גאליס 2 - הכוכבים של יולי

1

רגע לפני

יולי סער תופפה על השולחן באצבעות ארוכות. אוּף, רטנה, למה שום דבר לא זז? איך זה שאף מכתב עוד לא נכנס? מה קרה לכל בני הנוער בארץ ישראל? אף אחד לא ראה את ההודעה הדרמטית שלה? אף אחד לא התלהב? לא התרגש?

כבר שלושה ימים, מיד עם שובה מהלימודים, היא מתיישבת בחדר הזה, על הכיסא הזה, מול המסך הזה, ומחפשת אות חיים כמו מחכה לנֵס, וכלום לא קורה. כלום!

לאן נעלמו כל המעריצים שלה? היא נמחקה מהמַפָּה? מכל האלפים שרצו אחריה וכִרכרו סביבה לא נשאר אפילו אחד שיחמם לה את הלב?

לפני שלושה ימים, כשפתחה את הבְּלוֹג, יולי היתה אופטימית. השִמחה מילאה אותה במֶרֶץ, והיא התבוננה במסך בעיניים נוצצות. שבועות ארוכים עברו עליה במחשבות ובלבטים. שבועות? חודשים! מאז ש"גאליס" נגמר והחופש הגדול הסתיים, והשמש הקֵיצית קיפלה את קרניה ופינתה את מקומה לחורף סוער, היא זכרה את מה שהבטיחה לחבריה במחנה.

"אני אשתנה," היא אמרה להם - ובעיקר לעצמה. "אני אהיה יולי אחרת."

והם חייכו אליה. רק חייכו, ולא נדו לה בראשיהם. גם כשיולי הרגיזה אותם בהתנהגותה האנוֹכית והמתנשאת הם לא נידו אותה. "גאליס" היה כמו משפחה, והם התייחסו אליה כמו אחיות ואחים, שמקבלים אותה - על הטוב והרע שבה - למרות שהיא פֶרח קצת משונה. או שלמדו לִחיות איתה - או שהצליחו להתרגל. אף אחד מהם לא זרק לעברה הערה צינית כמו: "בטח, בטח," או: "מילים לא עולות כסף, קל לך לדבר."

דווקא מפני שחבריה ל"גאליס" לא זִלזלו בהכרזה שלה, יולי הרגישה שחובה עליה להוכיח להם שהיא השתנתה. שהיא הפכה ליולי אחרת. מאז שנפרדה מביתני העץ ומענפי האורן, וצללה לקירות האפורים של בית הספר, היא לא חדלה לשאול את עצמה איך בדיוק תחולל בעצמה את המהפך שעליו חלמה. זה לא מספיק שהיא פרשה מעולם הדוגמנות, שהעניק לה הרבה דבש לצד לא מעט עוקץ? מה עוד עליה לעשות כדי להוכיח לכולם שהיא באמת הפכה ליולי אחרת - פחות זוהרת ויותר בוגרת?

אוּף, היא בעטה באחת מרגלי השולחן. מה אני צריכה לעשות כדי שהעולם יראה את יולי החדשה? לצבוע את הקירות הוורודים של חדרי בשחור? להיפטר מהמלתחה הוורודה, למסור לצדקה את הבגדים האופנתיים והנוצצים, ולהתחיל ללבוש סמרטוטים?

השעות התארכו ומסך המחשב נותר דומם ושומם כשהיה. יולי סער הרכינה ראשה עד ששׂיערה ליטף את מקְשֵי המקלדת, ומול עיניה רצו תמונות מהקיץ של "גאליס", מהיום שבו הכול התחיל.