הרומן הראשון שלי - מתוך עירם של האנשים הקטנים

הרומן הראשון שלי

נכתב בשנת 1903

הפרק הראשון

(המשרה הראשונה וכוחה של פרוטקציה)

מי שידע טעמה של ישיבה באישון הלילה, בעודו רעב ולאורו של נר נמס, עטוף פרווה קרועה ומשנן דקדוק רוסי: "לחם לבן טרי", "של לחם לבן טרי", "ללחם לבן טרי", ובאותה שעה השתוקק ולוּ לפרוסה של לחם שחור וישן - ולא היתה לו... מי שידע טעמה של שינה על ספסל קשה, ואגרוף רך למראשותיו, והעששית מעשנת, והילד בוכה, והאשה רוטנת... מי שזכה לדעת את טעמם של זוג מגפיים, שהעקב זינק מהם והלאה והסוליה מחרה אחריהם ונוחרת, ואי אפשר בשום פנים להיפטר ממנה... מי שידע טעמה של נשיאת השעון אל בית-העבוט, והממשכן סירב לקבל את שעונו, מפני שהמסגרת אינה מקשה של כסף וקרביו אינם שווים אפילו מטבע של ארבע פרוטות... מי שידע טעמה של בקשה לגמילות חסדים מחבר קרוב, וזה אינו מחכה להפצרות רבות, אלא שולח ידו אל הכיס, מוציא את הארנק ונשבע לכם שאין לו אפילו גרוש אחד... מי שידע טעמם של כל אלה, שחווה אותם על בשרו, יוכל אולי להבין את שהרגשתי שעה שקיבלתי משרה - המשרה הראשונה שלי - של שנים-עשר רובלים בחודש, שמזומנים לי בה גם מזון ומעון וכל השאר!

כיצד קיבלתי את המשרה? איני רוצה להטריח אתכם בכך, ובכלל - אני חושב שאינני חייב לספר לכם הכול: שיש לי דוד, ולדוד יש דודה, ולדודה יש מכר, ולמכר יש קרוב, ולדודה יש קרוב עשיר מאוד, אלא שהוא בעל בית בוּר שגר בכפר, ויש לו בן יחיד והוא מחפש לו מורה ליידיש ולרוסית ולגרמנית ולניהול חשבונות, ושיבוא מבית טוב, ויעלה בזול - ממש תפור למידותי! ואני התאמצתי בכל כוחי ורצתי אל הדוד וביקשתי מהדוד שיבקש מהדודה שתבקש מהמכר שיבקש מהקרוב, שהקרוב ישתדל אצל מחותנו העשיר ובעל הבית, שייקח אותי ולא אחר, מפני שחוץ ממני יש במַזֶפֶּבְקֶה עוד בחורים רבים שיודעים יידיש ורוסית וגרמנית וניהול חשבונות, ומוכנים לנסוע עד לקצה העולם בשביל פרוסת לחם אחת. לא במהרה הוציא בעל הבית את הבשורה הטובה, שהוא לוקח אותי למורה; זמן רב הפך בדעתו: ראשית, האם ייקח מורה, או לא? ושנית, אם כבר לקחת, האם ייקח אותי או אחר? עד שאלוהים עזר, והוא אכן החליט לקחת לו מורה, והגורל נפל עלי, מפני שהיֶדע (כך אמר) משחק אצלו תפקיד קטן; ידענים, אמר, יש עכשיו כמו כלבים; העיקר בעיניו שהמורה יהיה "מבית טוב". ומאחר שאני מבית טוב, לכן הוא "לוקח אותי". כך אמר לי פטרוני החדש. אך אני חושש ששיקר, במחילה: שאר מתחרי באים גם הם מ"בית טוב" לא פחות ממני. אלא מה הועיל? זכות אבות, פרוטקציות.

אכן, גדול ורב הוא כוחה של פרוטקציה! אשרי האיש שיש לו דוד שיש לו דודה שיש לה מכר, ולו יש קרוב שיש לו מחותן עשיר ובעל בית, שגר בכפר ויש לו בן יחיד, והוא מחפש לו מורה ליידיש ולרוסית ולניהול חשבונות, ושיהיה "מבית טוב" ויעלה בזול!...

הפרק השני

(הפטרון שלי מרדים אותי בגוזמאותיו, ואני מנמנם) 

מי היה הפטרון שלי? מה היה? כיצד נראה: גבוה או נמוך? רזה או שמן? צהוב או שחור? אני מאמין שכל זה אינו חשוב לכם כל-כך. מה שמו - גם זה נראה לי שאינו צריך לגעת ממש בנפשכם. ייתכן שהוא חי עדיין אי-שם, וכלל אינני רוצה לנקוב בשמו. מוטב שאציג לפניכם את השיחה שניהלנו בינינו בפעם הראשונה שבה העלה אותי אליו לעגלה-מרכבה נאה למדי, עם זוג סוסים נאים - וכיבד אותי בסיגר - הסיגר הראשון שעישנתי מימי, ואשר השחית אותי מאז ולתמיד.

"זאת אומרת, אתה נוסע, אדוני הצעיר, בפעם הראשונה מהעיר אל הכפר?" הוא אומר לי ומביט באפר האפור של הסיגר השחור. "בוודאי אתה חושב, אדוני הצעיר, שכפר הוא מי יודע מה, ואנחנו, היהודים הכפריים, לא מכירים דברים טובים? תוכל להרשות לעצמך קצת תענוג, אדוני הצעיר, להציץ קצת בדירה של יהודי כפרי, בית עם חצר וגן - ממש ארמון! אחוזה! חדרים גדולים וקטנים, אני אומר לך, אדוני הצעיר, בלי להגזים, כמעט עשרים! מה אני אומר עשרים? יותר משלושים! אה, ובשביל מה אני צריך כל-כך הרבה חדרים? אני בעצמי לא יודע: לכבוד האורחים. כל הזמן באים אלי אורחים. מה אני אומר 'כל הזמן'? כל שבוע, כל יום. אין יום שלא יבוא אורח אחד, שני אורחים, שלושה אורחים, ועוד איזה אורחים! פריץ, מפקד משטרה, ראש מקוף, שופט שלום... וכולם בני בית אצלי. כל-כך הרבה פעמים - שככה יהיו לי ברכות - קורה שאני רואה מרכבה עם ארבעה סוסים, והיא נכנסת ממש עד הכניסה; אני שואל: מי הגיע? ועונים לי: הוד מעלתו, זאת אומרת המושל בכבודו ובעצמו... נו, איך אפשר להתנהג כמו חזיר, ולא לקבל אותו כמו שמגיע לו? לתת לו את החדרים הכי גדולים עם כל הגן. והגן שלי - את זה צריך לראות! זה יער, לא גן! התפוחים שלי, והאגסים שלי, והשזיפים שלי! והענבים? הכול, ברוך השם, יש לי משלי: ליקר מעץ הדובדבנים שלי, ויין מהענבים שלי, וצימוקים משלי, ואפילו הדגים באים לי מהנחל שלי, ועוד איזה דגים! שיבוטים וקרפיונים, וטינקוֹת ואַבְרוֹמוֹת - אברומות כאלה..." הפטרון שלי פורש לרווחה את שתי ידיו, עד שאני נוטה מעט הצידה, כדי לפנות מקום לאברומות שלו...