מה יש לך את?

כתבת סיפור

אחרי שכתבת הרגשת שכבה דקה של משהו דביק מכסה את כל הגוף ובעיקר את העפעפיים. הצלחת לפקוח את העיניים לחריר צר תוך הרמת סנטר, וככה נהגת כל הדרך חזרה. בבתי השחי הרגשת דביקות וניסית מדי פעם להרים את הזרועות כדי לחלץ את עצמך מעצמך.

כבר כמה ימים שאת עם הדבק הזה. אף אחד לא העיר לך על הסדקים הצרים בעיניים. אם היו מעירים לך היית משתדלת לפקוח אותן קצת יותר.

כל הדרך מהבקעה לתל אביב נסעת בקצב קבוע. הדרך הייתה מוכרת לך ובזכותה יכולת לראות את הנפשות הפועלות בסיפור הולכות לצד הרכב.

הם הלכו לבושות בדיוק כמו בסיפור אבל יחפות. היה חם בחוץ. בטח יהיו להן שלפוחיות בכפות הרגליים.

הפריע לך שהן הולכות לצד הרכב ולא מדברות איתך. רצית להגיע הביתה. הן שמרו על שתיקה. ידעת שהן אמרו הכל בסיפור אבל קיווית שיש להן עוד משהו לומר.

הידיים שלך היו דביקות. מדי פעם שיחררת אותן קצת מההגה. העיניים בקושי נפקחו אבל הבנת שאם תעצמי אותן לגמרי לא תגיעי הביתה. מכוניות עם לוחיות לבנות עקפו אותך כל הזמן ואת פחדת שהן ידרסו את מריה ובטו, אבל שניהם, גם מריה וגם בֶּטוֹ, הלכו בביטחון, בדיוק כמו בסיפור שלך, ולא נבהלו מהרכבים הפלסטינים. הקטנה לא הלכה איתם ושאלת את עצמך איפה היא.

בסיפור שלך בטו ומריה הכירו כשהיא כבר הייתה רווקה מבוגרת, בת 27, והוא היה בן 35, גבר נאה מאוד, עיניים כחולות, שיער בהיר, גבוה, עם שפה רהוטה מלאה בדימויים ובעיה קטנה. הוא היה מכור למשחקי מזל. בעיקר להימורים על סוסים. למריה לא היו הרבה מחזרים ולכן ברגע שהוא גילה בה עניין היא ממש התלהבה ויצאה איתו לכמה דייטים ובשום אופן לא הסכימה להיכנס איתו למיטה, מה שהקדים מאוד את הצעת הנישואים שלו. הוא קנה לה טבעת עם אבן אודם קטנה וזו הייתה המתנה הראשונה והאחרונה שקיבלה ממנו.

מריה הייתה בטוחה שהבעיה הקטנה תיפתר ברגע שהם יתחתנו, ולמרות שאמא שלו הזהירה אותה שהוא לא בשבילה היא הסכימה להצעה, מה גם שיחד עם ההצעה הגיע הרעיון שמיד אחרי החתונה הם יעלו ביחד לארץ ישראל.

החתונה הייתה מפוארת. היו בה בני משפחה ואורחים רבים. מריה לבשה שמלה עם שובל ארוך והחזיקה בידה זר אורכידאות לבנות בצורת מפל. הצלם צילם המון תמונות, שבכולן היא לא מחייכת ובטו מחייך בשמחה. כל המשפחה והחברים ידעו על הבעיה הקטנה של בטו וקיוו יחד עם מריה וההורים משני הצדדים שהשינוי בסטטוס ישנה לבטו גם את ההרגלים הקטנים.

כתבת ששבועות מעטים אחרי החתונה מריה נכנסה להיריון. הם גרו עדיין אצל ההורים שלה. בטו שמח מאוד על ההיריון שהוכיח את גבריותו והשמחה החזירה אותו להימורים.

ידעת שהוא הימר על כל על הכסף שהם קיבלו לחתונה ואת המתנות הוא מישכן. וברגע שכתבת שהוא הימר על הכול, ידעת שהנישואין האלה לא יימשכו יותר מדי זמן. הם נפרדו עוד לפני הלידה. בטו לא הכיר את התינוקת שמריה ילדה.

מכיוון שזה היה די צפוי, ואמא שלו הזהירה אותה שכך יקרה, היא נפרדה מבטו בצער ממוצע ובהתארגנות זריזה, ואת ידעת מייד שהאם ובתה תסענה עד מהרה לארץ החדשה.

מריה והפעוטה בת השנתיים הפליגו לארץ ישראל. בבטן האונייה היה להם ארגז מסעות גדול, כזה שהופך לארון מגירות כשפותחים אותו, ושלוש מזוודות גדולות. בתא שבו ישנו היה למריה ולקטנה רק תיק אחד ובתוכו סיר לילה קטן.

ארבעה שבועות הן הפליגו מבואנוס איירס לארץ ישראל. בדרך האוניה עגנה בכל נמל אפשרי. מונטווידאו, ריו דה ז'ניירו, דקר, גיבלרטר, רומא, בכל נמל מריה הייתה לוקחת את הקטנה לטיול ארוך ומייגע עם הסיר הקטן באמתחתה. וככה הן טיילו, מריה הקטנה והסיר, כשהן מלחלחות ומדשנות את נמלי אמריקה, אפריקה ואירופה.

בהגיען לארץ ישראל הובאו אחר כבוד לקיבוץ צפוני, קיבלו חדר עם מיטת ברזל ומזרון קש, ואחרי שפרקו את הארגז הגדול והמזוודות הצטרפו האחת לפעוטון והאחרת לעבודה במטבח.

די מהר מריה הבינה שהמקום הזה לא בשבילה. זה קרה אחרי שפתחה בחוסר זהירות גלותי סיר לחץ מלא בתפוחי אדמה שנורו הישר אל פניה. היא שכבה חבושה במשך שבוע ובמהלך השבוע הזה החליטה לעבור לעיר הגדולה. היא שמה לב שאין היפודרום בישראל, וגם קזינו אין, וחשבה שאולי זה מקום שיכול להבריא את בטו.

מריה כתבה לו מכתב. היא רצתה שיבוא להיות איתה, והציעה שהם יתמודדו יחד עם הקושי ועם ההרגלים שלו.

כתבת שהיה לה כסף לשכור דירת חדר ושהיא מצאה עבודה כתופרת וילונות בחנות בנחלת בנימין. העבודה נסכה בה סוג של ביטחון. הבוס שלה בחנות הווילונות היה טוב אליה, שילם לה שכר הוגן והיא לא הרגישה שהוא חושק בה או מנסה להטריד אותה. בדיעבד התברר לה שהוא אוהב גברים וזה מאוד הרגיע אותה.

בטו התמהמה. הוא הגיע בחורף. ברגע שכתבת שהוא הגיע בחורף ידעת שזה לא יצליח. את לא אוהבת חורף ובעצם אף פעם לא באמת סמכת על בטו שישנה את מנהגיו, ולא רצית להמציא גבר שמצליח להפסיק התמכרות כזאת. ידעת שזה חלום שלא מתגשם.

המשכת לנהוג. תחושת הדבק המשיכה להתפשט בגופך והרגשת כאילו עוטפים אותך קורים. דרך חריץ העיניים ראית את מריה אבל בטו נעלם. מריה הלכה מהר וגררה איתה את הקטנה שהופיעה פתאום וכבר לא הייתה כל כך קטנה. היא בכתה בקולי קולות ומריה רק גררה אותה בלי להפנות אליה את המבט. גם את לא רצית להסתכל.

כתבת שאחרי שבטו הגיע וטייל קצת ביפו, עישן נרגילה ולמד שש־בש, הוא החליט לחזור לבואנוס איירס ויום אחד פשוט נעלם, אחרי שאמר למריה שהוא נוסע לים המלח למצוא עבודה בפוספטים. הוא לקח מהקופסה של הכסף את כל מה שהיה שם ועזב לתמיד.

החיים של מריה והקטנה בדירה היו שקטים למדי. לא פעם חזרה מריה מהעבודה ומצאה את הקטנה נשענת על החלון ובוכה בכי קטן וחרישי. השכנים מלמטה, גברת ואדון אברבוך, שניהם ניצולי שואה, שמחו מאוד לעזור לעולה החדשה עם הילדה הקטנה, שהיו לה עיניים כחולות ושיער בהיר. הם פתחו את דלתם לקראתה בכל צהריים, והקטנה התנחלה אצלם.

כתבת שהקטנה ישנה בלילות אצל האברבוכים כשמריה עבדה עד מאוחר, ושפעם היא אפילו ראתה את השיניים של גברת אברבוך בכוס והמראה הפחיד אותה מאוד.

מריה המשיכה את החיים בלי להתאהב או לחשוק לא בגבר ולא באישה. לפעמים היא חשבה שאולי היא תתאהב בסוף באישה, כי אחרי בטו היא לא רצתה שום גבר סביבה, אבל פעם היא ראתה חברה לעבודה מתנשקת עם אישה וזה לא היה לה נעים וגם לא מעורר, אז גם על זה היא ויתרה.

אחר כך הגיע מקס שהיה גבוה והיו לו שיער כהה וחיוך נהדר. אפילו הקטנה, שכבר הייתה בת שמונה, שמה לב שהוא גבר ראוי בהחלט. הוא היה רופא או רוקח, הקטנה לא ידעה מה ההבדל בדיוק. והיה לו אוטו.

הוא חיזר במרץ אחרי מריה והקטנה. הוא הבין מייד שיצטרך להתחבב גם על הקטנה ואז יש סיכוי שמריה תתרצה. אבל מריה הייתה בטוחה שהוא לא רציני, שזה לא הגיוני שהוא ירצה אותה באמת, כי יש לה ילדה קטנה ומה הוא צריך את כל הקילומבו הזה. היא סיימה את הקשר והקטנה הצטערה יותר ממנה כי היא אהבה לנסוע באוטו שלו.

את המשכת לנהוג וכל הזמן בדקת שמריה והקטנה לא נעלמות משולי הכביש. הן לבשו בגדים שלא הכרת: למריה הייתה שמלה ירוקה בגוון בהיר מאוד והקטנה לבשה מכנסים קצרים וחולצה לבנה. שתיהן נעלו נעלי עבודה.

לא הבנת למה הן לבושות ככה. בסיפור שלך הן לבשו בגדים אחרים. אבל רצית אותן קרוב אליך וגם לא רצית להתווכח עם עצמך.

המכוניות עקפו אותך במהירות בלתי מוסברת והקורים המשיכו להיטוות סביבך. פתאום שמת לב שמריה והקטנה מרימות את היד כאילו הן רוצות לעצור מונית או טרמפ.

עצרת להם מייד. לא רצית שהן יסעו עם מישהו אחר. מריה פתחה את הדלת והקטנה נכנסה ראשונה. הסתכלת במראה לראות שהן מתיישבות. הרגשת שהעיניים שלך נפקחות והן קצת פחות דביקות והקורים שהסתבכו לך בכל האוטו מתחילים להתפוגג.

הן ישבו בשקט ולא דיברו. מדי פעם הגנבת מבט לאחור וראית שהקטנה ממש גדולה וחשבת שאולי זה כבר אחרי הנסיעה המובטחת לפגוש את בטו. נזכרת שכתבת שכשהם נפגשו לבסוף, בטו והקטנה, הוא היה ממש נחמד אבל כבר איבד את כל היופי שלו. הוא שמן מאוד והיה משופם וקרח, והקטנה שכבר הייתה נערה שמה לב שאם ירזה ויצמח לו שיער הוא ממש ידמה לה. זה היה בשבילה שוק, הדמיון הזה גרם לה להחמיץ פנים במשך כל החודש שבו הן שהו בבואנוס איירס. באחד הימים היא רצתה לקפוץ מבניין אחד ומריה נבהלה ואמרה לה, בואי נחזור לחדר בתל אביב ולווילונות ולאברבוך. לפני שהם חזרו הביתה היא לקחה את הקטנה לפסיכולוגית, אבל לא יצא מזה כלום כי הדוקטורית דיברה ספרדית והקטנה הבינה רק חצאי מילים.

הנסיעה נמשכה. המכוניות הפלסטיניות המשיכו לעקוף אותך ואת במחשבות ניסית לעקוף את המהמורות שבלב. בחוץ הכל היה מכוסה בקוצים נמוכים ובקו האופק ראית קצת עצים. הנוסעות מאחור ישבו בשקט. את לא שאלת אפילו לאן הן רוצות להגיע. ידעת בדיוק שהן רוצות לחזור לדירה שלהן. ההורים של מריה ילכו לעולמם וישאירו לה ירושה שתאפשר לה לקנות דירה מרווחת יותר, הקטנה תגדל ותיסע הכי רחוק שתוכל ויום אחד אמא שלה מריה תבוא לבקר אותה ותראה אותה משתתפת בהצגה. למשך רגע ארוך מריה לא תבין מה היא רואה. על הבמה יתרוצצו נשים וגברים בלבוש חלקי, או בעצם בעירום חלקי. עם הזמן מריה תבין שהם רוקדים. שזה מעין ריקוד.

בסוף ההצגה ידעת שזה לא יסתיים בטוב. מריה כעסה ולא הבינה, לא את הקטנה ולא את ההצגה, שהייתה מבוססת על סיפור סיני, ואמרה בצורה ברורה ונחרצת: את חוזרת הביתה. את צריכה להתחיל סוף סוף את החיים שלך. ללמוד משהו. אולי מקצוע. מה זה שחקנית, שחקנית זה כלום. את צריכה להכיר גבר, ללדת ילד, לחפש עבודה, לעשות מה שכולם עושים. הקטנה לא סירבה. היא נפרדה מההצגה וגם מהחברים, חזרה לדירה בתל אביב והמתינה שהחיים יתחילו.

שתי הנוסעות התחילו לדבר בלחש זו עם זו ואת הסתכלת עליהן מבעד למראה. פתאום הן לא נראו לך מוכרות. הן היו שתי זרות. אמא ובת מתבגרת עם תיק גדול.

היית כבר על כביש חמש, קצת אחרי ראש העין. פתאום האמא אמרה בקול רם: סליחה תוכלי לעצור לנו בצומת גלילות?

חיפשת במושב האחורי את מריה והקטנה ולא הבנת איפה הן. הסתכלת במראה וראית שנעלמו כל הקורים. הידיים שלך כבר לא היו דביקות. וגם בתי השחי.

הורדת את הנוסעות בצומת גלילות והמשכת לנסוע. הדלקת את הרדיו ושמעת שיר שלא הכרת. ידעת בוודאות שכשתגיעי הביתה תשימי נקודה בסוף הסיפור, למרות שיהיה לך עוד הרבה מה לכתוב.