1
וִיט
המסיבה עמוסה ושוקקת חיים, ובכל זאת אני מודע היטב לנוכחות אחת משמעותית במיוחד — אשתו של מעסיקי, אישה שמתה לפני שנים רבות. מנהטן נוצצת בלילה רחב הידיים העוטף את מגדל הפנטהאוז. עננים שטים על החלונות המתמשכים מהרצפה עד התקרה, מערפלים לרגע את הנוף הקודר של סנטרל פארק והאגם המלאכותי הרחק למטה. המגדל חורק כשהוא נוטה מעט במשבי רוח לילית, הצליל הנוגה חבוי תחת המוזיקה ובליל השיחות.
בין קירות הזכוכית, המתח גועש. האוויר נטען באנרגיה מסוכנת, תוצאה בלתי נמנעת של תחימת יריבים בשטח ניטרלי. מוגבלים על ידי כללי הנימוס וגינוני הטקס המקובלים והפחד לאבד את כבודם, יריבים סומרי שיער מרסנים ציפורניים וניבים, רק לזמן קצר ובתסכול ניכר.
האירוע הוא קבלת פנים מהודרת בלבוש רשמי לכבוד קו מוצרים חדש. האורחים הם מהאליטה הצעירה של מנהטן, מאגר קולקטיבי של הַיָּפים מדי והעשירים מדי. יש ביניהם קשרי ידידות הדוקים ומהוללים וסכסוכים ידועים לשמצה. הוכחה עבור מר בלאק כי הוא יכול לכנס בביתו קבוצות מגוונות — ושנויות במחלוקת — ממין זה.
כמו שחקני שחמט, בחרו האורחים את העמדות שישיגו להם את מרב היתרונות. חברו הוותיק ביותר של מר בלאק, ראיין לַנדוֹן, עומד מול גידאון קרוס, שותפו לעסקים של מר בלאק, בקצה האחר של הסלון המרווח, שני הגברים מנציחים איבה שעברה אליהם בירושה מאבותיהם. ככל שהמחלוקת ביניהם מצערת, אני עדיין מתפעל מסלידתם הגלויה זה מזה.
בניגוד לכך, יריביו העיקריים של מר בלאק — אֶחָיו למחצה רָמין ודריוס — חותרים תחתיו בכל פעם שהדבר משרת את מטרותיהם. וישנה גם איימי, אשתו של דריוס, האישה היחידה בחדר שמסרבת להביט במר בלאק. אף לא הצצה חשאית.
את החללים בין שחקני מפתח אלה ממלאים פליטי ריאליטי ומשפיעניות, דוגמנים ומוזיקאיות. הבזקי אור משתקפים בשמלות הנוצצות ובחלונות הרחבים בזמן שהטלפונים הסלולריים לוכדים מספר אינסופי של תמונות סלפי שישותפו עם מיליוני עוקבים. רוב החברות משלמות שכר מופקע על חסויות מצולמות מסוג זה, אבל הערב המצב שונה. הזמנה לפנטהאוז הזה היא הישג חברתי, וכך גם קרבה לקרוס ולרעייתו, אווה, לכאורה הזוג הפופולרי בעולם, אם מודדים לפי סיקור תקשורתי.
אני מסתכל סביב בסלון לוודא שצוות המלצרים נוכח אך אינו מתבלט, מגיש מתאבנים ומשקאות ומפנה גביעי קריסטל וצלחות לימוז' שהאורחים נפטרו מהם פה ושם.
זרי ליליות ראוותניים בכדי כסף אמיתי מעטרים את השולחנות העשויים מעץ אפריקאי שחור, ומוסיפים מרקם וזוהר בלא צבע או ריח. בחדר מתנגנת מוזיקה תוססת ועכשווית. הזמר נוכח, שעוּן על קיר, זרועותיו כרוכות סביב מותניה של אישה ושפתיו נלחצות אל לסתה. עיניו נעוצות במר בלאק, אבל נודדות אלי בדיוק כשהשעון החכם על פרק כף ידי משגר התראה על הגעתם של אורחים חדשים.
אני עובר אל המבואה.
ברגע שהברונטית האלגנטית גולשת מבעד לדלת הראשית בנעלי עקב גבוהות ועדינות, אני יודע שמעסיקי יפתה אותה. היא הגיעה לצדו של ג'נטלמן נאה, אבל זה לא משנה דבר. היא תיכנע; כולן נכנעות.
האישה דומה לגברת בלאק המנוחה: שיער שחור כדיו, עיניים ירוקות חושניות, שפתיים ארגמניות. יפהפייה, כן, אבל חיקוי חיוור של האישה המונצחת בדיוקן שמר בלאק מעריך כל כך. כולן כאלה.
אני מקבל את שניהם במנוד ראש ומציע ליטול את המעילון של האישה, ממתין בזמן שמלווהּ האדיב מסייע לה במקומי.
"תודה," היא אומרת כשהמלווה מושיט לי את הבגד הנוצץ. היא מדברת אלי, אבל מר בלאק כבר לכד את תשומת לבה והיא מביטה בו. למרות נסיגתו המכוונת לשולי החדר, בשל גובהו קשה להתעלם ממנו. האנרגיה שלו היא תופת משתלחת הנבלמת רק בכוח רצון עצום. הוא אדם המחשב את תנועותיו בקפידה ועם זאת איכשהו מעורר רושם של רוח סערה. אני רואה את המאמץ הנדרש מהאורחת החדשה שלנו להסיט ממנו את המבט כדי להתרשם מהחגיגה.
אחותו של מר בלאק, רוזנה, מחזיקה בעמדת הפיקוד מול החלונות. היא אישה יפה גבוהה ושחומה בשמלת טורקיז משובצת חרוזים. שיער מבריק בצבע מהגוני מכסה את כתפיה, ניגוד בולט לבלונד הכסוף של אווה קרוס, העומדת לצדה, קטנטונת וחטובה ולבושה במשי ורדרד אלגנטי. אווה היא השגרירה השותפה של רוזנה במיזם החדש; שתי הנשים כה שונות, ושתיהן חביבות הצהובונים והרשתות החברתיות.
אני מביט במר בלאק, בודק מה תגובתו לאורחת החדשה. אני רואה מה שציפיתי לראות: מבט ממוקד. בזמן שהוא בוחן אותה, לסתו מתהדקת. הסימנים עדינים, אבל אני חש את אכזבתו הנוראה ובעקבותיה גל של האשמה עצמית.
לרגע הוא קיווה שזאת היא. לילי. אישה שיופייה המעודן הונצח בתמונה אחת התלויה בחדריו הפרטיים אבל חשיבותה העצומה רודפת את הבית הזה ואת בעליו. לבי נשבר כשאני רואה את מעסיקי מוסיף לחפש אחריה בכל אישה.
לילי נעדרת מחייו של מר בלאק עוד מלפני ששכר את שירותַי, לכן אני מכיר אותה רק לאחר מותה, ועם זאת אני נמצא בעמדה שבה אני שומע דברים. העובדה שהיתה מקסימה במיוחד ידועה לכול; רבים אומרים שהיא נותרה האישה היפה ביותר שראו מימיהם. אף ששמה הפרטי מרמז על עדינות ושבריריות, מכרים מתארים אותה כעצמאית, חריפת שכל ונועזת. היא זכורה כאישה טובת לב ומעוֹדדת, משעשעת ואכפתית ביותר, תכונות שלדעתי טובות בהרבה מלהיות מעניינת.
לתקופה מסוימת יכולתי להסתמך רק על הרשמים והדעות המעטים האלה, עד לאותו ליל ייסורים שבו מר בלאק הגזים בשתייה וכמעט השתגע כשלא היה יכול להכיל עוד את היגון והזעם. הבנתי אז את האחיזה יוצאת הדופן שעדיין יש לה בו. אני חש בעוצמתה כשאני מביט בדיוקנה העצום החולש על הקיר מול מיטתו.
דמותה היא נקודת הצבע היחידה בחדרו, אבל זאת לא הסיבה לכך שהתצלום כה מרשים. המבט הקדחתני והנוקב בעיניה הוא הסיבה.
מי שלא היתה לילי, אהבתה לקיין בלאק כילתה את שניהם. האובססיה שלו היא עדיין הרכיב המסוכן בחייו עד ליום זה.
אני מתבונן באורחת האחרונה שלנו מתקדמת במאמץ דרך אנשים, נפרדת ממלווהּ ומתקדמת אל מר בלאק. היא בוהקת כמו אש בשמלה ארגמנית, אבל לאמיתו של דבר היא העש והוא הלהבה.
מגזין פופולרי הכריז לאחרונה על קיין כעל אחד מהגברים הסקסיים החיים כיום. מר בלאק כמעט בן שלושים ושלוש ודי עשיר להעסיק אותי, דור שביעי לשושלת בריטית של עוזרים אישיים שהוכשר ביסודיות להתמודד עם כל מצב החל מהדברים השגרתיים ביותר ועד למשברים קיצוניים. הוא מרוחק ולא קריא, ובכל זאת נשים נמשכות אליו בלי שום אינסטינקט של שימור עצמי. למרות מיטב מאמציהן, הוא נותר בלתי נגיש בצורה נחרצת. הוא אלמן שנותר נשוי לכל דבר ועניין.
בת הלוויה הקבועה ביותר שלו, הבלונדינית הדקיקה המרחפת בקרבת מקום, נוצצת בשנהב ובפנינים. היא אמא שלו, אף על פי שאיש לא היה חושד שהם קרובים זה לזה אילולא הידע הזה היה נחלת הכלל. גיל אינו הדבר היחיד שאַלייה מסתירה היטב. הרמז היחיד לטבעה הוא המניקור שלה, הציפורניים הארוכות המעוצבות בצורת שקד אופנתי בדומה לטפרים.
כשאני מפנה את מבטי מארון המעילים, אני שומע צליל פתיחה של בקבוק שמפניה. גביעי קריסטל מוּשקים בעליזות. רחשי שיחות. נעלי מעצבים בשווי הון קטן נוקשות וטופחות על אריחי האובסידיאן של הרצפה בעלת המראה הנוזלי, שיכולת השיקוף שלה מזכירה לפוסעים על גביה זרימת מים לילית קלה. מגוריו של מר בלאק הם מחקר במקסימליזם: עץ כהה, אבן טבעית, עור איכותי... הגוונים הכהים יוצרים חלל אלגנטי וגברי כמו הבעלים.
בתי הבהירה לי שהוא בורך ביופי בלתי רגיל וקולל במשהו שלדבריה מרתק אפילו יותר: להט קודר ומתוח. העובדה שהוא אהב פעם אהבה עזה ונשאר אפוף כל כך באבל פרטי טומנת פיתוי רב עוצמה. קשה לעמוד בפני הילת הבלתי מושגוּת שלו, היא אומרת.
זה לא מזויף. אם נשים בצד את השותפות הרבות לסקס, מר בלאק תפוס במובן העמוק ביותר של המילה. זכרה של לילי מרוקן אותו. הוא קליפת אדם, ועם זאת למדתי לאהוב אותו כמו אב שאוהב את בנו.
אישה צוחקת בקולי קולות. הפרזה בשתייה, ללא ספק. והיא לא לבדה בהתענגות היתר הזאת. חליל נופל מאחיזה רשלנית של מישהו ומתנפץ בליווי נגינה צורמת של רסיסי זכוכית מצלצלים.
2
וִיט
"ליווית אותה החוצה, ויט?"
מר בלאק נכנס למטבח בבוקר שלמחרת לבוש לקראת היום בחליפת עסקים של סביל רואו ובעניבה קשורה בשלמות, אף אחת מהן אינה חלק מהעדפות הלבוש של מעסיקי. לימדתי אותו את דקויות הביגוד המותאם אישית לג'נטלמנים, והוא היה תלמיד מצוין.
כלפי חוץ אני בקושי רואה בו את הבחור הצעיר והמחוספס ששכר אותי לעבודה לפני שש שנים, אלמן טרי ומשותק מצער שהמשימה הראשונה שלי היתה להתמודד עם כל מי שפנה אליו בשאלות או תנחומים. עם הזמן הוא הפך את כאבו לאמביציה יוקדת. זה — ותבונתו הייחודית — החיה את חברת התרופות שאביו הוביל לחדלות פירעון בעקבות מעילה.
כנגד כל הסיכויים, הוא הצליח — הצלחה אדירה.
הסתובבתי והנחתי את ארוחת הבוקר שלו על אי מכוסה בשיש שחור, בדיוק בין הסכו"ם שכבר הונח. ביצים, בייקון, פרי טרי — מצרכי היסוד של מר בלאק. "כן, מיס פרארי עזבה בזמן שהיית במקלחת."
גבה כהה אחת מתרוממת. "פרארי? ברצינות?"
אני לא מופתע מכך שהוא לא שאל לשמה, רק נעצב. אין שום משמעות לשאלה מי הן הנשים; רק לכך שהן מעלות לתודעתו את לילי.
אף פעם לא ראיתי אותו מפגין חיבה כנה לשום אישה פרט לאחותו, רוזנה. הוא מנומס כלפי המאהבות שלו, תמיד. מרעיף תשומת לב בזמן חיזור. אבל קשרים מיניים מוגבלים לערב יחיד. הוא מעולם לא שלח פרחים למאהבת, מעולם לא הטריח את עצמו בפלירטוט טלפוני, הזמין או ליווה אישה לארוחת ערב. אין לי שום ידיעה על האופן שבו הוא מתייחס לגברת שהוא מקיים עמה יחסים אינטימיים. ייתכן כי הפער הזה בהבנתי אותו לעולם לא יתמלא.
ידו נשלחת אל הקפה שהנחתי מולו, וניכר כי הוא עובר בראשו על התוכניות ליום זה, המאהבת האחרונה סולקה ממחשבותיו לנצח. הוא עובד יותר מדי, וישן רק לעתים נדירות. החריצים העמוקים בזוויות פיו אינם אמורים להופיע באדם צעיר כל כך. ראיתי אותו מחייך ואף שמעתי אותו צוחק, אבל השעשוע אף פעם אינו מגיע גם לעיניו. הוא סובל את החיים; הוא לא חי אותם.
דחקתי בו לעצור לרגע וליהנות מהישגיו. הוא אומר לי שיֵהנה מהחיים יותר לאחר מותו. שאיפתו האמיתית היחידה היא להתאחד שוב עם לילי. כל דבר אחר נועד רק להרוג את הזמן.
"עשית עבודה מצוינת במסיבה אמש, וִיט," הוא אומר די בפיזור דעת. "כמו תמיד, ובכל זאת. לא מזיק להגיד שאני מעריך אותך, נכון?"
"לא, תודה לך."
אני מניח לו לאכול ולקרוא את העיתון, פונה למסדרון ארוך עם קירות מחופי מראות המוביל אל האגף הפרטי של המגורים שהוא אינו חולק עם איש. גברת פרארי המקסימה בילתה את הלילה בצדו האחר של הפנטהאוז, בסוויטה צחורה וסטרילית שתוכננה במחשבה תחילה כך שתהיה שונה בתכלית משאר הבית. זהו חלל שלא היה מוצא חן בעיני לילי, כאילו עובדה זו לבדה מספיקה כדי למנוע מרוחה להתבונן ולדעת.
זמן קצר אחרי ששכר אותי, רכש מר בלאק את הפנטהאוז בזמן שהמגדל עדיין היה בבנייה. הוא פיקח בדקדקנות על עיצוב הפנים הגולמי, החל ממיקום הקירות והדלתות ועד לבחירת החומרים. ועם זאת, איני יכול לומר שהחלל משקף את סגנונו האישי. הוא בחר כל רהיט ואביזר במחשבה על טעמה של אהובתו לילי. הוא לא התעניין בהתחלה חדשה, נקייה מזִכרה; הוא רק רצה מעון בעיר, והקפיד לכלול בו את אשתו המנוחה. יש תזכורות שלה בכל מקום, כמעט על כל פרט. במובן הזה, אני מרגיש שאני מכיר אותה.
אלגנטית. דרמטית. חושנית. קודרת, תמיד קודרת.
אני עוצר בכניסה לחדרו של מר בלאק, מרגיש את הלחות שעדיין עומדת באוויר אחרי שהתקלח. הסוויטות שלו־ושלה תופסות אגף מגורים שלם, עם חדרי ארונות מרווחים, חדרי רחצה תואמים מחופי שיש וסלון משותף.
הסוויטה של הגברת צופה אל גורדי השחקים "שורת המיליארדרים" ואל נהר ההדסון מקצה המיטה הרחבה והגבוהה, ומימין אפשר לראות את מנהטן תחתית. שלהבות שקיעה מרצדות בחדר המרוהט בפאר, מטילות את חומן על התפאורה התת־ימית שאחת לכמה ימים אני מרענן, לבקשת מעסיקי, בזרי פרחים נאים. חדרהּ של לילי תמיד ערוך ומוכן, ממתין לְאישה שנקטפה לפני שנעשה שלה. אותיות שמה, לר"ב, מוטבעות או רקומות כמעט על כל חפץ, כמו הבטחה שהמקום שייך רק לה. בגדיה גודשים את הארונות ואת המגירות. חדר הרחצה הפרטי שלה מצויד היטב.
מטבע הדברים אמור ההד הריק של נטישה להעכיר את האווירה בסוויטה היפה, ועם זאת יש כאן אנרגיה מוזרה, הנושאת את בשורת החיים עצמם.
לילי נוכחת, בלתי נראית אך מורגשת.
הסוויטה הראשית צנועה יחסית. מר בלאק ישן על משטח דק שנועד לצמצם ככל האפשר הסחות דעת מהדמות העצומה החולשת על הקיר בדיוק מול המקום שבו הוא מניח את ראשו בלילה. דגם הפְלֵר דֶה לִיס מעטר את ידיות המגירות ורקום על מצעיו. מבעד לחלונות מונחת למרגלותיו ניו יורק כמו מתנה, אבל הוא הציב את המיטה בגבה אל הנוף ואל מול דמותה של לילי. סמל לדרך שבה חי את חייו: אדיש לעולם ונשלט בידי אישה שמזמן איננה.
מר בלאק מסיים את היום עם לילי. דיוקנה הוא הדבר האחרון שהוא רואה, והוא מתעורר למראהָ. בשונה מחדרה, חדר השינה שלו משרה אווירת קבר, צונן ושקט להחריד, נטול חיים.
כשאני פונה מנוף הסנטרל פארק שבצפון־מזרח לוכדת את מבטי האישה המהפנטת בשלמותה הנצחית. תמונה פרועה ואינטימית. לילי בגודל טבעי שרועה על מיטה סתורה; פלג גופה העליון מכוסה בסדין לבן ושערה השחור הארוך כרוך סביב זרועותיה הדקיקות. שפתיה תפוחות מנשיקות, לחייה סמוקות, עיניה עצומות משיכרון חושים. על רקע צבע הקיר החיוור, היא כמו סירנה השרה את שירה המפתה על יופי, אובססיה ואבדון.
יותר מפעם אחת תפסתי את עצמי בוהה, שבוי בשלמות פניה ובעוצמת תשוקתה. נשים מסוימות לוכדות גברים ברשתן רק מעצם קיומן. היא היתה כה צעירה, בקושי בשנות העשרים לחייה, ועם זאת הותירה רושם עז בכל מי שפגש בה. והיא הותירה את בעלה מיוסר, הרוס מספק, מאשמה ומשאלות שוברות לב... שאת התשובות להן לקחה עמה אל קברה שבמעמקי הים.
1
וִיט
המסיבה עמוסה ושוקקת חיים, ובכל זאת אני מודע היטב לנוכחות אחת משמעותית במיוחד — אשתו של מעסיקי, אישה שמתה לפני שנים רבות. מנהטן נוצצת בלילה רחב הידיים העוטף את מגדל הפנטהאוז. עננים שטים על החלונות המתמשכים מהרצפה עד התקרה, מערפלים לרגע את הנוף הקודר של סנטרל פארק והאגם המלאכותי הרחק למטה. המגדל חורק כשהוא נוטה מעט במשבי רוח לילית, הצליל הנוגה חבוי תחת המוזיקה ובליל השיחות.
בין קירות הזכוכית, המתח גועש. האוויר נטען באנרגיה מסוכנת, תוצאה בלתי נמנעת של תחימת יריבים בשטח ניטרלי. מוגבלים על ידי כללי הנימוס וגינוני הטקס המקובלים והפחד לאבד את כבודם, יריבים סומרי שיער מרסנים ציפורניים וניבים, רק לזמן קצר ובתסכול ניכר.
האירוע הוא קבלת פנים מהודרת בלבוש רשמי לכבוד קו מוצרים חדש. האורחים הם מהאליטה הצעירה של מנהטן, מאגר קולקטיבי של הַיָּפים מדי והעשירים מדי. יש ביניהם קשרי ידידות הדוקים ומהוללים וסכסוכים ידועים לשמצה. הוכחה עבור מר בלאק כי הוא יכול לכנס בביתו קבוצות מגוונות — ושנויות במחלוקת — ממין זה.
כמו שחקני שחמט, בחרו האורחים את העמדות שישיגו להם את מרב היתרונות. חברו הוותיק ביותר של מר בלאק, ראיין לַנדוֹן, עומד מול גידאון קרוס, שותפו לעסקים של מר בלאק, בקצה האחר של הסלון המרווח, שני הגברים מנציחים איבה שעברה אליהם בירושה מאבותיהם. ככל שהמחלוקת ביניהם מצערת, אני עדיין מתפעל מסלידתם הגלויה זה מזה.
בניגוד לכך, יריביו העיקריים של מר בלאק — אֶחָיו למחצה רָמין ודריוס — חותרים תחתיו בכל פעם שהדבר משרת את מטרותיהם. וישנה גם איימי, אשתו של דריוס, האישה היחידה בחדר שמסרבת להביט במר בלאק. אף לא הצצה חשאית.
את החללים בין שחקני מפתח אלה ממלאים פליטי ריאליטי ומשפיעניות, דוגמנים ומוזיקאיות. הבזקי אור משתקפים בשמלות הנוצצות ובחלונות הרחבים בזמן שהטלפונים הסלולריים לוכדים מספר אינסופי של תמונות סלפי שישותפו עם מיליוני עוקבים. רוב החברות משלמות שכר מופקע על חסויות מצולמות מסוג זה, אבל הערב המצב שונה. הזמנה לפנטהאוז הזה היא הישג חברתי, וכך גם קרבה לקרוס ולרעייתו, אווה, לכאורה הזוג הפופולרי בעולם, אם מודדים לפי סיקור תקשורתי.
אני מסתכל סביב בסלון לוודא שצוות המלצרים נוכח אך אינו מתבלט, מגיש מתאבנים ומשקאות ומפנה גביעי קריסטל וצלחות לימוז' שהאורחים נפטרו מהם פה ושם.
זרי ליליות ראוותניים בכדי כסף אמיתי מעטרים את השולחנות העשויים מעץ אפריקאי שחור, ומוסיפים מרקם וזוהר בלא צבע או ריח. בחדר מתנגנת מוזיקה תוססת ועכשווית. הזמר נוכח, שעוּן על קיר, זרועותיו כרוכות סביב מותניה של אישה ושפתיו נלחצות אל לסתה. עיניו נעוצות במר בלאק, אבל נודדות אלי בדיוק כשהשעון החכם על פרק כף ידי משגר התראה על הגעתם של אורחים חדשים.
אני עובר אל המבואה.
ברגע שהברונטית האלגנטית גולשת מבעד לדלת הראשית בנעלי עקב גבוהות ועדינות, אני יודע שמעסיקי יפתה אותה. היא הגיעה לצדו של ג'נטלמן נאה, אבל זה לא משנה דבר. היא תיכנע; כולן נכנעות.
האישה דומה לגברת בלאק המנוחה: שיער שחור כדיו, עיניים ירוקות חושניות, שפתיים ארגמניות. יפהפייה, כן, אבל חיקוי חיוור של האישה המונצחת בדיוקן שמר בלאק מעריך כל כך. כולן כאלה.
אני מקבל את שניהם במנוד ראש ומציע ליטול את המעילון של האישה, ממתין בזמן שמלווהּ האדיב מסייע לה במקומי.
"תודה," היא אומרת כשהמלווה מושיט לי את הבגד הנוצץ. היא מדברת אלי, אבל מר בלאק כבר לכד את תשומת לבה והיא מביטה בו. למרות נסיגתו המכוונת לשולי החדר, בשל גובהו קשה להתעלם ממנו. האנרגיה שלו היא תופת משתלחת הנבלמת רק בכוח רצון עצום. הוא אדם המחשב את תנועותיו בקפידה ועם זאת איכשהו מעורר רושם של רוח סערה. אני רואה את המאמץ הנדרש מהאורחת החדשה שלנו להסיט ממנו את המבט כדי להתרשם מהחגיגה.
אחותו של מר בלאק, רוזנה, מחזיקה בעמדת הפיקוד מול החלונות. היא אישה יפה גבוהה ושחומה בשמלת טורקיז משובצת חרוזים. שיער מבריק בצבע מהגוני מכסה את כתפיה, ניגוד בולט לבלונד הכסוף של אווה קרוס, העומדת לצדה, קטנטונת וחטובה ולבושה במשי ורדרד אלגנטי. אווה היא השגרירה השותפה של רוזנה במיזם החדש; שתי הנשים כה שונות, ושתיהן חביבות הצהובונים והרשתות החברתיות.
אני מביט במר בלאק, בודק מה תגובתו לאורחת החדשה. אני רואה מה שציפיתי לראות: מבט ממוקד. בזמן שהוא בוחן אותה, לסתו מתהדקת. הסימנים עדינים, אבל אני חש את אכזבתו הנוראה ובעקבותיה גל של האשמה עצמית.
לרגע הוא קיווה שזאת היא. לילי. אישה שיופייה המעודן הונצח בתמונה אחת התלויה בחדריו הפרטיים אבל חשיבותה העצומה רודפת את הבית הזה ואת בעליו. לבי נשבר כשאני רואה את מעסיקי מוסיף לחפש אחריה בכל אישה.
לילי נעדרת מחייו של מר בלאק עוד מלפני ששכר את שירותַי, לכן אני מכיר אותה רק לאחר מותה, ועם זאת אני נמצא בעמדה שבה אני שומע דברים. העובדה שהיתה מקסימה במיוחד ידועה לכול; רבים אומרים שהיא נותרה האישה היפה ביותר שראו מימיהם. אף ששמה הפרטי מרמז על עדינות ושבריריות, מכרים מתארים אותה כעצמאית, חריפת שכל ונועזת. היא זכורה כאישה טובת לב ומעוֹדדת, משעשעת ואכפתית ביותר, תכונות שלדעתי טובות בהרבה מלהיות מעניינת.
לתקופה מסוימת יכולתי להסתמך רק על הרשמים והדעות המעטים האלה, עד לאותו ליל ייסורים שבו מר בלאק הגזים בשתייה וכמעט השתגע כשלא היה יכול להכיל עוד את היגון והזעם. הבנתי אז את האחיזה יוצאת הדופן שעדיין יש לה בו. אני חש בעוצמתה כשאני מביט בדיוקנה העצום החולש על הקיר מול מיטתו.
דמותה היא נקודת הצבע היחידה בחדרו, אבל זאת לא הסיבה לכך שהתצלום כה מרשים. המבט הקדחתני והנוקב בעיניה הוא הסיבה.
מי שלא היתה לילי, אהבתה לקיין בלאק כילתה את שניהם. האובססיה שלו היא עדיין הרכיב המסוכן בחייו עד ליום זה.
אני מתבונן באורחת האחרונה שלנו מתקדמת במאמץ דרך אנשים, נפרדת ממלווהּ ומתקדמת אל מר בלאק. היא בוהקת כמו אש בשמלה ארגמנית, אבל לאמיתו של דבר היא העש והוא הלהבה.
מגזין פופולרי הכריז לאחרונה על קיין כעל אחד מהגברים הסקסיים החיים כיום. מר בלאק כמעט בן שלושים ושלוש ודי עשיר להעסיק אותי, דור שביעי לשושלת בריטית של עוזרים אישיים שהוכשר ביסודיות להתמודד עם כל מצב החל מהדברים השגרתיים ביותר ועד למשברים קיצוניים. הוא מרוחק ולא קריא, ובכל זאת נשים נמשכות אליו בלי שום אינסטינקט של שימור עצמי. למרות מיטב מאמציהן, הוא נותר בלתי נגיש בצורה נחרצת. הוא אלמן שנותר נשוי לכל דבר ועניין.
בת הלוויה הקבועה ביותר שלו, הבלונדינית הדקיקה המרחפת בקרבת מקום, נוצצת בשנהב ובפנינים. היא אמא שלו, אף על פי שאיש לא היה חושד שהם קרובים זה לזה אילולא הידע הזה היה נחלת הכלל. גיל אינו הדבר היחיד שאַלייה מסתירה היטב. הרמז היחיד לטבעה הוא המניקור שלה, הציפורניים הארוכות המעוצבות בצורת שקד אופנתי בדומה לטפרים.
כשאני מפנה את מבטי מארון המעילים, אני שומע צליל פתיחה של בקבוק שמפניה. גביעי קריסטל מוּשקים בעליזות. רחשי שיחות. נעלי מעצבים בשווי הון קטן נוקשות וטופחות על אריחי האובסידיאן של הרצפה בעלת המראה הנוזלי, שיכולת השיקוף שלה מזכירה לפוסעים על גביה זרימת מים לילית קלה. מגוריו של מר בלאק הם מחקר במקסימליזם: עץ כהה, אבן טבעית, עור איכותי... הגוונים הכהים יוצרים חלל אלגנטי וגברי כמו הבעלים.
בתי הבהירה לי שהוא בורך ביופי בלתי רגיל וקולל במשהו שלדבריה מרתק אפילו יותר: להט קודר ומתוח. העובדה שהוא אהב פעם אהבה עזה ונשאר אפוף כל כך באבל פרטי טומנת פיתוי רב עוצמה. קשה לעמוד בפני הילת הבלתי מושגוּת שלו, היא אומרת.
זה לא מזויף. אם נשים בצד את השותפות הרבות לסקס, מר בלאק תפוס במובן העמוק ביותר של המילה. זכרה של לילי מרוקן אותו. הוא קליפת אדם, ועם זאת למדתי לאהוב אותו כמו אב שאוהב את בנו.
אישה צוחקת בקולי קולות. הפרזה בשתייה, ללא ספק. והיא לא לבדה בהתענגות היתר הזאת. חליל נופל מאחיזה רשלנית של מישהו ומתנפץ בליווי נגינה צורמת של רסיסי זכוכית מצלצלים.
2
וִיט
"ליווית אותה החוצה, ויט?"
מר בלאק נכנס למטבח בבוקר שלמחרת לבוש לקראת היום בחליפת עסקים של סביל רואו ובעניבה קשורה בשלמות, אף אחת מהן אינה חלק מהעדפות הלבוש של מעסיקי. לימדתי אותו את דקויות הביגוד המותאם אישית לג'נטלמנים, והוא היה תלמיד מצוין.
כלפי חוץ אני בקושי רואה בו את הבחור הצעיר והמחוספס ששכר אותי לעבודה לפני שש שנים, אלמן טרי ומשותק מצער שהמשימה הראשונה שלי היתה להתמודד עם כל מי שפנה אליו בשאלות או תנחומים. עם הזמן הוא הפך את כאבו לאמביציה יוקדת. זה — ותבונתו הייחודית — החיה את חברת התרופות שאביו הוביל לחדלות פירעון בעקבות מעילה.
כנגד כל הסיכויים, הוא הצליח — הצלחה אדירה.
הסתובבתי והנחתי את ארוחת הבוקר שלו על אי מכוסה בשיש שחור, בדיוק בין הסכו"ם שכבר הונח. ביצים, בייקון, פרי טרי — מצרכי היסוד של מר בלאק. "כן, מיס פרארי עזבה בזמן שהיית במקלחת."
גבה כהה אחת מתרוממת. "פרארי? ברצינות?"
אני לא מופתע מכך שהוא לא שאל לשמה, רק נעצב. אין שום משמעות לשאלה מי הן הנשים; רק לכך שהן מעלות לתודעתו את לילי.
אף פעם לא ראיתי אותו מפגין חיבה כנה לשום אישה פרט לאחותו, רוזנה. הוא מנומס כלפי המאהבות שלו, תמיד. מרעיף תשומת לב בזמן חיזור. אבל קשרים מיניים מוגבלים לערב יחיד. הוא מעולם לא שלח פרחים למאהבת, מעולם לא הטריח את עצמו בפלירטוט טלפוני, הזמין או ליווה אישה לארוחת ערב. אין לי שום ידיעה על האופן שבו הוא מתייחס לגברת שהוא מקיים עמה יחסים אינטימיים. ייתכן כי הפער הזה בהבנתי אותו לעולם לא יתמלא.
ידו נשלחת אל הקפה שהנחתי מולו, וניכר כי הוא עובר בראשו על התוכניות ליום זה, המאהבת האחרונה סולקה ממחשבותיו לנצח. הוא עובד יותר מדי, וישן רק לעתים נדירות. החריצים העמוקים בזוויות פיו אינם אמורים להופיע באדם צעיר כל כך. ראיתי אותו מחייך ואף שמעתי אותו צוחק, אבל השעשוע אף פעם אינו מגיע גם לעיניו. הוא סובל את החיים; הוא לא חי אותם.
דחקתי בו לעצור לרגע וליהנות מהישגיו. הוא אומר לי שיֵהנה מהחיים יותר לאחר מותו. שאיפתו האמיתית היחידה היא להתאחד שוב עם לילי. כל דבר אחר נועד רק להרוג את הזמן.
"עשית עבודה מצוינת במסיבה אמש, וִיט," הוא אומר די בפיזור דעת. "כמו תמיד, ובכל זאת. לא מזיק להגיד שאני מעריך אותך, נכון?"
"לא, תודה לך."
אני מניח לו לאכול ולקרוא את העיתון, פונה למסדרון ארוך עם קירות מחופי מראות המוביל אל האגף הפרטי של המגורים שהוא אינו חולק עם איש. גברת פרארי המקסימה בילתה את הלילה בצדו האחר של הפנטהאוז, בסוויטה צחורה וסטרילית שתוכננה במחשבה תחילה כך שתהיה שונה בתכלית משאר הבית. זהו חלל שלא היה מוצא חן בעיני לילי, כאילו עובדה זו לבדה מספיקה כדי למנוע מרוחה להתבונן ולדעת.
זמן קצר אחרי ששכר אותי, רכש מר בלאק את הפנטהאוז בזמן שהמגדל עדיין היה בבנייה. הוא פיקח בדקדקנות על עיצוב הפנים הגולמי, החל ממיקום הקירות והדלתות ועד לבחירת החומרים. ועם זאת, איני יכול לומר שהחלל משקף את סגנונו האישי. הוא בחר כל רהיט ואביזר במחשבה על טעמה של אהובתו לילי. הוא לא התעניין בהתחלה חדשה, נקייה מזִכרה; הוא רק רצה מעון בעיר, והקפיד לכלול בו את אשתו המנוחה. יש תזכורות שלה בכל מקום, כמעט על כל פרט. במובן הזה, אני מרגיש שאני מכיר אותה.
אלגנטית. דרמטית. חושנית. קודרת, תמיד קודרת.
אני עוצר בכניסה לחדרו של מר בלאק, מרגיש את הלחות שעדיין עומדת באוויר אחרי שהתקלח. הסוויטות שלו־ושלה תופסות אגף מגורים שלם, עם חדרי ארונות מרווחים, חדרי רחצה תואמים מחופי שיש וסלון משותף.
הסוויטה של הגברת צופה אל גורדי השחקים "שורת המיליארדרים" ואל נהר ההדסון מקצה המיטה הרחבה והגבוהה, ומימין אפשר לראות את מנהטן תחתית. שלהבות שקיעה מרצדות בחדר המרוהט בפאר, מטילות את חומן על התפאורה התת־ימית שאחת לכמה ימים אני מרענן, לבקשת מעסיקי, בזרי פרחים נאים. חדרהּ של לילי תמיד ערוך ומוכן, ממתין לְאישה שנקטפה לפני שנעשה שלה. אותיות שמה, לר"ב, מוטבעות או רקומות כמעט על כל חפץ, כמו הבטחה שהמקום שייך רק לה. בגדיה גודשים את הארונות ואת המגירות. חדר הרחצה הפרטי שלה מצויד היטב.
מטבע הדברים אמור ההד הריק של נטישה להעכיר את האווירה בסוויטה היפה, ועם זאת יש כאן אנרגיה מוזרה, הנושאת את בשורת החיים עצמם.
לילי נוכחת, בלתי נראית אך מורגשת.
הסוויטה הראשית צנועה יחסית. מר בלאק ישן על משטח דק שנועד לצמצם ככל האפשר הסחות דעת מהדמות העצומה החולשת על הקיר בדיוק מול המקום שבו הוא מניח את ראשו בלילה. דגם הפְלֵר דֶה לִיס מעטר את ידיות המגירות ורקום על מצעיו. מבעד לחלונות מונחת למרגלותיו ניו יורק כמו מתנה, אבל הוא הציב את המיטה בגבה אל הנוף ואל מול דמותה של לילי. סמל לדרך שבה חי את חייו: אדיש לעולם ונשלט בידי אישה שמזמן איננה.
מר בלאק מסיים את היום עם לילי. דיוקנה הוא הדבר האחרון שהוא רואה, והוא מתעורר למראהָ. בשונה מחדרה, חדר השינה שלו משרה אווירת קבר, צונן ושקט להחריד, נטול חיים.
כשאני פונה מנוף הסנטרל פארק שבצפון־מזרח לוכדת את מבטי האישה המהפנטת בשלמותה הנצחית. תמונה פרועה ואינטימית. לילי בגודל טבעי שרועה על מיטה סתורה; פלג גופה העליון מכוסה בסדין לבן ושערה השחור הארוך כרוך סביב זרועותיה הדקיקות. שפתיה תפוחות מנשיקות, לחייה סמוקות, עיניה עצומות משיכרון חושים. על רקע צבע הקיר החיוור, היא כמו סירנה השרה את שירה המפתה על יופי, אובססיה ואבדון.
יותר מפעם אחת תפסתי את עצמי בוהה, שבוי בשלמות פניה ובעוצמת תשוקתה. נשים מסוימות לוכדות גברים ברשתן רק מעצם קיומן. היא היתה כה צעירה, בקושי בשנות העשרים לחייה, ועם זאת הותירה רושם עז בכל מי שפגש בה. והיא הותירה את בעלה מיוסר, הרוס מספק, מאשמה ומשאלות שוברות לב... שאת התשובות להן לקחה עמה אל קברה שבמעמקי הים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
