לב אבטיח - מתוך פתח גדול מלמטה

לב אבטיח

1

המבוכה הזאת, אולי אתרגל אליה בסופו של דבר. הָיֹה תהיה בת לוויה לאושרי הכמוס, אושרי האסור, שמחת היותי לבדי ימים שלמים, ימים תמימים בלי להניע שפתיים, בלי לחשוב מחשבות שיש לנסחן כך שמישהו לא ייאלץ להתאמץ, כדי שיבין.

כל העת, בעודי שוכבת, כותבת, מציירת, מסדרת, בעודי בכל מאודי, בעודי כמו שאני, טורדת אותי השאלה לשם מה אפוא, לשימושה של איזו תכלית עולמית, טבעית, אינהרנטית, חולנית, חילונית או דתית, לשם מה אותה כמיהה מהפכת לב וקרביים. לקראת מה אותו חיוך עצוב, קצת סקסי, חיוך של אהבה וחום.

לחשוב מה את לובשת כדי. לחשב מה את לובשת, בעיקר מה את לא. להביט במראייך בעיניים של גבר, יותר או פחות מפותח. לחוש לחות באיזור המפשעה, להתרגש. הדברים מדברים, האמנם, בעד עצמם. לא פחות מזה, נגד עצמם. לא ממש נגד, רק סוג של הסתייגות (אני לוקחת צעד אחד אחורה, קרוב יותר אל דעת הקהל). אני נבהלת: העיקר שלא תהיי לבד. למה העיקר שלא אהיה לבד? איזה מין עיקר זה?

אני (נהנית) לבד, (מאוד) נהנית לבד (אם אני שוכחת את דעת הקהל, את אֵימתו). אני נהנית הנאה צרופה, שקטה, גדושה. הבית פה יפה מאוד, הגינה ירוקה ושמחה, הספרים נהנים כשמדפדפים בהם, הבית עולז להיות בשימוש. אני אוהבת גברים, אפילו מחבבת אותם, מראם יפה בעיני (כשהם יפים); ריחם טוב באפי (כשהוא טוב) ויש עוד כמה דברים בהחלט טובים שקשורים בגברים. אני אומרת את זה בלי שמץ של ציניות, ללא רבב אירוניה. אומרת כמו שזה: טוב, אבל טובעני.

נעם לי מאוד שלא היה עלי להתחשב הערב באיזה צורך של איזה מישהו באיזה משהו. שילמתי על כך מחיר מסוים: במהלך היום חשתי לרגעים בחסרונו. הצצתי החוצה לראות אם הוא בסביבה. ראיתי את המכונית שלו, אמרתי לעצמי: היזהרי, היזהרי. אני מכירה את עצמי: רגע אחד של תשוקה וכל החיים מתהפכים. חרב מתהפכת, התשוקה. על כן סירבתי לתחנוני, והם שככו כלעומת שניעורו. ואז הוספתי לעשות את שחפץ לבי, הו לבי החפץ: ציירתי, כתבתי, קראתי, גזמתי, קטפתי את השסק הבשל, ועוד, וכל זאת רק היום, רק היום, שלא לדבר על אתמול, על שלשום, ימי הזוהר של בדידותי השמחה, אושרי הסודי.

המשך בספר המלא