דין התווכחו ביניהם באזור ההמתנה שבצדו השני של השולחן. קירותיו של אזור ההמתנה, שהיה בגודל של שישה מטרים על שלושה מטרים, היו מכוסים באריחים צהובים. ייתכן שבימים עברו הם היו לבנים, אבל בשנות השבעים והשמונים השוטרים עישנו המון.

בוקובסקי התקשר אלי לפני עשרים דקות. אמר שכדאי לי להגיע מהר. היה תיק. גדול. ופירוש הדבר שהייתי חייב לבוקובסקי כרטיסים למשחק של הניקס. היה לנו הסדר. אם משהו עסיסי הגיע לשולחנו, הוא התקשר אלי. הבעיה היחידה היתה שבוקובסקי לא היה השוטר היחיד שטיפל בעניין, ואם לשפוט לפי קהל עורכי הדין, השמועה כנראה עשתה לה כנפיים.

"בוקובסקי," אמרתי.

הוא היה גוש שרירים שעיר ושמן במדים הכחולים של משטרת ניו יורק. האור הבליט את הזיעה על ראשו הקירח כשהוא הסתובב, קרץ אלי ואחר כך אמר בשוויון נפש לבלש להזיז לו את האצבע מהפנים, או שהוא ידחף אותה אי־שם בתוך אמא שלו. לא הקשבתי לפרטים.

"עד כאן, בוקובסקי. כל אחד מהם מקבל דקה אחת עם החשודה. זה הכול. אחר כך היא תבחר את עורך הדין שלה ונמשיך ישר לתשאול. הבנת?" אמר הבלש בחולצה הצהובה.

"אין לי בעיה עם זה. נראה הוגן. אני יכול להסתדר עם זה. לך תשתה קפה חצי שעה. או שתתקשר לאמא שלך, תגיד לה שאני אעבור אצלה בסוף המשמרת."

הבלש נסוג לאחור, בעודו מניד ללא הרף בראשו לעבר בוקובסקי, ואחר כך סב על עקביו ויצא דרך דלת הפלדה שבירכתי חדר ההמתנה.

בוקובסקי פנה אל קהל עורכי הדין שלפניו כאילו היה כרוז בינגו המסביר את כללי המשחק: "זה מה שהולך לקרות. כל אחד מן המניאקים כאן ייקח מספר, וכשאכריז עליו, תקבלו דקה עם החשודה. אם היא לא חותמת על הסכם ייצוג, אתם מסתלקים. ברור? זה המקסימום שאני יכול לעשות."

כמה מעורכי הדין הניפו את ידיהם באוויר והחלו להקיש באצבעותיהם בטלפונים הניידים שלהם, בשעה שאחרים המשיכו להתלונן בעודם נדחפים לעבר מכונת הנפקת המספרים כדי לקחת מספר. המספרים נועדו לאזרחים שהמתינו בתור להגיש תלונה - ולא לעורכי דין המבקשים לראות לקוח.

"לעזאזל, בוקובסקי, מה קורה?" אמרתי. "בשביל מה אני קונה לך כרטיסים לניקס אם אתה קורא לכל עורך דין מזוין במנהטן?"

"מצטער, אדי. תראה, זה חתיכת תיק. אתה תרצה אותו. זה שום דבר לעומת מה שיהיה פה בבוקר, בטח יהיה בחוץ צבא של פפראצי שירצו להשיג תמונה כשניקח את הבנות האלה להקראת כתב האישום."

"איזה בנות? מה התיק?"

"הביאו אותן בחצות. אחיות. בנות עשרים ומשהו. אבא שלהן שכב למעלה בחדר השינה, קרוע לגזרים. כל אחות הזעיקה את המשטרה והאשימה את השנייה. כל אחות טוענת שהשנייה הרגה אותו. התיק הזה, זה הולך להיות משהו גדול."

הבטתי סָביב על חדר ההמתנה. מיטב עורכי הדין הפליליים במנהטן התקבצו בו, כל השחקנים הגדולים בחליפות שעולות אלף דולר, עם עוזרים שנשרכים מאחוריהם.

השפלתי את מבטי. נעלתי נעלי אייר ג'ורדן נמוכות בשחור־לבן ולבשתי ג'ינס וטישרט של AC/DC מתחת לבלייזר שחור. אחרי חצות, לרוב הלקוחות שלי לא הזיז אם אני לובש חליפה מחויטת. שמתי לב שכמה מעורכי הדין בחליפות נועצים זה בזה מרפקים ומחווים בראשם לעברי. אין מה לומר, לא נראיתי כמו מתחרה ראוי בעיני הברנשים האלה. ועדיין לא הבנתי למה עושים כזה עניין גדול מהתיק הזה.

"כל אחות טוענת שהשנייה עשתה את זה. אז מה? הן מפוצצות בכסף או משהו? מה הביא את כל האריות לגדת הנהר הלילה?"

"לא ראית את החדשות, נכון?" שאל בוקובסקי.

"לא. ישנתי."

"הבנות הן סופיה ואלכסנדרה אוולינו. הבנות של פרנק."

"פרנק מת?"

בוקובסקי הנהן ואמר, "דיברתי עם אחד האנשים של שירותי החירום. פרנק נשחט כמו דג. ביתרו אותו בסכין. הוא אמר שזה היה נורא. ואתה מכיר את החבר'ה האלה - הם רואים לא מעט דברים."

שירותי החירום של משטרת ניו יורק פעלו כצוות ימ"מ חכם. לא היה כמעט דבר שהם לא ראו - פעולות טרור אכזריות, שודי בנק, אירועי חטיפה ויריות בשטח. אם מישהו בשירותי החירום אמר שהמראה בזירה היה נורא, הזירה כנראה יצאה מתוך חלום בלהות. אבל לא רמת האלימות החריגה של הפשע היא שהוציאה את עילית הכרישים הפליליים במנהטן לשחר לטרף - אלא הקורבן והפושעות לכאורה.

עד נובמבר בשנה שעברה, פרנק אוולינו כיהן כראש עיריית ניו יורק.

"איזה סיכוי יש לי לקבל את התיק הזה אם אני האחרון בתור?"

"אתה הראשון בתור עכשיו. קרול לא הצליחה להחתים את הלקוחה. לבחור שנמצא כרגע בפנים אין סיכוי. אני אכניס אותך בעוד רגע," אמר בוקובסקי.

"רק רגע, הייתי השלישי בתור?"

"קרול צ'יפריאני דחפה לי אלפייה כדי להיות ראשונה אבל לא הצליחה להחתים את הלקוחה. סליחה, אדי. אני חייב לאכול."

"היי, מה אנחנו, אוויר? מה קורה פה?" אמר אחד מבעלי החליפות.

"אל תדאג. תירגע. הוא לא עוקף את התור. אתה תקבל את ההזדמנות שלך," אמר בוקובסקי. "זה בסדר, אדי. רוב השמוקים האלה כאן בשביל לפגוש את אלכסנדרה. אתה תפגוש את סופיה."

"רק רגע, אנחנו לא אמורים לפגוש את שתי האחיות?" שאל אחד החליפות, וכולם התחילו להתלונן.

בוקובסקי היה האיש שלי. הוא ועוד כחמישה יומנאים אחרים רמזו לי כשאירע מעצר חשוב, ואני תמיד גמלתי להם. הפעם, במשטרת ניו יורק הריחו תיק גדול, וכל שוטר שהחזיק עורך דין שמילא את כיסיו עשה שיחת טלפון. כבר ראיתי את זה בעבר. הבלשים הממונים על התיק התלוננו בפני היומנאים, אבל כל עוד הם לא גזלו יותר מדי מזמן המעצר, הם לא יכלו לעשות שום דבר. הבלשים לא התלוננו בפני הממונים עליהם כדי לא להלשין על עמיתים לעבודה.

במשטרת ניו יורק, מלשינים מתים בסתר. חלק מעורכי הדין כאן יקבלו את ההזדמנות שלהם, ואלה שלא - לא יתלוננו. אם הם יתלוננו, לא יתקשרו אליהם שוב. והלקוחות לא מתלוננים בזכות אפשרות הבחירה מבין בכירי עורכי הדין. רצח בפרופיל גבוה כמוהו כמתנת חג המולד עבור שוטרים במדים. בדומה למרבית הדברים בעיר הזאת, קצת שחיתות וקצת כסף מהצד עוזרים לשמן את הגלגלים של כולם.

ברוכים הבאים לניו יורק.

"אני אקח את המפתחות ואציג אותך בפני סופיה."

"למה אני נפגש עם סופיה?" שאלתי.

בוקובסקי רכן קדימה ואמר, "אני מכיר אותך. אתה לא תיקח את התיק אם הלקוחה רוצה לצאת זכאית מפשע שהיא ביצעה. יש לי ספקות לגבי אלכסנדרה. הצעירונת הזאת, סופיה, אתה כבר תראה. עשרים עד שלושים איש עוברים מדי יום בתאים שלי, ואני יכול לזהות את הפושעים האמיתיים בדיוק כמוך. היא לא פושעת. אבל אני חייב להזהיר אותך, אל תעשה לידה תנועות פתאומיות. אל תיתן לה שום דבר, אל תשאיר אצלה שום עטים או ניירות."

"למה?"

"טוב... הרופא כאן חושב שהיא משוגעת... אבל היא לא תתקוף אותך. אתה תהיה עורך הדין שלה."