סיבות להישאר

בפתח הדברים

ספר זה מקבץ מסות שכתבתי החל ב-2012 וכלה באמצע 2023. עליהן נוספה, רגע לפני רדת הספר לדפוס, מסה שנכתבה בעקבות הטבח של ה-7 באוקטובר ובעיצומה של המלחמה שפרצה בעקבותיו. הטבח הזה הוא קו שבר חריף בהיסטוריה של ישראל, אם כי במבט לאחור, חלק מהתהליכים שהובילו אליו היו גלויים לעין כול.

את המסות האלה כתבתי מתוך תשוקה להבין ולתאר את המציאות הכלכלית־נפשית בישראל לאחר כישלון המחאה החברתית בקיץ 2011, מחאה שסימנה לראשונה את הדיור, את הבעלוּת על קורת גג, כנושא פוליטי. הדור שלי, ילידי שנות ה-70 וה-80, הוביל את המחאה הזאת, ואני הלכתי בה הלומת רגש שלא ידעתי כמוהו: אושר פוליטי. האושר הזה היה קשור קשר הדוק לילדוּת שלי, כמי שזכתה לגדול בְּעיר שהיו בה מספיק שטחים פתוחים לחלומות נועזים, גני גרוטאות שבהם חבורות ילדים יצרו עולמות משונים, צרחניים. בילדוּת היתה גם הבחנה חותכת בין אמת לשקר - לא כי ילדים לא משקרים, אלא כי ילדים יודעים מתי הם משקרים. ההבחנה הזאת הלכה והיטשטשה במהלכים הפוליטיים שהוּבלו מאז.

שתים־עשרה השנים האחרונות לווּ בדיכוי מתמשך של האֶרוס האזרחי, דיכוי שהגיע לשיאו בניסיון ההפיכה המשטרית שהחל ב-2023. המסות שכתבתי בשנים אלה היו בשבילי פעולת תיעוד אישית ובדיונית, פואטית ואינטלקטואלית, לא רק של קו השבר הפוליטי שסימנו, אלא גם של לידת בני, של מות אבי ושל מאבקי הפרנסה וחיי האהבה שלי. אני מקווה שהן יתנו לקוראיי רעיונות ומחשבות לעתיד לבוא, וגם הבנה של ישראל עד לטבח שחצה את ההיסטוריה שלה. את כותרת הספר, "סיבות להישאר", בחרתי עוד לפניו, והחלטתי לשמור עליה גם אחריו. כי מעֵבר לשברון הלב, זהו ספר של אהבה לארץ הזאת, הצהרה של זכאות ושייכות.

תהל פרוש, גבעתיים, 29 בנובמבר 2023

64 סיבות להישאר

עילם, אמרתי לבני בן השנה בעודו אוכל קלח תירס וקרן שמש זהבוּבית של אוקטובר מאירה את שניהם, עילם, תסתכל עליי רגע, אנחנו צריכים לחשוב איך לצאת מהמדינה הזאת. הוא המשיך לאכול בשאננות מופקרת של מי שאינו מבחין בכלל במצב. כמה שמח צריך להיות מי שאינו מבחין במצב, חשבתי.

אתה רוצה ענבים? שאלתי אותו. הוא לקח באצבעות קטנות ולא מיומנות כמה ענבים בבת־אחת והכניס את כולם לפה. תיקח ענב אחד, חינכתי אותו, ותגמור לאכול. אחר כך תיקח עוד. הוא לא שׂם לב בכלל למה שאמרתי. לקח עוד חופן והכניס לפה ולעס את הענבים ברצינות מרובה. זוהי חמידוּת שאין כמותה בעולם כולו ומעֵבר לו, חשבתי. אמא תאכל אותך, הזהרתי אותו ואז אכלתי לו את הבטן. הוא צחק. אני צריכה לשמור על הצחוק הזה, חשבתי. אני שומרת הצחוק.

מול המרפסת שישבנו בה ניצב עץ עצום, הסיבה העיקרית שבגללה שכרנו את הדירה הזאת. עץ אורן ירוק ששולח אצבעות ארוכות לשמיים, מתנדנד ברוח, ונראה כמו שנדליר הפוך ומצויץ. תסתכל אל השמיים, הצבעתי לעילם על העננים, תראה כמה יפים. השמיים באמת היו יפים מאוד באותו היום, כחולים מאוד, והעננים התפזרו בהם כאילו היו שלג מרוסק. הוא הרים את ראשו והסתכל. איזה עולם דפוק, לאיפה נסתלק מכאן, חשבתי. אתה מבין, אמרתי לעילם שאכל עוד ענבים, אנחנו בני חלוף מדי. העצים יישארו פה אחרינו וגם האבנים, ובכל זאת יש לנו היומרנות לתבוע תביעות על האדמה. עילם הסתכל בעניין על כף היד שלו שהחזיקה את קלח התירס. אמא חושבת מחשבות לא מקובלות, אמרתי לו. הוא זרק עליי את התירס ופגע לי במצח.

*

סבא שלי תמיד החזיק חבילת מכתבים עבה במגֵרה בחדר השינה. מדי פעם היה מוציא את הצרור הזה ואוחז בו, דפים מוכתמים וצהובים מיושֶׁן, כתובים בשפה זרה בכתב יפהפה בעט כחול. הוא נשטף דמעות כשקרא בהם, דמעות שמנות שזלגו על פניו האשמים, כי אלה היו המכתבים שקיבל מאמא שלו ואבא שלו ומהאחים שלו, ושבהם התחננו שיציל אותם מגרמניה וישיג להם פספורט לפלשתינה. הוא נכשל במשימה הקדושה הזאת וכולם מתו. אני כותבת מתו כי בלתי נתפס עבורי לכתוב שרצחו אותם, ואני כותבת נכשל, אבל סבא שלי בוודאי הרגיש כאילו רצח אותם קצת בעצמו. המכתבים האלה הם בת הקול האחרונה שהיתה להם.

מאז שסבא שלי מת אמי מחזיקה את המכתבים האלה במגֵרה בחדר השינה. האִם זוהי מורשת הדם שלי, אני תוהה, אֵימת המאוחר מדי? המכתבים האלה הם חיות הלילה הכואבות שרובצות בתחתית התחתיות שלי. אני לא חושבת עליהם אף פעם בהכרה מלאה, אבל הם קרובים אליי בדרכים אחרות. בגלל המכתבים אני צריכה לשאול, מתי יודעים שהגיע הזמן? ומתי כבר מאוחר מדי?

!It's never too late הוא אחד מהאֶתוסים המכוננים של התרבות האמריקאית, וכל מי שנולד לתרבות המערבית הליברלית אוהב לחשוב שאף פעם לא מאוחר מדי. גם אני אוהבת לחשוב ככה, אני חיה את חיי כאילו תמיד יהיו הזדמנויות. אבל זה לא נכון. יש מאוחר מדי וההוכחה נמצאת אצל אמא שלי במגֵרה.

*

לא כל כך מזמן היתה לי תקופה שרציתי למכור את ישראל לחברים שעזבו אותה או לפחות לשמור על כבודה. חבר טוב שלי שנסע ללמוד בניו יורק חזר לכאן לחופשת קיץ. נפגשנו באחד הלילות בטיילת בתל אביב, ואני הבנתי פתאום שההגירה הנפשית שלו מכאן נמצאת בשלבי השלמה סופיים. הוא הלך לצִדי לבוש בסווטשרט בלתי ישראלי בצבעי אפור וסגול, שהיתה לו הילה של מדפי חנויות במנהטן והלם אותו מאוד. הוא התהלך כאילו הוחלקה קצת גמלוניוּת שהיתה בו תמיד וברק נוסף לו, אולי נעשה חסון יותר. הוא אמר את מה שבדרך כלל אומרים ישראלים שנוסעים: שכאן ממש לא נעים, שכמה אלימות וגסוּת יש לאנשים, כמה תוקפנות, שהכול נורא יקר ואי אפשר לחיות. הוא אמר לי שבעצם אין לו מה לחפש פה וגם שהבחורות בטרייבקה הכי כוסיות. אחרי זה הוא סיפר לי על בחור לא מבריק בכלל, שקיבל הצעה מהאוניברסיטה בתל אביב לבוא וללמד על תקן של מרצה. גינינו את הגרת הריר המתמדת של ישראלים על ארצות הברית או אירופה. כאילו שכל מי שנוסע לשם עשה משהו. צחקנו על חוסר הביטחון הפרובינציאלי הזה. הוא ידע את כל הדברים האלה לפני שנסע, ידע שכל המרצים שהכיר חזרו משם וכבר אז תהה למה חייבים ללמוד בחו"ל. ועכשיו הפך לאחד מאלה, רק שהוא לא רוצה לחזור.

הלכנו בטיילת והים הָמָה ורָחַשׁ והתנפץ כל הזמן באוזנינו ברעש מוגזם. רציתי שהטיילת תיראה מסודרת ונקייה לעיניים הניו יורקיות החדשות שלו שמצאו מדינה לקויה כל כך. רציתי שהערבים והחרדים שמילאו את הטיילת ידברו בשקט ויפסיקו לצלות כל כך הרבה בשר, הייתי ביבי נתניהו קטן, בניכוי אלה ואלה חשבתי לעצמי שהחוף נראה ממש אטרקטיבי. שמחתי שאוטו גלידה הגיע באיזה רגע ורצתי אליו וביימתי ישראליוּת של ים ואוטו גלידה כאילו הכול בסדר כאן. מה עוד צריך באמת, הוא אמר, ואני שמחתי. רציתי שיראה כמה הוא מפסיד כשהוא בוחר בניו יורק על פני תל אביב, אבל כל אותו הזמן עלה בי גל של תיעוב כלפי המקום הזה. שנאתי את הטיילת ואת מסלולי האופניים האלימים ואת רמזורי האופניים המגוחכים ואת מתקני הכושר שנועדו, בעצם, להוציא את הזעם של האנשים על החיים כאן.

רציתי להמציא טיילת חדשה בלי הסוס העצוב שסוחב כרכרה שבתוכה משפחות תיירים בחופשה. הסוס כרע תחת נטל הנסיעה והיה חבול ובקושי נשא את עצמו. אני חושבת שבאותו הלילה זה הכאיב לי מאוד - הסוס נשא את עצמו בקושי וכולם יכלו לראות את זה. לא נותרה בו גאווה.

*

"64 סיבות להישאר בארץ" היא כותרת לרשימה שפורסמה באתר שכותבים בו בני נוער בשביל בני נוער. נתקלתי ברשימה הזאת כי אני מחפשת סיבות להישאר. אני צריכה להבין משהו חשוב על הסיבות להישאר בישראל, בשביל עצמי ובשביל עילם.

את הרשימה הזאת כתבה נערה והיא ציינה שהכינה אותה כי התעצבנה שחברים שלה מאיימים לעזוב את הארץ. בין הסיבות להישאר היא כותבת: "כי אין לנו עוצר; כשיש מלחמה כולנו מאוחדים; כי קשה מאוד להשיג אזרחות במקום אחר; כי רק בישראל אתה יכול לנהוג בטנק בגיל 18; כי רק בישראל כולנו אחים". וגם: "כי ארץ ישראל יפה וגם פורחת; כי יש פה אקלים נעים בכל עונות השנה וכי אין מקום בעולם כמו הטיילת בתל אביב".

מותו של אבי

בשלושים למותו של אבי עמדתי בבית הקברות וקברו של אבי לפניי ואִמי עמדה לצִדי ולצד אחי שמוטת פנים וזורחת. היא קיבלה מקהל הבאים מחמאות על המצבה שבחרה, אבן גלילית בצבע אדום־צהבהב. שאלו אותה פרטים על האבן, איפה ניתן לקנות, מי עושה כאלה, כמה היא שוקלת, כמה עולה, כאילו האבן היתה שמלה מוצלחת במסיבה. הפטפוט העלים את עובדת מותו של אבי, והאיר את כולנו באור מוזר: אנשים שבאו להחמיא לאבן. אִמי אמרה כמה פעמים: "עכשיו עם האבן הזאת סתמתי עליו את הגולל לגמרי, גם תחיית המתים לא תעזור". היא צדקה לגמרי. עוד מעט עברה שנה מאז שאבי מת והוא לא חזר לחיות בכלל.

מאז שאבא שלי מת אני מתנגדת לחיבובי המוות הפילוסופיים, כי המוות הוא מניאק קטן ופופולרי. הוא מגעיל ומסריח ואין לו עיניים, יש לו שיניים מלוכלכות בדם, לחיים מעוכות, צלעות אכולות. המגפיים המטונפים שלו מטופפים קאק־קאק כשהוא מתקרב. כל מה שיש אחריו זה חלל מעליב ושפה גוססת. הנה גססה לי המילה אבא. נעלם לי האבא שהיה הנמען של האבא שלי ונותרתי ללא אב בכלל. קו השבר הזה ברור עוד יותר מול התינוק שלי. אבא, אבא, אבא, עילם אומר כל הזמן. זאת המילה הקלה ביותר בעברית ולפעמים אני חושבת שיש לו הפרעה כפייתית טורדנית אִתה. ״אבא!״ כאילו מפצה על המילה שנכחדה לי, הוא אומר אותה באינספור ניואנסים, בטונציות מסולסלות, בתובענות, בכעס, בעדינות, במרירות, בצווחה. בלחש הוא ממלמל: אבא, אבא. ואבא של עילם עונה.

אבא שלי הפסיק לענות לי. כלומר הוא עדיין עונה לי בראשי, יושב היכן שאני מניחה את גופו השקוף, מופיע מאחורי כתפיהם של אנשים, אף אחד לא יודע שהוא שם חוץ ממני והוא מסתכל עליי במבט המת־חי שלו ומחייך. מאז שמת אני צריכה להסתפק במטאפיזיקה. לא מזמן, ביום ההולדת שלי, ראיתי ציפור עצומה במרפסת הקטנה של הבית. היא היתה ענקית ממש, היה לה מקור חזק, הנוצות שלה היו פרוותיות שחמחמות זהבוּביות ואמרתי לה היי את, אני מכירה אותך ממקודם! היא הביטה בי בעיניים אגוזיות וצחקה. אני חושבת שאַת אבא שלי, אמרתי לה. היא ענתה לי שהיא לא ממש אבא שלי אלא שהוא שלח אותה לומר לי שלום ושהוא אוהב אותי. ידעתי שזה קשור אליו. תאמרי לו שאני גם אוהבת אותו, אמרתי לה. הסתכלנו אחת בשנייה, היה לה כתר יפה־יפה על ראשה, והיא הניעה אותו ימינה ושמאלה והתעופפה.

מדי פעם אני מנסה לחשוב מי היה בעצם אבא שלי. משום מה כשבנאדם מת עולה הצורך הדחוף לשאול את השאלה הזאת. אנשים כותבים הספדים על מי היה המת, מסכמים את החיים הבלתי־ניתנים לסיכום וממרקים בדבש את הכלים המרים המלוכלכים של החי ולבסוף גם כותבים שורה תחתונה ואידיוטית על הקבר. זה מייצר מצב שבו אנשים רבים מדי מבחינה סטטיסטית היו נדיבים, צנועים ורודפי שלום. כשאנשים חיים לא נהוג לשאול את השאלה הזאת. אנשים לא מסתובבים ושואלים אחד את השני מי אתה, מי את. זאת שאלה שגורמת לפאניקה קיומית ולגמגום, ובגללה אנשים כותבים שירה.

מי היה אבא שלך, אני שואלת את עצמי. בקושי אני עונה, אבא שלי היה רואה חשבון. או שאולי בעצם המילה עובד היא זאת שהגדירה אותו, כי אבא שלי עבד מבוקר ועד ערב והיה שייך למקום העבודה יותר מאשר לבית. רוב הזמן בבית הוא היה שותק ואינפנטיל והיו לו בדיחות לא נסבלות. אני זוכרת שכשהיה חוזר מהעבודה היה מלא זעם עצוּר ומתוח מהעבודה הבלתי־נגמרת. לפעמים חשבתי שהוא הפרעה בלתי נסבלת, זר מוחלט שלימד אותי את מלאכת הזרוּת. מהצד השני היה לו לב טוב ורך מאוד־מאוד. הוא רצה לתת לנו הכול והיה מוכן להסתפק במועט בשבילנו והוא אהב אותנו אהבה לא מדוברת במלוא נפשו והצטער שלא יכול היה לתת יותר ואני לא יכולתי לסבול את המשאלה הזאת שלו. לפעמים לא אהבתי אותו כלל, אבל הוא תמיד נותר אחד משני האנשים שבשבילם אני ילדה נצחית. הוא היה, ככלות הכול, וההיעלמות שלו מכריחה אותי ליצור את עצמי מבוגרת.

כשהסרטן נכנס בו קרה לו נס. כלומר, קרה לנו נס. המחלה הפכה אותו מאיש סגור שנפשו מתחבאת מאחורי עיניו עמוק בבית החזה, כאילו היתה חומר נפץ אסור, לאיש פתוח. הנפש הרכה שלו נצצה וצמחו לה כנפיים ונוצות רכות והוא הלך אִתה כולה בחוץ וכל אחד יכול היה לראות את עצמו יפה וטוב מול העיניים הגלויות הירוקות והחומות של אבא שלי, שהתבוננו בטוב לב מופלג על העולם.

ביום האחרון לגמרי שלו נשארנו אני ואבא שלי לבד בחדר בבית החולים. אמא שלי ואחי נסעו להביא לו מהבית בגדים שלעולם לא יעשה בהם שימוש. אני לא רציתי להישאר אִתו לבד כי פחדתי מהמחלה ונגעלתי מהקירות המלוכלכים, מהריח המתוק החם שבאוויר. ובכל זאת נשארתי. ישבנו זה מול זה והוא לא יכול היה לדבר בגלל החמצן שנתנו לו לנשום, במסֵכה מוכתמת בדם. ובלי אוויר הוא בכל זאת אמר לי: אני מצטער שאני ככה אני מתנצל על הכול אני מצטער שאני לא אחרת. אמרתי לו: כן, נו, מה אפשר לעשות, בקול קשוי חצי הומוריסטי - להסיט את תשומת לבנו. הוא הִנהן והרמנו גבות זה לזה במחווה של השתתפות זה בצערו של זה. הוא אמר לי, תדעי שאני לא יכול לדבר, טוב? ואני אמרתי שבסדר אני מבינה שלא ידבר. אחר כך הוא רצה שאני אעשה כל מיני דברים, שאני אחליף לו בגדים, ואני חשבתי לא, לא, לא, אני לא רוצה להחליף לו את הבגדים, ואמרתי לו שאמא תבוא עוד מעט והיא תעשה את זה. לא, לא, לא, הוא התנגד, את תחליפי לי בגדים.

בקושי אמר: פה בשקית את רואה? חולצה ומכנסיים, לאט־לאט אמר, כי האוויר יצא־נכנס במאמץ של פיל נכנס לקוף המחט ולזוז לא היה יכול באמת ולדבר לא יכול אבל יכול היה לדעת שדווקא אני מי שחייבת לעזור לו בפעם האחרונה בהחלט שיעזור לו אי פעם מישהו. הוא נתן לי הוראות: להחליף בגדים, להביא מים, להחזיר את המגש שהארוחה נשארה עליה, להשאיר את רסק התפוחים, להביא בקבוקי שתן, להביא ציפית לכרית (את כל כך מדהימה, איך הצלחת למצוא? אמר בהשתאות עצומה כשהבאתי אותה. חייכתי אליו כאילו הייתי סופרמן, כאילו לא רצתי בכל המחלקה אחרי הסניטרים והאחים והרופאים, כי אני חייבת להביא לו כיסוי לכרית כי ביקש), לרוקן את בקבוק השתן, לסדר את המיטה, למתוח את השמיכה, לשים את הגרביים בארונית, אלה שאחי יחפש אחר כך כי הם היו גרביים חדשים שלו, לבדוק מה יש במגֵרות, לבקש כדור הרגעה ללילה, להעלות את כמות החמצן. הוא אמר לי להעלות עוד ועוד.

התיישבתי מולו והחזקתי לו את כף היד. עוד משהו, אבא? הוא סימן שלא. זה הכול. כף היד שלו קרירה ויבשה, האצבעות ארוכות. טבעת זהב על הקמיצה, טבעת נישואין מפוברקת אחרי שהישנה נשמטה מרוב הרזון שתקף אותו אחרי הטיפולים ששרד. הוא אמר לי, אני אוהב אותך כל כך, אני מת עלייך, ואני אמרתי, אני מתה עליך. הוא אמר, כמה חום ואהבה יש בך, תודה על הכול.

הבטתי על הפינה שהִקצו לאבא שלי בחדר, על החלון שלא ראו דרכו שמיים. נישקתי לו את כף היד והוא נישק לי את כף היד, ליטפתי לו את השיער, משי אפור. החזקתי בכף היד שלו חזק והעליתי אותו למיטה שהשמיכה מתוחה עליה. עוד דבר אחרון, הוא אמר, קר לי. לא היה אפשר למצוא שמיכה נוספת, פשוט אין אמרו לי, פשוט אין, יהיו שמיכות בעוד שעה. לקחתי עשרה סדינים. כשחזרתי לחדר ראיתי שמיכה ירוקה שלא ראיתי קודם, שמיכה מהבית עם דוגמה הודית, התגלות של נס. כיסיתי בשמיכה את אבא שלי, מעל לכל כלי בית החולים ומסֵכת החמצן. הצמדתי אותה לגוף שלו כמו שאני מצמידה שמיכות לגופו של בני והעיניים שלו הביטו בי בעיני הילד. הוא חייך אליי. תנוח? שאלתי אותו, והוא סימן בראשו כן וכמה מתיקוּת היתה בכל זה. מתיקוּת שאין כמוה.