האישה בסיפור - מתוך פתח גדול מלמטה

האישה בסיפור

ובכן הסתלקו להם כולם. יום שישי נחמד אחד באמצע אוקטובר, אחת־עשרה בבוקר. השכן ממול איננו, ונראה שאיתו הלכה כל משפחתו. השכנים מהבית משמאל נסעו עם כל הילדים הקטנים לכל מיני עניינים, ולפי הדיבורים ששמעתי, הם עושים שבת אצל ההורים שלה בירושלים. השכן שמעליהם, זה שהיה המאהב שלי עד לא מזמן, נסע גם הוא. הוא תמיד נוסע, או בחמישי בערב או בשישי בבוקר. הוא לא יכול להיות לבדו.

עם השכן ממול יש לי בעיה, ועם השכן משמאל למעלה יש לי בעיה קצת פחות גדולה (בכל זאת הוא היה המאהב שלי). השכנים משמאל, אלה שנסעו להורים שלה, הם הכי פחות בעייתיים, אבל זה עדיין לא זה, וזה זמני.

נתחיל מהסוף: אלה שנסעו להורים שלה הם צעירים. יש להם ילדים קטנים. זה מאוד חמוד, מאוד מרעיש. באופן עקרוני מישהו תמיד בוכה. במקביל לזה שמישהו בוכה, יש גם רעש של מקדחות ומסורים חשמליים לרוב. ככה זה אנשים צעירים: בונים, בונים. מוסיפים פרגולה, אחר כך מרפסת הגג שמעל לפרגולה זקוקה למעקה (בכל זאת יש ילדים קטנים). חמוד מאוד, מאוד נוכח. יתרה מזו, מדובר בטיפוסים חברותיים, וזה אומר שבנוסף לקול הבכי ושאון המקדחות יש שם גם הרבה אנשים עם ילדים קטנים ולכולם יש מה להגיד. אני לא אומרת שכל זה קורה תמיד ביחד, אבל אפשר לסמוך על זה שלפחות אחד מהשלושה (בכי תינוקות, קדיחת מקדחות או רב־שיח קולח) יהיה נוכח בסביבה. ניחא. כמו שאומרים, שאלה יהיו הצרות שלנו.

המשך בספר המלא