לצלוח את המאה / נגיעות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2024
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 169 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 33 דק'

יצחק אוורבוך אורפז

יצחק אוורבוך-אורפז (15 באוקטובר 1921 – 14 באוגוסט 2015) היה סופר ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2005.

ספרו הראשון, "עשב פרא", ראה אור בשנת 1959. בשנת 1960 החל ללמוד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך לימודיו עבד כעורך לילה בעיתון "על המשמר" וכתב בו טור אישי שבועי על תופעות בתחומי התרבות והחברה. 

בשנות ה-60 פרסם את המסה הפילוסופית הנקראת "הצליין החילוני". הוא היה אקזיסטנציאליסט בהשקפתו ולא האמין בשום כוח עליון.

פרסים
1976 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
1986 – פרס ביאליק
1999 – פרס נשיא המדינה לספרות עבור מפעל חיים
2004 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
2005 – פרס ישראל לספרות

מספריו:
עור בעד עור (זוכה פרס ברש) (1962)
מות ליסאנדה (1964)
ציד הצביה (1966)
נמלים (זוכה פרס טלפיר) (1968)
מסע דניאל (1969)
עיר שאין בה מסתור (1973)
בית לאדם אחד (זוכה פרס פיכמן)(1975)
רחוב הטומוז'נה (1979, והוצאה מחודשת עם סיפורים נוספים ב-1989)
הצליין החילוני (זוכה פרס אפרת) (1982)
העלם (1984)
הכלה הנצחית (1988)
אהבות קטנות, טירופים קטנים (1992)
לילה בסנטה פאולינה (1997)
לפני הרעש (1999)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/muu62a3r

תקציר

במשך יותר מארבעים שנה ביסס יצחק אוורבוך אורפז את מקומו כאחד מיוצרי הפרוזה המקוריים בספרות העברית, ופרסם סיפורים קצרים, נובלות, רומנים ומסות. והנה, על סף חתימת מפעלו פנה לכתיבת שירה. ב-1993 פרסם את הקובץ לצלוח את המאה, ובשנותיו האחרונות הביא לעולם את נגיעות, 101 שירים גבישיים קצרצרים, שכונסו לספר בשנת 2010. השירים נדפסו בארבעים עותקים בלבד, ונודעו רק לחוג מצומצם של מקורבים. שני הקבצים מוגשים כעת מחדש, ויחד הם מרכיבים את הכרך האחד-עשר והאחרון במהדורת הכתבים המחודשת של אורפז.

לצלוח את המאה מטמיע בתוכו שברי תמונות וחוויות ממסלול חייו של המחבר, ובולט בו המרחב התל-אביבי, המשמש זירה לרבים מספריו. על הרובד האוטוביוגרפי נערמים קטעי סיפורים קדומים, ובהם וריאציות של סיפורי התנ"ך ותמונות מן הברית החדשה, בצד שלל הדהודים מן השירה העברית והעולמית. מתוכם נארג מסע של גילוי עצמי וגילוי העולם על רקע סערותיה של המאה העשרים, אולם המציאות כולה טעונה כיסוף אל הממד הרוחני.

לעומת זאת אופיו של נגיעות מופנם ומהורהר, וההגות השזורה בו אינטימית. היא רוויה אנושיות, כמיהה לחסד והשתאות על זוטות העולם. בשירים שזורה העמידה על סף הסוף וידיעת המוות המתקרב, יחד עם דריכות לקראת גילויים של יופי וציפייה לרגעים ניסיים הנושאים למשורר בשורה. לא פחות מכך הוא מתרפק על ילדותו ומתגעגע לקולה ולמגעה של אמו שנספתה בשואה: "וּבַסּוֹף/ אַחֲרֵי מַבּוּל הַמִּלִּים/ לְהִשָּׁאֵר עִם מִלָּה אַחַת:/ "מַיין קִינְד".

פרק ראשון

לצלוח את המאה

נטילת רשות

נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, לֹא רַק לְמַעַן

הָאִישׁ הַזָּר הַזֶּה בַּחֲלוֹמִי, כִּי גַּם לְמַעַן

כָּל הַחֲמַרְמַר הַזֶּה הַשּׂוֹרֵט

גַּנִּים לַאדוֹנִי

הָעוֹר הַצְּנִים־הַצְּלִיף הַזֶּה,

וְהַצָּמָא הַזֶּה שֶׁלֹּא יִמָּלֵא

לַעֲשׂוֹת כִּכְלִי חֵמָר, מִלִּים בְּטִיט,

חַלְּצֵנִי אֲדוֹנִי מִן הַמִּלִּים מִן הַחֵמָר, לִהְיוֹת

גִּצִּים לְגוּף שֶׁעוֹד הָעוֹר עָלָיו

קָשֶׁה.

I אש
 

מִי שֶׁלֹּא קָפָא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה עִם צְעָקָה בַּעֲצָמָיו

מִי שֶׁלֹּא הֵקִיץ וְהַקֵּץ מֻנָּח קִיר קַר עַל פָּנָיו

א.

לְהַגִּיעַ עַד גִּיל שְׁלוֹשִׁים בְּלִי מוֹסָד לְחוֹלֵי רוּחַ

זֶה הֶשֵּׂג מַרְשִׁים

עַד אַרְבָּעִים זֶה עַל־טִבְעִי

וְהִנֵּה אֲנִי בֶּן חֲמִשִּׁים

נוֹשֵׂא הָעוֹר הַיָּפֶה כְּמוֹ כְּתֹנֶת

מְשֻׁגָּעִים, צַח יְפֵה־עֵינַיִם

בַּסֵּתֶר לְהַשְׁחִית.

מַרְנִין

לַעֲבֹר סוֹפְסוֹף אֶל חוּג הָרְצִינוּת

בְּזָוִית נְכוֹנָה.

אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הֵן כְּבָר סִיַּרְתִּי

אֶת הָעֲרָווֹת

אֶת הַמַּיִם הַכְּחֻלִּים

אֶת הָאֲנָשִׁים הַיָּפִים

אֶת הַשִּׁירִים הַיָּפִים

אֶת הַיּוֹנִים הַשְּׁמֵנוֹת

אֶת הַבְּדִידוּת הַשְּׁמֵנָה

עִם סֵפֶל קָפֶה וּמוּסִיקָה שֶׁל בָּאךְ

לִבִּי

לְאֵיל בָּר לִטְרֹף אוֹתוֹ טְרֵפָה

לִטְרוּפֵי לִבִּי

לַאֲחוֹתִי —

כִּי עֵת דּוֹדִים

כִּי עֵת דּוֹדִים

הֲלֹא

 

חַכְמֵי הַזְּמָן אוֹכְלִים אֶת הַזְּמָן

לַאֲרוּחַת בֹּקֶר

וְהִנֵּה כְּבָר עֶרֶב

אֶת הַמָּוֶת הֵם מוֹשִׁיבִים עַל כִּסֵּא

יָבֵשׁ מִתּוֹלָעִים.

שַׁבֵּחַ אֶת הָעֵץ כִּי הוּא יָבֵשׁ לָאֵשׁ.

מְנֵה הַנִּיצוֹצוֹת וּלְמַד חָכְמַת הַזְּמָן חָכְמַת הַמָּוֶת

בֵּין הָאֲרוּחוֹת

 

הַמָּוֶת, כִּפְנֵי תִּינוֹק,

מַסְמִיק כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בִּזְכוּכִית

כְּשֶׁאֵינֶנּוּ פֹּה

אֲבָל הוּא פֹּה

בְּלִי בּוּשָׁה טוֹעֵם מִכָּל דָּבָר

כְּמוֹ עֲקֶרֶת בַּיִת מְנֻסָּה.

אִם לֹא הוּא אָמַרְתִּי זֶה אֲנִי

מֵסֵב אֶל שֻׁלְחָנִי

קוֹנוֹסֶר מֻפְלָא לְעִנְיְנֵי בָּשָׂר

וּמֶלַח עֲצָמוֹת.

אַחַר־כָּךְ —

זֶה הַקָּטָן גָּדוֹל יִהְיֶה יַשְׂכִּיל יַעֲלֶה בָּשָׂר

וְעוֹר

תְּמוּנָה בֵּיתִית

קְלוּעֵי אֶצְבָּעוֹת, רְעוּלֵי־עוֹר־פָּנִים מִתַּחַת לַכֻּתֹּנֶת

קִנִּים

בֵּיצֵי דְּגִירָה לְעוֹפוֹת הַבֹּקֶר.

שׁוּב אֲנִי מַגִּיעַ לָזֶה

תָּאֵר לְךָ פֶּרַח מֵעוֹר הֶחָזֶה

אַתָּה הָרוֹאֶה.

 

אֲנִי הוֹלֵךְ וְצוֹלֵעַ. אֲנַרְכִיסְט וּמֶלֶךְ.

רִיצַ'רְד הַשְּׁלִישִׁי, קַסְקֶט בִּמְקוֹם כֶּתֶר

כּוֹבֵשׁ אֲהוּבָתוֹ עַל קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיהָ.

עַל גְּזוּזְטְרָה בְּדֶרֶךְ תַּלְפִּיּוֹת הִיא עוֹמְדָה, יַלְדָּה וּבַת־מֶלֶךְ,

רַגְלֶיהָ בְּגַרְבַּיִם

קְצָרִים. בַּת־שְׂחוֹק מַפְשִׁילָה אֶת שְׂפָתֶיהָ

מִשְׁעוֹל רַךְ בָּשׂוּם מִשִּׁיר הַשִּׁירִים מְרֻבָּץ מַחֲטֵי אֹרֶן.

הֶהָיְתָה זוֹ הַכְתָּרָה? נְזִירוֹת (אוֹ מַלְאָכִים) בִּשְׁבִיסִים לְבָנִים

חָגוּ מֵעָלֵינוּ. תֹּף מִרְיָם צִלְצֵל בְּסָמוּךְ, זִמְזוּם צִרְעָה, קוֹל הַמּוּאַזִּין,

הַשֶּׁמֶן נִגַּר מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ וְאַנְטוֹן (הֶהָיָה זֶה שְׁמוֹ?) הַשֵּׁיגֶץ הַיָּפֶה

מֵרְחוֹב הַחַבָּשִׁים

נִגֵּן לָנוּ שִׁירִים רוּסִיִּים בְּמַפּוּחִית וַאֲנִי אָמַרְתִּי כְּמוֹ טִפֵּשׁ

הַכִּנּוֹר הַיְּהוּדִי.

אֶת הַצְּרָצַר לֹא שָׁמַעְנוּ. הַמָּוֶת, כְּמוֹ הָעֵשֶׂב, צוֹמֵחַ לְאִטּוֹ.

שָׁם עַל הָאֶבֶן בְּדֶרֶךְ תַּלְפִּיּוֹת הָיְתָה לִי יַלְדָּה לְאִשָּׁה

וַאֲרִיג עַכְבִישִׁים קֵיצִי דִּגְדֵּג אֶת פָּנֵינוּ כְּהִינוּמַת מַלְכוּת.

כָּאַבְנוּ גַּם שָׂמַחְנוּ. שִׁכּוֹרִים לֹא הָיִינוּ, מְאֻשָּׁרִים בְּמִדָּה.

וְהַיְצִיאָה (הִיא לֹא הִפְתִּיעָה אוֹתָנוּ) בַּסּוֹף, אֵיךְ אֶפְשָׁר אַחֶרֶת, הָרֹעַ

הָרֹק הַיָּרֹק נָטַף מִן הַמַּפּוּחִית כְּשֶׁגָּוַע לְעֵינֵינוּ.

כָּל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ אֲנִי חוֹלֵץ רַגְלַי

מֵעַנְפֵי שָׁרָךְ, עֵינַי מִשְּׁנַת חֲפַרְפָּרוֹת,

מְנַסֶּה אֶת הָרִצְפָּה לְבִרְכַּי

אֶת עוֹרִי בֵּין שִׁנַּי

מִזְמוֹר בִּבְשָׂרִי

לְהַחֲנִיק.

לִהְיוֹת מַפְתֵּחַ קָרוּשׁ בְּחוֹר מַנְעוּל.

כְּפוֹר אִישׁ הָאַחֲרִית.

 

יצחק אוורבוך-אורפז (15 באוקטובר 1921 – 14 באוגוסט 2015) היה סופר ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2005.

ספרו הראשון, "עשב פרא", ראה אור בשנת 1959. בשנת 1960 החל ללמוד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך לימודיו עבד כעורך לילה בעיתון "על המשמר" וכתב בו טור אישי שבועי על תופעות בתחומי התרבות והחברה. 

בשנות ה-60 פרסם את המסה הפילוסופית הנקראת "הצליין החילוני". הוא היה אקזיסטנציאליסט בהשקפתו ולא האמין בשום כוח עליון.

פרסים
1976 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
1986 – פרס ביאליק
1999 – פרס נשיא המדינה לספרות עבור מפעל חיים
2004 - פרס היצירה לסופרים ומשוררים
2005 – פרס ישראל לספרות

מספריו:
עור בעד עור (זוכה פרס ברש) (1962)
מות ליסאנדה (1964)
ציד הצביה (1966)
נמלים (זוכה פרס טלפיר) (1968)
מסע דניאל (1969)
עיר שאין בה מסתור (1973)
בית לאדם אחד (זוכה פרס פיכמן)(1975)
רחוב הטומוז'נה (1979, והוצאה מחודשת עם סיפורים נוספים ב-1989)
הצליין החילוני (זוכה פרס אפרת) (1982)
העלם (1984)
הכלה הנצחית (1988)
אהבות קטנות, טירופים קטנים (1992)
לילה בסנטה פאולינה (1997)
לפני הרעש (1999)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/muu62a3r

עוד על הספר

  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2024
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 169 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 33 דק'
לצלוח את המאה / נגיעות יצחק אוורבוך אורפז

לצלוח את המאה

נטילת רשות

נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, לֹא רַק לְמַעַן

הָאִישׁ הַזָּר הַזֶּה בַּחֲלוֹמִי, כִּי גַּם לְמַעַן

כָּל הַחֲמַרְמַר הַזֶּה הַשּׂוֹרֵט

גַּנִּים לַאדוֹנִי

הָעוֹר הַצְּנִים־הַצְּלִיף הַזֶּה,

וְהַצָּמָא הַזֶּה שֶׁלֹּא יִמָּלֵא

לַעֲשׂוֹת כִּכְלִי חֵמָר, מִלִּים בְּטִיט,

חַלְּצֵנִי אֲדוֹנִי מִן הַמִּלִּים מִן הַחֵמָר, לִהְיוֹת

גִּצִּים לְגוּף שֶׁעוֹד הָעוֹר עָלָיו

קָשֶׁה.

I אש
 

מִי שֶׁלֹּא קָפָא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה עִם צְעָקָה בַּעֲצָמָיו

מִי שֶׁלֹּא הֵקִיץ וְהַקֵּץ מֻנָּח קִיר קַר עַל פָּנָיו

א.

לְהַגִּיעַ עַד גִּיל שְׁלוֹשִׁים בְּלִי מוֹסָד לְחוֹלֵי רוּחַ

זֶה הֶשֵּׂג מַרְשִׁים

עַד אַרְבָּעִים זֶה עַל־טִבְעִי

וְהִנֵּה אֲנִי בֶּן חֲמִשִּׁים

נוֹשֵׂא הָעוֹר הַיָּפֶה כְּמוֹ כְּתֹנֶת

מְשֻׁגָּעִים, צַח יְפֵה־עֵינַיִם

בַּסֵּתֶר לְהַשְׁחִית.

מַרְנִין

לַעֲבֹר סוֹפְסוֹף אֶל חוּג הָרְצִינוּת

בְּזָוִית נְכוֹנָה.

אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הֵן כְּבָר סִיַּרְתִּי

אֶת הָעֲרָווֹת

אֶת הַמַּיִם הַכְּחֻלִּים

אֶת הָאֲנָשִׁים הַיָּפִים

אֶת הַשִּׁירִים הַיָּפִים

אֶת הַיּוֹנִים הַשְּׁמֵנוֹת

אֶת הַבְּדִידוּת הַשְּׁמֵנָה

עִם סֵפֶל קָפֶה וּמוּסִיקָה שֶׁל בָּאךְ

לִבִּי

לְאֵיל בָּר לִטְרֹף אוֹתוֹ טְרֵפָה

לִטְרוּפֵי לִבִּי

לַאֲחוֹתִי —

כִּי עֵת דּוֹדִים

כִּי עֵת דּוֹדִים

הֲלֹא

 

חַכְמֵי הַזְּמָן אוֹכְלִים אֶת הַזְּמָן

לַאֲרוּחַת בֹּקֶר

וְהִנֵּה כְּבָר עֶרֶב

אֶת הַמָּוֶת הֵם מוֹשִׁיבִים עַל כִּסֵּא

יָבֵשׁ מִתּוֹלָעִים.

שַׁבֵּחַ אֶת הָעֵץ כִּי הוּא יָבֵשׁ לָאֵשׁ.

מְנֵה הַנִּיצוֹצוֹת וּלְמַד חָכְמַת הַזְּמָן חָכְמַת הַמָּוֶת

בֵּין הָאֲרוּחוֹת

 

הַמָּוֶת, כִּפְנֵי תִּינוֹק,

מַסְמִיק כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בִּזְכוּכִית

כְּשֶׁאֵינֶנּוּ פֹּה

אֲבָל הוּא פֹּה

בְּלִי בּוּשָׁה טוֹעֵם מִכָּל דָּבָר

כְּמוֹ עֲקֶרֶת בַּיִת מְנֻסָּה.

אִם לֹא הוּא אָמַרְתִּי זֶה אֲנִי

מֵסֵב אֶל שֻׁלְחָנִי

קוֹנוֹסֶר מֻפְלָא לְעִנְיְנֵי בָּשָׂר

וּמֶלַח עֲצָמוֹת.

אַחַר־כָּךְ —

זֶה הַקָּטָן גָּדוֹל יִהְיֶה יַשְׂכִּיל יַעֲלֶה בָּשָׂר

וְעוֹר

תְּמוּנָה בֵּיתִית

קְלוּעֵי אֶצְבָּעוֹת, רְעוּלֵי־עוֹר־פָּנִים מִתַּחַת לַכֻּתֹּנֶת

קִנִּים

בֵּיצֵי דְּגִירָה לְעוֹפוֹת הַבֹּקֶר.

שׁוּב אֲנִי מַגִּיעַ לָזֶה

תָּאֵר לְךָ פֶּרַח מֵעוֹר הֶחָזֶה

אַתָּה הָרוֹאֶה.

 

אֲנִי הוֹלֵךְ וְצוֹלֵעַ. אֲנַרְכִיסְט וּמֶלֶךְ.

רִיצַ'רְד הַשְּׁלִישִׁי, קַסְקֶט בִּמְקוֹם כֶּתֶר

כּוֹבֵשׁ אֲהוּבָתוֹ עַל קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיהָ.

עַל גְּזוּזְטְרָה בְּדֶרֶךְ תַּלְפִּיּוֹת הִיא עוֹמְדָה, יַלְדָּה וּבַת־מֶלֶךְ,

רַגְלֶיהָ בְּגַרְבַּיִם

קְצָרִים. בַּת־שְׂחוֹק מַפְשִׁילָה אֶת שְׂפָתֶיהָ

מִשְׁעוֹל רַךְ בָּשׂוּם מִשִּׁיר הַשִּׁירִים מְרֻבָּץ מַחֲטֵי אֹרֶן.

הֶהָיְתָה זוֹ הַכְתָּרָה? נְזִירוֹת (אוֹ מַלְאָכִים) בִּשְׁבִיסִים לְבָנִים

חָגוּ מֵעָלֵינוּ. תֹּף מִרְיָם צִלְצֵל בְּסָמוּךְ, זִמְזוּם צִרְעָה, קוֹל הַמּוּאַזִּין,

הַשֶּׁמֶן נִגַּר מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ וְאַנְטוֹן (הֶהָיָה זֶה שְׁמוֹ?) הַשֵּׁיגֶץ הַיָּפֶה

מֵרְחוֹב הַחַבָּשִׁים

נִגֵּן לָנוּ שִׁירִים רוּסִיִּים בְּמַפּוּחִית וַאֲנִי אָמַרְתִּי כְּמוֹ טִפֵּשׁ

הַכִּנּוֹר הַיְּהוּדִי.

אֶת הַצְּרָצַר לֹא שָׁמַעְנוּ. הַמָּוֶת, כְּמוֹ הָעֵשֶׂב, צוֹמֵחַ לְאִטּוֹ.

שָׁם עַל הָאֶבֶן בְּדֶרֶךְ תַּלְפִּיּוֹת הָיְתָה לִי יַלְדָּה לְאִשָּׁה

וַאֲרִיג עַכְבִישִׁים קֵיצִי דִּגְדֵּג אֶת פָּנֵינוּ כְּהִינוּמַת מַלְכוּת.

כָּאַבְנוּ גַּם שָׂמַחְנוּ. שִׁכּוֹרִים לֹא הָיִינוּ, מְאֻשָּׁרִים בְּמִדָּה.

וְהַיְצִיאָה (הִיא לֹא הִפְתִּיעָה אוֹתָנוּ) בַּסּוֹף, אֵיךְ אֶפְשָׁר אַחֶרֶת, הָרֹעַ

הָרֹק הַיָּרֹק נָטַף מִן הַמַּפּוּחִית כְּשֶׁגָּוַע לְעֵינֵינוּ.

כָּל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ אֲנִי חוֹלֵץ רַגְלַי

מֵעַנְפֵי שָׁרָךְ, עֵינַי מִשְּׁנַת חֲפַרְפָּרוֹת,

מְנַסֶּה אֶת הָרִצְפָּה לְבִרְכַּי

אֶת עוֹרִי בֵּין שִׁנַּי

מִזְמוֹר בִּבְשָׂרִי

לְהַחֲנִיק.

לִהְיוֹת מַפְתֵּחַ קָרוּשׁ בְּחוֹר מַנְעוּל.

כְּפוֹר אִישׁ הָאַחֲרִית.