חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות

הקדמה

נדמה שזה קורה לכל מי שצופה בהצגה של חנוך לוין: התחושה הזאת שמתרחש פה משהו אחר – זה לא התיאטרון שאנחנו רגילים אליו, זה לא העולם שאנחנו רגילים אליו, משהו כאן שונה באופן מהותי ואנחנו לא מצליחים לשים עליו את האצבע. אנחנו הרי יודעים שככה בני־אדם לא מתנהגים, אנשים לא עושים דברים כאלה ולא מדברים ככה – בטח לא אנחנו, אנחנו לא טיפוסים מהסוג הזה. ככה להעליב? ככה להשפיל? ומאיפה כל השמות המשונים האלה בקומדיות, כל הפּוּפְּצ'וֹת והיָאקישים, השוֹזֶסים והבְּזֶ'זינוֹת, השְרַצְיוֹת והציצְקֵיבוֹת. וכשזה מחזה דרמטי, רציני, מה זה כל הערימה הזאת של מלכים, קיסרים, משרתים, סריסים, כורתי איברים ומריקי שפכים, ואיפה זה בכלל קורה, כל העסק.

ובכל זאת, משהו בכל העניין הזה לא נותן לנו מנוחה, מין פרפור בבטן שמאיים לטפס לנו אל הגרון. האם זה הולך לצאת בדמות ציחקוק לא־נשלט, מעורב בחלחלה קלה, או להישאר שם בַּתחתית כגוש מעיק, שמכביד על הנשימה? לְמה הוא מתכוון כשהוא מראה לנו את כל זה – יכול להיות שכל ה"שָם" הזה שעל הבמה נמצא גם פֹּה, אצלנו, בִּפנים, רק שלא כל־כך קל לנו לעכל את זה? מה בדיוק הוא מוציא מאיתנו, הלוין הזה, מאיזו מַדמֵנת מעמקים בקרבנו הוא שולף את התחושות המביכות האלה שלנו – על אחרים? על עצמנו? – את כל הדברים האיומים והלא־נעימים האלה שמקננים לנו בקרָבַיים, כל אותם דברים שכבר חשבנו שלא נצטרך להביט להם בַּפּנים?

כמו אצל כל יוצר גדול, גם אצל חנוך לוין יש הרבה דרכים לנסות ולהסביר את כוחה של היצירה שלו, את מה שעושה אותה ליצירה גדולה. מה שתקראו כאן – זו הדרך שלי. בעשרים־וכמה השָנים שעברו מאז מותו של לוין אנחנו עדים לפריצה גדולה של התיאטרון שלו לשפות ולתרבויות רבות. הדברים שאביא כאן עשויים, אני מקווה, להסביר במידה מסוימת את ההצלחה האוניברסלית הזאת, ואולי גם להאיר היבטים מסוימים ביצירה של לוין שלא נחקרו עד היום. לעיתים נדמה לי שאנחנו, הקהל הישראלי של באי־תיאטרון וקוראי־ספר, עדיין לא קלטנו את כל היקפה וכל עומקה של התופעה ששמה חנוך לוין. אולי תהיה בספר הזה הזמנה להיכרות קצת יותר אינטימית עם העולם שלו.

הדברים שאדבר עליהם בספר הזה נעים על הרצף שבין תמונת העולם המיוחדת של חנוך לוין, הלשון שדרכה הוא מעביר את העולם הזה, והדיאלוג בין שירה לתיאטרון במחזותיו – ובדרך נעסוק גם בכמה עניינים אחרים. באופן מיוחד, ניסיתי להצביע על מגמות מסוימות בכתיבה של לוין, על תהליכים הקשורים בהתפתחות היצירה שלו, ולהימנע ככל האפשר מהכללות על כלל יצירתו (אף־על־פי שלעיתים קשה להתחמק מזה). בכמה מקומות הדיון אולי יגלוש קצת לעניינים לשוניים, אבל לא במידה שדורשת ידע מעמיק בבלשנות או בדקדוק.

דבר אחד חשוב לי לומר למן ההתחלה: כל מה שכתבתי בספר הזה – ממני הוא בא, לא מחנוך לוין. שום דבר שנכתב כאן לא שמעתי ממנו, ובשום מקום אני לא מביא דברים בשמו או מטעמו. מדי פעם לא אתאפק ואספר איזו אנקדוטה, זיכרון אישי כזה או אחר מעבודתי איתו, אבל בשום אופן לא תתלווה לזה ״אוֹתוֹריטה" לוינית כלשהי, כאילן להיתלות בו.

לאמיתו של דבר, רוב המחשבות והרעיונות המובאים כאן הבשילו אצלי בשנים שלאחר מותו של לוין, עשרים שנים ויותר שבהן אני ממשיך בדרכים שונות לעסוק בטקסטים שלו, או להיות מעורב בעיבודים של יצירותיו. מהרבה בחינות, אני עוסק בחנוך לוין אחרי מותו יותר מאשר בחייו. והנה נחלץ מתוכי הספר הזה, פקק עיקש שלבסוף נכנע.

● ● ●

כחמש־עשרה שנים נמשכה היכרותי עם חנוך לוין, מזמן כלשהו ב-1985 ועד מותו ב-1999. בתקופה של אמצע שנות השמונים ניסינו, אחי יהודה ואני, לפתוח פרויקט מו"לי חדש, ואז נפגשנו עם דני טְרַץ', שהיה (כך התברר לי בהמשך) חברו הקרוב ביותר של חנוך לוין. זמן קצר לאחר מכן, ובאופן טבעי למדי, התחלנו לעבוד יחד גם על ספר של לוין, שהופיע לבסוף בשם מה איכפת לציפור. מאותו זמן, פחות או יותר, הפכתי להיות ״העורך של חנוך לוין". יכולתי לומר אפוא שעבדתי עם לוין חמש־עשרה שנים רצופות – ולא היא. לאורך רוב התקופה הזאת העבודה המשותפת שלנו נעשתה בכמה פרצי זמן, חודשים ספורים בכל פעם, כשעסקנו בהבאה לדפוס של עוד כרך מיצירתו.

ובכל זאת, היתה תקופה אחת במהלך השנים האלה שבה מלאכת העריכה של לוין קיבלה ממד אחר לחלוטין, דרמטי הרבה יותר. בשלב מסוים בשנת 1997, עם היוודע דבר מחלתו, הוחלט על הוצאת מהדורה שלמה של כל כתבי חנוך לוין. לשם כך התגייסנו למלאכה, דני ואני, בכל המסירות ובכל הלב, ותוך הזנחה לא קטנה של המפעל המשותף העיקרי שלנו, הוצאת מפה (עוד אחרים נתנו כתף, יקצר המקום מלמנות את כולם). במשך כשנה וחצי של עבודה אינטנסיבית ניהלנו – יחד עם לוין עצמו, כמובן – מירוץ אמיתי נגד הזמן כדי להשלים את העבודה, ואפשר לומר כי ״יכולנו לו", לַַזמן: לוין הספיק לראות, חודשים ספורים לפני מותו, את כל כתביו – אז 16 כרכים – מודפסים וכרוכים.

כפי שתיארתי את הדברים באחרית הדבר לכרך אחרון, שאותו הוצאנו לאור ב-2003 (כמה שנים לאחר מותו של לוין), עד קרוב לשנת 1997 נהג לוין לפרסם את מחזותיו בדפוס רק לאחר שכבר הועלו על הבמה, רובם הגדול בבימויו הוא; אבל למן הכרך החמישי והשישי של המחזות התחילו להיכלל בכרכים המודפסים גם מחזות שלא הופקו לפני־כן. ויסולח לי אם אצטט כאן מעט בהרחבה חלק ממה שכתבתי בעניין הזה באותה אחרית דבר (״כל האומר דבר בשם אומרו וגו'"):

לקראת סוף שנת 1997 החל חנוך לוין להרגיש כי לא יספיק להעלות על הבמה אפילו מעט ממחזותיו החדשים, ועל־כן פינה יותר ויותר מזמנו לעיבוד סופי ולהוצאה לאור של אלה מהם שהיו קרובים להשלמה. וכאן התברר – גם לתדהמתם של הקרובים אליו ביותר – ההיקף העצום של יצירתו בשנים האחרונות: קרוב ל-30 מחזות היו מונחים אצלו ״במגירה" בשלבים שונים של עיבוד, ובנוסף להם שפע גדול של קטעי פרוזה, שירים, פזמונים, מערכונים וכו'. זמן קצר לאחר מכן הוחלט גם להוציא לאור מחדש את כל הכרכים הקודמים של לוין וליצור מהדורה מלאה ואחידה של כל כתביו. במהלך השנים 1999-1998, עד כשלושה חודשים לפני פטירתו, עבדנו יחד בקצב מטורף כדי להספיק להכין לדפוס את הכרכים האחרונים – חמישה כרכי מחזות וכרך שירה אחד. למרות הקשיים הגוברים, לוין הקפיד לעבור ביסודיות על כל ההגהות של כל כרך – כל שורה, כל מילה – פעמיים־שלוש ויותר.

לעיתים הרהרתי, ביני לביני, מה פירוש הדבר להיות ״עורך" של חנוך לוין. החנוך לוין שפגשתי היה יוצר בשל, מעוצב, מנוסה, שידע בדיוק מה הוא רוצה לכתוב ואיך לעשות זאת, וכמעט לא היה צורך לשנות אצלו דבר. בכל פעם שקיבלתי ממנו מחזה נוסף לעבודה, הייתי נדהם מחדש לגלות כי העותק שנמסר לי הוא גירסה שלישית או חמישית – לעיתים אפילו שמינית או תשיעית – של המחזה. מי יידע כמה עמל וכמה חבלי יצירה הושקעו בכל שורה עד שהגיעה למידה כזאת של שלמות וניקיון. מה נותר לעשות? פה סימן פיסוק, שם מילה או ביטוי, מדי פעם שינוי קל של סדר המילים במשפט כדי להתאימו לקצב השירי של הקטע – כמעט ולא כלום.

ובכל זאת: איזה קשב היה בו – לכל הערה זהירה, לכל הצעה־בדחילו, לכל תיקון קל־שבקלים שנראה לו מתאים. באותן פעמים שבהן חש כי השינוי המוצע הוא בעל משמעות או מוצלח במיוחד – איזו נהרה היתה מציפה את פניו, והצחוק הלויני, במקומות המצחיקים, היה מידרדר ללא מעצור. ואיזו חומרה כלפי עצמו: אם נכנס בו ספק כלשהו שקטע מסוים אינו אומר את הדברים בדיוק כפי שרצה, לא היסס לשבת ולכתוב אותו לגמרי מחדש – או פשוט לזרוק לסל. רק לגדולים באמת יש הכוח הזה, הצניעות הזאת, למחוק. כך נגנזו גם שני מחזות שלמים.

● ● ●

עד כאן הציטוט העצמי. ורק עוד כמה הערות אישיות, שבלעדיהן הדברים לא יהיו שלמים.

האחת: הספר הזה הוא לא חיבור אקדמי. אפשר לקרוא לו מסה, מֶמוּאָר, או לתאר אותו בכינוי אחר, אבל אין בו דיון שיטתי ומקיף שמנסה למַצוֹת את יצירתו של חנוך לוין (ובוודאי לא את חייו). לא קראתי באופן שיטתי את כל מה שנכתב על לוין עד היום, כפי שאמור בוודאי לעשות דוקטורנט, ביוגרף, או מחבר מונוגרפיה, ולכן גם אין לי אפשרות להתחייב בשאלה אם כן או לא קדם לי מישהו בעניין מן העניינים הנדונים כאן (ואם קדם, לא אריב איתו על הקרדיט). במקומות שזכרתי כי קראתי או שמעתי רעיון או מחשבה אצל מישהו אחר – בין שאני מסכים איתם ובין שלא – השתדלתי לומר דבר בשם אומרו, אבל לא בדרך של הפניות מלומדות מן הסוג שמוצאים בחיבורים אקדמיים. לכן גם לא יימצאו כאן הערות שוליים או ביבליוגרפיה שיטתית. ולהקוראים ינעם.

השנייה: לא איש תיאטרון אני. אל היצירה של חנוך לוין אני בא מצד המילים, הטקסטים, הספרות. אכן, במהלך חיי תירגמתי כמה מחזות, אבל בעשייה תיאטרונית של ממש לא עסקתי מימי. כך שלא אדון כלל בלוין הבמאי ובמלאכת הבימוי שלו. אם יש בספר הזה ״תובנות" כלשהן על הצד הבימתי של לוין, הן באות מן הקריאה במחזות, מצד הטקסטים. ורק אזכיר כי גם אם המונח תיאטרון – לפחות בתפיסה המקובלת – מעלה בדמיוננו קודם כל במה ושחקנים, דיבור ותנועה, מוזיקה, תפאורה, תאורה וכו' – ביסודו של דבר זה מתחיל בכל זאת במילים שנכתבות על נייר (או מוקלדות): Ἐν ἀρχῇ ἦν ὁ λόγος – ״בראשית היה הדבר (הלוגוס, המילה)". כך שאנחנו עוסקים בכל זאת בתשתית.

והשלישית: מטבע הדברים, ההיכרות שלי עם לוין דרך העבודה המשותפת יצרה מידה מסוימת של קירבה אישית בינינו, אבל – מן הסתם בגלל אופיין המופנם של הנפשות הפועלות – לאו דווקא לחברוּת אינטימית. כמעט כל מה שאני יודע על חנוך לוין, בעניינים שאינם הטקסטים גופם, אני יודע מפי דני טרץ', שהיה חברו הקרוב ביותר של לוין בכל שנות חייהם הבוגרים, וחברי הטוב עד היום.

יכול מאוד להיות שכמה פרקים בביוגרפיה הקודמת שלי עזרו במידת־מה לעודד את הקירבה הזאת. בין השאר, כחלק מלימודַי בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית בירושלים, זכיתי לקרוא במקור היווני את כל שבעת המחזות של סוֹפוֹקְלֵס ששׂרדו עד ימינו, בהדרכתה של רעננה מרידור, המורה־ליוונית המיתולוגית (אם לא נאמר זאת עכשיו, אימתי). מן הסתם, העובדה הזאת הוסיפה לי נקודת זכות מסוימת אצל חנוך, שהעניין העמוק בטרגדיה היוונית תפס מקום מרכזי בעולם היצירה שלו.

יותר מאוחר, שנים מעטות לפני היכרותנו, חזרתי לארץ משלוש שנות שהות בפריז. אני משער שנוסף על הזקנקן קצר־הימים שצימחתי לי שם (ושהסגיר את מוצאי הג'ינג'י), הבאתי איתי בשובי גם מטען מסוים של ידע על ה"צרפתיוּת" הזאת שלוין (למה נכחיש) כל־כך נהנה להתעלל בה. כך שיכולתי להיות בשבילו בהמשך גם ״רפרנט" לענייני צרפת.

ולבסוף, כמה חודשים בלבד לפני שנפגשנו בפעם הראשונה ראו אור תרגומים שלי לשני מחזות של בקט, והיתה לי אפשרות לתת לחנוך אישית עותק מוקדש של מחכים לגוֹדוֹ (שהוא הכיר כמובן מתרגומים קודמים). ובַקשר בין בקט ולוין – עוד נָדוּש.

מכל מקום, מתוך דברים שאמר חנוך עצמו לאנשים אחרים אני יכול לשער שההערכה הרבה שלי אליו משכה גם יחס דומה במידת־מה מצידו. לרגעים שרתה בינינו מעין קירבה מקצועית, שקשה להסביר את טיבה.

קטע אחד של האינטימיות הזאת נחרת בי עמוק. בערך באמצע הדרך של הכנת כל הכתבים לדפוס, עדיין היתה בחזקת נעלם השאלה כמה זמן עוד נשאר לו, לחנוך לוין, לשהוֹת בעולמנו, ואם נספיק בכלל לעבור יחד על כל החומר הרב. ובאחת הפגישות, במטבח הקטן של הדירה ברחוב ג'ורג' אליוט, הוא אמר לי – בקול שקט ומפוכח להחריד – משהו כמו: כל זמן שאני פה, נחליט על דברים יחד, אבל כשיצלצלו פעמוני הגיהינום (אלה היו מילותיו) תצטרך לקבל את ההחלטות לבדך.

המשפט הזה לא הרפה ממני מאז: ״כשיצלצלו פעמוני הגיהינום"?! ממתי יש בגיהינום פעמונים?! ואיך יודעים למי הם מצלצלים?! בכל מקרה, תחושת האחריות שנכרכה במילים האלה – אולי צריך לומר ״האחריות החגיגית" המקופלת בהן – נשארה גם נשארה.

● ● ●

כאמור, הספר הזה הוא לא חיבור אקדמי, ואינו מיועד דווקא – ובוודאי לא רק – לחוקרים ולאנשי אוניברסיטה. אני מקווה שימצא את דרכו אל עיניהם (ואל ליבם) של כל מי שמתעניינים בתיאטרון ובספרות. את כל יצירותיו של לוין – סידרת כל הכתבים שכוללת היום 17 כרכים וכן כמה ספרים נוספים – אפשר למצוא היום בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אבל הם זמינים גם ברשת האינטרנט, באתר חנוך לוין (www.hanochlevin.com). נוסף על הטקסטים עצמם נכלל באתר גם מידע רב מסוגים אחרים, כמו פרטים ביוגרפיים, מידע רב על הפקות (בייחוד הפקות ראשונות) של המחזות בארץ ובחו"ל, הקלטות אוֹדיוֹ וּוידיאוֹ של שירים וקטעי מחזות – ועוד. כך שגם אם מוזכרת בספר הזה יצירה של לוין שאינכם מכירים (עדיין), קל מאוד למצוא אותה ברשת.

האם זוהי הזמנה לקרוא את חנוך לוין? כן, זוהי הזמנה לקרוא את חנוך לוין. קריאה נעימה.