וואו, פשוט וואו, התחלתי לקרוא והייתי כזה "בטח עוד פרק בונוס שהוא סתם סמאט" אבל זה לא, בפרק הזה אני צחקתי, הופתעתי, התאהבתי שוב בניק, הכל, ורק ב18 עמודים. אז מי שקרא את הספר חייב לקרוא את הפרק בונוס הזה
נחמד קראתי את הפרק לא מעט זמן אחרי שקראתי את הספר, ועוד הרבה ספרים אחרים מאז, אז כבר לא כל כך זכרתי את הרצף הכרונולוגי ולאיפה הפרק היה מתחבר... הרי זה לא הפרק שמסיים את לולאת הזמן. מאמינה שאם הייתי קוראת ישר אחרי סיום הספר, זה היה מהנה יותר לקרוא עוד קצת עליהם ביחד.
אני מבינה למה זה לא נכנס לספר, סיטואציה שמשנה את כל הדינמיקה והכוונות של הדמויות
כאילו- מיותר. הסוף - זה שנבחר - לסיים את הספר- הרבה יותר רומנטי, עדין והרבה פחות מביך. ממש טוב שנגנז! ( סתם - בכל זאת מעניין - כל הספר מוטרף למדי- אז כאן זה פשוט עוד יותר... לכן - נתתי 3 ⭐️ ולא 1.) !!
לעורכות הייתה סיבה ממש מצויינת להשאיר את הסצינה הזו בחדר העריכה, כי היא גרועה בכל קנה מידה אפשרי.
הסצנה שנשארה
על רצפת חדר העריכה
סופו של יום ללא השלכות
ניסיון טרגי לחוות משהו :)
לרגע הצלחתי לשקוע בזה. המומחיות הזאת שלו לגרום לכל דבר להיעלם. תחושת הזיפים שלו על העור שלי, אצבעותיו הנעות על גבי, קול נשימותיו הבלתי סדירות בעודו טועם את פי...וואו. ניק סטארק היה ללא ספק ממציא הנשיקה.
אבל אז קול זעיר בראש שלי הזכיר לי שזה מרגיש אחרת. שזה לא היה ג'וש. זה לא הרגיש כמוהו או הריח כמוהו, וזה גרם לגרון שלי להתהדק. רוב הסיכויים שהוא היה באותו רגע איפשהו עם מייסי, מנשק אותה. התרחקתי ממנו במבוכה, כועסת על עצמי כי הרגשתי את עיניי מעקצצות ואת הכאב בגרון.
ניק הידק את הלסת שלו, ואז שחרר, בעוד עיניו מטיילות על פני. "טוב, אני ניסיתי."
ואני רק הנהנתי. כי מה עוד היה לומר?
"רק שתדעי שאם תרצי לנסות שוב," הוא אמר בקול שקט אבל מקניט, "אם תרצי לבדוק לעומק את היכולות שלי ב'טיהור־ג'ושיות', אני לגמרי פה בשבילך."
זה גרם לי לחייך בניגוד לרצוני. וואו. אני ממש, ממש חיבבתי את ניק... תחבתי קווצת שיער מאחורי אוזני ואמרתי, "אתה כזה חבר נהדר."
"החבר הכי נהדר, זוכרת?"
"אה, כן, זה נכון." חייכתי והוא לקח צעד אחורה. רק צעד אחד קטן לאחור, וכבר הנוכחות שלו חסרה לי מיד. אולי כי הייתי פגיעה בעקבות כל הסיפור ההוא עם ג'וש, אבל רציתי עוד מהקרבה הזאת עם ניק.
בחיי שהייתי אסון מהלך.
הוא הוביל אותי החוצה אל הרחוב. התאכזבתי כשצעדנו בחזרה לטנדר שלו כמו צמד דבילים סטנדרטי. כנראה שהתגובה הנוראית שלי לנשיקה המדהימה שלו חיסלה כל אפשרות ל'שק קמח', זה היה מצער מאוד.
כשהגענו לטנדר, הוא פתח את הדלת בפני ואז הקיף את הרכב והתיישב מאחורי ההגה. חגרתי את חגורת הבטיחות ואמרתי, "דרך אגב, אני מצטערת."
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
