סערה בלב מדבר

קיבוצניק עם עיניים החוצה

״אתה גם צוציק וגם חכמולוג ואנחנו צריכים להסתדר עד שתתגייס, אז בלי קונצים״. אהרל’ה מהטכני הבהיר לאהוד מיד מה יקרה אם מערכת הכריזה של הקיבוץ תנגן בטהובן לפתע.

״אני לא יודע על מה אתה מדבר. אין לך מה לדאוג.״ היא כבר שכבה איתי, גמרתי עם התרגילים להוכיח לה שאני שווה משהו, חשב אהוד. היא הבינה. אני כנראה עוד אוכיח לעצמי כמה אני שווה אחת כמוה, אבל לך אין מה לדאוג מזה, הוא חשב.

הוא ניסה להראות לה כמה אכפת לו שתהיה רגועה ותחייך באמצע היום, ושם את הפסטורלית כשהיא נבחנה במתמטיקה. היא עברה ב70 והוא קיבל וואחד תודה. אוח אני מת על החיוך שלה. אהוד חייך לעצמו בשקט והמשיך לפרק רדיו.

״אתה חייב לקלקל ואז לתקן, ככה אתה משחק עם דברים?״ אהרל’ה התעצבן על הרדיו המפורק.

״ככה לומדים מה אסור לעשות. ואפשר לשחק.״

החשיבה הזו תכתיב את חייו של אהוד ברק (דאז עוד ברוג) שוב ושוב. הוא בודק גבולות בתרגיל, מתאמן עד שהכל מושלם ואז נע במכה אחת מפתיעה. ברק. לרוב, ללא רעם ידוע, למעט כשהוא ממש גאה או, לעיתים נדירות, ממש טועה.

מי שמבינה אותו, תנחש מיד כשהוא מתכנן מהלך, משחק או אשכרה רציני לגבי משהו. פשוט ממש קשה להבין מה עומד מולך, כשעבורך הוא זיקית עם מצב של ראי ועוד חכמה כמו אהוד ברק. הסוררת הבינה אותו איכשהו מהרגע בו ראתה אותו לראשונה בטלוויזיה, הוא חושב כמו שהיא מרגישה. שניהם זוכרים כמו מצלמה. היא כמעט לגמרי הפוכה בחשיבה שלה. 

אהוד ברק ידוע בחשיבה קרה, מתמטית ועל פי אקסיומות והסתברות, שיטה מבריקה שחוזה מהלכי יריב בתנאי שטח. הסוררת פשוטת העם, אצלה הכל נראה רגשי אבל בעצם נרטיבי ואנליטי להפליא. הכל קורה מהר נורא אצל שניהם, החלטות מתקבלות בתהליך חשיבה מבוסס סנסואלית ונרטיבית, ולא רק ויזואלי, אינפורמטיבי או אנליטי. הסוררת ממש איומה במתמטיקה ומדעים מדויקים, אהוד ממש שנא ספרות והיסטוריה. 

הם דומים למדי בכמה דברים, אחד מהם קשור לאיך הם מדברים ברצינות. כשאהוד רציני, הוא מדבר במעשים. הנשק שנגנב מן התערוכה והופיע תחת מיטתו של נער בקיבוץ כשאהוד היה בשיעור פסנתר בתל אביב היווה למשל אמירה ברורה. תמשיך עם מה שאתה עושה, כל הקיבוץ ידע למה איימתי עליך. בחירה שלך אם אתה רוצה להמשיך בכיוון הזה, ולראות מה יקרה, הבהיר אהוד הצעיר לאותו נער במסר קטן וממזרי, סביב נשק שבשנות החמישים בקיבוץ היה עיקר האקשן שאסור היה לילדים. 

הסוררת בנעוריה בשנות התשעים המאוחרות ניהלה תוכן באתר מלוכלך של חברים תוך סודיות מוחלטת ופעם חסמה את הסיסמא לאקשן האינטרנט הפתוח של מחשבי ספריית בית הספר. הנעילה הייתה באופן בו היה צריך טכנאי לפרמט ולהתקין מחדש כל המחשבים ברשת. זו הייתה דרכה העדינה להבהיר לספרנית מסוימת שלא רצים לספר למנהל שידווח להורים אם ראית שני תלמידים או תלמידות מתנשקים רק בזכות אנושיותו האדירה, המנהל לא התרגש והסיפור לא הגיע להורים. עד עצם היום הזה לא קשרו אל הסוררת את הנעילה שחייבה את הספרנית לעבוד ידני במשך שבוע. מה פתאום, היא בכלל הייתה בחזרות להצגת הסיום בתיאטרון ובכלל לא הגיעה לבית הספר כשזה אירע. 

זה דומה ללא ספק לצורה בה אהוד פועל, כשזה אישי וקשור לבריון כלשהו. בלי עקבות, אלימות מינימלית, בלי שקר אחד, בלי שזה ייקשר אליו. הוא נולד כזה, סיירת מטכ״ל רק שכללה אותו ואיפשרה לו להרחיב ידע מעשי בתחום הנשק, ההגנה ונתנה לו ביטחון עצמי. הסוררת עדיין יודעת לשנות סיסמא ברשת ביתית, אבל שם נעצרה קריירת ההאקינג הקצרה בחייה. מילים ותוכן, נשארו איתה עד היום.

הסוררת, אישה בת 40 וקצת, מאהבת וכותבת, נסעה במכונת זמן משנת 2022 לתוך חלומותיו של אהוד ברק משנות החמישים המאוחרות, לפגוש אותו כשכל הקיבוץ חיפש מי אחראי לפאדיחה. למה? איך יתכן שתופיע מישהי שעוד לא נולדה לתוך חלומותיו של אהוד ברק? לא לכל דבר יש הסבר בעולם. אהבה, במיוחד כזו בין הפכים כמעט מושלמים אבל דומים להפליא, היא כמו מים על אספלט, מוצאת כל דרך ונתיב להמשיך לזרום. אבל זהו הסיפור שלפנינו. והוא מתחיל בתשוקה מיידית שאף אחד לא ניסה לעצור.

הסוררת חיכתה בשקט ברווקיה, דירת מתבגרים בת חדר אחד עם שירותים ומקלחת משותפים לכל הצריף. גם פטיפון לא היה, וגם פינת קפה היתה רק בחדר אוכל, אבל פנטזיות הן גמישות עם פרטים כאלה יומיומיים. ״היי אהוד. טרם הכרנו, אני מתאהבת בך בעתיד,״ שורת הפתיחה שלה, הושתקה בטרם נאמרה, כי שחצן ורציני הוא נכנס לחדר ומיד חייך. ״אני לא זוכר שהשארתי אותך על המיטה. איך שכחתי שהבאתי מישהי כמוך לחדר? נעים מאוד, אהוד.״ בחלומות היה לו אומץ כזה, גם לה היתה תעוזה פשוט להיות שם. לא צריך הזמנה בחלומות.

הסוררת צחקה בקול רם. ״אני מבינה למה אתה רוצה להיות טייס.״ השחץ כבר שם.

״איך את יודעת שאני רוצה להיות טייס? מי את? מה את עושה פה אני תכף מברר, אבל זה פחות חשוב.״

״ למה זה פחות חשוב?״

״כי לא משנה למה באת, משנה אם תישארי ותתני לי לברר לבד. מה בא לך לשמוע?״ הוא היה חסר פחד, נער מתבגר עם אישה יפה בחדר, אלוהים אוהב אותי, הוא חשב כשהעיף מבט צדדי אל המחשוף שלה.

״מה שתשים. רק משהו שקט. באתי לקפה ולהכיר אותך, חתיך.״

הוא חתיך? הוא ניסה להסתיר הסמקה. ״את נראית לי אחת של באך. ואני עדיין רוצה לדעת איך ידעת שאני רוצה להיות טייס. את שותה ריבה, לא קפה. ואני יודע את זה איכשהו.״ הוא גיחך.

בשביל נער בן שבע עשרה, יש לו תובנות עליי מוקדם מאוד. הסוררת ציינה לעצמה בשקט. ״אני אוהבת באך כי הוא חידה למי שלא מבין מתמטיקה. כמו שצרפתית ואיטלקית נשמעות מוזיקליות במיוחד למי שלא מבין אותן.״ אהוד נדרך. יו. היא חושבת על זה הפוך לגמרי.

היא המשיכה. ״היי, אני הסוררת. ענת. נעים מאוד. אני יודעת את כל זה עליך כמו שאתה יודע שאני רוצה להיות בלרינה. זה בסדר, שנינו לא נצליח בדיוק בזה. אתה תצא מפקד ענק של קומנדו ועוד כמה דברים ואני אצא חללית לטיסה לעולמות אחרים וכנראה כותבת לא רעה.״

הוא נקרע מצחוק. ״באמת קוראים לך ככה?״

״באמת קוראים לך צוציק, המופרע הנבוך של הקיבוץ? אתה דווקא גדול יחסית אליי.״

״את קטנטונת, זו לא חכמה להיות גדול ממך. אבל איך את יודעת את זה? ואיך אני יודע את זה עלייך?״ עכשיו הוא הסתקרן מכדי להסתיר,והגיש לסוררת קפה חם ומתוק.

״באתי מהעתיד, אתה הולך להתאהב בי לגמרי כשתהיה בן שמונים.״ היא לקחה שלוק.

הוא בחן אותה מכף רגל עד ראש. טעם טוב יש לי, חשב. ״נו, מתאים לי להאמין לך שיש לי אחת כמוך בגיל שמונים. יו. איזה כיף לי. אם זה נכון.״ הוא צחק.

הסוררת המשיכה, ״זה נכון לגמרי. יהיו מחשבים בכל בית ואז בכל כף יד, אתה תהיה גיבור רציני וחכם, רמטכ״ל וראש ממשלה. יום אחד, באמת, ילד חכם. יהיו ספרים על ימיך הסוערים בקיבוץ. כל העתיד שלך תלוי רק בשלושה דברים.״ היא עצרה בדרמטיות, ״שתאמין לעצמך ובעצמך, תעז ותתמיד בכל משימה.״

אהוד נשאר המום. רגע. מה. אני פרחח, בלי בגרות. על מה היא מדברת. היא לא לגמרי שפויה. אולי אני צריך להביא עזרה? מחשב בכל כף יד? מה? הוא קצת נרתע. קראתי על מחשבים בפיצוח האניגמה נדמה לי. הם תופסים חדרים ענקיים.

הוא החליט לא להתווכח, הן זה רק חלום. ״את יודעת שלא סיימתי תיכון, נכון? ואני לא יודע למה אני יודע את זה, את צריכה להרשות לעצמך לטוס עם אחד שלא סיים קורס טיס.״

הסוררת חייכה במתיקות. אהוד נרגע, היא לא מזיקה, גם אם היא קצת קוקו, ואני יודע עליה אוטומטית דברים משונים. שניים סוכר בקפה, אוהבת באך, מאמינה לעצמה ובעצמה פחות מדי, לב גדול במיוחד, רגישה מאוד. מאוד. הוא היה מרותק. כמו כתוביות לצד סרט, הוא חשב. אני מיד יודע.

היא המשיכה, ״יש לך כשרון, אתה רואה את הדרך הקצרה ביותר, המהירה, החסכנית והפשוטה ביותר לכל מטרה ומסוגל לתת לכל שומע את מה שהוא צריך לשמוע כדי לא להפריע לך. אלו כוחות על.״

הוא צחק. ״הגזמת. אלו מגרעות. לא כוחות, לא על ולא מגפי חליבה.״ הוא חשב, לבנות שאני רוצה לאהוב אני כנראה מסוגל לתת את מה שהן רוצות לשמוע בעיקר כדי לא להפריע לעצמן לאהוב אותי. הוא היסס. ״הרוב לא מעריכים את זה כטוב. זה נחשב לא ממש מוסרי.״

היא צחקה. ״אתה כמעט תמיד תמצא דרך לעשות את זה מוצדק. תירוץ להחליק, לעזור לאחרים לתמוך במעשים שלך. יתפשל לך קצת רק עם האהבה של הציבור כי תהיה עסוק בלהצדיק את עצמך או להסתגר כשנמאס לך להסביר. אבל אתה מבין עכבות על נשים בגיל 17. וואו. יהיו לך הרבה נשים, אתה מוכשר במיוחד בלהפתיע אותן בטוב. ולא רק בזה.״

היא קרצה, התקרבה ונישקה אותו על השפתיים, קצת יותר ארוך משהתכוונה וקמה ללכת. ״רק נפגשנו, אנחנו עוד נכיר לעומק.״

״מה, רגע רגע. למה את מתכוונת?״ אהוד היה נבוך. ״במה עוד בדיוק אני מוכשר? פרטי, נמקי, הדגימי.״ הוא בינתיים קרא לה בכתוביות שהיא מרשה לעצמה מעט מדי ביטוי, יחסית לאדם מיוחד כל כך, וגיחך בלב. לא, זה לא דורש השכלה בפסיכולוגיה. זה החיוך, חם ומכיר בדידות מקרוב.

״עבורי? אתה כולך פיתוי. אתה מקשיב ולא רק למה שאתה רוצה לשמוע, יש כאלה שזה מפתה אותן עמוקות. עוד לא נולדתי אבל כשאקרא אותך בגיל ההתבגרות אתאהב בך לחלוטין.״

״אני כותב ואת מפנטזת על זה מגיל ההתבגרות? אני כנראה הוזה.״ הוא קלט שהוא לבד.

שלוש שעות אחר כך, אהוד התעורר רטוב כולו. היה לו חום כנראה, זה מסביר את החלום המוזר. אבל העיניים החומות של הסוררת לא יצאו לו מהראש. אתה תהיה ראש ממשלה, גנב אופנועים שכמוך. אז תתנהג. הוא הסתכל בראי וצחק. כן, ממש אני דומה לבן גוריון. אולי בגובה.

אבל הכל אפשרי, כמעט. אולי. אם אתמיד בצבא ואהיה טייס. אולי. בחיים לא פגשתי אחת כזו. הדמיון שלי מופרע לגמרי, הוא חשב וקצת נבהל מעצמו. לפנטז שאני מתאהב בה גם בעתיד, לגמרי הגיוני, זה שהיא באה משם לבקר אותי קצת פחות. הוא קצת התאהב בה מיד. בשלב הזה, הוא אפילו בחלומות, לא העז לומר לה את זה עדיין. במקום זה, הוא קנה בתל אביב באותו שבוע תקליט של אלביס והפילהרמונית וחשב עליה בכל השמעה של ברנינג לאב. אני חושב שחלמתי על הפילהרמונית שלי. ואני לא יודע למה אני האלביס שלה, אבל ממש מתאים לי להרגיש כמו מלך.

***

הסוררת צדקה בדבר אחד מאותו היום. היו לו המון התאהבויות. קטנות. גדולות. נסחפות יותר או פחות. היה לו כשרון לגרום להן להתחיל איתו. אפקט ההפתעה, כך גילה, שובר מחסומים ומגלה רגשות. וכל כך מעט הן מרשות לעצמן לחלום גדול. רוב הבנות שפגש רצו להיות מה שאמרו להן והעדיפו להעביר ביקורת על מה שלא הבינו. הוא תמיד נמשך לאלו שהיה להן לב ענק שרואים למרחקים והבנה של יותר מאשר צבע הלק בציפורניים. הוא קרא לסתמיות צנוניות. אלו שהדליקו אותו היו תמיד קצת אחרות, כמוהו.

אבל להיות ראש ממשלה כמו החלום המוזר מהקיבוץ? יותר סביר שאהיה פסנתרן בפילהרמונית. המחשבה על הנהגה נמסה כשצה״ל איכזב את אהוד בתפקיד משעמם ביחידה משעממת. ממש מרשים, שעמום ללא אפשרות להתקדם. לא דרך הצבא הוא יקבל הזדמנות. לא טייס, לא טנקיסט, לא משם תבוא התהילה.

עם המעבר לסיירת, כשתעלולי הקיבוץ והיכולת להעלים נשק גם מהרכב של הרמטכ״ל גויסו לצה״ל ביחד איתו, כשהחלק שכולם קראו לו פרחח בגללו הפך לכוח המרכזי שלו בסיירת מטכ״ל, אהוד קיבל ביטחון מסוג חדש. רגע, רגע, רגע, הכישרון שעליו מנעו ממנו לסיים תיכון הוא דווקא זה שפתח את הדלת הזו, חשב כשהעלים שלט מצומת גהה לאור היום בלי שמישהו הבין מה קרה, כדי להתקבל ליחידה. אז כנראה שיש לי כישרון לקומנדו. החלום ההוא צדק. להתמיד. מגלים כל מיני דברים.