חתונה ברגע האחרון

1

זאנדר מיטיקאס עמד מאובן על מדרגות בית המשפט במנהטן, בחליפת הטוקסידו השחורה, המהודרת, וחש את הלמות הזעם המופתע שפעמה בעורקיו.

קהל האורחים המכובדים וצלמי הפפראצי הלהוטים כאילו הפך סביבו לגוש אחד חסר מאפיינים, עם כל הבעות הפנים של אהדה ועונג מזועזע, בהבינם מה בדיוק מתחולל כאן מול עיניהם – כשהמנכ"ל הקשוח של התאגיד הפיננסי הבינלאומי הכביר נזנח באופן פומבי מאוד, ממש לפני החתונה, על ידי אשת החברה הגבוהה שהייתה ארוסתו.

"בחיים שלי לא ראיתי כלה רצה כל כך מהר." קול משועשע עלה מתוך קהל הסקרנים ההולך וגדל, שהתאסף לאורך המדרכה.

"אני בטוח שהוא ימרר בבכי הלילה, עד שיירדם על כל ערימות הכסף שלו," צעק בחזרה קול של מישהו אחר, ללא שום שמץ של אהדה בקולו.

בהתחשב בהאשמות הנוראיות ששבו ועלו מאז מות אביו הרודני, שבועיים קודם, ובהיותו המנכ"ל המכהן של התאגיד, זאנדר ידע שהוא אינו האדם האהוד ביותר בעיני התקשורת כרגע. אבל זה... הוא הרגיש את העלבון של הפיכתו למושא לטינה ולבוז. זה היה פשוט בידור להמונים, והוא העניק להם כרטיסים לשורה הראשונה כדי לחזות בהשפלתו.

הרגעים האחרונים שבו כאילו והתנגנו בראשו, כמו איזה סרט גרוע, עם פרייה דווידסון-קאן שניצבה קפואה בתחתית המדרגות, בשמלת הכלה הענקית שלה. עם הדאגה שלו, וניסיונו העקר להגיע אליה בין המוני הפפראצי שצצו לפתע, כאילו משום מקום... ואז, הבעת ההתנצלות שהייתה על פניה, ממש לפני שפתחה בריצה לאורך הרחוב – בגשם.

בדקות הספורות שחלפו מאז, הוא דאג שאנשי האבטחה שלו יפנו את המתחם ויאספו את אורחי החתונה כדי להשיבם פנימה, עד שהמצב ישוב להיות תחת שליטה. הפרטים בנוגע להתנהלות הטקס היו אמורים להישמר בסוד מוחלט, כל אחד מהמשתתפים נאלץ לחתום על חוזה סודיות, ועם זאת, אם לשפוט על פי המון הצלמים שנאסף ברחוב, מישהו הדליף לתקשורת את המיקום ואת המועד.

האם בגלל זה היא נמלטה?

ראש צוות האבטחה שלו הופיע לצידו, אי של שלווה באמצע כל הכאוס. "שלחתי חוליה בעקבות מיס דווידסון-קאן, אבל עושה רושם שהמתינה לה מכונית. הצלחנו לקחת את זה מידי אחד הצלמים."

האיש החזיק טלפון, שעל מסכו רץ סרטון וידאו קצר בו מי שנראתה כמו כלה נישאה בזרועותיו של איזה גבר, במורד סמטה... איש המסתורין העיף מבט אחורה, וזאנדר נדהם בראותו את פניו.

ארוס.

כמובן. ברור שאחיו החורג יהיה מעורב בהרס החתונה שלו. מאז מות אביהם, לפני שבועיים, וחשיפת פרטי הצוואה שלו, זאנדר המתין לרגע שבו אחד מיוצאי חלציו של זאוס מיטיקאס יצוץ. הראשון מבין שלושת אחיו למחצה, שיתחתן ויישאר נשוי במשך שנה תמימה, עמד לקבל את השליטה על הכול.

"כריסטוס," הוא קילל, בהתגברו על הדחף לרסק על הקרקע את תמונת פניו הזחוחים של ארוס. ההסדר של זאנדר עם פרייה היה עניין עסקי לחלוטין, אבל המראה הזה, העדות הברורה כל כך לבגידתה, פגע בכל זאת בגאוותו.

"אנחנו כבר רודפים אחרי המכונית," הבטיח לו איש האבטחה שלקח את הטלפון בעדינות מידיו, כאילו חשש מהתגובה הקשה שתופנה כלפי מביא בשורות מרות כל כך.

"לא." זאנדר פלט את האוויר שהיה כלוא בריאותיו וצבט את גשר אפו, במקום בו כאב עמום החל לפעום. "הדבר האחרון שנחוץ לי הוא שצוות של אנשי אבטחה שלי יהיה מעורב בתאונת דרכים ברחובות מנהטן, באמצע היום. גם ככה העתונות כבר חוגגת על חשבוני."

"אתה רוצה שפשוט נניח לה ללכת?"

ההמולה סביבם הלכה והתגברה מרגע לרגע. הכתבים בהמשך הרחוב החלו לצעוק את השאלות שלהם, וגם האורחים בתוך בניין בית המשפט. כמו כרישים שחשו בטיפה של דם, כולם היו רעבים לדעת במה בדיוק חזו זה עתה. חושיו הטקטיים המעולים-תמיד התקשו להתמודד כעת עם שינוי כה לא הגיוני במה שהיה אמור להיות תוכנית מושלמת, בהתאמצו למצוא בכל זה איזה היגיון.

הוא הורה לכל אנשיו להיות בכוננות גבוהה היום, לא להותיר אבן לא הפוכה בבואם לוודא שחתונת הבזק הזאת תישאר מוסתרת מידיעת שני אחיו החורגים. זאנדר נודע לשמצה באופיו חסר הפשרות ונחשב למי שתמיד מצליח להשיג את כל מבוקשו. אך איכשהו, איפשהו... הוא החמיץ משהו. ריח הכישלון היה חזק מספיק כדי לגרום לו להתקדם אל תוך ההמון, כששומרי ראשו מפלסים לו נתיב בין הסקרנים הנקהלים.

זאנדר החליק אל תוך הג'יפ השחור הגדול, חסר הסימנים המיוחדים, וטרק אחריו את הדלת בהותירו בחוץ את שאון הסקרנים. עשרים שנה חלפו מאז שהוא נזרק אל תוך העולם צמא-הדם הזה, עולם בו סבל הוא מקור לרווחים ושערוריות הן מטבע עובר לסוחר. לא משנה כמה זמן אביו הקדיש כדי לכפות עליו שיעורי הליכות ונימוסים, סטייליסטים שעיצבו את הופעתו, אותם הכתבים שחיפשו את חולשותיו כנער בן תשע-עשרה הצליחו למצוא דרך להרוויח על חשבונו גם כיום. כזאת היא דרכו של העולם.

"זוג הנאהבים סיים את זה מהר," התנגן קול עליז ממעמקי החלל החשוך של הרכב, כשמחיצת הפרטיות החליקה מטה ונפתחה ברחש חרישי, לגלות את פניה המחייכים ותלתליה האפורים של מינה, מי שהייתה הנהגת שלו מזה שנים. "וסוף-סוף, אני זוכה להכיר את ה..."

חיוכה מלא הציפייה נגוז והפך חיש מהר להבעה מבולבלת בראותה את זאנדר יושב לבד, ללא כלה, על המושב האחורי. הוא חש עווית עזה חולפת במעיו, בהביטו בבקבוק השמפניה הצוננת ובצמד כוסות הבדולח המעוטרות בזהב.

"החתונה בוטלה. לכלה היו תוכניות אחרות." זאנדר התיר את עניבת הפרפר ופתח את הכפתור העליון של חולצת המשי שלו, בהיאבקו בדחף לקרוע את הבגד מעליו. הוא היה זקוק לשחיה ארוכה ולקינוח ענקי של שוקולד, בסדר זה. שריריו היו דרוכים חזק כל כך שגל של כאב הלם בו בסרעפת כשעיתונאי נמרץ אחד הצמיד לפתע את פניו אל זגוגית המכונית, ותפס אותו לגמרי לא מוכן.

הקללה המקרקרת הקבועה של מינה הגיעה כמזור מבורך על עצביו, כשהיא לחצה על דבשת התאוצה ועל הצופר, בעת ובעונה אחת, בעוצמה כזאת שהקהל מיהר להתרחק, והם הצליחו לזוז ולהשתלב סוף-סוף בתנועה הערה של אחרי הצוהריים. מחיצת הפרטיות התרוממה חזרה, אך זאנדר ממש הרגיש עדיין את גלי האהדה אשר הגיעו מכיוונה של הנהגת הנאמנה. הוא לא רצה את הרחמים שלה, או שלא כל אחד אחר, בעצם. ועם זאת, זה היה בלתי נמנע כעת, הלא כן? רכילות היא עניין אחד, אבל סקנדל... סקנדל יהיה המסמר האחרון בארון המתים של כל התוכניות שלו ליטול את השליטה בתאגיד מיטיקאס.

כשמראה הרחובות הרטובים מגשם החל להיטשטש מחוץ לחלונות המכונית המושחרים, זאנדר הרגיש איך הכאב הפועם במצחו הולך והופך למיגרנה של ממש. הוא נשען אחורה במושב העור, הרגיש איך התסכול והזעם מתחרים בתוכו עם התשישות הנפשית העמוקה שהציקה לו לאורך השבועיים האחרונים.

כריסטוס... האם באמת עברו רק שבועיים מאז מות אביו? זה נראה כעת כאילו חיים שלמים חלפו מאז, בהתחשב בסיוט הארגוני הכביר שהתחולל מיד לאחר הסתלקותו של הזקן.

אחרי מותו של זאוס, ההנחה הרווחת הייתה שזאנדר הוא הבחירה הטבעית לתפוס את מקומו. למען האמת, הוא השלים זה מכבר שני עשורים של שירות נאמן, בדיוק מתוך המחשבה הזאת. אך מסתבר שהזקן שינה את דעתו, ממש ברגע האחרון. ואיכשהו, זאנדר לא היה יותר מדי מופתע ממתנת הפרידה העצומה שזאוס הותיר אחריו.

זאנדר חדל מזמן לנסות לזכות בחיבה או בהערכה מצד האיש שהתעלם מקיומו במשך תשע-עשרה שנותיו הראשונות. אבל מה שהיה לגמרי לא צפוי מבחינתו הייתה החלטתו של זאוס להעניק את כל נכסיו לראשון מבין בניו שיתחתן וגם יישאר נשוי במשך שנה אחת תמימה.

זאנדר נהם חרש, בהקישו על מקלדת הטאבלט כדי לבדוק את לוח הזמנים שלו. לעולם הוא לא ידרוש מאנשי הצוות שלו לעבוד בסופי השבוע, אבל בשבועות האחרונים עבודה בימי ראשון אחר הצוהריים הפכה למשהו קבוע, בגלל ההתרחבות הצפויה של החברה לשוק של יפן. הסיבה היחידה להחלטתו להינשא ביום ראשון הייתה כי זה השפיע הכי פחות על לוח הזמנים שלו בעבודה. בניגוד לאביו המרושל, שכפי הנראה נהנה בעיקר מהמעמד שנלווה לתואר מנכ"ל התאגיד, זאנדר מצא תמיד סיפוק בעבודה עצמה.

מגיל צעיר, הוא הבחין תמיד בפרטים שחמקו מעיניהם של אחרים וראה פתרונות פשוטים למה שנדמה לאנשים כבעיות סבוכות. כילד קטן שגדל בעוני באתונה, הוא היה כמו חידה בעיני כולם. יריב מרשים מאוד, הן ליד שולחן השחמט והן במגרש הכדורגל. לא היה בעולם דבר שהסב לו הנאה כמו ללמוד משחק חדש ולנצח בו.

אך כישרונו הרב הפך לאחרונה לנטל, יותר משהיה מתת. יריביו האשימו אותו ברמאות, השוו את כל הצלחותיו למהלכים של אביו המושחת.

האמת היא שהוא פשוט שם לב לנעשה. ביחד עם עצבים של פלדה, התוצאה הייתה שחושיו החדים לא הוליכו אותו שולל עד כה. וכך, זה כלל לא הפתיע שבהתייצבו מול המכשול הבלתי חדיר לכאורה שצץ בפניו בבואו לתבוע לעצמו את האחזקות של אביו, הוא מצא פתרון פשוט וקל.

פרייה דווידסון-קאן הייתה זקוקה לבעל כדי לקבל את הירושה שממתינה גם לה, וכשהוא פגש את היורשת העשירה בנסיבות שונות, הוא התרשם מאוד מהמקצועיות שלה, מגישתה הרצינית להצעת הנישואים הפיקטיביים שהוא העלה. חוץ מזה, העסקה כללה גם אשת חברה גבוהה של ממש, שתהיה תלויה על זרועו, מה שיסייע לו להשתלב בצורה חלקה במעגלים שבהם היא מסתובבת. הוא כבר היה מוכן לשנה תמימה של הצגה פומבית של נישואים מאושרים, בדיוק הזמן שצוין בצוואת אביו, ולא דקה אחת יותר, ואז הם תכננו להתגרש. חד וחלק, בניגוד לרוב מערכות היחסים שהוא ראה במהלך חייו.

הוא היה מרוחק רק עשר דקות מהניצחון. וכשהוא תכנן להשיג משהו, שום דבר לא עמד בדרך כלל בדרכו.

אלא שזה היה עניין שונה. פה לא היה מדובר בהפרת חוזה שאיתה ניתן להתמודד בקלות. כאן היה מדובר בבן-אדם. לאנשים יש דברים מעצבנים כמו אוטונומיה, רצון חופשי והזכות לשנות את דעתם בנוגע למשהו חשוב כמו נישואים, אפילו בהחלטה של רגע.

מוחו הסתחרר בגלל ההשלכות שיהיו לכישלון המחפיר הזה היום על כל התוכניות שלו. דברים רבים כל כך היו בסכנה כעת, אפשרויות רבות כל כך לאחד משני אחיו להתגנב פנימה ולהשתלט על כל מה שהוא עמל קשה כל כך כדי לבנות במהלך שני עשורים תמימים.

הוא שינה את עצמו כליל כדי להתאים לתבנית שזאוס דרש ממנו, וכעת, אפילו אחרי קרוב לעשרים שנה של מאבק קשה ועיקש עם נקודת ההתחלה הנחותה שלו כדי להוכיח את ערכו... זה עדיין לא הלך לו בקלות.

הוא עדיין לא מספיק טוב. מעולם הוא לא היה.

כשהמכונית הגיעה למגדל הבוהק בשדרות לקסינגטון, בו שכן מטה התאגיד שלהם, הגשם החל להחלש במידת מה. הוא נכנס אל תוך אולם המבואה הענקי וניער את הטיפות מעל ז'קט חליפת הטוקסידו שלו, ואז הרים את מבטו ונתקל בדיוקן העצום של אביו, משקיף עליו מלמעלה. נחישות צוננת מילאה את עצמותיו, על אף תשישותו. לא איש כמוהו יכנע במשוכה הראשונה, לא כשהרבה כל כך מונח פה על הכף. אם כי כעת, בגלל התערבותו של ארוס, תוצאות המאבק הפכו פתאום להרבה פחות צפויות מכפי שהיה רצוי בעיניו.

הוא עלה במעלית הפרטית שלו ישר אל הסוויטה שבקומה העליונה, שם המתין בדרך כלל צוות שלם של עוזרים מקצועיים שסייעו בניהול היומיומי של חייו ועבודתו. כצפוי, כמה מהם היו שם עדיין, מסתובבים במסדרונות שבין המשרדים. לפני ארבעה חודשים, הוא נקרא לכאן מהמטה האירופאי של החברה כדי ליטול את המושכות, בזמן שזאוס התאושש ממחלה פתאומית שהפילה אותו אל המשכב. כשבעלי המניות וחברים במועצת המנהלים כבר הפגינו חוסר שקט, אחרי שכמה מהעסקאות האפלות של זאוס הובאו לידיעת הכלל, זה היה עיתוי ראוי למדי.

אבל אפילו ממיטת חוליו, זאוס הוסיף להפעיל את השפעתו. הצוות שלו, בקומה העליונה, הורכב מהמנהלים הפדנטים והגרועים ביותר, שהתעקשו על שיטות פעולה מיושנות והתנגדו לכל שינוי שזאנדר ניסה להציע, בטענה שזה לא יהיה לרוחו של זאוס. אחד העוזרים הללו, במיוחד, גרם לו כאבי ראש יותר מכל השאר.

בהתנערו מהתעוררות הכעס המוכר הזה, הוא הקיש על הכפתור הראשון בטלפון שלו, שלצידו היה כתוב פשוט "קווין", וחיכה לשמוע את המבטא האירי המוכר.

הוא הרגיש את הלחץ של השבועיים האחרונים שב ואופף אותו, מהדק את אחיזת הברזל על בטנו עם כל צלצול צורם של השיחה חסרת המענה. כשהוא הועבר לתא הקולי, זאנדר בהה במסך כלא מאמין. קווין מעולם לא החמיצה שיחה שלו. אפילו בסופי השבוע. אם כי היא נראתה די לחוצה ופזורת דעת, מאז מותו של זאוס. זאנדר חרק שיניים ושב וחייג.

כשגם ניסיון נוסף להתקשר לא נענה, לסתו של זאנדר התהדקה ומוחו שב ועבר על כל השיחות שהם ניהלו בשבועות האחרונים.

רק בן-אדם אחד הורשה לדעת את כל תוכניות החתונה של זאנדר מאז מותו של זאוס – לא שהייתה לו איזו ברירה בנוגע לכך. פנדורה קווין הייתה העוזרת האישית של זאוס במשך מספר חודשים לפני שהזקן נפל למשכב, והוא התעקש להשאיר אותה לזאנדר.

זאוס לא שב מעולם אל כס השררה שלו. מחלתו התארכה ונמשכה מספר חודשים, אבל איש מהם לא האמין באמת שמי שנודע ביכולתו הכמעט על-אנושית לשלוט בעולם העסקים יוכרע על ידי עניין פשוט ויומיומי כמו דום לב במהלך ניתוח שגרתי.

זאנדר מצא את עצמו מושלך לעמדת המנכ"ל בפועל, כשעליו לנהל את מהלך ההשתלטות הגדול ביותר בעשרות שנות ההיסטוריה של החברה, וביחד עם המעמד הזה הגיעה קומה שלמה של צוות עובדים, כולל פנדורה האהובה. היא הייתה עסוקה כנראה בעצירת התנועה, איפשהו, או במשהו מגוחך לחלוטין כמו מתן הנשמה מפה לפה לאיזו ציפור פגועה או האכלה של דבורה רעבה. התמונה שעלתה במוחו הייתה של כאוס מוחלט, ובאמת לא הייתה שום דרך אחרת לתאר כמו שצריך את האישה עצמה. ואם כבר...

בלחיצת כפתור, הוא זימן את פקידת הקבלה של סוף השבוע, וחש הקלה כששמע מיד את הצעדים הקרבים. לפחות אנשים מסויימים הגיעו היום לעבודה.

האישה נכנסה באיטיות, בחשש של מי שסבלה שנים תחת שלטונו הרודני של זאוס. זאנדר נותר לשבת, כשפניו מקובעים בשלווה מנומסת.

"אני לא מצליח להשיג את פנדורה קווין. היא הייתה פה במהלך סוף השבוע הזה?"

"פנדורה... ? היא כבר הגישה את מכתב ההתפטרות שלה," השיבה הבחורה חומת השיער, וקולה נחלש קמעה כשזאנדר נעץ בה את מבטו המשתומם והכעוס. "אני... הנחתי שאתה יודע."

שנים של עבודה עם זאוס לימדו את זאנדר איך להסתיר את תגובותיו. זה עתה הוא הושפל באופן פומבי על ידי מי שהייתה אמורה להיות הכלה שלו, והוא בקושי הרים גבה. אבל החדשות הללו... הוא חש איך כל גופו נדרך, ואחיזת הפלדה שלו בקצה שולחנו גרמה לפרקי אצבעותיו להלבין כליל.

"מתי בדיוק זה קרה?" שאל זאנדר והקיש על מסך הטלפון שלו, כדי לעוררו לחיים. "ואיך זה שלא עדכנו אותי?"

"ביום שישי בערב. לי זה נודע רק בגלל שעברתי ליד המשרדים של כוח האדם, בדרך לדלפק שלי," היא הסבירה ורעד קל נשמע בקולה. "אני חושבת שהיא חיכתה בכוונה עד שהמשרד יהיה כמעט לגמרי ריק. לא הייתי מצפה לפחות מזה, מהבחורה הזאת. תמיד היה בה משהו שטיפה הציק לי."

"זה הכול," הוא הצליף בקולו במכוון וקטע אותה בעת שחלף על פניה בצעד נמרץ, בדרכו אל החלל הפרטי שהיה מיועד לצוות האישי של המנכ"ל.

הקירות כאן היו מאותו שיש מלוטש, עם שני שולחנות כתיבה גדולים משני צידי החדר. השולחן הימיני היה של מזכירתו, אישה מבוגרת ששלטה בטלפונים במהלך שבוע העבודה, ביעילות חסרת מעצורים. משטח השולחן שלה היה מסודר וחסר יחוד. הצד שמנגד, שהיה מלא בדרך כלל בספלי קפה ריקים, פתקי תזכורת ופרויקטים ססגוניים של רקמה, היה ריק לחלוטין כעת, למעט כיסא משרדי יחיד וטלפון אדום. כל פרט שהיה יכול לרמוז על טבעה של מי שישבה לידו נעלם כליל.

זאנדר הזעיף פנים אל החלל הריק וחש איך זעם צונן עולה בתוכו וממלא אותו. איזה מין עוזרת אישית קמה ומתפטרת פתאום ללא שום התרעה?

זה היה כה פתאומי ולא אופייני, בעיקר בשביל בחורה שעבדה בשעות שיכלו להתחרות בלוח הזמנים שלו, בהיותן כה סדורות וצפויות. קווין הייתה היחידה שטיפלה ברשימה הקצרה של אורחי החתונה ובהחתמתם על הסכמי הסודיות. זאנדר היה חייב להכריז על אמברגו מידי על העיתונות, לפני שמשהו יתפרסם. ולצורך זה, הוא היה צריך את פנדורה בחזרה, והוא היה נחוש בהחלטתו להבהיר לה את זה.

הוא הרים את הטלפון שעל שולחן הכתיבה שלו, התקשר בקו הישיר אל אנשי האבטחה ועדכן אותם בנוגע למצב, ביעילותו האופיינית.

פנדורה קווין הרבתה לבקר במשרדו הביתי של זאוס מיטיקאס, במהלך ששת החודשים האחרונים בהם עבדה בתאגיד מיטיקאס, אם כי לא מאז מותו. נראה לה מוזר מאוד להיות שם כעת, לצעוד לאורך המסדרון המהדהד בביתו של אדם מת. אבל הייתה לה משימה אחת אחרונה, אותה הייתה צריכה להשלים בטרם תוכל להיעלם. מעשה מהוגן אחד אחרון.

מדרגות השיש המלוטש שהובילו מעלה אל אגף המשרד הפרטי של בית המידות הזה נראו בוהקות בזוהר מבשר רעות, כמו קרח חלקלק. הקירות היו תכולים ומקושטים בתבליטי עמודים מודגשים, שהיו מתאימים בהחלט לארמון בארוקי מסוגנן. מראה של זוג עיניים באותו גוון תכול צף ועלה בדעתה, מה שגרם לבטנה להתהדק בגוש קשה. היא הציצה מעבר לכתפה, אל אולם המבוא שלמטה, כאילו בחשש שמא תזמן איכשהו את נוכחותו של זאנדר, בעצם מחשבותיה אודותיו.

היא חשה איך היציבה שלה משתנה על המדרגות, ועווית של כאב עברה בבטנה כשהיא נטתה כמה סנטימטרים לאחור, לפני ששבה ומצאה את מרכז שיווי המשקל שלה. מעידותיה ונפילותיה התכופות הפכו בדיחה פנימית קבועה בקרב צוות המשרד, ביחד עם קולה הרם וחוש ההומור המשונה שלה. בהתחלה היא צחקה על זה יחד עם כולם, אבל בשלב מסוים זה הפסיק להיראות תמים ונעשה הרבה יותר... טוב, ביקורת עוקצנית, למען האמת.

היא הייתה יכולה להסביר כנראה שהתנהגות כזאת היא תוצאה קבועה של המבנה הנירולוגי שלה, אבל לא היה לה שום חשק להסביר את הניואנסים הדקים של הספקטרום האוטיסטי לאנשים שבקושי זכרו את שמה, בדרך כלל. אם הם היו רוצים לדעת אודותיה קצת יותר, הם היו שואלים.

בעבודה בתאגיד שפועל כמעט בכל השווקים הפיננסיים בעולם, זה לא היה נדיר שהיא תבצע מטלות גם בסוף השבוע. אבל היום לא היה סתם יום ראשון רגיל. היום הבוס שלה, איש הכספים היווני רב העוצמה, זאנדר מיטיקאס, עמד להתחתן עם אחת מנשות החברה העשירות ביותר של ניו-יורק.

המשך הפרק בספר המלא